והדרך מתפתלת

על קשיי הפרידה מבגסו כבר ספרנו לכם. ארזנו את עצמנו ויצאנו ביום גשום להפליא לעבר מנאלי Manali. הנהג שלנו הפעם היה רגוע ומתחשב, כזה שלא לוקח את הסיבובים במרץ רב מדי. הכבישים לעומת זאת נדמו בעיניי כמו תרגיל בפלסטלינה של ילד שובב. לעתים הפתיע אותנו הכביש ברוחבו ובטיבו, הנהג העז לנהוג יותר מ-40 קמ"ש ואנחנו נשמנו לרווחה, ולעתים היה זה שביל עזים שטלטל אותנו עד עמקי הנשמה וגרם לנו להוריק בגוון חולני במיוחד. לפעמים היתה הדרך חרישית ונעימה, היא עירסלה אותנו ברוך בעת שגלשה מעדנות בינות לבתי הכפר השלווים, ויש וגילינו את עצמנו מתפללים תפילה חרישית כשהדרך נצמדת בכוח אל דופן ההר, מתעלמת מחוקי הגרוויטציה, פוחדים להביט אל התהום שלמטה וקצב הלב טיפס לשיאים חדשים.

 בשקט של הנסיעה, כשכל אחד מכונס בעצמו, ער או מנמנם, קשוב למוזיקה בדיסקמן שלו או משוחח שיחה חרישית, ישבתי ובהיתי בהשתאות ביערות ירוקים ומהבילים מלחות, במפלי מים הגולשים בחן מצלעות הרים. מדי פעם אפשר היה לראות מוגלי מקומי מתרוצץ ומזנק בין הענפים, תור מסודר של כפריים העומדים ומחכים לתורם להתרחץ במי ברז ציבורי קטן, נשים צועדות בצעד גנדרני אחרי הפרה המשפחתית ומפזילות לעברנו בהשתאות. לא שבעתי מלראות את המקדשים הקטנטנים לכל אורך הדרך. הם צצו להם כמו אבני חן יקרות בינות לעצים או לבתים אדומי הלבנים, מקדשי צעצוע צבעוניים ומרהיבים. לידם אנשים שקועים בפוג`ה היומית אוחזים בבד אדום עם שוליים מוזהבים ובמקלות קטורת כבדי ניחוח. לנשים צבע אדום המשוח בפשוקת שיערן ולגברים נקודה אדומה ב"עין השלישית". "יש לכם ארץ יפהפיה" אמרתי לנהג והוא הביט בי במבט של "אני לא מבין על מה את מדברת".

לתחילת הכתבה

וידוי

לא תכננו להגיע למנאלי. יד המקרה הביאה אותנו לכאן. למען האמת תכננו לנסוע לכיוון רישיקש, אבל המייל שקבלנו מצמד ישראלים שהציע לנו את הג`יפ שלהם שינה לנו את התוכניות. היינו בקשר עוד מהארץ. הבטחות רבות נזרקו לחלל האוויר, הם נשמעו לנו רציניים. המייל שקבלנו בבגסו אמר- "אנחנו מגיעים למנאלי בראשית אוגוסט". קבענו שניפגש שם. הרגשנו שהחלום שלנו עומד להתגשם. הגענו, חיכינו, ציפינו... אבל רק לאחר שלושה מיילים דואגים מצידנו הם נזכרו להודיע לנו שהרכב כבר נמכר. החלטנו לנשום עמוק ולספור עד מאה ובינתיים להנות.

ואי אפשר בלי כמה מלים על מנאלי
 כמה בנאלי, אנחנו במנאלי. אנחנו וכל החבר`ה הישראלים (חוץ מאלו שהשארנו מאחור בדראמסלה רבתי). בעל בית המלון שלנו היה זקוק להוכחה ולעיון מדוקדק באטלס כדי לחזות במו עיניו בנקודה הקטנה על מפת העולם. "כל תייר שני במנאלי הוא ישראלי", מלמל לעצמו בהשתאות. "אז מי נשאר בישראל כשאתם פה?".

 כשהישראלים אומרים מנאלי הם מתכוונים בעיקר לאולד מנאלי Old Manali, שם רובם משתכנים. מנאלי ואולד מנאלי חולקות ביניהן את סוגי התיירות המגיעה לאיזור, כאשר באולד מנאלי ובוושישט Vashisht הסמוכה ניתן למצוא בעיקר גסט-האוסים המיועדים לתרמילאים ולבעלי תקציב נמוך ולכן מרוכזים פה רוב הישראלים וגם מדגם סמלי ומיצג של בעלי דרכונים אחרים. במנאלי וסביבתה יש בתי מלון יקרים ומפוארים יותר המתאימים לאנשים עם תקציב גבוה יותר משל התרמילאי הממוצע.

 במנאלי יש שתי עונות תיירות עקריות ורוב התיירים המגיעים לכאן מתעניינים במיוחד בספורט אתגרי:

  • עונת הקיץ בין 1.4-30.6 ובה באים למנאלי כדי לעסוק ברפטינג על הנהר, טרקים, מצנחי רחיפה, כדורים פורחים ועוד.
  • עונת החורף בין 1.10-31.12, בעונה זו עושים רפטינג עד דצמבר כי אז הנהר יורד (יש פחות שלג בהרים) ועוסקים יותר במצנחי רחיפה. השלג מתחיל בחודש ינואר. יש ימים שיורד כאן שלג עד לגובה של 4.5 מטר.

בין העונות ניתן להשיג מחירים נוחים יותר בבתי המלון, הגסטהאוסים סגורים ברובם.

ובנימה אישית: הגענו למנאלי וכמובן שהבאנו עמנו את הגשם. לכל מקום שאנו מגיעים אנו מביאים את בשורת הגשם. הילדים כבר תוהים אם באמת קיץ עכשיו. לא קל לקום כל בוקר כשהחלונות אפרוריים ונקישת הגשם על החלון מבשרת שוב על יום של מנוחה וגיחות קצרות, פעם ליער הקסום שלנו ופעם לגדת נהר הביאס, לשוק הטיבטי או לירקן המקומי שלנו.

הגשם הראשון של העונה ירד בלילה הראשון שלנו באיזור. לילה זה בילינו בושישט (או חשישט כמו שרותם קורא לה). כן, היינו בושישט וזו היתה טעות. על ושישט קראתי במדור 1001 טיפים באתר, אבל כבר למדנו על בשרנו שיש טיפים של חבר`ה צעירים ויש של חבר`ה מבוגרים יותר. ושישט בהחלט מתאימה לסוג מסוים של צעירים. לא אהבנו אותה, היא היתה חנוקה לנו, חדרים טחובים ומעופשים, מסעדות גרועות במיוחד. אנחנו לא ממליצים לשהות במלון Basho, המסעדה שלו ומסעדת Freedom Café הנמצאת בשכנות לו היו המסעדות הגרועות ביותר בהן אכלנו בהודו. ואכלנו בהרבה. אבל אי אפשר בלי כמה מלים טובות על ושישט- הנוף מופלא, הרים עטויי עצי אורן יפהפיים והמון עצי תפוחים המובילים אל גדות נהר הביאס.

 ברחנו מושישט והגענו למלון נהדר במנאלי ששמו D`chalet. השתכנו בחדר כפול בעל שתי קומות ספונות עץ. הקומה השניה בנויה כולה מעץ ונראית כמו חדר באוניית פאר. השירותים והמקלחת ברמה גבוהה עם מים חמים בכמות בלתי נגמרת, מטבח מכובד ומאובזר שבו רמי הפליא לבשל לנו לשמחת כולנו. כיף להתפנק במאכלים ביתיים מוכרים ולמרות שאנחנו לא סובלים מהאוכל ההודי, לעתים זקוקים לתחושה של בית.

המחירים בעונה גבוהים ביותר- 2,200 רופי ללילה, אבל מכיוון שאנחנו בין העונות המחירים צנחו בהתאם. החדר עלה לנו 800 רופי ללילה והבישול הביתי איזן את התקציב (ארוחה במסעדה ל-5 נפשות אינה עסק זול גם בהודו, מצרכי המזון לעומת זאת זולים וטובים). המלון באמת נהדר, בלובי יש משחקי וידאו והילדים נהנו לשחק בהם ובגלל שהיינו הדיירים היחידים במלון קבלנו טיפול צמוד מבעל המלון וצוות העובדים. שם מנהל המלון Sanjay Thapa והוא ישמח לעזור לכם בכל נושא וגם לנגן לכם שיר על הגיטרה.
 המלון שייך לרשת מלונות עולמית RCI. טיפ למטיילים בשנה הבאה- בעוד חצי שנה יתחילו בבניית 25 חדרים נוספים. שווה להציץ!

עצמו את העיניים ודמיינו את מנאלי. הרים ירוקים גבוהים ונישאים, בתים קטנים המבצבצים בינות לעצים המוריקים, מטעי תפוחים עמוסי פרי ונהר שוצף. זוהי מנאלי שלנו. גילינו כי כל אחד רואה בה משהו אחר. בעיניי, נקודת החן של מנאלי הוא נהר הביאס, היוצר את התפאורה היפה ביותר פה. זהו נהר גדול ושוצף, מימיו צלולים וקפואים. המים נקיים באופן עקרוני אבל על גדות הנהר אפשר למצוא בנקודות מסוימות שפע של זבל החל מאריזות מזון וכלה בחלקי לבוש, נעליים וכו`. מזל שההודים לא חסידים גדולים של טיטולים...

 אהבתי לשבת שעות ולבהות בנהר השוצף. הילדים השתעשעו במים הקפואים, שולים מציאות, בונים ארמונות. באחד הימים רמי עזר לזוג צעיר לבנות לעצמם בריכת כביסה ורחצה מאבנים כבדות. מדי פעם ראינו משפחות קופים הגולשות אל המים, קופות אדומות ישבן נשאו קיפופים צעירים על גבם, קופים נועזים הסתכנו בסחיבת תירס שהמקומיים תלו לייבוש על המרפסות, נערות ארוכות שיער היכו בעוז בכבסים בעזרת קרש עץ מאולתר, מנופפות אלינו לשלום ביד ביישנית. חלום.

לתחילת הכתבה

הולכים לאיבוד במנאלי

אחרי שהתעשתנו מסיפור הג`יפ התחלנו לסייר במנאלי בדרך החביבה עלינו- פשוט הלכנו לאיבוד. כך הגענו אל פינות חמד שוות ביותר:

  • היער הקסום: לא רחוק מהמלון שלנו גילינו דרך המובילה מאולד מנאלי למנאלי. הדרך מתהדרת בשם Nature park והיא למעשה דרך סלולה המובילה אותך בבטחה דרך יער קסום של עצי מחט ישרי גזע הישר אל הרחובות ההומים של מנאלי. הדרך הסלולה נעמה לנו, אך אנחנו החלטנו לרדת מהשביל ולחפש הרפתקאות. יעלה קלילת הרגליים דילגה בין האבנים הכסופות. אילאיל ורותם עסקו באיסוף קריסטלים מהקרקע. כן יש פה קריסטלים באלפים- שקופים, זהובים, כסופים- ארץ של פלאות. יעלה היתה הראשונה שגילתה את החור בגדר. התכופפנו ועברנו וגילינו כי אנו נמצאים על שפת נהר הביאס Beas או ליתר דיוק על שפת אחד הפלגים שלו שנקרא מנאלסו Manalsu. הילדים קפצו מסלע לסלע, משתכשכים במים הקפואים, רמי ואני "התחרדנו" בעונג על הסלעים החמימים. מאוחר יותר גילינו כי חלק מהסלעים הם קריסטלי ענק מרהיבים ביופים. חזרנו וביקרנו ביער ובנהר פעמים רבות. לאחר מכן נדדנו אל הגדה השניה לחפש הרפתקאות חדשות.
  • המסע בעקבות הלונדה הקדושה: אנחנו אוהבים שווקים. הצבעוניות שלהם מהפנטת אותנו. כששמענו על קיומו של השוק הטיבטי, החלטנו לצאת למסע חיפושים בעקבות הלונדה הקדושה. לונדה Lunda היא ברכה טיבטית מיוחדת הנכתבת על גבי דגלי התפילה הטיבטים. "יש ברכות שונות", סיפרו לנו הטיבטים אותם שאלנו, "יש קצרות ויש ארוכות, יש המדברות על שלום הבית והגנתו, יש המביאות שפע ועושר". אנחנו חיפשנו ברכות כאלה בשביל אחותי נועה העוסקת בהילינג. במקלוד גאנג` McLeod Ganj מצאנו סוג מאוד מסוים, שחזר על עצמו, אבל אנחנו החלטנו שדוקא במנאלי נמצא את הלונדה המיוחדת עליה שמענו במקלוד מטיבטי זקן. היו כל מיני לונדות הוא אמר לנו, היום נשארו ברוב המקומות רק הסוגים הנמכרים לתיירים. נושא הלונדה הטריד אותנו. עד סוף המסע, כך החלטנו, נמצא את הלונדה האמיתית.

    הגענו למנאלי וחיפשנו את השוק הטיבטי. להבדיל ממקלוד מרובת החנויות הטיבטיות, במנאלי ניתן למצוא רק מעט חנויות וגם הן כבר עמוסות בצעצועי פלסטיק, שעונים, ושאר בוקי סריקי. חיפשנו וביקשנו והגענו לכוך קטן גדוש בחפצים טיבטיים יפהפיים. הסתנוורנו מהשפע. "יש לך דגלי תפילה טיבטיים?" שאלנו את המוכר והוא חייך ואמר שלא, כבר מזמן אין לו אבל יש לו שבלונות של לונדות מיוחדות במחסן, לונדות שכבר אף אחד לא מכיר. מיהרנו וקנינו בדים בצבעי דגלי התפילה הטיבטים (אדום, צהוב, כחול, ירוק ולבן) וקבלנו ממנו למחרת דגלי ענק יפהפיים עם לונדות שאין למצוא. "מה, אתם לא יודעים לקרוא טיבטית?" חייך אלינו המוכר וקרא לנו בקול את הברכה הארוכה והמתפתלת על הלונדה. הוא ביאר לנו את הברכה ואת הציורים השונים. המשימה הושלמה.
     השוק הטיבטי נמצא בין כביש ה"מול" Mall (המדרחוב) לבין ה"מודל טאון" Model town.

המוזיאון הקטן בדהונגרי Dhungri: לא רחוק ממנאלי מתנשא הכפר הקטן דהונגרי. כל מי שמגיע לכפר בא כדי לבקר במקדש העתיק שבמקום, מקדש האדימבה Hadimba או כדי לבלות בלונה-פארק (Hadimba fun park). אנחנו הצצנו במקדש, הוקפנו על ידי נשים מבוגרות שהציעו לנו להצטלם עם ארנבות אנגורה. לא התחשק לנו להכנס ללונה-פארק כי המתקנים היו רטובים מהגשם והחלטנו לשוטט רגלית בכפר. כך הגענו למוזיאון קטן המשחזר את חיי האנשים של הימצ`ל פראדש Himachal Pradesh בעבר.

התלהבנו לפגוש דברים מוכרים כגון נרגילה שנקראת כאן Narelu, כישור חלוד (כמו בסרט היפהפיה הנרדמת), וכלי עבודה ובית שונים. התרשמנו מאוד כשראינו תכשיטים מפוארים איתן התהדרו הנשים בחתונות וחגיגות, בגדים מיוחדים עשויים מצמר דוקר במיוחד, מתקני נשיאה לאלים, נעלים לאלים, דלתות מקדשים ועוד. על כל מוצג יש הסבר מדויק- שם המוצג, גילו המשוער ותפקידו. אולם אנחנו הלכנו בשיטה ההפוכה- קודם ניחשנו למה משמש המוצג ורק אחר כך בדקנו אם צדקנו. לרוב צדקנו. המוזיאון מומלץ בחום. אי אפשר לפספס את המוזיאון, הוא נמצא בקצה הכפר למעלה, בצד השני של הכביש הראשי (צד שמאל). דמי כניסה- מגיל 10 ומעלה-10 רופי.

לתחילת הכתבה

כוכבי פנג`ב דוהרים ב- Solang Valley

סולאנג וואלי נמצאת כ-13 ק"מ ממנאלי. חיכינו ליום בהיר ונסענו לשם. שמענו שבעונה המושלגת זהו אתר גלישה אהוב במיוחד. הילדים ההודים נוהגים לשבת על צמיג ולגלוש את כל הדרך למטה. החלטנו לטייל בשטח, לנשום אוויר פסגות ואם אפשר גם לרכב על סוסים לטיול קצר. הדרך חלפה בנעימים וללא טילטולים מיוחדים. חלפנו על פני חנויות עשויות מפחונים שהציגו לראווה מגפיים לשלג, מעילי פרווה ארוכים, חלוקים צמריריים ושלל "חרמוניות".

יעלה חיכתה בקוצר רוח לרכיבה על הסוסים והתאכזבה קלות כשראתה שני סוסי פונים עלובים למראה ושני סוסים רעועים. למרות המראה העלוב, בחרה יעלה לצאת לטיול של שעה במעלה הגבעה ואנחנו בחרנו ללכת בעקבותיה. הנוף היה מרשים- פסגות גבוהות עטויות כיפות שלג צחורות. אוויר נקי, עצים ירוקים וגבוהים והמון הודים שהגיעו מפנג`ב המהבילה כדי לנשום קצת אוויר קריר. ההודים שהתלהבו מהדהירה המקצועית של יעלה הנציחו אותה בצילומים אינסופיים. היא תככב בכל אלבומי פנג`ב, ולצידה תוכלו למצוא את שאר המשפחה בתור כוכבי פנג`ב החדשים. הצבע הלבן מטריף את ההודים ובעוד הם מתחננים שהילדים ואני נצטלם עמם, הסכימו לקבל כבונוס גם את רמי, למרות חזותו ההודית...

 יעלה, שדהרה שעה שלמה, ירדה מאושרת מהסוס לקול מחיאות הכפיים של הנוכחים וסיכמה את החוויה: "היה לי כיף לרכב, הבעיה היתה שהסוס לא היה ממושמע ולא הבין פקודות שלמדתי ב`הזורע` (הוא ידע רק ללכת אחרי הסוס הלבן והתקדם רק כשצעקו עליו משהו בהינדית או שהרביצו לו עם מקל). אבל אני לא כל כך ממליצה לרכב שם בגלל שמי שאוהב חיות לא יאהב לראות איך מרביצים שם לסוסים. כמו כן היו שם אנשים שלא ידעו לרכוב ופתאום בעלי הסוסים הדהירו את הסוסים בלי ליידע את הרוכבים ובלי להחזיק אותם, וזה הבהיל מאוד את הרוכבים הלא מנוסים".

לתחילת הכתבה

אנשים טובים באמצע הדרך- הבית החם של כוכי ויוחאי

את כוכי ויוחאי עם-עד פגשנו במקרה באינטרנט שמול המלון שלנו. כשהתחלנו לשוחח הבנתי שוב שאין דבר כזה- מקריות. כשלושה שבועות לפני כן קבלתי מייל מאמא שלי, שסיפרה לי על זוג שהחליט לטפל בישראלים שנפגעו מסמים במנאלי ובגואה. פגשנו זוג נפלא שהשאיר ילדים ונכדים בארץ, עזב עבודה ולקח על עצמו משימה חשובה ביותר- הקמת בית חם ומרכז תמיכה לישראלים הנמצאים בהודו. הם עברו בדיקות התאמה לתפקיד והם מגובים על ידי "כפר איזון"- מרכז לטיפול בתרמילאים נפגעי סמים. כוכי ויוחאי מספרים כי ישראלים רבים הנמצאים בהודו משתמשים בסמים, כאשר המרכזים הגדולים הם: בצפון- מנאלי וסביבותיה (בקיץ), ובדרום- לאורך חופי גואה (בחורף).

חלק מן התרמילאים משתמשים במגוון רב של סמים כגון: ג`ראס (החשיש ההודי), אקסטזי, ליקוויד וכו` וחלקם מגיעים למצבים קשים, המצריכים טיפול מקצועי של רופאים ופסיכיאטרים. לבית החם מספר מטרות, ביניהן לתת בית חם כפשוטו לכל מטייל ישראלי ולספק מגוון פעילויות כגון צפיה בסרטים ישראלים, החלפת ספרים בעברית, מנוי לעתונים ישראלים, משחקי פנים וחוץ, סדנאות ושיעורים במגוון רחב, אינטרנט מהיר הכולל את כל השירותים הנלווים, טלפון, מסעדה ישראלית ועוד. המרכז יהיה נקי משימוש בסמים. כמו כן המרכז מתוכנן לתת עזרה ותמיכה לנפגעי סמים ולמשתמשים הזקוקים לתמיכה, יד מכוונת, אווירה תומכת ואוזן קשבת. תרמילאים שיקבלו את התמיכה הנכונה יוכלו להמשיך במסעם עד סופו המוצלח. נפגעי סמים במצבים קשים יופנו לחזרה לארץ בדרכים שונות ובשיתוף פעולה מלא עם המשפחות. המטיילים המפונים לארץ בעקבות נזקי הסמים מופנים לטיפול ב"כפר איזון" שבקבוץ שדות-ים. השלטונות ההודים שותפים לרעיון ומקדמים אותו בברכה. אנשי השגרירות הישראלית בדלהי תומכים בפרויקט ונמצאים בקשר רציף עם כוכי ויוחאי.

 עצם הימצאם במנאלי או בגואה אינו מגביל את אנשי הבית החם רק לאזורים אלו. הם נענים לכל קריאה לעזרה, בין אם אלו החבר`ה שמדווחים על תרמילאי במצב קשה או מכל מקור אינפורמציה אחר. חשוב לציין שכל מטרתם היא לעזור לתרמילאים הישראלים לחזור הביתה בשלום. ניתן ליצור קשר עם הבית החם באי-מייל או בטלפונים 0091-9816373144 או 0091-9816373141 אנשי הבית החם ישמחו לכל פניה רצינית של מתנדבים להעברת קורסים וסדנאות מקצועיות. לפרטים אנא פנו לכוכי ויוחאי במייל או בטלפון.

לתחילת הכתבה

רוצים לנסוע ללה? לא!

באיזשהו קטע אינטואיטיבי הודעתי לרמי שלא מתחשק לי לנסוע ללה. נכון שארזנו תרמיל מלא בציוד חורף, נכון שאספתי מלוא הסל מידע על לה. משהו אמר לי שלא כדאי. ואז נפל הגשר. הגשמים הכבדים שירדו בצפון מוטטו הרים, כבישים וגשרים והדרכים המובילות ללה, קשמיר ודראמסלה נהרסו. בעתונים דיווחו על 11 הרוגים בדראמסלה. אנחנו פגשנו אנשים שנמלטו מהטבע המשתולל והגיעו חבוטים והמומים חזרה למנאלי. ברכנו "הגומל" עם אנשים שנסעו לקשמיר וניצלו בנס לאחר שבפאתי דראמסלה התמוטט לעברם הר ועצים נחתו לכל עבר. אנחנו עדיין מחזיקים אצבעות לכל מי ש"מטרק" באיזורים הבעיתיים ועונים למיילים נרגשים בעקבות הפרסום שלנו על הדרכים החסומות.

 נושמים לרווחה שלא נסענו ומתכננים את הצעדים הבאים שלנו. לעמק ספיטי Spiti לא נוכל לנסוע לצערנו בשל המפולות שגרמו הגשמים. לעמק קינור kinnaur לא מומלץ לנסוע בשל האגם המלאכותי שבנתה סין בפרצ`ו Parechu שבטיבט. לפי הדיווחים בתקשורת ההודית האגם המלאכותי עולה על גדותיו בעקבות הגשמים. כיוון המים שישטפו מהסכר שיצרו הסינים מוביל לאגם טבעי הקיים בהודו לפני רמפור Rampur. קיים חשש שכמות המים מהסכר הסיני תמוטט את דופן האגן הטבעי בהודו וכמות המים הכפולה של שני המאגרים הללו תציף את העמקים קינור, רמפור וסוטלג` Sutlej. ההודים פנו אל הסינים וביקשו לחורר את הסכר כדי שהמים לא יציפו את העמק. הסינים לא הסכימו לשתף פעולה, וחמישים ושש הכפרים שבתחום ההצפה קבלו הוראת פינוי. הכפריים נאלצו לנדוד מרחק של 100 ק"מ כדי להבטיח את שלומם.
 נראה לנו שעדיף לנסוע לרישיקש...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה