עולים על ג'יפ לנוברה

לאחר כשבועיים בלדאק החלטנו לצאת לעמק נוברה המיסתורי. מדוע מסתורי? ראשית כי רק לפני כעשר שנים הוא נפתח למבקרים, שנית כי אופפת אותו הילת ה"פרמיטים" אותם אישורים שצריך לקבל על מנת לבקר בו ואחרון ברשימה הלא מחייבת הנ"ל: קיבלנו דיווחים כי האנשים שם מוזרים ואינם דומים ללדאקים בלה.

 רותי קראה שהנשים בעמק יכולות להתחתן עם מספר בעלים וקבעה - נוסעים! נכנסנו לאחת הסוכניות, לפני השעה 11:00! מסרנו צילומי דרכונים של כולנו, דף ראשי, דף הארכת תוקף ודף הויזה ההודית. מלאנו אין ספור טפסים ונאמר לנו לחזור אח"צ לקבל את האישורים - כך היה.

מילה על הצילומים: ראשית ההמלצה היא לשאת עימכם בכל עת צילומי הדרכונים כגיבוי אך אם תביאו סט/שניים עודפים לא תופתעו מהעדר חשמל בחנות הצילום במרכז העיר בלה (2 רופי לדף כשהגנרטור תקין או אספקת החשמל סדירה...) .

קבענו עם הסוכנות כי ג`יפ יבוא לאסוף אותנו למחרת וילווה אותנו 3 ימים. (עבור 3 ימים - 6000 רופי ועבור יומיים - 5000 רופי, עלות ה"פרמיט" - 50 רופי לאדם ותוקפו שבוע בלבד).

מדוע ג`יפ ולא תחבורה ציבורית שכה הוכיחה עצמה עד כה? מסתבר כי לעמק יוצא אוטובוס פעמיים בשבוע בערך וכנ"ל בחזרה. הביקוש גדול על ההיצע וכל אותם תיאורים של גג מלא באנשים ומושבים המשמשים כפליים בני אדם - תקפים לקו זה. מי שבכל זאת חפץ בקו זה או בטרמפים רחמנא ליצלן יקדים קום כי התנועה לעבר העמק יוצאת מלה ב-5:00 - 6:00.

השארנו את החדר בלה, את שקי השינה, יכולנו להשאיר את הנעליים הגבוהות ומצויידים בתרמיל צנוע יצאנו למחרת בשעה נורמלית לדרך. הדרך אורכת במונית 5 שעות ולפי חשבון של סיבוב 180 מעלות לדקה הרי שכרוכה בכ-300 סיבובים כאלה, תשאלו את הקיבה של דניאל. העליה אין סופית, כרוכה בצפירות אין ספור עקב חוסר קשר עין של הנהג עם התנועה שמעבר לסיבוב התורן, בקיצור כיף.

בצהריים הגענו מותשים לפס. זוהי הדרך ה"סלולה" הגבוהה בעולם, גובהה 5600 מטרים. מצטלמים בקור וחוזרים לחיק הג`יפ, שמחים משום מה שמעכשיו ירידה כאילו שפני הדברים ישתפרו. בדרך עצרנו לא פעם במחסומים מזדמנים והנהג מסר עותק מהאישורים שקיבלנו.
 הנוף הררי ומשונן, קרחונים בפסגות שכבר לא מעלינו ואפילו רוכבי אפניים יגעים צבעו את המראה מסביבנו. בכניסה לעמק עצרנו בפונדק דרכים ואכלנו מרק איטריות ומומו. מה זה מומו? אלו מין רביולי/טורטליני עם ירקות חריפים בתוכם. עוד נחזור לפונדק הזה כדי לקבל את קילקול הקיבה הראשון בהודו...

 העמק בנוי בצורת האות Y באנגלית. בחרנו בזרוע השמאלית של האות ועלפי המלצות חמות שהנה אנו מעבירים לכם חלפנו על פני הכפר הראשון דיסקיט והמשכו לכפר הונדר מרחק כשבעה ק"מ בלבד. למחרת נחזור על דרכינו בטיול רגלי קסום.

 העמק מדהים ביופיו ובשילוב הבלתי אפשרי המתקיים בו. מסביב סוגרים על העמק מכל צדדיו הרים משוננים ומושלגים, במרכזו נחל רחב ידיים אשר מתקיימת בו זרימה קבועה וביניהם לא תאמינו דיונות חול ים וגמלים!

לתחילת הכתבה

מגיעים לכפר הונדר

הגענו להונדר השומם וחיפשנו גסטהאוס בסיועו של הנהג. אכן העמק מוזר בכך שכפריו נראים בלתי מיושבים בחלק גדול משעות היום. רותי טוענת שהנשים פשוט עסוקות עם כל הבעלים האלה...

