הדרך הרחבה מצטמצמת, ואנחנו נכנסים אל העיר העתיקה. תאורת הרחוב משתנה מרגע לרגע. השמיים מתבהרים, היום יהיה חם. חריקת גלגלים, ונשימותיו הקצובות של נהג הריקשה עדיין לוחשות. אט אט הן מפנות את מקומן לצלילי הבוקר: צליל רחוק של פעמונים. קול תרועת קונכייה ותפילה מוקלטת מתנגנת, "סיטא ראמה סיטא ראמה...". קולות מזמורים ממקדשים שונים מגיעים מפה ומשם. אני שומעת צלילי פעמונים ותופים מתחזקים, ומבקשת מהנהג שיעצור. מולנו עומד מקדש להנומאן, האל הקוף. שיירה ארוכה של מאמינים מחכים לדָרְשָן -; ראייה פנימית של האל. המקדש מרוחק, וצֶלֶם האל מוסתר בגומחה. אני מקיפה את המקדש עם כיוון השעון יחד עם ההמון שזה עתה הגיע, ומגיעה אל הפתח. מולי וילון המכסה על הצֶלֶם, קודש הקודשים. מאחורי, על במה קטנה, יושבת קבוצת גברים ונשים שמנגנים בהרמוניום, בתוף ובמצילתיים ושרים בקול רם: " סיטא ראמה סיטא סיטא ראמה - הידד! הידד! לסיטא וראמה הזוג המושלם. והידד להנומאן הנאמן!"
כתמים כתומים מכל עבר: בפתח הדלת מונחת קערה ובה פיגמנט כתום מדולל במים. אנשים מסמנים באצבעם תיקא -; נקודה כתומה על המצח בין הגבות -; העין השלישית. על הקיר טביעות כף-יד באותו צבע וכן ציור של אדם בתנוחת סוואסטיקה, סמל השמש המקודש.
ברחבה מול המקדש עומד ההמון בשני טורים. מצד אחד ניצב המקדש להנומאן ומולו מקדש לראמה ולאהובתו סיטא. האנשים מניעים את ראשיהם מצד לצד ומתבוננים בשני המקדשים. הם מחכים לטקס אַרְטִי של בוקר, התעוררות האלים, אז יזכו בדָרְשָן. הטור ארוך ומתמשך. האנשים מביטים בריכוז. ברקע מצטלצלים הפעמונים, התופים רועמים ושירת ההמון מצטרפת לשירת הזמרים והנגנים. אני מחכה.
מקדש הנומאן מזכיר לי מקדש אחר המצוי בכלכתא, מקדש לאלה קאלי הדרומית: גם לשם הגעתי לפנות בוקר, יחד עם בּוּדְהָדֶו. כבר היה שם תור ארוך של המוני מאמינים שחיכו לאור ראשון. רק אז נפתח המקדש. הם שרו שירים לאלה בבנגאלית, השפה המקומית. הם שרו, "היי, שומר הסף! היי, שומר הסף! פתח את הדלת ותן לנו לראות אותה." המורה שלי תירגם למעני והוסיף, "הם בעצם מפצירים בשומר, הכוהן שבתוך המקדש, ומאשימים אותו בכך שהוא מפריד בינם ובין האלה." לשמע ההסבר הפך התור מקבוצת מאמינים המבקשת ברכה לקבוצת מאמינים הדורשת את שלה -; לראות את האלה. זוהי הבְּהָקְטִי, הדבקוּת.
כאן בוואראנסי, התור הארוך עדיין ממתין. אני שואלת את עצמי, "למה הם ממתינים? מה עומד לקרות?" ומייד משתלבת בטור בשירת "ג`יָה ג`יָה, הנומאן" -; הידד, ניצחון להנומאן.
קבוצת נשים חולצת נעליים. הן מרכינות ראש אל אדמת המקדש ומקיפות אותו בכיוון השעון. הן נעמדות מול הקיר האחורי, מאחורי גבו של הנומאן, זוכות בברכה מעצם הקרבה אל האל ומצטרפות לטור "ג`יָה ג`יָה, הנומאן".
אור ראשון כבר כאן. הפעמונים מצלצלים. הנגינה הולכת וגוברת ומתחזקת עוד ועוד, ולפתע פוסקת. דממה אדירה. כוהן הדת מסיט את הווילון, ולהפתעתי, במקום להביט באל כפי שציפיתי שיעשה, ההמון כולו עוצם את עיניו, מצמיד את כפות-ידיו במחוות נמסטֶה, ומשתתק. העולם עוצר מלכת. הם זוכים עכשיו בדָרְשָן, ראייה פנימית של האל. גם אני עוצמת את עיני, מאזינה לשקט ולתהודה המתפוגגת של הפעמונים שפסקו זה עתה מצלצולם. רגע שנבלע בלא-זמן. דָרְשָן. כעבור כמה שניות מישהו קורא, "הנומאן בְּהָגָוואן קִי!" - לאל הנומאן! וההמון עונה: "ג`יָה" -; הידד! כעת נערך בשני המקדשים טקס ארטי שבו מקדשים את ארבעת היסודות: האש -; בעזרת מנורת שמן, המים -; במי קוקוס או גנגא, האוויר -; בעזרת קטורת ומניפת שערות וכן בעזרת נשמתו של המאמין עצמו, האדמה -; בעזרת פרחים ואוכל. במהלך הטקס מעירים את האל משנת הלילה, רוחצים אותו, מאכילים אותו, מגישים לו מינחה, כאילו הציעו למאמין הרואה את עצמו כיישות אלוהית להעניק יחס דומה גם לעצמו ולסובבים אותו.
בסיום הטקס מתיז כוהן הדת על הנוכחים מים מטהרים. בסוף הוא יוצא ממקדש הנומאן למקדש ראמה כשבידו מנורת השמן. האנשים ניגשים, אוספים מתוך האש אנרגיה בכפות-ידיהם, ומגישים אותה אל פניהם. לבסוף מחלק הכוהן פְּרָסאד, סוכריות שבורכו בסגולותיו של הטקס בקידוש שהתקיים זה עתה. אני אוספת אנרגיה מן האש, שותה מן המים הקדושים לטיהור. בידי האחת סוכריות מבורכות ואני מצלצלת ביד האחרת בפעמון, וקדה, "עורי, עורי, תודעה!" יחד עם כולם אני מקיפה את המקדש בשנית ונפרדת. הידד ליום החדש! הנהג ואני חולקים את הפְּרָסאד כמנהג המקומיים, וממשיכים בנסיעה לעבר מקדש דוּרְגָא ולעבר המורדות לגנגא, אָסי גְהָאת.
הקטע שלפניכם לקוח מתוך הספר "במפגש הנהרות, תשע שנים בהודו" בהוצאת מודן. הספר נכתב ע"י אסנת אלכביר, שחייתה תשע שנים בהודו, שם למדה בדרך מסורתית ואקדמית שירה בסגנון הדהרופד ומחול הודי קלאסי.כיום, היא משלבת את אהבתה לתרבות ההודית בעיסוק בתיאטרון,בהוראת שירה ומחול במתן הרצאות בנושא ובהדרכת טיולים של החברה הגיאוגרפית להודו. צילמה:אסנת אלכביר.
לרכישת הספר- לחצו כאן
