גרנד קניון והסביבה
רבות שמענו על סדונה, אליה שמנו פעמנו, ולכן הגענו אליה עם ציפיות גבוהות. אסור לפספס את הנסיעה בכביש 89 היפהפיה, היערות ירוקים ירוקים ומעליהם מתנשאים הצוקים האדומים האדירים שאופייניים למקום. סדונה עצמה, כאילו נלחצת בין צוקים אלה מכל עבריה. הבתים במקום משתלבים היטב בנוף, והכל יוצר שילוב ואווירה כייפים- תחושת נופש מושלמת. לא עמדנו בפיתוי וחרשנו את חנויות המזכרות לאורך הכביש הראשי ואפילו קנינו שם כמה מציאות (טי שירט בדולר - קנייה שעשתה לאורלי את היום), ואז במקרה - זיהינו מרחב חנויות יפהיפה נסתר מהעין - ובו גלריות מדהימות - עם יצירות אומנות מקוריות - ליגה לאומית. הגישה לאזור מכיוון כביש היוצא מזרחה מהעיר. את השקיעה ראינו כמו מאות תיירים אחרים משדה התעופה של סדונה- מיותר. אם כבר להגיע למקום אז בזריחה (התצפיות הטובות משם בעיקר לכיוון מערב). את הלילה בילינו בקמפינג בשם Cave Spring- מצפון לעיר בלב היער ליד נהר צלול ויפהפה.
למחרת, ברכיבת הבוקר שלי, ראיתי משאית עוצרת ליד הנהר "שלנו" כאילו בהחבא, ומתחילה להזרים אליו מים עם גושים משונים, התקרבתי אליה כדי להבין במה הם מזהמים את הנחל, להפתעתי היה מדובר ברשות פדרלית, שכל עניינה לשמר את החי בנהרות, ומה שהחבר`ה האלה עשו,היה להעשיר את הנהר באלפי דגים שמגודלים בחוות הסמוכות. דבר המשאית הגיע לאוזני הדייגים המקומיים שעשו מעשים נואשים לתפוס משהו מאלפי הדגים, ללא הצלחה יתרה אני חייב לציין. בהמשך גיליתי בריכה יפהפיה לאורך הנחל, ומיד הבאתי לשם את כל המשפחה, ושם אכלנו כולנו בשמחה את ארוחת הבוקר שלנו רק אנחנו המים, הירוק האדום והדגים.
אם זה היה תלוי בבנות היינו נשארים שם עד עכשיו, אבל אנחנו כבר היינו נלהבים להגיע לגרנד קניון, והתחלנו לשים פעמינו צפונה. בדרך לשם עברנו בפארק הוולקאני החביב Sunset Crater Volcano, וב-Wupatki National Monument שפחות עשה לנו את זה (חורבות של כפרים אינדיאנים עתיקים). כבר עם הכניסה לכביש 64 נפרשים נופים מרהיבים לכיוון Little Colorado River. באחת העצירות התקיפה אותנו עדת ברחשים שכמו הנמלים באלבאמה, החליטו להתביית דווקא על הרכב שלנו. נכנסנו לשמורת הגרנד קניון, והנופים היו מרגשים ממש, קשה לתאר במילים או בתמונות את המראות - קניון אדיר, בגובה של מאות רבות של מטרים וברוחב של 16 קילומטר עם נהר קולורדו האדיר שזורם במרכזו - פשוט מראה שלוקח לא מעט זמן לעכל אותו. גם לאלו שאינם מטיבי לכת - הקניון מעניק מראות מזוויות שונות, כולל ממגדל תצפית אינדיאני, שלא כדאי לפספס, סמוך למרכז המבקרים.
הבנות דווקא מאד התעניינו בסיפורים שמוצגים בתצפיות השונות, הראשון על אצנית מרתון, שניסתה לרדת ולעלות מהקניון ללא מים ומזון מספקים, ולבסוף שילמה על כך בחייה, והשני, על החיילים הספרדים הראשונים שגילו את המקום, וניסו במשך 3 ימים לרדת לתחתית במאמץ נואש להגיע למים בלא שהצליחו לאתר נתיב נוח. בעדות מפורטת שלהם נאמר שממבט מלמעלה נראה היה כי ניתן להגיע לקרקעית הקניון תוך זינוק בין סלעים בגודל של אדם ממוצע, אך כאשר התקרבו אליהם נתברר להם שגודל כל סלע היה גדול יותר מהמגדל של סיביליה... הזמן עבר במהירות וראינו במקום גם את השקיעה. לא מצאנו מקום לינה באתרי הקמפינג במקום, והיינו עייפים מכדי לצאת ולחפש מקום לינה מחוץ לאתר, ולכן למרות האיסור המפורש נאלצנו לישון במגרש החנייה המרכזי. אני, כרגיל, נרדמתי מיד כמו תינוק, ואורלי, כל הלילה, שמעה נקישות על דופן הקרוואן והחליטה להתעלם. בבוקר התברר שלא היו אלו רנג`רים, שניסו לסלק אותנו מהמקום, אלא ציפורים שסעדו את ליבם בניקור הברחשים הרבים שעיטרו את דפנות הרכב.