 מצאנו גסטהאוס ומצאנו חברה מלבבת. נורית ושיר, שתי בחורות שמיצגות אולטימטיבית את הישראלי היפה. למחרת טיילנו יחדיו והן אף זכו לנסיעה החוצה מהעמק. הונדר מזכיר כפר בדרום גרמניה לא פחות. מים זורמים בתעלות בינות הבתים והדרכים, מספר הפרחים בגינות/בחלקות עולה על היבולים היותר שימושיים ומסביב שקט שקט ותפאורת ההרים המושלגים. לאחר מנוחה יצאנו לטיול וגילינו כי יש בית תה בודד וקמפינג לעשירים (800 רופי ללילה). הקמפינג אטרקטיבי על שום האוהלים המפוארים עם הקירות האדומים מצידם הפנימי, היותו בתוך בוסתן ובכלל שורה בו אוירה אקסלוסיבית למרות העדר הקירות בלינת הלילה.

גילינו כי אכן בניגוד ללה בני הבית אינם מצויים בגסטהאוס עצמו אלא במבנה סמוך, לא תמיד ברור באיזה. מדוע זה רלוונטי? כי הקלות בה התרגלנו לבקש כוס תה אינה אפשרית כאן ולכם נותר רק להאמין לנו כי ארוחת הערב באמת תוגש בשבע ושלושים, שום רמז לא יקדם לה.

 התמרחנו טוב כנגד יתושים המצויים בשפע בעמק, העברנו ערב נחמד עם הבנות אשר כמובן לאחר בירור קצר עלה כי אנו מכירים את אביה של אחת מהן ולמחרת יצאנו לטיול הרגלי. אז התאהבנו בעמק באמת. למי שכן יהיה כוח הבנות ממליצות על טיפוס לגומפה מעל להונדר. למי שדואג לאן נעלם הנהג, הוא דואג לעצמו וכל הזמן היה ב"איזור".

לתחילת הכתבה

הכפרים דיסקיט וסומור

מהונדר לדיסקיט או בכיוון ההפוך מוביל שביל ג`יפים נוח, בו כדאי לטייל רגלית. העמסנו את התיקים על הג`יפ, קבענו עם הנהג להפגש ב"יאק פארם" בדיסקיט כעבור שעתיים ויצאנו לדרך. הדרך מאפשרת לינוק את כל יופיו של העמק כמו גם להינות מאטרקציות. מי שטרם עשה סיבוב על גמל בירידה לים המלח או שחייב להתנסות בגמל דו דבשתי יכול להשלים את החסר בדיונת החול הראשונה הקרובה להונדר. אנו המשכנו בשביל, בנחל הצמוד ובדיונות החול המדהימות. גדול כקטן טיפסנו והתגלגלנו בחול החמים והמדהים, אל תשכחו שבכל סיבוב בין שמיים וארץ נגלים להם ההרים המשוננים והמושלגים קרובים קרובים. בהחלט סיטואציה מטורפת.

בדיסקיט פגשנו את הנהג שחסך לנו ביקור סרק בחוות היאקים, אלה בקיץ מצויים בהרים. חלפנו את הכפר המשעמם וטיפסנו בסיוע הג`יפ למנזר מעליו. המנזר כולל בקרבתו קומפלקס המשמש את הדלאי למה בביקוריו בעמק, אנו פיספסנו דרשה שלו בשבוע. מי שלא פיספס סיפר כי לא הבין מילה אך התרשם מהכבוד שרוחשים למנהיג הטיבטי נעים הסבר. המנזר מאפשר נוף יפיפה של העמק וחדר תפילה אפוף מסיכות.

 אח"צ הגענו לסומור, הכפר הראשון בצלע הימנית של האות Y. מיד ברחוב הראשי בכניסה מספר גסטהאוסים, ביחרו לכם מקום שם, חיטוט ברחובות היותר גבוהים יגלה עוד חדרים אך מלווים בתחושת "לבד" מוגזמת.

התאספנו לארוחת ערב ישראלית לאור נרות בחצר הגסטהאוס הראשי (לא ניתן לפספס) וכמובן שכל שניים הכירו מישהו משותף בארץ, שיר ונורית הפליאו בזמרה ועידו שאספנו בדרך ניגן בחליל ממש כמו במילואים...

 אנו ויתרנו על נסיעה לפנאמיק. כפר בקצה העמק הרחוק לאחר סומור בו מעינות חמים. רוב העדויות מתארות שני חדרים קטנים בהם יש נביעה קטנה המשמשת את חיילי האיזור לכביסה. כן אספנו ממקור ראשון עדות של רביעיה שאכן טבלה בחמים הגופריתי הזה, לשיקולכם.

בגסטהאוס שלנו הוגשה ארוחת הבוקר, כמנהג המוזרים בעמק, ללא סכום, עם ביציות עקומות ועם חמאה מלוכלכת, ויתרנו.

יצאנו למנזר היומי המצוי מעל סומור. התמזל מזלינו ובאותו יום נערך בו פסטיבל. כבר בדרך זיהינו את המקומיים במיטב מחלצותיהם עם שימשיות ציבעוניות משתרכים במעלה למנזר. המנזר די משופץ ועל כן מעט מאבד מהאותנטיות אך אנו העברנו את זמנינו בחצר למרגלות המנזר. לדאקים רבים ישובים בקבוצות, גברים לחוד ונשים וילדיהם לחוד, כולם בתלבושות מסורתיות, רחשו את החצר והתכבדו במאכלים שחולקו על ידי נזירים ונשים. תה טיבטי שדומה יותר למרק עוף, פיתה עם חמאה שעליה מפזרים סוכר לא מתוק ומישמישים מהעצים ממעל. הקהילתיות שבתה את לבינו. הפסטיבל התחיל בנאום לא קצר של אחד הנזירים, לאחר מכן הוא קינח כנראה בהופעת סטנדאפ כי הקהל לא הפסיק לצחוק ואז החלה ההופעה. בניגוד לפסטיבלים גדולים ומתוקשרים (ראה סוף כתבה זו) הפסטיבל הזה הסתפק בריקודים שבוצעו על ידי זקני הכפר, ללא פאר מסיכות. הבטחנו לילדים כי נלך אחרי חצי ריקוד וכך עשינו...למי שתמה כיצד עזבנו בדובדבן, נסביר בהמשך את חוויותינו מהופעת ריקודים לדאקים שצפינו בה בלה -"שוס". הדרך חזרה ללה עברה, כרגיל- פסיכולוגית, מהר יותר, שוב עוצרים בפודנק הדרכים והפעם ר"ז ורותי מתלהבים מאיטריות מוקפצות, טעות...

 כרמל ישן כל הדרך בירכתי הג`יפ עם נמרוד, דרך ידועה של ילדים להעלים מעצמם קשיים. רותי לעומת זאת עקב הצטרפות הבנות עברה קדימה עם ר"ז וכל סיבוב ותהום לחצה חזק עם פרק ידו של ר"ז בליווי פרק תהילים (משהו היא בטוח מלמלה...). איך נסכם את העמק? היה שווה. כדי לתת תוקף לדברינו אנו אפילו יכולים לצטט את הילדים לענין זה.

לתחילת הכתבה

ביקור בארמון לה וצפיה בהופעת ריקודים לדאקים

הארמון המתנשא מעל לה כה דומיננטי עד כי התחושה היא שחייבים לטפס אליו, טיפסנו. הדרך עוברת מהמסגד בתחילת המיין בזאר דרך רחובות די צרים ומלוכלכים, ניתן גם להגיע במונית. בכניסה לארמון קפץ פתאום מקומי וטען כי יש לשלם מאה רופי למבוגר. הילדים טענו באינטואיציה בריאה כי חבל על הכסף אך מי אנו הורים שרוצים להרביץ תורה ותרבות בילדים שנחסוך 20 שקלים? שילמנו. דרשנו קבלה וקיבלנו נייר שמזכיר כרטיס אוטובוס עירוני ישן עליו אכן היה מודפס - מאה רופי.

מלאי ציפיה נכנסנו למתחם. אבק שיפוצים וראות אפס היו מנת חלקינו. בכל זאת מצאנו את הנזיר המקומי שיפתח לנו את חדר התפילה העתיק. חדר בו מצויים כתבי תפילה טיבטים עתיקים שניכר כי היה כדאי לעשות יותר לשימורם. הנזיר אף פצח בתפילה מאחד כתבים ואי אפשר להתכחש לצמרמורת שליוותה אותנו בחדר. בחוץ החליפו את קולות הנזיר, קולות הילדים שלא פסקו מלהתלונן על העזובה ועל המאתיים רופי...

בחמש ושלושים כמובטח החלה הופעת ריקודים לדאקים בחצר החיצונית למתחם הארמון. משמע שילמנו שוב מאתיים רופי. הרקדנים והרקדניות היו לבושים במיטב התלבושות המסורתיות והיו מאד פוטוגנים אך הריקודים היו כל-כך איטיים שאפשר לוותר על הוידאו...בריקוד השביעי ה"סוער" עזבנו בזמן החלפת תלבושות. זו הסיבה שהסתפקנו בעמק נוברה בחצי ריקוד מה"סוער סוער הזה". אם נרצין רגע הרי שהריקוד מתחבר מאד לעדינות שמאפיינת וכובשת כלכך אצל הלדאקים.

אז מה אנחנו ממליצים? לצאת ב-16:00 לביקור בגומפה מעל הארמון, לרדת חזרה ב- 18:00-17:30 לארמון, ללכת בעיקבות הצלילים ולצפות בהופעה ממעל. לאחר שני ריקודים לעזוב או לשלם שכן בכל זאת הריקוד הוא פרנסתם של הרקדנים. אם עזבתם אל דאגה יש מספיק צרפתים שישלמו את פרנסתם של האחרונים. מי שהריקוד בנפשו ההופעה בהחלט מומלצת.

משחק פולו: אחת מהירושות שהורישו האנגלים להודו בכלל וללה בפרט היא משחק הפולו. מידי מספר ימים תבחינו ברוכבי פולו הדוהרים ברחובות בדרך ל "פולו ארינה". מגרש הפולו מצוי מאחורי רחוב המיין בזאר, שמאלה למי שיורד ברחוב, שאלו את המקומיים. רוב הסיכויים שלא תיצפו במשחק מלא אלא באימונים לקראת המשחק מול הצבא אך לילדים זו חוויה עדיפה על נשימת האבק בארמון...

לתחילת הכתבה

רפטינג בהינדוס

דניאל נמרוד ור"ז יצאו באחד הימים לרפטינג בהינדוס. כל שצריך זו החלטה, הודעה לאחת הסוכנויות יום לפני ובבוקר הרלוונטי יבוא אוטובוס מיוחד לאסוף אתכם. העלות 800 רופי לאדם וכבר נקדים ונגיד כי היה שווה כל רופי.

המסלול מתחיל בקרבת לה לאחר כרבע שעה נסיעה. החברה המארגנת מחלקת את המגיעים לקבוצות של שמונה לסירה, מחלקים ציוד הצלה שכולל חגורה וקסדה ועוברים תדריך בטיחות ממצה. בסירה עימנו היו בלגים ואנגלים ובסירה השניה כל מיני מלוכסנים. את הסירות מלווה בכל עת קיאקיסט שתפקידו לשלות את הנופלים אשר מרחקם מהסירה עולה על 20 מטרים, אורך חבל ההצלה.

ישבנו מקדימה וחתרנו בתורות. הנהר מתחיל די גריאטרי ואינו רומז כלל על הבאות. בהמשך חווינו "רפידים" שלדברי המדריך הינם ברמה ארבע מתוך חמש. נמרוד מצא עצמו פעם אחת בירכתי הסירה ואחת האנגליות נזלה לה החוצה אך נמשתה טרם הספיקה לצלול במים הקרירים. באחת הנקודות נתן המדריך לדניאל ונמרוד להחזיק בחבל הקשור לקידמת הסירה והקיאקיסט נראה מתמקם בנקודה קבועה בנהר. החבל עשה את שלו והשאיר את השניים בסירה, בסירה השניה נפל למים אנגלי בודד. המהירות בו שלו אותו בסיוע הקיאקיסט היתה מרשימה. כל המסלול ארך שלוש שעות בנוף דרמטי של הרים, הפסקת "הפשרה" בגדת נהר חולית ונעימה וארוחת צהריים דשנה בסיום, במסעדה בכפר קרוב.

 יצאנו בתשע וחזרנו בשלוש ושלושים בדיוק כפי שנאמר לנו. מי שיצא מלה מערבה לליקיר או לאחד הטרקים היותר מערביים, יראה את המסלול משמאלו ממעוף חלון האוטובוס. לא להחמיץ ולא לצאת ביום מעונן. כדאי להביא בגדים חמים שיחכו באוטובוס ואפשר להביא מצלמה זו נשמרת בתיק מיוחד בסירה.

לתחילת הכתבה

תאריכי פסטיבלים באיזור לה

התאריכים מוגשים באדיבות מרכז התיירות של לה. ישנם שני כפרים קרובים יחסית ללה בהם כדאי לחוות את חווית הפסטיבל:"פיאנג טסה-דופ" ו"טק-טוק טסה שו". להלן תאריכי הפסטיבלים. הנ"ל בני יומיים וההמלצה היא להגיע מוקדם ביום השני.

פיאנג
19-20 יולי 2004
7-8 אוגוסט 2005
 27-28 יולי 2006

טק-טוק
27-28 יולי 2004
15-16 אוגוסט 2005
4-5 אוגוסט 2006

 זהו להפעם, שוב נודה, הפעם לנורית ושיר שהוסיפו לעמק נוברה צליל נעים והפתיעו אותנו בברכה וציור מרגשים כשנפרדנו, לנהג שלקח אותנו לעמק נוברה והחזיר אותנו בשלום ובמקצוענות אמיתית, למדריך הרפטניג גם הוא על המקצוענות (עשר שנים בנהר) ולקיאקיסט על שבקטעים הרגועים ממש דמה יותר לדולפין שובב והצחיק בפעלוליו.

בכתבה הבאה - סריניגר.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה