עפתי לתרמילאים

טרק הוויוואש - לגונות, ילדה מקסימה וסוכריות

"הסיפור שלי הוא קצת מוזר..." את הסיפור שלי אספר מנקודת מבט קצת שונה. הנושא המדובר הוא טרק הוואיוואש בהוארז שבפרו, אבל על הטרק נכתב רבות. אני אספר על הטרק מנקודת ראותי המשוחדת עד מאד, והסוריאליסטית לא פחות. חשוב לציין, איני זוכר עוד שמות מקומות, זה היה ב-2002, איני זוכר זמנים (על אף שיש לי רישום מדויק), אני זוכר רק מראות, פרצופים, הגיגים, מקרים משעשעים וכיו"ב, הזכרון שלי סלקטיבי.
אסף אוזן
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: טרק הוויוואש  - לגונות, ילדה מקסימה וסוכריות

הקדמה לטרק

הסיפור שלי הוא קצת מוזר...

 את הסיפור שלי אספר מנקודת מבט קצת שונה. הנושא המדובר הוא טרק הוואיוואש בהוארז שבפרו, אבל על הטרק נכתב רבות, כולל כתבה ב"למטייל" שנכתבה על ידי אחד משותפיי לטרק, (נעם אבנון, אותו אדם מוזר שרכב על אופניים מקוסקו ללה פאז). בסיפור של נעם אפשר למצוא פרטים טכנים, שמות מקומות, תזמונים ובכלל הרבה מידע טכני. אני אספר על הטרק, וקורותיי טרם היציאה אליו, מנקודת ראותי המשוחדת עד מאד, והסוריאליסטית לא פחות, עם הקדמה (לא כל כך) קצרה על דרך הגיעי להוארז ולטרק הזה בפרט. חשוב לציין, איני זוכר עוד שמות מקומות, זה היה ב-2002, איני זוכר זמנים (על אף שיש לי רישום מדויק), אני זוכר רק מראות, פרצופים, הגיגים, מקרים משעשעים וכיו"ב, הזיכרון שלי סלקטיבי, ומה שנזכר, כנראה שיש לו סיבה, (נניח תחרות כתיבה ב"למטייל").

לתחילת הכתבה

הוארז - מתארגנים לטרק

שהיתי בבית חברים בטרוחיו, היה מאד נחמד ומעניין, רציתי להמשיך ולטייל איתם הלאה, אבל הם נדרשו להמשיך בשיא המהירות ללימה, עקב מקרה משפחתי (משפחת החברים היא משפחה מקומית מפרו, אך עם זאת יהודית, ולא, לא מדובר במשפחת ולדרמה). בצער רב וביגון קודר, שהחל להאיר אט-אט, ארזתי את מטלטלי (שזה בערך 18 ק"ג של תיק וציוד), והוסעתי על ידם כלאחר כבוד לתחנת האוטובוס של החברה בה קניתי כרטיסים להוארז (באורח פלא של ממש, או חוסר ארגון מפתיע במיוחד, אין בפרו תחנות מרכזיות, לכל חברת אוטובוס יש טרמינל משלה, והמרחקים בין התחנות יכולים להיות עצומים, בעיקר כאשר מדובר על ערי זהב נסתרות וקטנות כלימה). בדרך לתחנת האוטובוס עוד הספקנו לראות תאונת דרכים מרגשת, רכב שנכנס לנתיב לא לו פגע ברכב אחר, שגם נתיבו לא היה מוגדר בדיוק. קצת זגוגיות מנופצות, קצת צעקות, אבל אחר כך שקט תעשייתי.

מבט מהיר ברכבים הנוסעים בכבישי טרוחיו העלה חדשה מרעישה שלא שמתי לב אליה בשבועות שכבר הייתי בפרו -; אין ולו רכב אחד שאין עליו סימני קרבות, צלקות ותפרים, כל המכוניות על כבישי טרוחיו נראות כאילו יצאו כרגע מהקולוסאום ברומא, לאחר קרב גלדיאטורים מתיש וארוך. אין לי מושג כמה קורבנות במתכת גובות תאונות הדרכים בפרו, אך אני יכול להסיק די בקלות שאלו קרבות לחיים ולמוות, בדיוק כמו ב.. נראה את ראסל קרואו רוכב על כרכרה בכבישי פרו. גיבור על חלשים.

עליתי לאוטובוס, נסיעת לילה ארוכה למדי, כעשר שעות, אם זכרוני אינו מטעני. נסעתי לבד, כרועה צאן שאיבד את העדר. העדר לא חסר לי, פעיות העדר צרמו לאזניי בזמן שהייתי בטרוחיו ומוקדם יותר באקוודור, בעיקר בקיטו, משום שמאוחר יותר גם שם טיילתי בגפי (או גפיי, לעיתים על ארבע). הגעתי להוארז מתישהו, שעת בוקר מוקדמת, הנוף היה מרהיב, וזה בערך כל מה שאני זוכר, היה קר, אביך ומעבר לכך, היה גבוה להחריד, 2900 בערך (שוב, אני מסתמך על זכרוני בלבד, מבחינתי זה יכול להיות 2900 או 8100, זה לא רלוונטי). אין לי אוויר, אין לי חמצן, איך לעזאזל אני עף מכאן?! נשארתי. פתחתי את ההאנדבוק הידוע ל: שמצה\לטובה\לאריכות ימים (מחקו את המיותר). הכתובת: קאסה דה חוסה, נדמה לי, הרועה שוב מצא את העדר, היאח.

"ברוכים הבאים לישראליאדה, טו טו טו <תרועות שופר>". עשרות ישראלים שנדחסו לתוך אכסניה גדולה למדי, שמספקת גם שירותי אינטרנט. טוב נו, כשאין ברירה -; אין ברירה, צריך להשתלב בשטח, אבל להנמיך פרופיל (לא קל כשאתה 1.86 ותשעים קילו). דווקא היה נחמד, השתלבתי לא רע, היו כמה פרצופים נחמדים למדי, שעל פניו (או פניהם, אם לדייק) היה ניכר שגם הם לא שמחים להיות צאן.

 באכסניה גיליתי לראשונה אודות האטרקציות שיש להוארז להציע: וואיוואש, לגונה 69, טרק הסנטה קרוז, טיפוסי קרח, טיפוסים סתם (תרתי משמע) ועוד שלל הצעות מגונות. כבודי האמיץ החליט שהוא הולך בגדול, שזה כמו "לרזות בגדול", אבל עם אוכל. יצאתי לטייל ברחובות הוארז העליזים עד מאד, (לא שזו בעיה במקום בו מוצב בגאון פסל של בת ים חשופת חזה), הגעתי למקום שנקרא "ממלכת האנדים", (או בשפת המקום -; Andean kingdom), החלטתי לחפש קצת יותר מידע אודות הטרק, ואולי גם שותפים.

למי שלא בקיא ברזיה של הוארז, ובפרטי הטרקים במקום, טרק הוואיוואש נחשב לאחד הטרקים היפים בעולם, אבל גם לאחד הקשים שיש להוארז להציע, אם לא הקשה בהם. נקודת ההתחלה של הטרק נמצאת בגובה 3650 מטר מעל פני הים (לא משנה איזה, השמש והירח, הגאות והשפל, לא ממש משנים אותו באופן משמעותי, וחוק כלים שלובים עובד פה, אז קחו סטיית תקן של 3-4 מטרים). ביום הראשון של הטרק צפוי פס (אוכף בין שתי פסגות, בדרך למקום אחר -; כמה מפתיע) בגובה של כ-4100 מטר. כמו חייל אמיץ, החלטתי שאני לא מבזבז זמן, לא צריך להסתגל, הייתי בצפון פרו, טיפסתי 1200 מטר מטינגו למצודת קואלפ ביום אחד, וחזרתי חזרה (בערך), אני יכול להתחיל ברגל שמאל, הרגל החזקה שלי.

שמעתי כמה קולות מדברים על אותו הטרק, הצטרפתי אליהם כדי לשמוע פרטים, הם אכן שמעו על הטרק מפי הארגנטינאי ההוא שאת שמו איני זוכר, אבל אני בטוח שרבים פה יודעים על מי אני מדבר, והשמועות אומרות שיש רבות עוד יותר שיודעות, אבל הן יצאו איתו לטרקים אחרים.
 החלטתי להצטרף אליהם, מעשה אמיץ במיוחד בהתחשב בעובדה שאני נמצא בהוארז כבר כמעט יום שלם. ניסו להניא אותי מהמעשה הדבילי עד מאד הזה, אך אני סירבתי להיעתר לתחינותיהם ולחכות עד שאסתגל. לא! אני אצא לטרק ויהי מה (טעות שעוד יסופר בה).

התחלנו במלאכת הכנה קדחתנית לקראת הטרק. שכירת חמר וחמורים, אוהל נוסף, קניית אוכל והמון סוכריות, מקלות הליכה וכו`. הכל היה מוכן לקראת היציאה לטרק. הגענו לתחנת האוטובוס כדי לתפוס אחד המגיע קרוב לנקודת היציאה לטרק. היינו גם אמורים לפגוש את החמר שלנו (למי שאינו בקיא -; חמר הינו רועה חמורים, והם אלו הנושאים את ציוד המטיילים בטרק. החמורים, לא החמר). החמר אכן הגיע, אבל הוא אמר שהוא חשב שאנחנו יוצאים רק למחרת, אבל דרש תשלום גם על היום הזה, נעם החליט שאין לו כח לשטויות ששמע וקיבל חמרמורת, הוא התווכח עם החמר וזה עזב. ננטשנו. אנו יוצאים לטרק בלי חמר. נאמר לנו שבנקודת היציאה סביר להניח שנמצא חמרים נוספים המשוועים לעבודה <כן בטח> .

לתחילת הכתבה

יוצאים להוואיוואש

לאחר יום עמוס נסיעות, שכלל נסיעה באוטובוס (מיני) לכפר, ואז נסיעה בקומבי לנקודת היציאה, הגענו. הבטנו סביב, סרקנו את האיזור, זיהינו את הפס שברצוננו לעבור. חיפשנו גם חמרים, אבל לא הייתה שם נפש חיה, או נפש בכלל. טוב, אין חמורים. חגגנו לאחד משותפנו לטרק יומולדת, הבאנו עוגה מבעוד מועד. ישבנו, הוצאנו גזיה, הרתחנו מים. תה ועוגת תפוחים (עם קינמון), תחת כיפת השמיים, בקור אימים. מה צריך יותר מזה? להפתעתי שכנים הגיעו לבקר, קבוצת צרפתים גדולה וחביבה עמדה לצאת לטרק יחד איתנו. המסלול אותו מסלול עד היום החמישי, כמדומני. הם היו אדיבים ונחמדים, גם אחרי ששמעו שאנו ישראלים. - התהפוך צפרדע עורה ותגעגע קרקורה? מסתבר שכן.

דיברנו איתם מעט, הם שמעו שאנו יוצאים לטרק ואין לנו נצ"ח (נושא ציוד חמורי), רחמיהם נכמרו עלינו (אולי גם נחמרו), בדיון עם חמריהם הם הסכימו שנמסור לידיהם חלק קטן מציודנו, והם יסחבו אותו ממחנה למחנה. ארזנו תיק עם אוכל, ויתרנו על חלק אחר מהאוכל. בנוסף, היה שם אדם מבוגר שמתגורר בנקודת הסיום של הטרק, אני חושב שהוא היה אחראי על צוות החמרים, או שאו סתם שוטט שם להנאתו (?), לאחר שיחה קצרה הוסכם שנמסור לו חלק מהציוד, הוא יחזור איתו לביתו, יקבל חלק מהאוכל המיותר שהיה לנו (לקחנו בחשבון שניאלץ להאכיל חמר) וסכום כסף נאה, ובתמורה הוא יהיה לציוד למשמורת, או להפך. צילמנו אותו למקרה שניאלץ לדווח למשטרה על גניבת ציוד על-ידי מקומי.

בוקר, צלצול שעון, השכמה, שוב תה, עוגיות oreo, צריך לצאת לטרק. הצרפתים הקדימו אותנו, הם כבר היו בדרך לפס, בשלב כלשהו עקבותיהם אבדו. הנחנו עלינו את הציוד, תיאמנו את מוטות ההליכה (לעזאזל, 18 ק"ג בגובה 3650, ביום השלישי שלי בהוארז, למה זה טוב? רמז: זה לא) . יצאנו לדרך. פה התחילה החוויה האמיתית, היא כנראה הייתה מוצלחת כל כך עד שאיני זוכר אותה. בדיוק, איני זוכר דבר מאותה פעולת עליה עד לפס. עקב מחסור חמור (ובחמור, שהיה יכול לסייע בכל מקרה) בחמצן, הדחקתי את כל הטיפוס המייגע.

השלב הבא שזכור לי הוא הפס עצמו, שם ישבנו והוצאנו סוכריות. צילמנו את הנוף לאחר ששני קונדורים החליטו לצפות בנעשה וחלפו מעלינו במשב כנפיים אדיר (ברצינות, קול כנפיהם נשמע בבירור כשאלו עברו מעלינו). הייתי מוכן להשבע שהקונדורים הבחינו בי ופשוט חיכו שאאבד את הכרתי, אפילו לא נדרשתי לשכב על האדמה ולזעוק "אני נבלה, אני נבלה" כדי שאלו יגיעו.

 התחלנו לרדת מהפס, ירידה תלולה וארוכה. מייגעת להחריד. בלי חמצן, עם תיק ששוקל יותר מאפוד צה"לי עמוס מחסניות, שני מקלות הליכה (או מוטות, אני יודע שכתבתי את שתי הצורות) ועם הרבה בעיות ברכיים, שילוב אידיאלי לתלונות שאזכור עד יומי האחרון. הגענו לנקודה הנמוכה ביותר באותו יום ואז התחלנו לטפס שוב, פס שני באותו היום (ככתוב, טוב זה לא). היום התאחר, למעשה הוא נמשך והתקדם לאיטו, אבל עם מחסור בחמצן ונזק מוחי (תראו איך אני כותב) קשה להתמקד בזה שהזמן עובר בקצב קבוע, פחות או יותר.

החל להחשיך בעוד אנחנו ממשיכים לטפס, הייתי על סף אובדן חושים, הכרה ומה לא, גם את עצמי לדעת. נעם אמר לי להציף, לנשום מהר, נשימות קצרות, ולהמשיך לטפס. עשיתי כך, זה באמת עזר. הגענו לפס השני, עם רדת החשיכה. טרק בחושך זה לא דבר חכם, בטח לא כשיש ביצות בסביבתך, אבל לא הייתה ברירה. היה עלינו להספיק להגיע את המחנה, ולהתאחד עם תיקנו האהוב שהופקד בידי הצרפתים.

המשכנו ללכת בחושך, מישהו החליט להפתיע אותנו והחל לפזר פתיתי שלג מעלינו. חושך, שלג, הגענו לביצה, מישהו מאיתנו אף דרך בתוכה כדי לוודא שהיא לא עבירה, לפחות לא בחושך. הוצאנו פנסים והמשכנו בדרכנו. ממש קרוב לאיבוד התקווה (כי מה לעשות, אנחנו לא בארץ הקודש, וההליכה לשם נראית מיותרת לחלוטין) התחלנו לשיר, לעשות קולות ולנופף בפנסינו ואלומותיהם לכל עבר, לא היה קול ולא עונה, החלטנו להקים את מחננו בנקודה מסוימת ויהי מה, פתאום זיהינו את אורו של פנס לא רחוק מאיתנו, התקדמנו לעברו, זה היה המחנה הצרפתי. הם זיהו את מצבנו העגום, סייעו לנו להקים את אוהלינו ומסרו לנו את התיק. היה שם בית של מקומי, באמצע שום מקום. אכלנו טרוטות ואורז (ואני בכלל לא אוכל אורז) שבושלו במחבת, על מצע עלים (אין עצים בוואיוואש). היה שווה כל פרוטה, ויחסית למחירים בהוארז, זה היה לא זול.

בבוקר גילינו לאן הגענו, המחנה נקבע כחמישים מטרים מעל אגם טורקיז יפהפה, אחת הלגונות הידועות והמוכרות מהוואיוואש. נשמע שאון רעמים במרחק, וחששנו שסופה מתקרבת, אך הצצה חטופה אל מחוץ לאוהל הבהירה שכלל לא מדובר בסערה, להפך -; מפולת שלגים שמקורה בהר הנישא אל על מעל הלגונה. יצאתי מהאוהל והלכתי להטיל את מימיי (בניגוד לפעולות הטלה אחרות), הכל היה קפוא מסביב, שלג עוד עיטר את צמרות הדשא, אני החלטתי להטיב עם הדשא ולהמיס את השלג -; לא עבד, השתן קפא במגע עם הקרקע.

 בנוהל, שתיית תה, קצת עוגיות וסוכריות, וממשיכים בדרך. התיק לצרפתים, כרגיל, אנחנו ממשיכים בדרכנו. עברנו ליד הלגונה והתחלנו לטפס לעבר הפס השלישי בטרק. עליה מפרכת למדי, אבל הנוף שנגלה לעיננו היה מדהים. שלוש הלגונות נפרשו תחתינו. אני חושב שזה השלב שממנו אני ממש זוכר את הטרק לפרטיו. עד אותו הרגע הייתי שקוע בתרדמת שנגרמה עקב הגובה והאוויר הדליל, גם הקור לא הועיל ובעיקר לא הרחמים העצמיים.

לתחילת הכתבה

המשך הטרק - ילדות וצפרדעים

פרטים על המשך הטרק אפשר למצוא בכתבה של נעם, אבל אני אכתוב על עוד כמה חוויות מהמשך הטרק, להנאתכם: אז כמו שסיפרתי, היום השני היה מרהיב, חלפנו על פני שלוש הלגונות, ליד אחת מהן אף עצרנו ונמתחנו קמעה, כדי להשתחרר מעול המסע, המשא ובכלל מעול העולם. המים היו קפואים, שטפנו בהם פנים, זה היה מרענן למדי. שוב הנפנו את תיקינו אל שכמותינו והוספנו ללכת. אני מניח שלו הייתי נותן לעצמי קצת יותר זמן להסתגל לתנאים שיש להוארז להציע (גובה, חוסר חמצן ואוויר דליל, וקור אימים), ייתכן והייתי נהנה מהטרק כבר מרגעו הראשון, מאידך, ייתכן וזה היה קורה בלי קשר, לו היה לנו חמור שיסחב את הציוד... ביום השני הגענו למחנה בזמן, אפילו עם אור, כמה מפתיע. שיכורים מהצלחה, את היום השלישי העברנו גם כן בניחותא. פגשנו שם לא מעט אנשים שעשו את המסלול, ועוד שני בחורים ישראלים שהיו בשטח כבר זמן מה, עליהם יהיה סיפור משעשע.

ביום השלישי הגענו לבסיס מוקדם למדי. הצרפתים כמובן כבר היו שם, נאמר לנו שיש מעיינות חמים בקרבת מקום. השארנו את כל הציוד באוהל והלכנו לחפש את המעיינות, וזה לא דבר של מה בכך, מעיינות חמים באמצע טרק ארוך ומעייף דינם כערי זהב בעת מסעות של כובשים ספרדים. כן, גם אנחנו היינו מוכנים להקריב כמה ילידים כדי להגיע למעיינות, אך נבצר מאיתנו בשל מחסור חמור בילידים. לאחר שחזרנו להוארז התברר שהמעיינות החמים שרוב האנשים מכירים הם בור חצוב בקרקע שאליו זורמים מים בטמפרטורות שונות, ויש צורך לרוקן את ה"בריכה" הזו ולמלאותה מחדש כדי להנות ממים לא מעופשים ושבהם לא שהו עשרות מטיילים מיוזעים. אנו, לעומת זאת, הוכוונו לעבר המעיינות עצמם, נחל של מים קרים ונביעה של מים חמים להחריד, כשבעים מעלות. המים הקרים היו קרים מדי ("מי אכל את הדייסה שלי?") והחמים חמים מדי, בהתחלה ישבנו בנקודת המפגש של שני הנחלים וערבבנו מים, אך לאחר שהתעשתנו החלטנו לחפש אבנים גדולות ולבנות סכר, מעין בריכה קטנה ואינטימית (כל כך אינטימית עד שישבנו בה שלושה אנשים יחד, צמודים, כשאי אפשר לדחוס אדם נוסף). חוויה מהנה לכל הדיעות.

היום הרביעי היה הארוך מבין כל אותם ימי טרק. התחלנו אותו מאוחר וסיימנו מאוחר מדי. מעל המחנה נח לו הפס הגבוה ביותר בטרק, 5200 מטר לערך, אבל אף אחד לא סיפר לנו שישנה מרפסת שכזו לפני הפס, כך שהיא משמשת נקודת הטעייה למטיילים התמימים, נדמה לכם שמגיעים לפס, אבל אז מגלים שהוא גבוה עוד כמאה מטרים מעל אותה מרפסת, וכאן מגיע סיפורם המשעשע של שני הישראלים שפגשנו (אני נמנע בכוונה מלציין שמות, זה פחות משמעותי לסיפור).

 התחלנו לעלות, ראינו את הצפרדעים מדלגות (לא יפה לקרוא להן כך, הן היו נחמדות למדי) מסלע לסלע, במהירות מרשימה, בעוד אנחנו נסחבים לאיטנו עם ציודנו, מבכים על חטא ומאשימים את נעם על שהבריח את החמר. בשלב מסוים שאר המטיילים עקפו אותנו ואיבדנו את עקבותיהם. הגענו לאותה מרפסת והופתענו לגלות שזה לא הפס המדובר, לא נעים, אבל לא ממש נורא, התחלנו לטפס לעבר הפס. לימיננו היה קיר קרח עצום ומרהיב. אחד משותפינו לטרק נזקק לעזרה, ואני כבר הייתי כמעט כשיר (הגיע הזמן, אחרי ארבעה ימי הליכה וחמישה ימים בשטח), אז סייעתי ככל שביכולתי. הגענו לפס. התיישבנו שם ושלפנו עוגיות וסוכריות, נחנו.

בצפיה מטה לעבר המרפסת זיהינו אחד משני הישראלים שהצטרפו אלינו, הוא לא שמח לראות את המצוק המדובר, אבל פשוט נעמד שם, הבחור השני שהגיע היה הרבה פחות דיפלומטי בתגובותיו, הוא זרק הצידה את מקלות ההליכה שלו, הפיל את תיקו על הקרקע והתיישב על השביל. זו הייתה אחת החוויות המשעשעות ביותר שידע הטרק הזה מאז ומעולם, לו רק יכלו הסלעים לדבר.

התעכבנו בפס יתר על המידה, עד שאותם שני ישראלים חביבים הגיעו אלינו, רק אז המשכנו בדרך, זו הייתה טעות קריטית למדי. המשכנו ללכת כרגיל, אבל החשיכה ירדה, עלטה אפפה את השטח, פילסנו דרכנו במקום בו חשבנו שהשביל עובר, אבל זה לא היה השביל, אז חצינו שדות שנבנו בטרסות על המצוק, כשמפל גדול נמצא לידנו. דילגנו מעל כמה חומות אבן, עברנו מבעד לכמה גדרות חיות מאוכלסות בקוצים לרוב. מה שכן, המזל האיר לנו פנים, מצאנו את השביל, ולשמחתנו גם ירח מלא עלה.

 המזל האיר לנו פנים והירח את הדרך, אותה המשכנו בשירה גדולה לשמיים, ודווקא לא שירי דיכאון, אלא שירים קלילים ונחמדים. לא מצאנו את המחנה המיוחל, אבל זיהינו שדה לימיננו, האמת שראינו אורות של מחנה גרמני בצידו השני של נהר גדול, אך החשיכה מנעה מבעדנו לגלות היכן הוא אותו גשר שדרכו חוצים את הנהר. הקמנו את המחנה שלנו במקום השטוח הראשון. השעה הייתה כבר בערך תשע בערב, קוששנו קצת עצים ועשינו מדורה. זה אמנם היה היום הארוך ביותר בטרק, אבל גם אחד המהנים שבהם.

בבוקר ציפתה לנו הפתעה, ילדה מקומית מקסימה עמדה מחוץ לאוהלינו, כנראה הרגילו אותה לסוכריות, אז היא ראתה מטיילים ושמחה, לשאלה של אחד מאיתנו כמה אחים יש לה, ענתה הילדה בביטחון "ohh, bastante!". היא זכתה לכמה תמונות, בלי תמורה (פרט לריבוא סוכריות, לפחות). הגשר, אגב, היה רחוק מאיתנו עשרות מטרים בודדים. הלכנו לכפר באותו היום, ערכנו קצת קניות, אכלנו בוקר במסעדה מקומית. הכפר היה שוקק חיים, ילדי בית הספר סיקלו אבנים ממגרש הכדורגל שלהם, ולפי כמות האבנים, היה זה מגרש חדש, או שמפולות תכופות מילאו אותו מדי פעם. מיותר לציין, גם היום הבא היה ארוך. ציפתה לנו דרך לא מעטה ועליה שלמראה אפילו סיזיפוס היה מתייאש ומשאיר את האבן בגיא. עקפנו בדרך זקנה פרואנית חביבה ונטולת שיניים שהלכה אף לאט יותר מאיתנו, טרחנו להשאיר לה סוכריות כל כמה עשרות מטרים.

אוף טופיק בקשר לטרק - רבים מכם ודאי נתקלו בשאלת הזמנים והתזמון בטרקים. סיפור הדרך אומר דבר אחד, הדרך עצמה אומרת דבר שונה לחלוטין. קרה לנו במהלך הטרק שנתקלנו בבחור מקומי אותו שאלנו כמה זמן אורכת הדרך לכפר הקרוב, בדרך כלל הזמן שנזקקנו לו היה לפחות כפול מזה שנאמר לנו. ועכשיו אני אאיר את תשומת לבכם למשהו שודאי שמעתם (או תשמעו) וטרם נתתם עליו את הדעת. איך אומרים בספרדית מה השעה? "Cuantas horas tienes?" או "Que tiempo tienes?", ויודעים למה? כי בדרום אמריקה, בייחוד בחלקים אלו של היבשת, לכל אחד מהם יש זמן משלו ודרך משלו לתזמן דרכו. ממש כך.

המקומיים רצים בשטח כאילו היו עיזי הרים, או לוחמי שייטת שנמצאים בשטח כבר זמן רב והתרגלו לתנאים (ויסלחו לי כל אותם גיבורים שיצאו לטרק במחשבה שהם היו בסיירת מובחרת זו או אחרת וחשבו שהם יכולים לסחוב את החמור על הגב ולא צריכים אחד שיסחב את ציודם -; הם התבדו. אלו לא תנאים שאנו, הישראלים, רגילים להם). אז ממש כך, המקומיים אינם מודעים לזמן, חוש הזמן שלהם מעוות, ובכל מקרה, לאף אחד מהם אין שעון! מפתיע שהם מודדים זמן בלי שעון, הכל מוערך, ולא בדיוק משכנע, אם יותר לי. - סוף אוף טופיק.

 בקיצור, באותו היום, על אף שהתרגלתי לגובה, הברך שלי הלכה לעזאזל, ועל אף שהייתה איתי ברכיה, היא לא ממש עזרה, נאלצתי לקחת משככי כאבים בזמן הטרק. שותפיי לטרק היו נחמדים דיים וניאותו לקחת ממני חלק מהציוד. המשך הטרק גם היה מרהיב, בעיקר יומו האחרון, בו עברנו על פני מדרון אדמדם, המורכב מאדמת חמרה. המחנה האחרון הוקם ליד מקום יישוב (בית וחצי), תחת ההר הגבוה באיזור ולפני לגונה גדולה ושובת עין. צלב גדול נפרש תחת כיפת השמיים, וקרני האור החודרות מבעד לעננים הכבדים השלימו תמונה ציורית, שלא לומר אימפרסיוניסטית.

בדרך לכפר ממנו נפרדים לשלום מרכס הוואיוואש פגשנו שלושה ישראלים נוספים, כאלו שהיו חכמים דים לשכור חמר וחמורים, הם טיילו עם תיקי יום קטנים וגרמו לקנאה רבה. המשכנו יחד לכפר ושם הקמנו את אוהלינו בחצר כלשהי. לשמחתנו, אותם חברה נשאו איתם הרבה אוכל והיו להם שאריות אוכל רבות שלא היה טעם לסחוב. עשינו ארוחה גדולה ודשנה באותו ערב, אפילו טיגנו בצל. האיש לו מסרנו אוכל וחלק מהציוד ביום היציאה לטרק אמור לגור בכפר הזה, חיפשנו אותו ללא הצלחה, אך הוא מצא אותנו באותו בוקר, הוא החזיר לנו את הציוד, קיבל עוד מעט כסף אחרי שכנועים קלים, וגם את האוכל שנותר לנו נתנו לו. חזרנו להוארז באותו יום, עייפים אך מרוצים, עם בעיות בריאותיות שיישארו עוד זמן מה, אבל חוויות שלא ישכחו, וכעדות, הכל מזכרון, אפילו אחרי ארבע שנים.

בשובי להוארז נחתי יומיים, אח"כ התפתיתי לשחק כדורסל עם נעלי הטרקים שלי, הברכיים שלי התנפחו כמו בלוני הליום שלא הסכימו להתרומם עקב האוויר הדליל סביבם, אבל זה כאב. נחתי עוד יום וחצי, ויצאתי לטפס קצת על צוקים עם שלושת החברה שפגשנו לקראת תום הטרק. היה נחמד.

היה טוב וטוב שהיה, בפעם הבאה רק עם חמור, או על אופנוע, או גמל, או אלפקה, או אפילו עם חמורים וחמר, אבל בשום פנים ואופן (בעצם אולי אופניים, צריך לשאול את נעם אם זה שווה את המאמץ, אחרי הנסיעה מקוסקו ללה פאז) לא עם ציוד מלא. בשביל זה יש צבא ומילואים, וגם שם המתודיקה עובדת כמו שצריך ("אז נגיד שהסתערנו").

 מקווה שנהנתם, ואם לא, חבל, בכל זאת צלחתם בהצלחה את כל הסיפור.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על הוארז