פסטיבל לאדאק
זה סוף הקיץ בלאדאק. תמו ארבעת החודשים שבהם ניתן לעבוד. רוב השדות כבר קצורים, העצים לבערה חטובים ומסודרים בערימות, מכוסים ביריעה. המשמשים האחרונים פרושים על הגג לייבוש. עוד כמה שבועות יבוא לכאן הקור, ואיתו השלג והכל יקפא. האנשים יישארו בבתים רוב הזמן. עכשיו - רגע אחרי שסיימו את העבודה הרבה שהתחילה באביב, ורגע לפני שהכפור יחזור לשלוט פה, זה הזמן לחגיגה.
פסטיבל לאדאק מתקיים כל שנה בין ה-1 ל-15 בספטמבר. הוא נפתח במצעד מרהיב ברחובות לה שבו משתתפים התושבים, לפי קבוצות ייחוס. אנשים מכפרים מסויימים או אזורים בני כמה כפרים קטנים בלבד לובשים את התלבושת הייחודית להם ויוצאים לצעדה. יש כמה קבוצות של מוזיקאים ואפילו לנבחרת הפולו המקומית יש ייצוג. המצעד מתקדם לעבר מגרש הפולו של לה תוך כדי שירה וריקודים. נראה כאילו כל העיר בחוץ, אלה שלא יצאו לעמוד ברחוב ממלאים את המרפסות והגגות. בראש המצעד נוסע רכב עם מערכת הגברת קול, ואשה מסבירה לתיירים על הכפרים ועל האגודות השונות בלאדאק.
כן, פסטיבל לאדאק הוא גם ארוע תיירותי ממדרגה ראשונה, יש אומרים שהפסטיבל שארך בעבר שבוע אחד, הוארך בשבוע נוסף כדי להשאיר את התיירים יותר זמן באזור. אולי זה פחות ``אותנטי`` אבל לי נראה שכולם מרוויחים. במהלך הפסטיבל יש הופעות של ריקודי מסיכות, קונצרטים של מוזיקה מקומית, טורניר פולו, וטקסים במנזרים השונים. גם הדלאי לאמה בכבודו ובעצמו מגיע ללה, ויישא 3 דרשות במהלך השבוע הראשון.
הצטרפתי לזרם האנשים שנשטפו ביחד עם המצעד הצבעוני והשמח לכיוון מגרש הפולו, התיישבתי קרוב לבמה המרכזית (``במה`` הוא כינוי לשטח החולי שבו נערכו ההופעות של טקס הפתיחה) בשמש החורכת של שעת צהריים בלאדאק. בתחילה נישאו מספר נאומים בפי בעלי תפקידים מקומיים ואחר-כך התחילה התכנית האמנותית של נגינה, שירה, וריקוד. החום היה מוגזם והרבה אנשים עזבו את המקום, או פשוט התייבשו בשקט. במפתיע הגיעו מטעם המארגנים חבר`ה שחילקו בקבוקי מים מינרליים וקרטוני מיץ לכל הצופים, כמו בהופעת רוק. אני חייב להודות, שהם הפתיעו אותי, ההודים האלה. הקטע הסוגר של טקס הפתיחה היה הכי נחמד - כל הקבוצות השונות התאחדו למין ריקוד מעגלי אחד גדול, והזמינו גם את התיירים להצטרף. זה היה מעגל צבעוני ושמח של הודים, לאדאקים, ותיירים, מפזזים לקצב מוזיקה מקומית.
בשבת הלכתי לראות משחק פולו בין קבוצת הצבא לקבוצת לה. נראה שיחד עם חוקי המשחק, ירשו ההודים מהאנגלים גם את הסגנון, לפחות כל עוד אפשר להשוות בין פולו לכדורגל. כל אחד מנסה לחבוט בכדור כמה שיותר רחוק לכיוון שער היריב, בתקווה שבסוף יהיה שם חלוץ שיצליח להבקיע. בקיצור - בלאגן, אבל לפחות בלאגן שמח.
הונדר
למחרת בבוקר יצאנו, רותם, עומר ואני, לכיוון עמק נוברה מצפון ללה. אחרי שש שעות נסיעה באוטובוס שבמהלכן חצינו את הפאס המוטורי הגבוה בעולם - קארדונג לה, בגובה 5602 מטר, ירדנו בכפר הונדר. זהו כפר יפהפה, בתיו מטופחים וגינותיו מוריקות. ברחובות מפכים נחלים קטנים שמזרימים מים אל החלקות החקלאיות שבין הבתים, אל הגינות והלאה משם אל השדות הגדולים שבהמשך הדרך. העברנו את השעתיים הראשונות בשיטוט חסר כיוון בשבילים, נהנים מהצל ומיפי החמניות הענקיות שצומחות כאן. חצינו את הכפר ואת שדותיו והגענו לנהר.
זה בעצם הקסם של נוברה. זהו מדבר אדיר, גבוה ורחב שמשתרע לכל האופק, ויכול היה להיות אכזרי במיוחד לולא שפע המים שזורמים בו. הנהר הרחב ופלגי המים שבאים מן ההרים ונשפכים אליו הם עורקי חיים במלוא מובן המילה. כאן בנוברה, הם החיים עצמם. האנשים פה מקיימים את עצמם בתנאים אקלימיים קיצוניים כל כך, והם עושים את זה פשוט ויפה; העמק פורח - שדות (רובם קצורים כבר) רחבים לאורך גדות הנהר, חלקות של ירקות, עצי משמש, שדרות של צפצפות... אם בן גוריון היה בא לבקר הוא בטח היה מבסוט. כשהגענו לנהר לא יכולנו להתאפק ועצרנו לרחצה במים הצלולים והקרים. רבצתי במים, הלאה ממני דשא ירוק, אחריו קו של דיונות חוליות, שמאחוריהן הרי ענק מדבריים שפסגותיהם מכוסות שלג. ומעל הכל שמיים כחולים עמוקים בלי אף ענן. כל כך הרבה אלמנטים במבט אחד.
דיסקיט
קצת אחרי שהתייבשנו והמשכנו הגענו לאזור הדיונות שמשתרע בין הונדר לכפר הבא - דיסקיט. זוהי דוגמית בת 7 קילומטרים של מדבר בסגנון הסהרה, עם דיונות נמוכות יפהפיות של חול לבן, שבינהן מסתתרות לאגונות של מים כחולים. אמנם לא עברה יותר משעה מאז הרחצה הקודמת, אבל דבר כזה, מין נווה מדבר מהאגדות שכזה, זה לא משהו שאפשר לעמוד בפניו. שוב מצאנו את עצמנו משתוללים כמו ילדים במי המדבר המופלאים האלו, ובמשך שעה ארוכה לא יכולנו לעזוב את המקום.
כשכבר עזבנו גילינו את החסרון הגדול של טיול בדיונות - ההתקדמות בחול היתה קשה ואיטית, ואנחנו שבחרנו לא ללכת בשביל הסתבכנו יותר ויותר בין החול ליובלי הנחל הבוציים. בסוף חלצנו נעליים והלכנו דרך המים והבוץ עד לכביש ולכניסה הראשית לדיסקיט. השעה התאחרה, והחשיכה התחילה לרדת. אנחנו שעוד לא התמקמנו, התלבטנו בין שינה בחצר בית הספר, או בשדה של אחד החקלאים. אחרי שרעיון בית הספר ירד מן הפרק מצאנו חלקה שלא היתה מעובדת ושאפשר היה לפתוח שם אוהל ולבשל בלי לעשות שום נזק. זה המקום לציין שכל חלקה באזור, גדולה או קטנה, מוקפת במעין גדר חיה משיחי קוצים אימתניים, בלתי ניתנים למעבר. כדי לעבור צריךף למצוא שער פתוח או לעבור מעל השער. יש משהו לא נעים בתחושת החדירה לטריטוריה של מישהו, אפילו אם מדובר בסתם שדה בור, ולהבא למדנו להתמקם הרבה לפני רדת החשיכה, ובשטחים ``ציבוריים``. האוהל של עומר הוא אוהל זוגי, ופיתחנו שיטה מעניינת להלנת שלושה אנשים. אני ועומר שוכבים עם הראש באותו כיוון, ורותם, הרזה מבין השלושה, באמצע עם הראש בכיוון השני, מוקף ב-4 כפות רגליים. קר לא היה לנו.
