מבאנגלור דרך וורקאלה ועד קוצ`ין

המעבר המהיר מאורוויל (Auroville) לבאנגאלור (Bangalore) -; אוטובוס לילה מפונדיצ`רי (Pondicherry) -; הכניס אותנו להלם תרבות קל. באנגאלור היא הכרך השני בגודלו בדרום הודו ובהחלט אחת הערים המובילות ברמת הפיתוח והקידמה. שני אזורי מגורים עיקריים בבאנגאלור, אנחנו בחרנו בגאנדי-נאגאר, איזור שוקק אך לא סואן, הומה אדם וסחורות אך לא מאיים, זול אך לא יקר (Vybhav lodge -330 רופי ליום). בעיר גדולה כמו בעיר גדולה, דבר ראשון -; מוזיאונים. ביקרנו במוזיאון הממשלתי שהדהים בתצוגה משעממת וחובבנית. מילא להציג רק ארכיאולוגיה, אבל לא לכתוב מה הפריט והיכן הוא נמצא? לא לכתוב גיל (ולו מוערך?) למזלנו ממש מעבר לכביש שיכנו את מוזיאון המדע והטכנולוגיה. אמנם אנחנו משפחה משוחדת בתחום זה, אבל לפי החיוך המרוח על הקהל הרב שמילא את המוזיאון, כולם נהנו. המוזיאון גדול עם 4 קומות פעילות, כל אחת מהן מוקדשת לנושא אחד או שניים. חלק מהתצוגות פושרות למדי (ננו-טכנולוגיה וביו-טכנולוגיה), כשהאיזור המנצח הוא קומת הקרקע עם מוצגים פעילים בנושא כוח ואנרגיה. כל היצורים, גדולים כקטנים, משכו חבלים, חקרו גלגלות ומנופים, בחנו מנועי קיטור וסילון ושיתפו פעולה בהפעלות משותפות. בקומת הגג פסיאודו-קפיטריה עם צ`אי, קפה וצ`יפסים בשקיות.

 המוזיאונים נמצאים בשולי פארק קאבון ((Cabon Park, פארק נעים עם איזורי ילדים נפלאים. נעמיקה התרוצצו חופשי ממיתקן למיתקן, אנחנו ניצלנו את ההזדמנות להתיישב צמוד ולהתבונן בפסל המעביר סדנא לילדים מקומיים, באמא הרבה עם ילדה מי ראשון בנדנדה ובאבא פולני למהדרין הרץ אחרי ילדו עם כובע צמר ביד. בקרבת אזור הילדים מוקדש חלק אחר של הפארק לאמנות מקומית. מצאנו שם ציורים, צילמים ופסלים ברמת מתנ"ס. הכוונה נפלאה, האיזור מעולה, צריך אולי הכוונה וקצת מיון ליצירות. הילדים התפעמו מעצם האפשרות שכל דיכפין (כמעט) יכול להציג לעיני כל.

 האיזור התוסס בבאנגאלור בו תרגישו שממש שמתם אצבע על קצב החיים בה, הוא איזור MG Road, משולש של 3 רחובות המהווים את מרכז המסחר והבידור של העיר. נעים להסתובב ברחובות, להציץ לחנויות, לדגום חנויות ספרים, לשבת בבתי הקפה המודרניים ולתור קניונים. ממש חוויה מערבית. באחד הימים גם צפינו בסרט Doom באחד מבתי הקולנוע במיתחם, סרט פעולה הודי שרוצה להיות אמריקאי. בלי להבין מילה אבל עם המון ניחושים, נותרו הילדים מרותקים למסך למשך כל הסרט. גם ההורים נהנו. ריקשה לאיזור תעלה 40-50 רופי, תלוי בשעה ביום. באיזור אחר לחלוטין של העיר מצאנו את הגן הבוטאני לאלבאג (Lalbagh Botanical Gardens) , פארק מקסים ולא גדול מידי. הגן מטופח מאד עם פינות חמד רבות והתייחסות לקהל הזאטוטים המסייר בו.

כשעלינו לרכבת בבאנגלור תכננו לרדת בטריבנדרום (Thiruvananthapuram), אבל בדרך החלטנו להקדים ולרדת בוורקאלה (Varkala), החלטה עליה ברכנו רבות בהמשך. וורקאלה היא גן עדן טרופי עם חוף צוקי מרהיב עטור עצי קוקוס. לאורך הצוק התפתחה טיילת מתוירת עמוסת מסעדות טובות, דוכני בגדים תכשיטים ומזכרות, ולא מעט תיירים צלויים. אבל אל מול הים הכחול -; למי אכפת? סתמנו את האף, עצמנו עיניים וב"בלופ" חרישי צללנו לשמנת. היה לנו יום-יום ים, היו לנו דגים, שרימפס וקאלאמארי בצלחת והמון נחת. מקום עטור אירופאים שכזה לא יכול להיות זול, אבל מצאנו חדר קצת רחוק מההמולה, ולכן מעט יותר זול ) N.N. Resort -; 350 רופי ללילה), ובעיקר- עם מטבח משותף צמוד שאיפשר לנו לבשל לעצמינו ובכך להוריד עלויות מחיה בצורה משמעותית.

הים, יש לציין, לא מאד רגוע באיזור זה והוזהרנו מזרמים סוחפים, אבל בעומק החביב עלינו (בין הברכיים למתניים) ועם הנטייה שלנו לציית למצילים (ואכן יש -; עם משרוקית וללא חסאקה), לא היה ממה לחשוש. הגענו כל יום לקראת 3 אחה"צ, שכרנו גלשן גלים וכייפנו עד אחרי השקיעה היפה. יום אחד נסענו לבקר בטריבנדרום ומצאנו עיר חסרת צל ומשעממת. איזה מזל שהיה לנו שכל לרדת בוורקאלה.

לאחר שבוע ימים לוח הזמנים אילץ אותנו להתגרש מגן העדן ולהמשיך צפונה. חבר טוב אמור לפגוש אותנו בגואה באמצע ינואר והדרך עוד ארוכה. שני אוטובוסים מקומיים הביאו אותנו לאלאפוזה (Alappuzha, Alleppey) ממנה רצינו לשוט לקוטאיאם (Kottayam). קראלה היא מדינה המחורצת בתעלות טבעיות, אגמים ולאגונות, וכיף לשוט ממקום למקום. השיט היותר מקובל הוא בין קולאם (Kollam) לאלאפוזה, אבל אנחנו חיפשנו משהו פחות מתוייר ויותר קצר, לכן בחרנו במסלול אחר. אלאפוזה, עיר שוק נעימה שמרכזה ממוקם בין שתי תעלות, היתה בשביתה לרגל תלייתו של סאדאם חוסיין. קראלה היא מדינה קומוניסטית. שוב -; קראלה היא קומוניסטית. נורא מוזר.

 המפלגה עלתה בבחירות דמוקרטיות לפני כ-50 שנה ומאז שולטת כאן, אבל מכיוון שאכן בהודו מדובר, הקומוניזם קיבל ציביון מקומי המתבטא בעיקר ברווחה (כמעט לא רואים קבצנים) ובדגש רב על חינוך (אחוז יודעי בקרוא וכתוב הגבוה בהודו) ומערכות בריאות. המקדשים נותרו מקדשים, הדת והטקסים כפי שראינו בשאר המדינות, אבל כנראה עקב המשטר היתה צייתנות גורפת להנחיית השביתה (יותר אנטי-בושית מאשר פרו-סאדאמית), ואכן, למעט בתי מרקחת, לא ראינו עסק פתוח עד 6 בערב. לשימחתנו India coffee house כנראה קואופרטיב מספיק חזק ומוכר על מנת להישאר פתוח אף הוא, כך שמצאנו מקום לאכול. מכיוון שהעיירה נראתה לנו מבטיחה (אל אף דלתותיה הסגורות), החלטנו להישאר יום נוסף אך אללי -; למרות ההבטחות שבתו גם בו. למחרת בבוקר נדחפנו לסירה היוצאת לקוטאיאם (10 רופי לאדם מרציף התעלה הצפונית) ונהננו משעתיים וחצי של הפלגה נעימה וחוויתית. הסירה שטה בתעלות, חוצה אגם ושבה לתעלות, חולפת ליד סירות דייגים קטנטנות עם מפרש מאולתר, בקתות עץ על פיסות אדמה צרות, נשים כובסות, קשישים יושבים ומעשנים על גדת התעלה ומרחוק -; שדות אורז רחבים ומוריקים.

