נחיתה באוקלנד והתארגנות לקראת ההמשך
כמעט שנה וחצי עברו מאז המסע הקטן שעברתי אי שם בפאסיפיק. יש יחשבו תקופה ארוכה מכדי לשוב ולשתף אתכם בחוויותיי, לפעמים צריך פשוט את הזמן המתאים כדי לכתוב על המקומות שמתגעגעים אליהם ושמלווים אותנו בכל רגע מאז שעזבנו אותם. תאריך היציאה היה בנובמבר 2007, אך הזיכרונות והפרטים עדיין קיימים ורעננים.
המחשבה הראשונה שעברה בראשי עם הנחיתה בבוקר הייתה להגיע כמה שיותר מהר לאכסניה (שהוזמנה מראש מהארץ) כדי ליהנות ממקלחת טובה, ולהניח את הראש אחרי 30 שעות בדרכים (עם שינויי אזורי הזמן ). הגוף זעק למנוחה...
אוקלנד (Auckland) היא העיר המאוכלסת ביותר באי הצפוני, עם שני מיליון אנשים, שוכנת לחופי ם טזמן, בעלת נמל מרשים ומלאה בפארקים ומדשאות. באמצע העיר בנויים מסלולי הליכה רבים בסבך צפוף של עצים, המדמה את ההליכה בהם כהליכה בג'ונגל אמיתי באמצע העיר הגדולה. משדה התעופה לקחתי שאטל לאכסניית City Garden Lodge אשר נמצאת ברובע Parnell היוקרתי. האכסניה עצמה שוכנת בוילה בעלת סגנון בריטי טיפוסי (לפי הלונלי פלאנט רשום שהווילה הייתה שייכת למלכת טונגה), בחזית האכסניה גינה מלבבת שבה פינת ברביקיו נחמדה ומדשאה שבה יש אפשרות להקים מספר אוהלים. פרקתי את הציוד בחדר, שבו הייתי הנציגות הישראלית היחידה בין שבעה גרמנים/יות (החדרים הינם משותפים, בין 6-10 מיטות). השעה הייתה שעת צהריים ואחרי שהחלטתי לנסות להישאר ער עד שעות הערב למרות העייפות המצטברת, נעתי בתזוזה העירה (האכסניה הייתה מרחק הליכה של 30 דקות מהמרכז, די באסה). הדבר הראשון שהחלטתי היה לפתוח חשבון בנק, אחרי שהמליצו שמי מתכוון לטייל בין חודשיים ומעלה מומלץ לו לפתוח חשבון מקומי. תהליך פתיחת החשבון אינו מסובך כפי שנשמע, הפקידים היו מאוד חביבים וכבר לאחר כמה דקות הנפיקו לי את כרטיס הכספומט (זה לא כרטיס אשראי, מיועד רק להוצאת כסף) וכבר למחרת הכסף הועבר מהארץ. אחרי החזרה מהסידורים בעיר השעה הייתה שבע בערב, רוב האירופאים התקבצו בסלון ליד הקמין המחמם, שיחקו משחקי קופסא או קראו ספר. אני החלטתי לפרוש למיטה ולקוות לשינה של 20 שעות.
אחרי יומיים שנשארתי מרותק למיטה אחרי שפעת קלה שלוותה בג'ט לג, הוחלט לצאת ולטייל בעיר. אחרי שהייה רבה במיטה אין כמו צעידה טובה. מזג האוויר באוקלנד קידם את פניי ושמיים כחולים כמעט ונקיים בעננים היוו עוד סיבה לצאת לתור בעיר. מסתבר שתחילת נובמבר זהו שיאו של האביב. הדרך ל הר עדן (Mount eden) הייתה קצת מבלבלת, קצת עזרה מספר הלונלי פלאנט ומהאנשים החביבים שכיוונו אותי התבררה כמוצלחת. המראה שנגלה לפניי עלייתי ממדרגות העץ לעבר הגבעה היה מדהים. גבעה אשר כולה מכוסה דשא ופרות ניו זילנדיות שנהנות בשמש החמימה ובולסות מן העשבים. מן הנוף הנפרס מהגבעה אפשר היה לראות את הנמל, את מגדל הסיכה של אוקלנד (המתנשא לגובה 328 מטר ומציע קפיצת באנג'י, לאמיצים שבינינו) והאיים הקטנים הרבים המרכיבים את העיר. לא ייאמן שבאמצע העיר נמצאת גבעה ירוקה ומקסימה שכזו. לאחר הירידה מהגבעה, נסעתי לגן החיות בתחבורה הציבורית המעולה של ניו זילנד (מישהו חשב אחרת?). פה לדעתי אין מה להגיד חוץ מזה ש"החי פארק בקרית מוצקין" יכול להוות אלטרנטיבה ראויה.
היום הרביעי שלי בעיר הגיע ואחרי שניסיתי להצטרף לחבורות מטיילים שכבר התחילו את הטיול, החלטתי לוותר על קניית אוטו ולטייל באוטובוסים. רוב התרמילאים שנוחתים באוקלנד הולכים ישר לשוק המכוניות לחפש אוטו לקנייה (מחירי המכוניות המשומשות ממש זול יחסית לארץ ואמצעי תחבורה זה הכי נפוץ בקרב התרמילאים לטייל) בתקווה שימצאו אוטו כמה שיותר מהר וייסעו ליעד הבא. כמובן יש יתרונות וחסרונות (כשרוצים לעצור במקום יפה באמצע הדרך או כשרוצים לנסוע לטרק שמצוי במקום שאליו לא מגיע האוטובוס זה די מבאס, אבל לפעמים אפשר להכיר חבר'ה אחרים, אפשר לישון בדרך, אומנם זה לא מרחקים כמו במזרח, אבל עדיין...).
מכל המגוון הרב של אמצעי התחבורה שיש לתיירים, החלטתי לקנות כרטיס חופשי של ה- Magic Bus, חברת אוטובוסים מני רבות שקיימות בניו זילנד. הכרטיס בנוי לפי מספר היעדים שרוצים לרדת בדרך. משום מה ויתרתי על נסיעה לצפון (אין לי מושג למה, שמעתי שהוא גם מאוד יפה), קניתי כרטיס לדרום, שכלל ירידה בשתי ערים עד ההגעה לוולינגטון, עיר בירה ששכנה בקצה הדרומי של האי הצפוני.
המסע מתחיל, ניו זילנד - היר איי קם.
ממשיך למערות וויטומו, רוטרואה וזורבינג
יוצאים אט אט מהכרך הגדול, מצב הרוח המדוכדך בתחילת הטיול משתנה עם יציאתנו לאזורים הכפריים. הבניינים נעלמים, רעש המכוניות מתחלף ברעשן של הכבשים הפועות המשוטטות להנאתן במרחבים הגדולים, מרבדי הירוק מבצבצים להם עת ירידתנו מהכביש המהיר. תחנה ראשונה - מערות וויטומו (Waitomu caves). ישנן כמה דרכים לבקר במערות: שייט אבובים עם פנסים או שייט רגוע בסירות לאנשים שבוחרים באופציה היבשה. במהלך השייט במערה התמלאתי פליאה על קיומן הכל כך ייחודי של אלפי תולעים נוצצות כגחליליות, המעטרות את תקרת המערה ונותנות תחושה שמימיית לאירוע ואווירה בין כוכבית.
העיר הראשונה שבה עצרתי הייתה רוטורואה (Rotorua) - יש שקוראים לה עיירת הגייזרים וזאת בעקבות הקרקע המרובה בפעילות תרמו-מינראלית, עלייה בנויה העיירה. ריח הגופרית הוא ריח שאין אפשרות להתעלם ממנו, גם כאשר ירדתי במשרד התיירות המקומי וגם כאשר שוטטתי לאחר מכן ברחובות העיירה. ההוסטל היה חביב (Funky Green Voyager) ונוהל על ידי אדם מבוגר שהיה אוהד מושבע של נבחרת הרוגבי של ניו זילנד (כנראה העובדה שפריט הלבוש היחידי שלבש בכל שלושת ימיי בהוסטל היה טרנינג של נבחרת הרגבי הסגירה את המצב). כשנכנסתי לחדר הבחנתי מייד שהעולם שבו הם חיים מאוד שונה משלנו: בדלת החדר היה חסר משהו. אחרי בירור קצר עם בעל הבית, הבנתי שיש סיבה שאי אפשר לסגור את הדלת. פשוט אין מפתחות והדלתות אף פעם לא נעולות. אווירה שיתופית משהו שמעידה על שלוותם ועל הלך החיים של עם זה.
הסיור הראשון אליו נרשמתי בניו זילנד היה אחת הסיבות (הקיטשיות משהו) בבואי לארץ זאת. חוץ מהטרקים, הטבע והאנשים המדהימים, רציתי מאד לסייר באתר צילומים אחד לפחות של "שר הטבעות", טרילוגיית עטורת הפרסים שצולמה בניו זילנד. למרות שעברו כמה שנים טובות מצילומו של הסרט האחרון בסדרה, עדיין פרוסים לכל אורך המדינה אתרי צילומים שהוכשרו לביקור הקהל ומהווים חלק נכבד מהתיירות. אם כן, היעד הבא היה לעיירה מטאמאטה (שמות מוזרים זה חלק מהמאפיין הייחודי של האי), השוכנת צפונית לרוטורואה ושם שוכן כפר "ההוביטים" - הפלך כפי שנקרא בסרט, משכנם של פרודו וסמואל גאנגי' - גיבורי הטרילוגייה.
אתר הצילומים מעורר השתאות בגלל מימדיו הגיאוגרפים העצומים - כפר ההוביטים מהווה חלק קטן משטחה של חווה בגודל של 1290 אייקרס (אייקר 1=4 דונם) שבבעלות משפחה אחת! בחווה שוהים כ-12,000 כבשים!, תחושת החופש והמרחבים הבלתי נגמרים נותנים לתייר טעימה מאופייה המדהים של ארץ זו. אחרי כהליכה של 15 דקות בחווה בין מרבצי הדשא הרבים אין יותר כיף מאשר לרוץ לעבר הכבשים הפזורות ברחבי החווה ובניסיון שווא ללטף אחת מהן. אתר הצילומים פחות מרשים ממה שחשבתי, בתי ההוביטים נשארו על קנם, אך התפאורה מזמן איננה. שורה של מספר בתים שנראים כצינורות ענקיים, החצובים בתוך גבעות הדשא בחווה מקדמת את פנינו ולמרגלותיהם עץ מרשים הנישא על (לאוהדי הטרילוגיה - אותו "עץ המסיבה" שבו חגגו בכפר לפני יציאת פרודו למסע) ולידו אגם קטן.
בסוף שדרת הבתים ניצב ביתו של גיבור הסרט פרודו. הבית ריק מאביזרים וקרשי עץ מעטרים את תכולת הבית, תחושה מבאסת משהו שאחרי הכול זה מה שנשאר מהצילום המקורי בסרט, אך עם זאת קשה שלא להתרגש מהעובדה שעל המדרגות בהן אני יושב, המובילות לאותו בית, ישבו גאנדלף הקוסם (בכיכובו של איאן מקלן הענק) ופרודו לידו (אלייזה ווד), אשר הביטו לעבר השקיעה בתקווה לעוד יום חדש ומלא הפתעות.
בדרך חזרה, במקום לגמור את היום בשהייה חסרת מעש בהוסטל, החלטתי לנסות את האטרקציה המרכזית בעיר Zorb, כדור גומי שקוף ענק שמעלים אותו במעלה הגבעה, נכנסים אליו כשהוא מלא במים, ואחר כך - כיף חיים, שמונה שניות של התהפכות בכדור ממעלה הגבעה מטה, בהן אתה מדמיין לעצמך שאתה מתגלגל ככביסה מלוכלכת במכונה - מומלץ ביותר!
צניחה בטאופו, הטונגרירו קרוסינג וולינגטון
העיירה הבאה במסע הייתה טאופו (Taupo). עיירה שלווה, השוכנת לצידו של אגם טאופו, הגדול באגמי ניו זילנד (616 ק"מ שטחו), אדיר מימדים, כשבאופק מתנשא הר הטונגרירו (Tongariro), שעדיין היה מכוסה לבן למרות שזה כבר האביב. מיקום ההוסטל היה מעולה, קרוב ל"פאק אנד סייב" רשת סופרמרקטים גדולה ולידו "Warehouse" -; מן כלבו ענק שבו אפשר להשיג כמעט הכול ובזול.
בניו זילנד כדאי ומומלץ לבצע צניחה חופשית דרך אחת מבין מספר חברות הצניחה שפרוסות במדינה. המקום הנפוץ ביותר לביצוע צניחה חופשית הוא בטאופו, חוויה מסעירה ביותר ומדהימה אין ספק. מכיוון שניתן לבחור בין שני גבהי צניחה, בחרתי את הגובה ביותר - 15,000 רגל (אם כבר, אז כבר). צניחה מדהימה שמתחילה מעל אגם טאופו המדהים והמרהיב בגודלו, שמבסיסו עדיין ניתן להבחין במספר הרים מושלגים ולכל הגלויה הזו יש להוסיף את העננים הניצבים מתחתיך ומשלימים את הציור. הצניחה הייתה די מעייפת ולמחרת הייתי מתוכנן לצאת לטרק המפורסם של האי הצפוני -; טונגרירו קרוסינג (Tongariro Crossing). הטונגרירו עצמו הוא שמורת טבע ענקית הפרוסה על שטח של 796 קמ"ר, הבנויה משרשרת הרים שבחורף כולם מכוסים בלבן וביניהם שלושת ההרים המרכזיים -; רואפהו, טונגרירו והנגאורהו (הר שרובכם אינם מכירים בשם הזה אלא יותר בשם הקולנועי שלו - Mount Doom -;ההר בו פרודו השמיד את הטבעת מהסרט ובו צולמה הסצנה שבו הושמדה הטבעת).
השכמנו קום בשביל להגיע לשמורה, האוטובוס חיכה כמו שעון לאסוף אותנו ב-4:30 בבוקר מההוסטל, הנסיעה הארוכה לשמורה נתנה לי את ההזדמנות להשלים שעות שינה. הגענו ב-7:00 לשמורת הטבע Tongeriro לתחילתו של המסלול, שכלל הליכה של כ-17 ק"מ בין בריכות גופרית, צמחייה, עלייה מפרכת לפסגה ושלל צבעים וגוונים כמו שרק הטבע של ניו זילנד יכול להציע. מזג האוויר האיר פנים, השמיים נוקו מעננים והטמפרטורה לא הייתה קרה במיוחד, קיוויתי רק שגם בפסגה יהיה אותו דבר. כאשר הגעתי למדרגות המובילות לפסגה, הייתי צריך לאמץ את עיניי כדי לראות היכן הן נגמרות. "מדרגות השטן" כינו אותן ב"שר הטבעות". מה אני אגיד לכם, החבר'ה מהסרט לא שיקרו. עשרות מדרגות טבעיות המרכיבות צורת נחש עד לפסגה היו אחד האתגרים שאני שמח שעברתי (עם מספר לא ידוע של הפסקות להחזרת הנשימה) בטרק המדהים הזה. מזג האוויר בפסגה לא איכזב ונשאר כמו בתחילת היום, הראות הייתה מושלמת והפליז שלקחתי מחשש לקיפאון מייד נכנס עמוק לתיק. כשעה לפניי סוף הטרק החל הגשם לרדת, אך שיאו של הטרק היה מאחורי, כך שגם המבול לא הצליח לקלקל.
משם המשכתי לוולינגטון, עיר הבירה של ניו זילנד, בה שהיתי שלושה לילות יותר מדי בהוסטל של YHA (אגודת אכסניות בינלאומית) שהייתה ממוקמת ממש במרכז הבילויים של העיר. בעיר יש מדרחוב נהדר ומלא פאבים מגניבים, עיר ששווה לנצל אותה כתחנת ביניים כדי לחוות את החוויה העירונית עם איזו בירה טובה לפני שעוברים לאי הדרומי. אם חשבם על ללכת מתישהו למוזיאון במהלך שהותכם בניו זילנד, שווה ללכת למוזיאון טה פאפה (Te Papa) -; המוזיאון הלאומי של ניו זילנד (מקביל למוזיאון ישראל שלנו). הכניסה היא קודם כל חינם והוא בנוי ממספר קומות שמכילות את כל ההיסטוריה של האי, מהיווצרותו הגיאולוגית של האי כתוצאה ממספר רעידות אדמה (לא מחזה נדיר בניו זילנד) וכלה במידע רב על המיעוט המאורי.
שבועיים מהנים באי הצפוני הסתיימו - שדות המרעה, הכבשים, הרי הגעש והגייזרים מפנים את מקומם לנופים אחרים. האי הדרומי קורא לי!
מגיע לפיקטון וממשיך לקווין שארלוט
הגעתי בשלום לפתחו של האי הדרומי, לאחר שייט האורך כשעתיים-שלוש בין שני האיים, לעבר עיירת הנמל פיקטון (Picton), השוכנת בפתחם של מיצרי מרלבורו. עיירה מנומנמת משהו עם מספר תושבים קטן ונמל חביב. כמובן שבחרתי להישאר מספר ימים בפיקטון והרווחתי את האכסניה הכי טובה שהייתי בא לאורך כל הטיול - Tombstone. כבר באולם מקבלי הפנים בנמל חיכתה לי לין-מאמא, ניו זילנדית טיפוסית, נמוכה ושמנמנה שקיבלה את פניי. הדרך מהנמל לעבר האכסניה הנמצאת בגבעה שצופה על העיירה לקחה כחמש דקות. עם הגיעי לאכסניה קידמה את פניי דלת הכניסה המעוצבת כארון מתים, הנוף האחורי שנשקף מבעד לכניסה היה נוף טיפוסי שהורכב מיערות צפופים, כבישים בודדים, אהה... ובית קברות אחד, מראה שכיח שנמצא ליד כל אכסניה.
פיקטון זו גם נקודת היציאה העיקרית לטרק ה - Queen charlotte, שאורכו 72 ק"מ. לרוב הוא מחולק לקטעים ולאורך כל הטרק צימרים ומקומות לאוהלים. הדרך הנפוצה לעשותו היא בסירת מונית, שלוקחת אתכם לתחילת הטרק עד שאתם חוזרים לעיירה ברגל או אם יש לכם אוטו אתם יכולים לשים אותו בתחילת כל קטע ולחזור אליו בטרמפים. אני בחרתי קטע של 12 ק"מ, שבו מונית-סירה לקחה אותי לתחילתו והחזירה אותי בסופו לפיקטון. הטרק עצמו מתנהל רובו תחת צמחייה סבוכה (Native bush) ולאורך האוקיינוס, מראה משובב לב כאשר אתם נמצאים ממש למרגלות האוקיינוס אך הולכים בתוך יער - מדהים. עם הגיעי לסוף המסלול, סירת המונית החזירה אותי לאכסניה, לא לפני שעצרה בכמה תחנות להוריד את שאר המטיילים לצימרים בהם שהו. למחרת, רוב היום הוקדש לרכיבת אופניים באזור שמסביב לעיירה ביחד עם עוד ישראלי שפגשתי עוד באי הצפוני והחלטנו קצת לטייל באזור.
שהיתי בפיקטון שלושה ימים ולולא היחס החם והתנאים המעולים שקיבלתי מהאכסנייה, אני מתאר ששהותי הייתה מתקצרת. למחרת לין הסיעה אותי לתחנת האוטובוס הקרובה משם לקחתי אוטובוס לנלסון.
נלסון ואייבל טזמן
נלסון (Nelson) היא עיירה תוססת ונחמדה עם מגוון פאבים ובתי קפה. אכסניית פאראדיסו (Paradiso) הייתה הרבה יותר המונית מהאכסניה בפיקטון, מלאה בצעירים, הייתה בריכה, סאונה, ג'אקוזי, כל מה שצריך לבילוי טוב. החדרים היו מעופשים וקצת מלוכלכים, אבל החבר'ה היו אחלה. לתרמילאים המתניידים באוטובוס ולא ברכב, נלסון היא נקודת היציאה לטרק האייבל טזמן (Abel Tazman). טרק זה נמצא ברשימת "עשרת הטרקים הטובים שיש בניו זילנד" על פי רשות הטבע הניו זילנדית, על כן הוא נפוץ יותר וכך גם מושך טיילים רבים יותר ולא פחות חשוב - מי שמתכוון לישון במהלכו עליו להזמין מקום באינטרנט. מהאכסניה אפשר להשכור כלי בישול ושקי שינה למעוניינים. הטרק מחולק לקטעים ואפשר לעשותו או בהליכה או בקיאקים - דרך גם נפוצה אך לא פחות מתישה! אני בחרתי כמו בכל הטיול לעשות מסלולי יום. בחרתי קטע של 14 ק"מ.
השכמתי קום למחרת, האוטובוס לקח אותנו מהאכסניה מרחק של שעה נסיעה עד תחילת המסלול, משם נגלה מחזה מרהיב של גאות ושפל. בגלל השפל באותו זמן, טרקטורים לקחו אותנו מספר מטרים מפתחו של החוף עד קו המים, משם עוד סירה שלקחה אותנו עוד חצי שעה עד שהגענו לסירה נוספת שאליה עברנו וממנה עוד כ-10 דקות עד שהיא עצרה בחלק העמוק של המים. זה השלב בו נפתחו ארובות השמיים. חלצנו נעליים והלכנו רטובים עד שד עצמותינו בתוך המים עד שהגענו לתחילת המסלול. המסלול התחיל עם תפיסת מחסה קל בתקווה שהגשם ייפסק (שכחו מזה, אם זה תלוי במזג אויר הניו זילנדי אתם יכולים לחכות עד מחר לפעמים, במקרה הטוב) וזה מה שהבנתי אחרי 5 דקות. המסלול מעורר השתאות לא רק בגלל הגאות והשפל שמייחדים אותו מהשאר, אלא גם מהדרכים הצדדיות, שאם לעיתים בוחרים לסטות מהן, מגלים ג'ונגל של ממש ובליבו בריכות עם מפלים העטופות ירוק, שתי דקות מהים. בסוף המסלול, עם חזרתנו לאכסניה, שמתי לב שהקטע ממנו התחלתי את המסלולי התמלא מים, הגאות חזרה.
למחרת החלטתי לתור את העיר. בדרך נכנסתי למרכז התיירות המקומי, שמה תפס את עיניי בו היה סרטון על עיירת כורי זהב קטנטנה שנמצאת בהמשך הדרך. לא היו לי תוכניות מיוחדות והחלטתי בפעם ראשונה בטיול לסטות מהמסלול התיירותי השחוק, הזמנתי אוטובוס ולינה במקום היחיד שיש בעיירה -; מצפה ללא נודע.
חיפוש זהב במרצ'סון
השאטל שלקח אותי לעבר מרצ'סון (Marchson) היה כמעט ריק מאדם, רק אני, עוד נוסעת מקומית והנהג. הנהג עצר במגרש החנייה, פרקתי את הציוד וחיפשתי את האכסניה. את האכסניה לא היה קשה לאתר, עמדה מולי כמו בערך כל העיירה, רחוב אחד שמביטים מתחילתו רואים את סופו. בכניסה לאכסניה הדלת הייתה פתוחה לרווחה, צלילי קאנטרי בקעו ממערכת הסטריאו. אחרי מספר ניסיונות לאתר בן אנוש במקום, נכנסה בחורה, גבוהה ורזה בעלת פנים מקומטות במקצת, חייכה, אחרי מבט בספר המוזמנים הפנתה אותי לחדרי (כמובן שלא היו מנעולים). בחדר היו שמונה מיטות ריקות. אחרי בירור קצר עם לין, הבחורה שקידמה את פניי, הסתבר שאני היחיד שהזמין חדר בכל האכסניה, מי אמר ה"ניצוץ" ולא קיבל.
אחרי שעיכלתי שאני התייר היחיד בין 650 אנשי העיירה, החלטתי ללכת למרכז התיירות המקומי בעיירה (זה מה שיפה בניו זילנד, בכל חור שלא תהיו יש מרכז תיירות). ניסיתי לבדוק מה לעשות כדי לחפש זהב באזור, העיירה הזו ידועה כעיירת כורי זהב, והיוותה את מרכז הפעילות העיקרי של האי הדרומי במה שעברה. לאכזבתי, התבשר לי שרק למי שיש רישיון לחיפוש זהב באזור יכול לחפש ואם אני רוצה לנסות את מזלי עליי להתרחק מהעיר ולחפש באזורים פחות פופולאריים. ישר עברה במוחי המחשבה שאני הולך לבזבז פה לילה, בלי שום אטרקציה מיוחדת. המליצו לי על מסלול לעבר התצפית ולשם הלכתי. הדרך עוברת בשיח טבעי עד שמגיעים לתצפית ומשם נגלה נוף של גלויה. עיירה קטנטנה שממוקמת באמצעו של עמק הבולר (Buller Valley), המשתרע במלוא הדרו. לצד העיירה עובר נהר הבולר (אליו באים מדי שנה מטיילים לשייט רפטינג), היא מוקפת הרים ושדות ירוקים, ממש כמו באגדות.
כשהגעתי לאכסניה שאלתי את לין עוד פעם היכן אפשר לחפש זהב, בנדיבותה הרבה הציעה שאחכה שבתה תסיים לעבוד בקפה המקומי ואז ניסע שלושתנו לביתה. שם, למרגלות הבית, נחפש זהב בנהר הסמוך. לקראת ערב נסענו לביתה של לין, שנמצא מרחק לא רב מהעיירה, בית עץ מוקף בסבך ירוק, עם גינה מטופחת ולמרגלותיו זורם נהר. עם הגעתנו ירדנו לנהר. הפעולה לחיפוש זהב ממש לא קלה. צריך לעמוד שעות עם גב כפוף ולסנן את כל החומר מקרקעית הנהר. אחרי עשר דקות התעייפתי. בסופו של יום, על פי מה שלין סיפרה, מצאתי זהב בשווי 40 דולר (שזה אולי 10 גרגירונים). השעה הייתה מאוחרת וחזרנו לביתה.
למחרת נפרדתי מלין והמשפחה, מרצ'סון הייתה מאחורי ואיתה החוויה הענקית שחוותי. חיפשתי את העיר הכי גדולה וקרובה שאוכל למצוא - גריימאות' הייתה יעדי הבא.
חנוכה בגריימאות', ארתור פאס וטיפוס על הקרחון
העיר הכי "גדולה" בחוף המערבי של האי דרומי - גריימאות' (Greymouth) ובה 60,000 איש (עיר בינונית ומטה בארץ). היא בעלת מראה אפרורי במקצת, ללא אטרקציות מיוחדות. אלמלא התקלקלה לי המצלמה לא בטוח שהייתי עובר פה בכלל. הזמנתי מבעוד מעוד לינה באכסניית ה - "Duke", אכסניה נחמדה שבבעלות שושי ודורי, זוג ישראלים. האכסניה שוכנת בתוך בית גדול בסגנון ויקטוריאני עתיק, עם מטבח גדול ומאובזר, פינת אוכל מרווחת ומספר קומות, בהם שוכנים החדרים. עם הגיעי לאכסניה, דווח לי שבמקרה נחתתי אצלם בנר ראשון לחנוכה. דורי, בעל האכסניה בישר לי על מסיבה קטנה שעורכים היום בערב וכל שוהי האכסניה (רובם ישראלים) נרתמים להכנת סופגניות ולביבות. בהמשך היום כבר הלכתי לחנות הצילום המקומית והצטיידתי במצלמה חביבה להמשך. ביום האחרון החלטתי על סטייה קלה מהמסלול: במקום להמשיך דרומה החלטתי לקחת אוטובוס דווקא לכיוון מזרח לאמצע האי הדרומי בידיעה שאעבור שוב פעם בגריימאות' בדרך חזרה. עיירת ההרים ארתורס פאס חיכתה לי.
הדרך באוטובוס כמובן שהייתה עוצרת נשימה, האוטובוס נע באיטיות כאשר התפתל בהרים בין העצים הסבוכים וקרחות השלג הקטנטנות ביצבצו לאורה של השמש האביבית. העיירה ארותרס פאס (Arhturs Pas) הינה העיירה הגבוהה ביותר בניו זילנד (940 מטר לפי הלונלי פלנט ומספר מועט של כ-64 תושבים). היא שוכנת בדיוק במעבר ההרים וכוללת שתי אכסניות, מכולת ומספר בתים. גם במקרה הזה עדיין האכסניה הייתה ריקה מתיירים, למעט גרמנייה אחת וזוג ישראליות.
הטרק אבלנש פיק (Avalanche Pick) לא נחשב לטרק ארוך במיוחד מבחינת זמן - חמש שעות לפי "זמן ניו זילנדי", קצת יותר למישהו בכושר שלי, אך הקושי שלו נובע בכך שבזמן קצר תוואי המסלול די מתיש, לאור העובדה שיש לעלות מגובה של 940 מטר לגובה של 1800 מטר, ולא במתינות עליי לציין (זהו הטרק היומי הכי גבוה בניו זילנד לפי מה שבישרו לי במשרד התיירות המקומי). הדרך לטרק מתחילה מתוך הכפר דרך צמחייה טבעית, אט אט בעת שעולים בדרך הסלעית בתי הכפר הופכים לנקודות קטנטנות באופק, העלייה תלולה וככל שעולים מבחינים בעוד ועוד שלג שמכסה את השביל והפסגות מסביב. ההגעה לפסגה זו הרגשה שכל אחד חווה כשהגיע לנקודת השיא בטרק - נוף פנוראמי של ההרים המושלגים נגלה לפני והיווה תפאורה מושלמת. הדרך חזרה הייתה תלולה גם כן, הברכיים עבדו שעות נוספות ולקח לי כמה שעות טובות להגיע לפאתי הכפר - מדדה, אך מרוצה. במקום לשלם על לילה נוסף בארתורס פאס, תפסתי טרמפ לגריימאות' וחזרתי היישר לאכסניה של הישראלים להדלקת נר נוסף של חנוכה. בגריימאות' נשארתי יומיים נוספים (כבר בן בית, בהתחשב שזה היה הלילה החמישי הלא רצוף שלי במקום). למחרת כאשר חיפשתי מישהו שנוסע לאזור הקרחונים, דרומית לגריימאות' ופגשתי את תמיר, בחור ישראלי שגם תכנן להגיע לאותו יעד. כך יצא שמגריימאות' עד סוף הטיול בניו זילנד טיילנו ביחד.
אחת האטרקציות המדהימות שמציעה ניו זילנד הינה הליכה על קרחונים, בין אם אלו טיולים של חצי יום, יום שלם, סיור במסוק מעל הקרחונים או סתם צפייה בהם מרחוק, תפריט מגוון לכל דורש. עוד בגריימאות' אני ותמיר החלטנו להמשיך לפרנץ יוזף, עיירת תיירים קטנטנה השוכנת למרגלות קרחון ענקי. אני ותמיר השתכנו באכסניית Glow Worms, בה חדרים חביבם של 6 אנשים בחדר. עם הגיענו לעיירה, ישר הלכנו למשרדי החברה שמנהלת את הסיורים על הקרחון כדי להירשם לסיור יום (שבע שעות לערך) שלמחרת. השמש בלטה מעבר לקרחון הענק שנשען על העיירה, אין ענן בשמיים ומזג אוויר קייצי. השעות התמשכו והשמיים הפכו לקודרים יותר ויותר, השמש נעלמה ועננים שחורים התחלפו במהרה, הדרך מפה למבול האימתני הייתה קצרה - ארבעה ימים של גשם ללא הפסקה! אני ותמיר הלכנו לשאול אם לא מבטלים סיור במזג אוויר בעייתי שכזה, לפי תגובת הפקידה החביבה הבנתי שנצטרך הרבה בגדים חמים והגנה מירבית מהגשם - כי אנחנו יוצאים לדרך! לפני היציאה לקרחון צוידנו במעילים, כפפות, מכנסיים ודוקרני נעליים לקרח (איזה מגניב). הנחל שלמרגלות הקרחון כמעט עלה על גדותיו, הראות הייתה אפס. מבעד לערפל היה ניתן לראות את קצות הקרחון מבצבצות החוצה. העלייה לקרחון העצום החלה במדרגות חצובות בקרחון, לאט לאט היה צריך זמן להתרגל לדוקרנים שהכבידו ועל הליכה איטית ומדודה במעלה הקרחון. חילקו אותנו למספר קבוצות, כשבראש כל קבוצה עמד מדריך עם גרזן, שמטרתו היא לחצוב לנו דרכים חלופיות למעבר במקרה הצורך.
אחרי שבע שעות של הליכה איטית אצבעות הרגליים שלי היו על סף כוויות קור, השרירים היו תפוסים מכובד הדוקרנים, מה עוד שבסוף המסלול הבנתי שממחר כבר סוגרים את הסיורים בגלל מזג אוויר (אני רואה את זה כמזל שלנו, על אף המזג אוויר הנורא, זכינו לעלות על הקרחון המדהים הזה). אחרי שחזרנו לעיירה החלפנו בגדים, נכנסנו לחדר החימום שהוקצה שם מבעוד מועד, מיותר לציין שכל בגדי ההחלפה שהיו לנו בתיק עת סיירנו בקרחון (תמימים שכמונו,לא מכירים את הגשם הניו זילנדי, חשבנו שיישארו לנו כמה דברים יבשים), כולל התיק והנעליים, נכנסו לסחיטה מהירה במכונת כביסה.
ביקור בוואנקה ובמאונט קוק
נפרדנו מעיירת הקרחונים לשלום והיינו בדרכנו לוואנאקה (Wanaka), עיירה ציורית וחמודה ביותר, ממוקמת באמצע הדרך של הקרחונים מצפון, הר קוק ממזרח וארץ הקרחונים מדרום לה, פשוט מיקום מצוין. סוף סוף היה שמשי וחם. אחרי המבול הקודם וואנאקה בהחלט הוסיפה לאופטימיות. אגם גדול שוכן למרגלותיה, מוקפת הרים שעליהם ניתן לראות עדיין את שלהי פתיתי השלג של האביב עם מלא אופציות לטייל באזור. לתמיר הייתה חברות בארגון HIT (ארגון של נוצרים אוונגליסטים שמארחים טיילים ישראלים בבתיהם מתוך אמונה שאנחנו העם הנבחר). לא כל כך התלהבתי מהרעיון של להתנחל למישהו זר בבית אבל אמרתי שננסה. אן מקדונלד, שאירחה אותנו בביתה, נראתה כאישה חביבה בשנות ה-60 -70 שלה, שיער כסוף קצר וחיוך מפה לאוזן, אספה אותנו ממשרד התיירות המקומי לעבר ביתה, הנמצא לא רחוק בפרבר שקט. הבית הינו כמו כל בית טיפוסי בפרברים, חנייה עם מספר מכוניות, בית דו קומתי, עם קמין נחמד. עץ אשוח לכבוד חג המולד הקרב עיטר את הסלון, הקיר ליד המטבח היה עמוס בתמונות של מטיילים ישראלים שכבר שהו אצלה בעבר. למרות שבבית מספר חדרי שינה עדיין הקדמנו את העונה העמוסה כך שאני ותמיר שהינו לבד בבית. בחדר בו ישנו היה מונח ספר של הברית החדשה.
באחד הימים אני ותמיר החלטנו להשכור אוטו, שכן יש כל כך הרבה דברים לראות פה אז מוכרחים איך שהוא להתנייד. החלטנו שיוצאים לטרק הרוב רוי (Rob Roy) - קרוי על שם הקרחון המרשים הממוקם בסוף הטרק. זהו טרק יומי חביב, הלוקח כחמש שעות הליכה הלוך חזור. מבחינתי זה היה טרק עם שינוי סביבתי ניכר במהלכו, אחרי הטונגרירו הגעשי, אייבל טזמן והקווין שרלוט החופיים וארתורס פאס המושלג, הרוב רוי סיפק מגוון של כמעט כל צבעי הטבע -שדות מרעה ירוקים אין סופיים, גשר תלוי מעל נהר שוצף, נוף של מרבדי שטיחים המשקיף על כל העמק, הרים מסביב הנישאים מעלה ואת קצותיהם מכסים ערפילים המשווים לאזור מראה מיסטי ומרומם רוח.
ביום למחרת החלטנו לנסוע לפאזלינג וורלד (עולם התעתועים), הנמצא בפאתי העיר ומהווה מן מוזיאון/מרכז של אשליות וטעויות אופטיות - ממבוך מעצבן ועד שירותים מוזרים במיוחד (כן כן). בערב הלכנו להצגה יומית של בית הקולנוע המקומי, לא הייתי מספר לכם על כך אם לא הייתי שומע עליו רבות, בייחוד העוגייה הגרנדיוזית שמכינים שם - סינמה פרדיסו (Cinema Paradiso). היה יום שישי ואן ביקשה אם אפשר לברך על הנרות באותה הזדמנות. הסכמנו כמובן והחלטנו כאות תודה ועל כך שזהו יומנו האחרון בעיר להכין לה ארוחת ערב. הלכנו לסופר המקומי לקניית המצרכים, בהגיענו הופתענו לגלות שאן הכינה לנו חלה לשבת. ישבנו ובירכנו על הנרות, קשקשנו קצת ושמענו סיפורים על מטיילים שעברו פה. אן בירכה אותנו לשלום, לא לפני שציידה אותנו באוכל שלא נהיה רעבים, הבענו את תודותינו מהאירוח המקסים ויצאנו לדרך.
את הביקור למאונט קוק (Mount Cook) לא תכננתי, תמיר הוא שהציע את הרעיון ואני עד היום שמח שהוא שכנע אותי. נסעתי בינתיים בהרבה דרכים בניו זילנד, אבל הדרך למאונט קוק (ההר הכי גבוה בניו זילנד, 3745 מ') היוותה לעת עתה את שיא הטיול. שעתיים נסיעה בנוף מדהים. השתכנו באכסניית ה-YHA שבעיירה, בעלת עיצוב עץ חביב ויצאנו לסיבוב בעיירה. השעה הייתה חמש בערב, אך מכיוון שהחושך יורד רק בתשע חשבנו להשחיל עוד איזה טיולון לסוף היום. במשרד התיירות התאכזבנו לשמוע שמחר יהיה יום סוער אז החלטנו לארגן הליכה קלילה ונחמדה לעבר התצפית להר. ממה ששמענו קיים טרק של מספר ימים ששם העלייה היא פשוט נוראית ביותר לעבר נקודה מסוימת להר והמעבר בשלג הוא חלק מהטרק. אין ספק שזהו מקום מדהים, אך צריך ליפול על מזג אוויר טוב אם רוצים לעלות יותר במעלה ההר. למחרת בבוקר כבר חזרנו לוואנאקה לבלות עוד לילה אצל אן החביבה, במהלך השהייה אצלה עלינו לתצפית מדהימה על העיר. הספקנו להיפרד מאן לשלום, להודות לה על האירוח המדהים שסיפקה לנו ולהישבע שאנחנו נחזור לכאן באחד מן הימים.
קווינסטאון, טה אנאו ומילפורד סאונד
נפרדנו מוואנאקה המקסימה, החזרנו את המכונית ונסענו באוטובוס לקווינסטאון (Queenstown) עיר הבילויים והתיירות הרשמית של האי הדרומי ושל ניו זילנד כולה, ששוכנת בעמק המוקף על ידי הרי המארבל (Marbels Mountains). הרים אלה מכוסים שלג בחורף והופכים את העיירה למוקד סקי מספר אחת במדינה בחורף. כל האטרקציות ממוקמות באזור אחד. דבר אחד אי אפשר להגיד עליה - שמשעמם! סירות מרוץ, רפטינג, הבנג'י המפורסם, טיולי סוסים, רכיבת אופניים, פאבים משובחים, מסעדות ומה לא.
בהגיענו האוטובוס עצר לנו ברחוב הראשי של העיר, נכנסנו לעמדת המודיעין המקומית לבירור האטרקציות המקומיות. למרות שבקווינסטאון יש את הבאנג'י הכי גבוה במדינה (134 מטר), מבחינתי היה גבול לאקסטרימיות שבי והתפשרתי על מה שעינינו צדו בצג הטלוויזיה, רחיפה בדאון , ישר סגרנו על מקום למחרת. ישנו באכסניית "The Last Reasort", השוכנת די במרכז ליד מגרש הרגבי המקומי. למחרת הגיע היום שבו סוף סוף מצמיחים כנפיים (ולא מהרד בול), מצאנו את עצמנו בטרנזיט שלקוחה היישר משנות ה-60 העליזות לצד זוג גרמנים וזוג היספנים, לעבר מצוק הדאייה. מזג האוויר היה שמשי וקייצי ללא אף ענן באופק, מדריך יפני צנום ורזה קידם את פניי והדריך אותי לגבי משולש הברזל הלא מרשים אני חייב לציין, שמשום מה צריך להפריד בינינו לעבר הקרקע. תרגלנו את ההכנות לזינוק מהמצוק על יבש עד שהגענו לדבר האמיתי. אחרי רבע שעה של דאייה נחתנו על הקרקע. הודתי ליפני ונפרדנו לשלום. בהמשך היום הסתובבנו בעיר ובילינו בפאב מקומי.
למחרת דרכי עם תמיר נפרדה זמנית - הוא המשיך לטרק הרוטברן המפורסם, עם מספר חברים (בדיעבד מצטער שלא המשכתי איתו). קבענו שניפגש באחת הערים בדרום, אני נשארתי לעוד מספר ימים עם ישראלי נוסף שפגשתי פעם שנייה (אחרי שנפגשנו באי הצפוני). אחת האטרקציות התיירותיות של קווינסטאון זהו המתחם התיירותי שמשקיף על העיר, הכולל רכב נחמד הנוסע מלמעמלה במסלול נחמד של מכוניות קטנות. למזלי אני והבחור הנוסף ששהה איתי מצאנו טרמפ לעבר העיירה הבאה, המהווה מחנה יציאה לכמה מהטרקים המפורסמים של ניו זילנד.
היעד הבא הייתה העיירה הפצפונת ובעלת המיקום החלומי טה אנאו (Te Anau), עיירה על שפת אגם מרשים, מוקפת ירוק ושלווה מאין כמותה. העיירה מהווה את מוקד היציאה הראשי של תרמילאים רבים מכל העולם לשלושת הטרקים המפורסמים של המדינה: רוטברן, קפלר וכמובן המילפורד, שהוגדר על פי כמה ממגזיני התיירות המובילים בעולם כאחד מחמשת הטרקים הטובים בעולם. בטה אנאו השתכנו באכסניית Lake front, שממוקמת ממש על שפת אגם וקרובה למרכז העיירה ויצאנו להסתובב בעיר. העיירה גם מפעילה הפלגות במיצר המילפורד (Milford Sound) המרשים (למי שלא התמזל מזלו להשיג מקום בבקתות). עם הגיענו לנמל הקטן עלינו על הספינה ושטנו לעבר עולם קסום - פיורדים אימתניים היורדים היישר לקרקעית האוקיינוס מגובה רב, מפלים שוצפים, כלבי ים חביבים ובעיקר המרחבים העוצמתיים של האוקיאנוס, המציגים את קסמו של הטבע במלוא הדרו. עת חזרתי לאכסניה להירגעות עם סרט טוב בטלוויזיה פגשתי את שחר, ישראלי שפגשתי בתחילת הטיול ברוטורואה באי הצפוני. הוא התחבר למספר ישראלים שנסעו למזרח האי לטרק. לא האמנו שניפגש אחרי פרק זמן שכזה (חודש וחצי עבר לערך). היה מפגש נחמד שכל אחד נדהם ממקריות הדברים. בהמשך הטיול שנשאר טיילנו ביחד עם תמיר, שאיתו ניפגש בעיר הבאה.
דנידין והשנה החדשה בכרייסטצ'רץ'
אותם ימים היו ימי טרום חג המולד והשנה החדשה. לכל אורך הטיול התריעו בי המקומיים שיש צורך לארגן לינה מראש, גם בחג המולד וגם בשנה החדשה. שחר, שכבר הזמין מקום בעיר בחוף המזרחי, שיכנע אותי להצטרף אליו. ארגנתי מהר לינה לי ולתמיר ששהה באותו זמן ברוטברן ויצאתי לדרך הארוכה מהחוף המערבי למזרחי יחד עם שחר. רצינו אם כבר להיות במקום, אז לפחות להעביר את החג בעיר ולא באיזה חור נידח. כך יצא שמצאנו את עצמנו בדנידין (Daneidin) בערב חג המולד, עיר הסטודנטים של ניו זילנד. העיר הייתה ריקה שכן כולם חזרו הביתה לחג, קישוטים בכל עברי הרחוב ומספר עצי אשוח. ישנו באכסניית "Central", הממוקמת די במרכז. ממראה ראשון ניתן להתבלבל ולחשוב שהגענו לשלוחת ה-FBI בניו זילנד. האכסניה מוקמה במן בניין אדום לבנים, הדומה לאותם בתים בפרברי אנגליה הנחשלים. עת נכנסנו לאכסניה, קידמו את פנינו מספר דלתות פלדלת ואינטרקום (אפילו באוקלנד שנחשבת לעיר הכי גדולה לא נתקלתי "במערכת אבטחה כזו מתוחכמת", שלא לדבר על מרציסון חסרת המנעולים). נפגשנו עם תמיר סוף סוף שחזר מקוויסטאון והיינו בדרכנו למפעל השוקולד "קטברי" (Cedbury) לצורך סיור מקומי במפעל (בינינו, אני מאמין שסיור במפעל של עלית יותר מעניין). בערב כל באי האכסניה תרמו ממזונם וערכנו משתה נחמד לכבוד החג. המשתה התחיל בשתייה מרובה של אלכוהול והמשיך לתוך הלילה במשחק קלפים עם בחור אוסטרלי ובת זוגתו הפורטוגזית. לא היה כל כך מה לעשות ברחבי העיר, חוץ מקניות ונסיעה קצרה ל"רחוב הכי תלול בעולם" (לפי המקומיים מה שרשום בלונלי פלאנט). די מיצינו את העיר החביבה הזו.
לא נשאר לי הרבה זמן בניו זילנד, שבוע וחצי. תכננתי להגיע לכרייסטצ'רץ' ' (Christchurch) עת השנה החדשה. נפרדנו שלושתנו מדנידין ומשום מה החלטנו לשהות ליילה בטימארו (Timaru) - לילה אחד יותר מדי. חוץ מאיזה מפגש נחמד עם כמה ישראלים, אין יותר מדי על מה לספר, ככה שמצאנו את עצמנו בכרייסטצ'רץ' מספר ימים לפני תחילת השנה החדשה. כרייסטצ'רץ היא העיר הכי גדולה באי הדרומי (300 אלף אנשים) עם רכבת קלה, מדרחוב חביב, גנים בוטניים מרשימים ובעיקר תחילת מסעם של תרמילאים ישראלים הבוחרים להתחיל את הטיול דווקא מהאי הדרומי. הניקוד הנמוך של האכסניה שישנו בה בדירוג האכסניות הארצי משום מה לא הדליק בנו נורה אדומה כשבחרנו להשתכן שם. בוא נגיד שהתיאור של "מאורת סמים" (ללא הסמים כמובן) היה מתאים לתאר את המקום. שירותים כמו בתחנה המרכזית, מטבח מבולגן ומלוכלך, חצר שדומה יותר למזבלה קטנה ואנשים שלא הייתם רוצים להיתקל בהם בסמטה חשוכה. אחרי השוק הראשוני והתארגנות התארגנו ולקחנו שאטל "למרכז האנטרקטי", הנמצא ליד שדה התעופה. זהו מרכז מבקרים מרשים ביותר שהוא מעין מוזיאון על היבשת האבודה, תצוגת פינגווינים חיים, חדר קור מרשים שמדמה לתיירים את התנאים באנטארקטיקה וכולל איגלו ואופנוע שלג (לא צחוק, היינו בפריזר של 17-). למחרת הסתובבנו מעט בעיר ובגנים הבוטניים והעברנו את היום תחת השמש הקייצית.
ביום שלאחר מכן כבר היה ערב השנה החדשה, תמיר נפרד מאיתנו בהמשך מסעו לאוסטרליה ונשארנו אני ושחר. לפני תחילת המסיבות אני ושחר עוד הספקנו לעבור אכסניה ולנוס על נפשנו מזו הקודמת. Vega Bond הייתה ממוקמת ממש על הרחוב הראשי, מספר דקות הליכה מהכיכר הראשית. האכסניה בבעלות משפחה גרמנית נחמדה, מקום חינני עם אווירה נעימה, אוסף סרטים מרשים ביותר, סלון אינטימי וחדרים טובים. הערב היה שיאו של שהותנו בעיר, במה גדולה הוקמה בכיכר העיר עם הופעות, הפאבים היו עמוסים לעייפה, תחושת יום העצמאות אפפה את הרחובות והיה קרנבל אמיתי. יום אחד בשנה הניו זילנדים מרשים להם להתפרק ולבלות כמו שצריך. הספירה לאחור תפסה אותי באחד הפאבים בעיר, צועק ביחד עם כל האנשים את הספרות החוזרות אחורה שהוצגו במסך ענק וחושב לעצמי, רגע ,אני מקבל את השנה החדשה לפני כל העולם...
אקרואה ודולפינים בקאיקורה
נישארו לי עוד כמה ימים בניו זילנד. אני ושחר החלטנו על נסיעה קצרה דרומה לאקארוה (Akaroa), השוכנת בחצי האי בנקס. עיירה קטנטנה שנבנתה על ידי מתיישבים צרפתיים בתחילת המאה ושוכנת על שפת מפרצון קטן וציורי מאין כמוהו שעמוס בסירות מפרס, קיאקים ודייגים. הדרך לעיירה, שנמצאת 83 ק"מ דרום מזרחית לכרייסטצ'רץ' ההמונית, עברה בפתלתלה בין גבעות ירוקות ומפרצונים קטנים ומרשימים. זוהי יותר עיירת נופש לתיירים שבאים. לא תמצאו כאן אקשן, רק שקט ושלווה. מרכז העיירה מסתכם בכמה קילומטרים בודדים, הבתים על הגבעות דימו צורה של יחידות נופש לבאים לנפוש. אני ושחר השתכנו באכסניה קטנטנה על קו החוף השני. יום של הירגעות התאים לנו אחרי האינטנסיביות של ערב השנה החדשה. למחרת ניסינו את מזלנו בקיאקים במפרץ (על אף הפצרות הקייאקיסט שהשכיר לנו וטען שסערה עומדת לבוא, מה שלא קרה). חשבנו שהמינימום יהיה שעה, אך מי שלא מתורגל בשייט קיאקים, ועוד בעיקר נגד גלי הים, ימצא את עצמו מהר עם התכווצויות. בסופו של דבר הסתכמה החוויה כמתישה, אך מעניינת.
לאחר שנפרדנו מהעיירה חזרנו לכרייסטצ'רץ', שחר טס לאוסטרליה להמשך מסעו ואני המשכתי לקאיקורה (Kaikura), השוכנת צפונית לכרייסטצ'רץ'. עיר החוף הנהדרת הזו ידועה בכל העולם כמכה לכל אוהבי עופות הים והיונקים למיניהם. מכל העולם באים לשחות עם כלבי ים ודולפינים, לצפות באלבטרוסים ובמה לא בעצם.
זה היה היעד האחרון שלי בטיול, שהיווה שיא מסוים. השתכנתי באכסניית "דולפין לודג'" (Dolphin Lodge), שבמעלה הגבעה הצופה לאוקיינוס. נרשמתי לשחייה עם כלבי ים וצפייה בדולפינים שיעבירו פה את שהותי. שחייה עם כלבי הים הייתה חוויה מדליקה במיוחד - הולבשנו חליפות איטום כנגד קור המים הניו זילנדי הידוע וסירת מרוץ לקחה אותנו מהחוף מספר מטרים לעבר מושבת כלבי הים. היה קשה לא להתפעל מכמות כלבי הים שניצלו את השמש הקופחת לשיזוף מאסיבי במיוחד. הגורים היו הדבר הכי חמוד שאפשר לתאר לכם. אחרי מספר הוראות הגבלה מטעם המדריכים קפצנו לשנרקל בים. מספר לא מבוטל של כלבי ים שחו מסביבנו ושיחקו איתנו, טפפו בזרועותיהם והשמיעו קולות מוזרים - פשוט אחת החוויות המדליקות שאזכור מהטיול. למחרת, הסיור לעבר הדולפינים היה די בערפל, מה שנקרא. המדריכים לא ידעו אם תהיה כמות רבה של דולפינים שיבואו לקראתנו, אם בכלל. מסתבר שחששותינו נגוזו - מספר עצום של דולפינים שחה לעברנו ופשוט ביקש שנהנה מחברתם. הם ליוו אותנו לכל אורך השייט, קפצו בשבילנו, התגלגלו, הוציאו קולות לכל עבר ופשוט שמחו לשעשע אותנו.
למחרת יצא לי להסתובב כל היום עם בחור הולנדי חביב שהכרתי בחדר באכסניה, אשר העביר איתי את היום בכיף. איתו המשכתי לכרייסטצ'רץ' לעוד יום של בילויים בעיר עד לטיסה המיוחלת לאוסטרליה.
על טיולים נוספים של אסא, תוכלו לקרוא כאן.
.jpg?width=818&height=1604)
.jpg?width=818&height=1604)
.jpeg?width=818&height=1604)