פאנאמיק
ביום השני החלטנו לשנות כיוון ולעלות עד לקצה הצפוני של העמק לכיוון כפר בשם פאנאמיק, ולהקדיש את יתר הימים להליכה דרומה שבסופה נגיע לכביש המוביל ללה. אחרי שהבנו שאי-אפשר לסמוך על האינפורמציה שקיבלנו מפי המקומיים בנוגע לאוטובוסים לפאנאמיק (שכנראה לא היו ולא נבראו), החלטנו לנסוע בטרמפים. זה לקח לנו את רוב היום אבל אחרי ביקור בטנדר שחור, ואן לבן, ושתי משאיות צבאיות הגענו למבואות הדרומיים של פאנאמיק, לא רחוק מהמעיינות החמים. צירוף המילים ``מעיינות חמים`` הוא משהו שאני אישית, לא מסוגל לעמוד בפניו. מה רבה היתה האכזבה כשהגענו וגילינו שזה יום הכביסה והרחצה הרשמי של צבא הודו, והמקום מלא בחיילים ששפשפו את המדים ואת הלבנים המלוכלכים שלהם בתוך המים. עשינו אחורה פנה וניחמנו את עצמנו בכך שגם בימים כתיקונם המקום לא נראה מאד אטרקטיבי.
התחנה הבאה לפני ההתמקמות ללילה היתה החנות היחידה בכפר, בה הצטיידנו בפטריות, ביצים, שום, במל, אפונה וקצת שמן שתפקידם לשדרג את תפריט ארוחת הערב שאתמול כלל אורז, תבלינים ומרק מוכן. עשינו את דרכנו בין שבילי הכפר ואחר כך בין שדות ובריכות מים עד שהגענו לשפת הנהר. מצאנו משטח חולי רך, 10 מטרים מהמים, הנחנו את הביצים בעדינות כדי שיחזיקו מעמד עד מחר והתחלנו בהכנות. אספנו עצים למדורה ובישלנו תבשיל משובח מהמצרכים שקנינו, בתוספת אורז כמובן. הערב שירד לא היה קר ואני החלטתי לישון הלילה מחוץ לאוהל. נרדמתי עם בטן מלאה ועם עיניים מלאות בכוכבים. הירח לא עלה הלילה, ובמרחק קרוב נשמעו נביחות של להקת כלבי בר.
בבוקר, כשרותם בא לשבור את הביצים ולהכין לנו אומלט מלכותי, הוא גילה שקיבלנו ביצים קשות. ואנחנו כל-כך התאמצנו להשאיר אותן שלמות... רותם אילתר תבשיל פטריות ופתיתי ביצה קשה, שיצא לא פחות מלכותי מהאומלט שלא היה, ושבעים ושמחים התחלנו ללכת בכיוון דרום. מאיזושהי סיבה החלטנו שוב לרדת מהשביל ובמשך השעתיים הראשונות של הבוקר מצאנו את עצמנו מתברברים ללא הרף בין השדות ונאלצים לשוב על עקבותנו שוב ושוב בגלל הגדרות הקוצניות שלא איפשרו לנו להתקדם. החלטנו לחזור לשביל.
כ-4 קילומטרים מדרום לפאנאמיק ישנה מן גבעה גדולה בזלתית, בולטת בצורתה ובצבעה הכהה על פני השטח. מי שעובר שם באיזור יכול לחשוב שאין שם שום דבר מיוחד, אבל אני קיבלתי טיפ ממישהו שפגשתי בלה. הוא גילה לי שבתוך הגבעה, שכנראה היתה פעם הר געש, מסתתרת בריכת מים. התחלנו את הטיפוס על הגבעה. ב-10 דקות הראשונות אין סימן לבריכה, ובכלל להמצאות מים. הכל יבש וקשה מסביב. אבל אחר כך מתחילים פתאום לרדת, ומתגלה בריכה ירקרקה מוקפת שיחים, וגם קצת דגלי תפילה בודהיסטיים. המים קצת מוזרים, יש בהם איזה חומר טיפה שומני, אולי גופרית, ולא נראה לי שהם טובים לשתיה, אבל הם קרים מאד ומרעננים מאד. מתאימים בדיוק לטבילה של אמצע היום. המקום טוב להפסקה בהליכה במשך השעות החמות.
כששכך קצת החום המשכנו בהליכה לכיוון הכפר תריסה, ושם שוב ירדנו לחוף הנהר, כדי להעביר שם את הלילה. במסגרת תכנית ההעשרה שלי בפיזיקה - פועל יוצא של השהייה במחיצת עומר - למדתי על מערכת השמש שלנו, על מה מגדיר גלקסיה, ועל היקום האין סופי. כשמסתכלים על השמיים בנוברה, מבינים שבאמת לא יכול להיות לזה סוף (למרות, ואולי בעצם בגלל שכל הכוכבים מסביבנו כבר מזמן לא קיימים).
סומור, קהאלסר ובחזרה ללה
למחרת הגענו לכפר סומור. הגענו יחסית מוקדם, אבל החלטנו לא להתקדם יותר ולהנות מהשהייה בכפר. השארנו את התיקים באיזה גסט-האוס ויצאנו לחקור את הסביבה. גם זה, כמו יתר הכפרים בנוברה, מקום מקסים, אבל ראוי לציון במיוחד מנזר סאמסטלינג שממוקם בראש הכפר, בנקודה גבוהה שמשקיפה על העמק. זהו מנזר רחב ידיים ונקי עם ציורי קיר נהדרים, נוף קסום וכמובן נזירים חייכניים ומסבירי פנים. המנזר ממוקם ליד נהר שוצף שמוצאו באחד הואדיות שבמעלה ההר, ואנחנו החלטנו לנסות למצוא מפל באחד מהנקיקים. טיפסנו במעלה הנהר במשך יותר משעה, ואז - 300 מטר מהנקודה שבה הקניון סוגר לנו את שדה הראיה, נתקענו במבוי סתום. מסקנה - מי שרוצה להגיע למפל נסתר (אם באמת קיים שם אחד) צריך ללכת על הגדה השמאלית. הסתפקנו ברחצה במים הקפואים ללא מפל.
לארוחת הערב נפגשנו עם תלמה, אשה שפגשנו במנזר סאמסטלינג ושיכולה להיות אמא של כולנו. אחרי האוכל, והשיחה שבאה אחר-כך מתחת לעץ המשמש, אישרתי לעצמי את מה שישדתי בו קודם לכן - כל ההוויה של האשה הזאת, ג`ינג`ית מקיבוץ בצפון אומרת; החיים רחוקים מלהסתיים בגיל 25!!!!
ביום חמישי, שבו תכננו לחזור ללה, החלטנו ששום דבר לא בוער, ושאין שום דבר מסעיר בלה שמצדיק את השיבה היום, ולקחנו לנו עוד יום של שוטטות חסרת תכלית בעמק נוברה, עם הפנים לכיוון הכפר קהאלסר, שממנו מתחילה העליה לקארדונג לה ובחזרה ללה. חוץ מזה שהצלחתי לאבד את הסבון שקנינו במיוחד לרחצה בנחל, עוד לפני שהספקנו להשתמש בו, ורדפתי אחריו לאורך חצי מהנחל, לא קרו דברים מסעירים במיוחד, אבל אני רוצה להגיד שאם למישהו יש כמה שעות לשרוף בקהאלסר, בין הדאבות למשאיות, שיעזוב את הכביש ויעלה רגע לכפר. כן, שוה. עוד כפר לאדאקי טיפוסי, אבל פשוט ויפה, ועכשיו בערב של סוף קיץ כולם יוצאים לשדות לקציר אחרון, וכדי להוביל את האלומות חזרה לכפר. בצד השני זורם נחל נקי, וכשיורדים בכביש הראשי שוב לכיוון הדאבות, נפרש נוף נפלא של ערב אחרון בנוברה.
למחרת ב-9 בבוקר כבר היינו על האוטובוס שיצא מדיסקיט ללה, ובצהריים כבר ניגבנו צ`אפאטי בדאל, ואחרי המקלחת - חולצה לבנה לכבוד שבת.
לה שעזבנו, היא לא אותה לה שאליה חזרנו. בשבוע שחלף חלה נדידה מאסיבית של תיירים, ובעיקר של הישראלים החוצה. כבר לא שומעים עברית ברחובות, בבית היהודי כבר אין מניין, חצי מסוכנויות הטיולים סגורות, ועל הכל רובצת תחושה של סוף עונה. זה החורף הקרב ובא שמבהיל את כולם החוצה, ואנחנו מתפנקים ונהנים משבת שקטה אחרונה לפני הירידה מלה.