בקוטאיאם לא התעכבנו רבות ומיהרנו לעלות על אוטובוס לקוצי`ן (Kochi). לאחר שעתיים של נסיעה דחוקה הגענו לארנאקולם (Ernakolam) שבקוצ`ין. אין ספק שמבחינת האווירה והעניין, המקום לגור בקוצ`ין הוא מבצר קוצ`ין (Fort Cochin). אנחנו הגענו עייפים מכדי להמשיך ולנוע, לכן התמקמנו בארנאקולם, העיר הגדולה ביבשת, שבדיעבד התגלתה כיותר מתאימה לכיסנו. את רוב ימינו בילינו באיזור מבצר קוצ`ין הנעים, העמוס לעייפה באתרים היסטוריים, מסעדות וחנויות הקורצות לכיסו של כל תייר. קוצ`ין היא עיר הפרושה על יבשת, חצי אי ומספר איים. למבצר קוצ`ין, השוכן על חצי אי, מגיעים מארנאקולם במעבורת היוצאת לעיתים מזומנות (5 רופי למבוגר, 2.5 לילד). כיף להפליג מנקודה לנקודה, בטח יותר נעים מנסיעה באוטובוס בכבישים מעושנים. באחת הפעמים אפילו הצלחנו להבחין בדולפינים בנמל.

נקודת ציון בולטת במבצר קוצ`ין היא כנסיית פרנציסקוס הקדוש (St Francis Church). הכנסייה העתיקה בהחלט מרשימה, ומצבתו של וואסקו דה גאמה שמת בקוצ`ין, הוסיפה נופך הרפתקני-משהו לחוויה. שרידי גופתו, אגב, הועברו לפורטוגל באמצע המאה ה-16. מהכנסייה אפשר לפסוע בנחת לכיוון הנמל ולצפות בדייג בשיטה מדהימה וקדומה של רשתות סיניות. הרשתות הללו הן מבני-ענק מעץ, היוצרים מעין פירמידה שעל קודקודיה תלויה רשת גדולה. כל המבנה הזה מחובר למנוף עץ גדול המאפשר להוריד ולהעלות את הרשת ממי הנמל. על מנת להוריד את הרשת משחררים חבל המעגן אותה למקומה בעזרת אבנים גדולות ו-2 דייגים פוסעים על בול העץ המרכזי על מנת להוסיף משקל ולהאיץ את השקיעה. לאחר מספר דקות מעלים את הרשת למעלה, הפעם צריך סיוע מ-6 גברים על מנת להעלות את הקונסטרוקציה הזו כלפי מעלה. צפינו בענין רב בתהליך שחזר על עצמו פעמים רבות ולא הניב שלל רב.

 לאורך הגדה פזורות רשתות רבות, אך לא כולן נראות פעילות. נראה שמתאים לקצב החיים ההודי לדוג מהיבשה מבלי לטרוח יותר מידי, אפילו מבלי להירטב, אך מצד שני, לפחות בפרק הזמן בו צפינו אנחנו, אין מספיק שלל ל-6 דיגים. אם ממשיכים לפסוע באותו כיוון מגיעים ל-Kerala Kathakali Centre, בו ניתן לצפות במופע קטקאלי, שהוא מעין שילוב של ריקוד מסופר. במרכז המסויים הזה מקדימה הרצאה באנגלית את המופע, ובתחילתו מחלקים לקהל תקציר במבחר שפות, אפילו בעברית. הסיפור עצמו משתנה מידי ערב, אנחנו צפינו בסיפור קלאסי של מלחמת הטוב ברע המרוצפת בפיתויים ועמידה בהם. הסיפור הוא לא העיקר כאן. לפני המופע ניתן לחזות בשחקנים-רקדנים מתאפרים, חוויה אותה אסור לפספס, אך ניתן להקדיש לה חצי שעה בלבד (ניתן לחזות בהם מתאפרים במשך שעה וחצי לפני המופע). לאחר מכן מתחילה הרצאה מאד חיונית אך קצת טרחנית.

 הדובר מסביר את הקודים העיקריים של צבעי האיפור (אדום -; רשע, ירוק -; טוב מושלם, צהוב -; אשה וכן הלאה) ושל תנועות הידיים והעיניים (אותן ממילא אין דרך לזכור). המדגים העומד לרשותו של הדובר אכן מדהים בשליטתו בשרירי פנים שאני מחשיבה כזנוחים לחלוטין, ומפגין שיווי משקל לא אנושי בתנוחות שונות. ואז, סוף-סוף, מתחיל המופע. הסיפור הקלאסי ארוז בצבעים מרהיבים, תלבושות מדהימות ומוצג על ידי רקדנים מיומנים להדהים, אבל אחרי כחצי שעה התחלתי להרגיש, אפעס, קצת ממוחזרת. חלק ניכר מהריקודים עובד על מתיחת זמן הציפייה עד קצה יכולתם של הצופים והרגשתי ממש כאב פיזי כשחיכיתי שמשהו יתחיל להתפתח. הילדים, שהתעקשו לשבת קרוב-קרוב לבמה בטווח העפת הזיעה של הרקדנים, ניראו מרותקים ולא הציצו לכיווננו, אולם אחר כך טענו שהיה להם קצת משעמם. לטובת התיירים מתמצתים מופע של 6 שעות לשעה וחצי של 3 מערכות. שילמנו 125 רופי לכרטיס מבוגר, במקומות אחרים ניתן להשיג אף כרטיס ב-100 רופי, אולם ללא ההקדמה והתרגום.

ביקור ממנו מאד נהננו היה בארמון מאטאנצ`רי (Mattancherry) שנמצא אף הוא במבצר קוצ`ין. הארמון נבנה על ידי הפורטוגאלים והוענק לשושלת הראג`ות של קוצ`ין. כיום ניתן למצוא בו תמונות של כל הראג`ות, אביזרי מלכות שובי לב, מבגדים ועד אפיריוני נשיאה, וציורי קיר מרהיבים עם אגף מיוחד ל"מבוגרים בלבד". בחדר צדדי הבחנו בצייר המתחיל לשחזר את אחד מציורי הקיר, ונעם, מתוך אחווה מיקצועית, התיישב אף הוא והעתיק את אחת מתמונות הראג`ה. למרות פשטותו החיצונית של המבנה, בקלות רבה ניתן היה לדמיין את משפחת המלוכה משוטטת בארמון ובגן המקיף אותו, להעמיד פנים שגם אנחנו חווים לפרק זמן קצר את עידן ההוד של העיר. אי אפשר לבקר בקוצ`ין מבלי להקדיש זמן לפרק היהודי. בית הכנסת המרשים, והפעיל עדיין, מתפקד כאתר תיירותי לכל דבר, פתוח בשעות קבועות ומחייב תשלום בכניסה (2 רופי). בית הכנסת ממוקם בסמטהקטנה באיזור Jew Town ובאופן לא מפתיע הוצבה לידו עמדת משטרה. לקראת שעת הפתיחה מצטבר תור של תיירים ואנחנו בתוכם, תוהים אחר מקומנו בהמון ולא מצליחים להתגבר על תחושת ה"לנו יותר מגיע להיות כאן". הבנו שבערבי ששי ובשבת מוקדם בבוקר אפשר להצטרף לתפילה, אבל לא תקבלו על כך דיווח ממקור ראשון. ביקור בבית הקברות היהודי בקרבת מקום הניב בהייה בשער נעול, אבל ניתן היה בעדו להבחין במצבות עזובות. לא הצלחנו לגלות אם ניתן להכנס לבית הקברות לביקור, ואולי טוב שכך.

ההירכיה בכבישי הודו מאד ברורה. אף כלי לא יתן זכות קדימה לרכב קטן ממנו וההסכמה על כך גורפת. אופניים יצדיעו לווספות שישתחוו לריקשות שיחששו מאופנועי-כביש שירתעו מממכוניות שיבלמו רק בפני משאיות ואוטובוסים. כלי הרכב המועדף ימשיך בנסיעתו ללא האט ויעצר רק בפרצופו של הנוהג בכלי הנחות יותר. כבר ראינו ריקשה שבלמה ווספה ונעם אחד קטן שעצר בגופו זוג אופניים. לכולם שלום. מעל כולם, כמובן, בראש הפירמידה, ניצבת הפרה שבמבט נוגה תצליח לבלום גם בולדוזר דוהר.

לתחילת הכתבה