הקדמה
ניו זילנד ידועה בישראל כגן עדן עלי אדמות. מספר סיבות לכך : ראשית ישראל נמצאת בדיוק בצד השני של העולם (הפרש של 11 שעות).זה המקום כמעט הכי רחוק מישראל. סיבה שנייה היא כי אין פה צפיפות דביקה כמו בישראל. אתה יכול לטייל במרחב עם מרפקים מורמים משני צידי הגוף ולא תתחכך בשום אדם. סיבה שלישית היא הצבע. ניו זילנד עשירה בצבעי יערות ירוקים. בצבעי תכלת וטורקיז של מי המפרצים, המפרצונים והמפרצצונים הנהרות והמעיינות בין העצים הירוקים. לבן מההרים המושלגים והקרחונים. לו אדם מאמין היה נוחת פה לפתע פתאום, הוא היה בטוח שהוא בגן עדן בשמיים. יש פה הכל, כולל עצי תפוח פרא רק ללא נחשים. כותרות החדשות בטלוויזיה פה מתחילות בהתפלפלות לגבי מזג האויר הממשמש ובא. בסופה של ההתפלפלות מתברר כי אין חדש תחת השמש. וראה פלא... מזג האויר יהיה נעים, לא חם מדי, לא קר מדי. כותרות חשובות לא פחות באות מעולם הכבשים. עיקר החדשות הם הרוגבי בין הקיוויס הניו זילנדי והקנגורו האוסטרלי היריבים הנצחיים. על פניו-גן עדן.
בגן העדן הזה לא מעט אנשים כולל חלק ממשפחות היט חיים בקושי, מהיד לפה. מאלתרים ומשתדלים למצוא דרך להכניס עוד כמה גרושים לכיס המצומק. רוב תושבי הארץ מושכים בעול, מגלגלים חודש בחודשו. תכנסו לבתי אנשים,לרוב בתי המלון העממיים ותגלו כי "ניו זילנד לרוב, מזכירה את רומניה בתקופתו של צ`אושסקו" כפי שהתבטא חבר רומני מאוכזב. בהרבה מקומות רואים הזנחה בתחזוקה שוטפת של בתי מלון. המקלחת מפיקה זרזיף קילוחין דק. המראה באמבטיה מעולם לא ממוקמת מעל הכיור. כאשר מתגלחים מים וקצף נוטפים על הרצפה. לשירותים ולמקלחות אין תמיד אופציה לנעילה.במקום ברז מיקסר יש שני ברזים נפרדים אחד מים קרים והשני ברז מים חמים. כלי הבית כמו מכשירי חשמל הן בני מודל ישן.טוסטר, תנור, מזגן, הכל מיושן. כאילו לא מספיקות הצרות בגן עדן, ציון גנאי מיוחד עלי להעניק להסתדרות הארכיטקטים של ניו זילנד: בתי המלון, ובתים פרטיים, לא מתוכננים. החדרים השונים והשירותים כאילו זרוקים סתם, ללא סדר הגיוני או פונקציונלי. לא פעם, בכדי להכנס לשירותים עליך לחצות חדר אחד, לעבור לחדר שני, שם השירותים עומדים לתלפיות.
בגן העדן הזה, אין אוירה נעימה מיוחדת כפי שציפיתי. הקיוויס, בניגוד לאוסטרלים, אינם אנגלים ברובם, במובן החיובי של המילה. אין להם את המידות האנגליות הטובות. האדיבות, הלכה פייפן עם השנים. גזה, נמוגה, נעלמה. נהגים בכביש צופרים מאחוריך בחוסר סבלנות, חולפים על פניך עם אצבע אמצעית מזדקרת (תנועה מקומית מגונה). ברחוב לא רואים אותך ממטר. סיפרה מטיילת צעירה כי באם תתקע עם רכבך ב יעוטו עליך אנשים טובים מכל עבר. יחנקו אותך מתוך אהבה, יסייעו בעדך ועוד יזמינו אותך לביתם. אני לא חשתי אוירה כזו של עזרה הדדית. אולי ,רק באם את צעירה וחטובה.
מחירי האוכל לא זולים פה (בערך כמחירי הארץ). מחירי הדירות אף הם גבוהים. נחמה פורתא הם מחירי כלי הרכב. הם נמוכים להפליא (יד שנייה). מתאים ליכולת הכספית שלהם. ניו זילנד, כזכור, מייבאת מכוניות משומשות מיפן. ניו זילנד היא החצר האחורית של יפן. יד שנייה שלהם.
ניו זילנד היא אתר תיירות פופולרי במיוחד לתיירות עממית. לא ראיתי בניו זילנד בערים הקטנות את רשתות בתי המלון המקובלים בעולם המערבי. (הולידיי אין) בניו זילנד יש פארק הולידיי המיועד לקרוואנים. הממשלה אינה משקיעה הרבה בסלילת כבישים, גם לא לאתרים פופולריים. לכן רוב התיירות משתרכת ברגל,בטרקים. הגשרים מעל האגמים והנהרות צרים, מיועדים למעבר עבור רכב אחד בלבד בתורו.נראה שהמדינה היתה פעם ברמת חיים זהה לעולם המערבי. כבר כמה שנים טובות היא תקועה במקום כאשר העולם המערבי,כולל ישראל, צועדים קדימה. לדעתי יש לכך שתי סיבות:ניו זילנד לא משופעת באוצרות טבע ולא במשאבים מיוחדים. אוסטרליה למשל ,יש בה אורניום, ברזל . אין הצעות עבודה בשפע והגירת קיוויס לאוסטרליה או אנגליהמגיע בימים אלו ל-600 בשבוע. בכל משפחה שהכרנו וביקרנו, יש נציג מהגר אחד לפחות מעבר לים. רוב הקויוויס שאנו פגשנו לא משופעים בפטריוטיות לארצם. מלאי ביקורת כלפי הממשלה, מודאגים מהשבר בין הלבנים למאורים,הגירת הסינים לארצם, הפשע ההולך וגובר במדינה ועוד. ניו זילנד קראה תיגר על ארה"ב לפני כ-20 שנה ,כאשר עמדה בראש החץ המתנגד למדיניות האטום האמריקנית. ארה"ב מענישה מדינה שאינה הולכת בתלם ויודעת לתגמל מדינה נאמנה.
בקן הקטן של מיכל ושלי, כל הסיפורים הטרגיים והקומיים אינם גורמים למיכל לחרוג כלל ממנהגה "מה שצריך-צריך". למיכל אשתי יש, כאמור, רשימת ה-Must שלה. כל מה שרשום בספר דורש ביצוע. ישנם מצבים שהיא אינה יכולה להגיע לאחד מהאתרים. היא עומדת על כך שלפחות אני חייב ושאקח את המצלמה אתי. מדובר לרוב באיזה טרק! ברור שיש טרקים שיש לי פטור מהם מחמת גיל. לעומת זה, טרקים אחרים קצרים (עד חצי שעה)-מתאימים לי. מיכל משלחת אותי מהרכב. מלבישה עלי כובע, נגד מכת שמש. מימייה בחגורה נגד צמאון, פרי קטן. מזהירה אותי שלא אתקרב לתהום. ובכלל שלא אסתכל מסביבי אלא אתרכז בהליכה. העיניים צריכות להיות כל הזמן על השביל היא מדגישה. "כאשר אתה מגיע למדרגה, שים שתי רגליך על אותה מדרגה, שלא תאבד שיווי משקל" מוסיפה.
מדרימים
אנו מדרימים. קריאות ההתפעלות מפי מיכל אשתי עברו לטעמי כבר מזמן את גבול הטעם הטוב. מה כבר חדש? זה פשוט לא יתכן. תשעה חודשי טיול. תשעה חודשי אימוץ עיניים. ירוק זה ירוק וכחול הוא כחול. אשתי מיכל רעננה וסקרנית כמו היום הראשון למסע. מתלהבת וסוחטת קריאות התפעלות מפיה בה בשעה שעבורי זה "עוד מקום"-איבדתי את זה. אני "בורח" לחוברת ההיט. מספר שורות לכל חבר, מתארות, גיל, מצב משפחתי ועוד משפט או שניים אישיים. אני מנסה להתעמק ולהבין מה משמעות משפט זה ומה מסתתר מאחורי תיאור זה. זה מעין משחק מח עבורי, למקצועי בעבר שבו היה לי מגע עם אנשים. כמו איש מקצוע, אני מתכונן לקראת האירוח ומתחיל בהערכה מוקדמת. אני משתדל לשאול שאלות שלמארח יהיה קל וכיף לענות עליהם. למדתי מנסיוני המקצועי כי אנשים מולך אוהבים לדבר, להתבטא בדיוק כמוך. תן להם להביע דעתם אולי להרשים כמחווה של אורח. למדתי מנסיוני גם כי מקשיב טוב (להבדיל משתקן עגמומי) שווה אלף בעלי לשון חלקה. למדתי בחיים כי כדאי להמנע מעימותים מיותרים. תנו למטיפי דת להתבטא, תשאלו שאלות עד גבול הטעם הטוב, תעבירו נושא, אל תתעמתו. הם המארחים. למדתי מנסיוני העשיר כי כל שיחה המתובלת בחוש הומור וצחוק משמנים את גלגלי השיחה ומפחיתים מתחים אפשריים. לא להשמיץ את ישראל!. הם אוהבי ישראל. כל השמצה תתקבל אצלם במבוכה גם באם יסתירו זאת. הם רואים בנו, נציגי ישראל באם נרצה או לאו. צעירים רבים נוהגים להתארח אצל משפחות היט. פגשנו לא מעט מהם. הם אדיבים, מתנהגים בצורה מכובדת עם המארחים ,דוברי אנגלית רהוטה. רובם מותירים רושם טוב אצל מארחיהם.זה שירות מצויין לישראל.
הגשם מתחיל לרדת. אנו יוצאים מי יודע איזה פעם, מהרכב אל תוך הגשם השוטף, אל האטרקציות של מיכל. לאחר סיום "הלופ" ההכרחי, אני חוזר לרכב, כולי נוטף גשם, נעליים רטובות אבל עם פילם מלא ו-V בתעודה. מחר, הלואי ויהיה מזג אויר חם, ואז לא ארטב. למחרת, עוילם גוילם, מזג אויר חם ולח ואז אני מזיע ואני שוב רטוב. אין לי כח לזה ואין לי סבלנות להוא. נמאס! מיכל יושבת לידי, מקריאה לי מן הספר. אני מרוכז בנהיגה. הכבישים מפותלים. מיכל מכינה אותי אל המוזיאון הבא. "בניו זילנד אין יונקים יבשתיים .יש יונקים ימיים מיוחדים נדירים". העוף הנדיר", היא מדגישה, "האלבטרוס האגדי, מקנן באיזור" קולה מלא התלהבות לקראת הבאות. "האם זה לא מלהיב אותך?" שואלת מיכל אשתי. הכל מקבל אצלה מימד מיוחד במינו, הפינגווינים החמודים, כלבי הים הידידותיים יחד עם האלבטרוס האגדי. מה קורה אתי לעזאזל? אני ממש מתחיל להיות מודאג. איפה ההתלהבות אצלי? האם איבדתי אותה? למה אין לי סבלנות? העפת מבט מהיר לעבר הפינגוינים וצילומם, מספיקה לי. אני מצלם גם את שלטי המקום בעלי השם הפיקנטי: "Kaka Point" או "Canibal Bay",.הבנתי את הפרינציפ. אני ממהר. לאן? אין לי מושג לאן ולמה..יש אנשים כאלו, מסגנון "מנחם מנדל" מהעיירה של פעם. ממהרים בכדי להראות לעולם כי הם עסוקים.אבל אני לכל הרוחות לא מאלו,אני לא עסוק. משהו בוער בתוכי, לא הצלחתי עדיין להגיע לשקט הנפשי המיוחל. איפה ומתי אגיע לזה? אולי בסדנאות הודו? אין ברירה ,אני חייב לסיים את כל הטירונות, ולקבל תעודת שחרור.אין קיצורים.
מהסל של מיכל: איזי מגזים. נכון, ליבו גס מנופי הטבע. אבל עם בני אדם? הוא מוצא עניין. עם בני משפחות ההיט יש לו סבלנות... יש לו עניין. אין בו נרגנות. עם חברי היט הוא יושב עד השעות הקטנות של הלילה. תנו לו קהל, תנו לו במה להתבטא. תנו לו אנשים מעניינים ומרתקים והוא בן אדם חדש. אלוהים, כמה ריחמתי על הערב המשעמם המחכה למטיף הצעיר קירסטי כאשר צחצח חרבות לקראת דו קרב מילולי עם איזי בנושאים פילוסופיים. "איזי היום מזיע, עקוץ, נרגן. לא מתאים היום", אני רוצה ללחוש למטיף. איזי מהסה אותי ביד אחת, מרים כוסית יין תוצרת בית בידו השנייה והנה חוזר לעצמו. "הדו קרב" מתגלגל לו עד לשעות הקטנות של הלילה. בסופו של ערב מרתק, קירסטי מניח ראשו על כתפו של איזי, ספק להעביר אנרגיות, ספק לספוג אנרגיות ומעניק לו קלטת שירי דת שהוא חיבר ושר. ביאטי אשתו אומרת כי מעולם לא העניק קלטת מתנה וזו ניתנה כאות תודה מיוחד לערב המהנה.
דאנידין
אנחנו בדאנידין (Dunedin). עיר תוססת, הרחובות,בתי הקפה, כולם מלאים בסטודנטים מהאוניברסיטה המקומית שהיא גאוות העיר. מזג האויר היום קר במיוחד. "היום תתכונן ליום ארוך במיוחד שאולי אפילו יגלוש אל תוך הלילה" מודיעה לי מיכל חד וחלק. טון קולה מרמז כי כאן אין מקום אפילו למו"מ. הלילה יורדים לחוף לצפות על הפינגוינים הכחולים. התצפות מתחיל ב-9 ומסתיים ב-11.אבל נבקר באותה הזדמנות במרכז לאלבטרוסים. כך נהרוג שתי ציפורים במכה אחד, כולה מלאה ביעילות. נספיק לתפוס מקום טוב באמצע לקראת התצפית הצפופה שעומדת להיות. מאז שעות הבוקר היא מתכוננת לארוע. קנתה מעילי גשם, מטריות, הכינה מעיל נוסף, גרביים נוספות, אלתרה "כאפייה" הלבישה כובע ו..."אודרוב". יצאנו ע"פ לוח הזמנים. צילמנו אלבטרוסים עם מוטת כנפיים של 3 מטר. הצילום היה ממרחק רב. אולי בינינו, צילמתי רק שחפים שהם לא נחשבים. אצל מיכל אשתי הכל ברור וחד. אין לה כל ספק "אלו אלבטרוסים"! ירדנו לעבר החוף. החשיכה יורדת. מספר אריות ים רובצים על החוף. אתנו נמצאים עוד כ-20 סקרנים." ברוך השם, אין גשם" אני מפטיר, אבל לכל הרוחות, רוח קרה נושבת. ממש לא נעים. המתנדב המקומי מגיע. מסביר לנו, הנוכחים, כי אתמול הגיעו לחוף כ-50 פינגוינים. יש למה לצפות, הוא מלהיב את הצופים.בדרך אגב, הוא מודיע כי אסור לצלם בפלאש , זה גורם נזק לעיניהם, נותרתי המום! "אין טעם" להתייסר סתם, אני חושב לעצמי. באם אני לא אוכל להוכיח שחור על גבי לבן כי ראיתי את הפינגוינים עולים מהים מי יאמין לי? חבל על הסבל וחבל על הזמן. הטיעון ההגיוני הזה כלל לא עולה על דעתה של מיכל ולכן שתקתי. בחושך שמעתי רטינות זכריות סביבי. מרמזים כי מלבדי גם בעלים נוספים מבקשים לחזור לחיקו של הרכב החם בחניון.
הסל של מיכל: עלאק שותק. יושב בחושך וטוחן לי ולעצמו. "למה מגיע לי העונש הזה ?" קר..., נהייה חולים", "מותר לי בגיל שלי לעשות מה שאני רוצה" כאילו הוא בסידרה בטירונות ומבקש פטור. "אוקיי", אני אומרת, "אני משחררת אותך,אתה יכול לחזור למלון". "אני לא אשאיר אותך לבד בחושך" הוא מתעקש, יושב במקומו וממשיך לרטון. "אז תניח לי ושב בשקט". כל הערב המשיך לרטון לעצמו. ממש זבלן שכל.
הערת איזי: בתצפית, בזמן ההמתנה לפינגוינים אני נזכר, כי הגענו לפני מספר ימים לביתו של הכומר, חבר היט. בתנועת יד מזמין אותנו להתיישב בסלון. אנו מתיישבים. שקט, דומייה. הוא יושב מולי. מילה לא מוציא מפיו. אני מנסה לדבר. הוא נוהם קלות וממשיך לעקוב אחר זבוב דמיוני שעף לו בחלל הסלון. כל נסיונותיי, והיו רבים, תאמינו לי, היו לשווא. אפילו לא למען הנימוס. אני יושב, נאלץ לשתוק איתו. לפתע מחלחלת בי התחושה כי נפלתי לביתו של בן כת העגמומיים שתקנים . קיבלתי במסע זה אלרגיה לטיפוסים שתקנים עגמומים. אלו הם הגרועים ביותר. גרועים יותר מהקמצנים, קשים יותר מהאגואיסטים. אין איתם שיחות בטלות. כל שיחה - תכ`לס. כל אחד נתקל בחייו באותם אנשים, מבט קודר בעיניהם, פרצוף קבע, מדוכא ומיוסר. יענו לך, באם ירצו רק לאחר מספר פניות וגם אז משהו מסורבל, לא חכם במיוחד אבל מעליב, קצר ולעניין. האם אשתי היתה יכולה לחיות אתי, לו אני הייתי מאותה הכת ומאותם היצורים? גם, לו הייתי העוזר היעיל ככל שיהיה.(רובוט). אני אולי זבלן שכל, מקשקש, רוטן, מצחיק אבל לא עגמומי שתקן, אני אומר לעצמי. נראה איך אעבור את היומיים הקרובים איתה ?יותר גרוע ממה שתיארתי ,אני חושב ונעגם לעצמי. איך אוכל להזהר להבא מהעגומים? חיצונית הם נראים כמוני וכמוך. לאלוהים פתרונים.
צלליות עלו מהים. ספרתי כ-10 מהם. מגיחים מהגלים, מתנערים מרסיסי המים, מסתדרים בשורה ומתקדמים בטור אנכי, כמו אנשים קטנים הלבושים פרק. ממש לידינו, ממש כאן. פה הם מקננים. לא ראינו כמעט דבר. אבל מה? סימנו את ה-V הנכסף. הפרט החשוב הזה יופיע בקורות חיים שלנו. למחרת,העזתי להביע דעתי בפני מספר ישראלים כי לא ראינו כמעט דבר. הייתם צריכים לראות באיזה בוז ולעג קיבלו את דבריי כולל מבט זועם מאשתי היקרה. הרגשתי באותו רגע כמו הילד "מבגדי המלך החדשים". אנו ממשיכים ומשתדלים להתארח אצל בני משפחות היט. לא תמיד הם פנויים, לא תמיד זה מתאים למסלול ולא תמיד הפגישה ראוייה לציון.
חברי היט, רובם, עופות מוזרים, עופות מעניינים ומרתקים. באם אתם שטחיים, מסתפקים במועט וביישנים. תלכו לבתי מלון, מוטלים וכד`.שם, אין צ`אנס שתפגשו בעופות אלו. חד משמעית. הם לא פחות מרתקים מאשר לראות את הר קוק או לבלות עם צלליות פינגוינים. בדוניידין פגשנו בדיאן. את דיאן הכרתי עוד לפני 18 חודש. הכרתי אותה דרך ה- ICQ. בשיחות סיפרתי לה חלומותי(קרוואן באוסטרליה) לקראת גיל ה-60. היא גילתה הזדהות גמורה איתי, מייחלת כי בעלה אף הוא "יגלה את האור הגנוז" כמוני. במשך כל אותו זמן, שמרתי איתה על קשר.כאשר הגענו לדונידין, הזמינה אותנו לארוחת ערב בביתה. שם הכרנו את בעלה ברי. חבל על הזמן. הוא לא מצטרף למועדון שלנו. יש לו עוד מספר שנים עד יציאתו לפנסיה. הוא ימצה אותם עד תום.הוא מעדיף להמשיך לחלום. לעולם לא יממש. אני מזהה אותם, את החולמים. הם מעדיפים לרבוץ מול הטלוויזיה, לראות טלנובלות, להזיל דמעה מטרגדיות דמיוניות. דרך הטלוויזיה הם חיים את חייהם של אחרים. יש אחרים הדומים לו בכל מקום בעולם. הם אלו,לרוב בגיל שלנו, המבטלים כליל את רצונם, מוותרים על חלומותיהם. הם נותרו ללא חיים משלהם וחיים את חייהם דרך חיי הילדים. שמחת הילדים זה שמחתם, עצב הילדים זה עצבונם. הם לקחו את חייהם במו ידיהם והתנתקו מהם מרצונם החופשי. אם יציאה לצימר בסוף שבוע, ללכת לסרט או לנסוע לעשרה ימים לאירופה,זה נקרא חיים-שיבושם להם. בלילות, לפני השינה אני נוהג מאז ומתמיד לארוג חלומות לעתיד. בישראל, חלמתי על אוסטרליה, באוסטרליה חלמתי על ניו זילנד, בניו זילנד אני חולם על תאילנד, התחנה אחת לפני האחרונה. אני לוקח אתי לקראת השינה את החלומות של יואל... מיהו יואל? מהם חלומותיו? והקשר בין חלומותיו של יואל ואנוכי...בפרק האחרון.
לתחילת הכתבה