בבוקר התעוררנו מוקדם, וקפצנו מיד לקניון לצפות בזריחה, המראה של הזריחה מחייב את המתבונן להוריד הילוך ולתת את הכבוד הראוי לטבע. הצבעים בבוקר שונים לעומת הערב, ערפילים דקים מכסים את קרקעית הקניון נעים לפה וחושפים שם. עשרות אנשים מבלים את השעות האחרונות של הלילה על הספסלים בשינה, עם אחד מהחבורה שנותר ער ותפקידו להעיר את כולם עם הגיע אותה נקודת זמן מופלאה. אוטובוסים פורקים תיירים הודים ויפנים טרוטי עיניים, וכולם ממהרים לצפות בקסם רגע לפני שיעלם. מומלץ לכל מי שלן במקום לא לפספס - תשלימו שעות שינה בצהריים. הצפיה בזריחה עשתה לנו טוב, ומלאי אנרגיה נסענו לכיוון עיירת הרפאים Autman שהייתה בעבר עיירת כורים. המקום חביב אך בהחלט לא מצדיק נסיעה במיוחד, ראינו חנויות צפינו בקרב אקדחים מגוחך משהו (הבנות התרשמו מאוד מרמת המשחק), ודווקא שם ראינו פעם ראשונה ישראלים בטיולנו, משפחת יורדים שחיה בלוס אנג`לס.
לאס וגאס
למחרת שמנו פעמינו ללאס וגאס. אני, יש לי חולשה למקום הזה, ובביקור האחרון שלי שם כמעט לא ישנתי וביליתי שעות על שולחן הבלק ג`ק. בדרך עצרנו בסכר הובר, מקום בהחלט מרשים, הסיור המודרך שם לא הכרחי, אם כי אנחנו מאד נהננו. למזלנו הדריכה אותנו אמריקאית ממוצא יפני עם חוש הומור משובח, שהציגה את ההיסטוריה של המקום באופן קורע מצחוק, לא האמנו שאנחנו יכולים כך להבין ולצחוק מהומור זר, אבל עובדה. הבנות ראו אותנו צוחקים בלי סוף ולא ידעו איך לאכול את זה.
משם המשכנו ללאס וגאס מתוך כוונה לקחת חלק בחגיגות 4 ביולי שם. גם לי וגם לאורלי יש זכרונות מאד טובים מביקורים קודמים במקום. הבנות ישנו מאחור, ושנינו העלינו זכרונות מהמקום, אוך כמה שרצינו כבר להגיע. התמקמנו באתר הקמפינג היחיד בסטריפ ליד Circus Circus (מומלץ לבקש חלקה מוצלת ליד דשא קרוב ליציאה), ויצאנו לכיוון המלונות. מזג האוויר שקידם אותנו היה גיהנום, העיר כולה היתה עמוסת נופשים בכמות שהפכה אפילו את התנועה ברגל לאורך הרחוב לבעייתית, המדרכות היו מלאות ולא היתה ברירה לפעמים אלא פשוט ללכת במרכז הכביש. עשינו סיבוב מהיר והחלטנו בצער רב לעזוב כבר למחרת, אנחנו נחזור לשם עוד כמה חודשים כשיהיה פחות חם והרבה פחות עמוס. למחרת בבוקר כדי בכל זאת קצת לטעום מהעיר נכנסנו לכמה מלונות.
בבוקר כבר העומס היה הרבה יותר שפוי, נכנסנו בין השאר ל- Mandlay Bay- מדובר בבית מלון ענק המקושר ברכבת עילית לבית מלון סמוך, ומרגע שנכנסת אליו אתה במבוך אין סופי של חנויות, מסעדות, ברים, אולמות כנסים וכמובן אולמות הימורים ענקיים. אין במקום כמעט מדרגות, התנועה בין הקומות היא על ידי שיפועים - כך שאין לך מושג באיזו קומה אתה, הכל נראה אותו דבר, ושום דבר לא מראה לך את הדרך החוצה. ניתן להסובב שם שעות בניסיון נואש למצוא את היציאה (לא יכלו לשים שלט קטן- Exit). לבסוף קלטנו ש-Exit במונחי ווגאס זה הלובי - זהו טיפ חשוב לממהרים לנוע בין המלונות - כמו שכל מלון יעשה הכל כדי לפתות אתכם להיכנס אליו, הוא יעשה הכל כדי להסוות את היציאה ממנו, אז פשוט חפשו את הלובי.
סיור הבוקר בין המלונות עזר לנו לצאת מהעיר עם תחושה טובה יותר, אם כי להפתעתנו התברר לנו כי נוף עירוני מרשים ככל שיהיה עושה לנו את זה הרבה פחות מכמה עצים ופלג מים רענן.
הנסיעה מוגאס לכיוון קליפורניה מערבה, מיבשת תרתי משמע, כל כך מאסנו בחום הזה שהחלטנו להעביר את הלילה ליד מקור מים כלשהו, ומצאנו כזה, בסמוך לאגם פרטי קטן שנמצא לא הרחק מהכביש המהיר. מדובר באגם שמקור המים שלו הם מי תהום הנשאבים על ידי בעלי המקום. יש במקום ברווזים, דגים, ושוב קצת ירוק מול העיניים.
יצאתי לרכיבת ערב, מסביב לא היה הרבה חוץ מכמה בתי חווה ומדבר אין סופי. מרחוק ראיתי אופנוע שטח מקפץ בין כמה גבעות והתחלתי לרכב לכיוונו. כשסוף סוף הגעתי, כמה כלבים אימתניים התחילו לרדוף אחרי, אני גיליתי אומץ יוצא דופן ופשוט עצרתי מיד וחיכיתי שבעליהם יגיע ויציל אותי מהם, ואז במשך כמה דקות אני עומד ליד האופניים הם חושפים שיניים ומזילים ריר, ואני תוך המתנה לבעליהם התחלתי להתבונן מסביב. מסתבר שהאופנוען שראיתי הוא בעל הכלבים, והוא רכב בשטח הפרטי שלו, החצר שלו היתה מלאה בסוגים שונים של כלי רכב, ראיתי שם שני אופנועי שטח, טרקטורון, ג`יפ נוצץ, סירה, אוטו מכבי אש אדום וחדש מהקופסה, מסוק, ומטוס שידע ימים טובים יותר וגחונו היה נעוץ באחת הדיונות ורק זנבו מבצבץ למעלה כאילו התרסק שם. בינתיים בעל הכלבים הגיע והתנצל. קיוויתי שאולי יזמין אותי פנימה - הוא לא. חזרתי חזרה לקמפינג, והדלקתי מדורה עם הבנות, הלילה היה חשוך לגמרי, חשוך כל כך שהגחלים הלוחשות האירו את כל צמרות העצים מסביב באדום. שכבנו כולנו על המחצלת ליד המדורה וספרנו כוכבים נופלים, לאחר כשעה הבנות נכנסו פנימה לישון, ואני נשארתי לנמנם בחוץ עד שגיץ מניוק החליט להעיר אותי משנתי המתוקה. למחרת המשכנו לשים פעמנו לכיוון יוסמיטי שם אנו עתידים לפגוש את אחותה של אורלי את בעלה והילדים. כולנו מצפים מאוד למפגש ובמיוחד הבנות שסופרות את הימים.
מחשבות
טיול מהסוג שאנחנו עושים מותיר הרבה זמן למחשבות. חלק מהמחשבות חולפות במוחי בנהיגה, חלק ברכיבה על אופניים, חלק מתפתחות תוך שיחה עם אורלי, וחלק מתוך התבוננות בבנות ובאופן התפתחותם בטיול. בתחילה עיקר הזמן הפנוי למחשבה היה בנהיגה, המחשבות היו מאד פשוטות, תוך כדי נהיגה הסתכלתי על שלטי הדרכים, ניסיתי לחשב את המהירות הממוצעת שלי לאור שלטי הדרך, לחשב כמה זמן יקח לי להגיע לנקודת העניין או העיר הבאה, את צריכת הדלק הממוצעת, בקיצור יותר המח עבד ופחות הלב - ככה זה בהתחלה. בהמשך כשהתחלנו לראות נופים מרשימים, קשה היה שלא להתפעל מעד כמה האמריקאים מאפשרים להגיע בקלות לנקודות העניין המרכזיות. תוך צפיה בנופים ובאגמים המדהימים הנקרים על דרכינו, אני נזכר כמה זיעה הגרתי בטיולים בארץ כדי להגיע למעיין מעופש, ומזוהם בפסולת, ולשהות בו עם עוד עשרות אנשים קולניים. אני מנסה לחשוב האם כשאחזור עדיין יהיה לי את הלהט להתניע את הרכב ליום נסיעות ארוך כדי לבלות יום וחצי בגליל העליון.
ברור לי שהחברים והמשפחה הם הדבר, אבל כדי לבלות איתם אני יכול להסתפק בפארק הירקון. אני מאוד אוהב לטייל בארץ ומאוד מקווה לא לאבד את זה. אני משתעשע במחשבה שכמו שאני מסוגל ללכת למוזיאון לראות ולהנות מציורים של גדולי הציירים בעולם, ואז לחזור הביתה ולראות ציור של ניצן ולהתלהב (כולה פרח ושמיים, אבל עדיין ציור של הבת שלי), כך אדע ליצר עניין והתלהבות ממראות ארצנו הקטנה. נושא נוסף עליו אני ואורלי מרבים לדבר הוא החינוך של הבנות. חישוב קטן שעשיתי מראה כי זמן האיכות שאנו נבלה עם הבנות לאורך הטיול שקול לזמן האיכות שנבלה בתנאי חיי השגרה בארץ לאורך שבע שנים!! העובדה שכל הזמן שלנו מוקדש למען אושרנו ואושר הבנות, נותנת אפשרויות חדשות בכל הקשור גם לחינוך הבנות. בארץ אם נקטנו בטקטיקה חינוכית כלשהי, עד שהבנו שהיא לא נכונה וגיבשנו אחרת, יכלו לעבור שבועות. כאן אני סוגרים עניין תוך יום יומיים. הדבר מאפשר להעניק לבנות התבגרות הרבה יותר בריאה, עם הרבה יותר עומק והבנה מצידם להנחיות שלנו.
מתוך זה למשל, יש לי את הפנאי להסביר להן ולהעניק להן בטחון להדליק אש, לשחות, ליצר קשר עם ילדים דוברי אנגלית, לנהל איתן שיחות נפש ולהסביר את ההיגיון שמאחורי הגישה החינוכית שלנו. אנחנו עושים דברים יחד, לומדים יחד, כולנו היינו נוכחים כלשמעיין נשרו שיניים (האמת שלי היה חלק מרכזי בזה - מעיין דגדגה אותי בטירוף ואני אינסטינקטיבית נתתי לה מרפק בשיניים - לא נעים. אבל מסתבר שהיא קיבלה את זה בשמחה. נשירת השיניים עבורה זה סימן להתבגרותה, בדיוק כמו הזיפים הראשונים שגדלו לי).
הן גדלות
דוגמה נוספת, היא מה גבול העצמאות שנכון עבורן. אז בגדים אנו מקפידים שילבשו בעצמן, יש להן תפקיד מוגדר בהתנהלות היומית: לסדר את השולחן לקראת ארוחה, לחבר את הקראוון למים ולסדר את המשחקים שלהן. הדבר כבר כל כך טבוע בהם, שאם במקרה אנחנו עושים את הדברים מבלי משים, הם מבקשות להשלים את המשימה בעצמן (האמת לא תמיד אבל יותר מאשר ניתן לצפות).
רמת הדו שיח בין הבנות השתפרה והשתכללה בכמה דרגות. במידה שהן נתקלות בקונפליקט, ההנחיה שלנו היא שינסו למצוא פתרון בעצמן. ברוב המקרים הן מצליחות. זה לא שאין הצקות ביניהן, ואפילו לטיפות הדדיות, אבל עדיין אנו רואים שיפור תמידי; יכולת המשחק ביניהן, בלעדינו, עלתה מכמה דקות לכמה שעות. הן עכשיו מסוגלות לשבת לאורך הנסיעה במשך שעתיים ולשחק קלפים, במשחק עם חוקים שהמציאו בעצמם.
לדעתי הרוגע והבטחון שמקנה השהיה הממושכת של כולנו יחדיו היא המפתח לכל זה, ולמעשה זוהי צורת החיים הטבעית, שהחיים המודרנים, והצורך לתחזק אותם גזלו מאיתנו. ועכשיו, פה עולה השאלה האם הכסף שאנו צוברים, כדי לקנות בית גדול יותר, במקום מרכזי יותר, הוא מה שאנו צריכים, הרי המטרה בסופו של דבר היא להיות בריאים ומאושרים, האם זהו המסלול הקצר והנכון ביותר להשגתו, או שכולנו שבויים של הקונספציה נורמלית, ומנסים ליישר קו עם אידיאל לא ברור שמוזרם אלינו מתוך אמצעי התקשורת והסביבה, שמנסים לייצר אידאל אושר שיושג, מיד כשיהיה לנו עוד כמה אפסים בחשבון הבנק, שנוכל להשתמש בהם כדי לקנות בית ומכונית יותר גדולה, ואז ומיד נהיה מאושרים. וגם אם כן- מה עם הדרך, לעבוד כל היום מבוקר עד ערב, בלי לראות את הילדים, להשתעבד למשכנתא, עם טרדה יום יומית איך גומרים עם זה, עם נסיעות נופש חפוזות לחו"ל, רק כדי שנוכל להגיד שהיינו שם וגם שם.
אני יודע שאני קצת מגזים, אבל עדיין מהפרספקטיבה הנינוחה בה אני נמצא הדברים נראים אחרת. והשאלה היא, מה מכל זה ימשיך ללוות אותי כשנחזור לארץ. רווח אחד יש בידי שזכיתי להיות עם משפחתי תקופה כה ממושכת, לצבור איתם חוויות שאחרים לא צוברים לאורך החיים כולם, להעניק לבנות שלי בגרות מתוך הבנה עמוקה של איך דברים עובדים, ולא בגלל שככה זה. היום יש להן כבוד לטבע לא בגלל שאני אמרתי להם לעשות משהו, אלא מתוך זה שהן מבינות שכבוד לסובב אותם - בין אם זה אנשים, בעל חיים, צמחים, או עצמים מעניק להם את האפשרות להיות לחלק מעולם טוב יותר שמתייחס גם אליהם בכבוד.
ארצות הברית, בכלל העובדה שהאמריקאים כה מכבדים חוקים ואנשים בפרט, מעניקה רוגע שלא קיים בארץ. לקח לי כמה שבועות לשים לב לזה, אבל בקליפורניה זה פתאום היכה בי - ואמרתי לאורלי - תגידי שמת לב שלא ראינו בן אדם אחד עצבני מאז שהגענו לאמריקה. אחת הסיבות העיקריות, היא שכל אחד נותן כבוד מלא למרחב הפרטי של האחר. ואם במקרה יש סיכוי שהוא חדר אליו אפילו בקטנה, הוא יתנצל עד עמקי נשמתו. וזה אומר אם אתה מדבר בטלפון ציבורי, הבחור שמכסח את הדשא הסמוך ישתדל להתחיל באיזורים המרוחקים ממך, ואם אתה רואה מופע בדיסני, אף אחד לא יחשוב לדחוף או אפילו לעמוד לפניך ולהסתיר לך, ואם אתה עומד בתור, או ברמזור וקצת השתהית, אף אחד לא יעיר או יצפצף, כי יניח שבטח יש סיבה טובה להתעכבות שלך, וגם לא ינצל את שעת הכושר כדי לעקוף אותך. כל ההתנהלות הזו, מורידה את הצורך להיות בכוננות מתמדת, שאם לא כן מישהו ינצל זאת כדי לדפוק אותך, או לגזול ממך משהו השיך לך (או פשוט את הזמן שלך).
למה למה לא מבינים את כל זה אצלנו? מי שמכיר קצת את עולם תורת המשחקים ואת דילמת האסיר, בוודאי יכול להבין את העניין אפילו ברבדים נוספים ועמוקים יותר. כל אחד מאיתנו הישראלים מנסה כל הזמן לחשוב כיצד לשפר את מצבו, גם אם הדבר כרוך בפגיעה באחרים. כל עוד רק הוא היה נוהג כך, הוא באמת היה מרויח בגדול, אלא שבגלל שכולנו נוהגים כך, התוצאה היא חברה לחוצה, פקקים עצבים, והפסד שהוא כולו שלנו. אדם שעוקף בפקק באוטוסטרדה מימין על השוליים, אולי הרויח 2 דקות, אבל יצר עיכוב של 10 שניות ל-100 אחרים בגלל הצורך להאט בגללו, והתוצאה הפסד לכולם. וכשעושים זאת 100 אנשים לפניך כל יום, ההפסד מתחיל להיות משמעותי ומעצבן, ואתה לא יכול שלא לעקוף בעצמך, ודווקא אותך מכולם תופס השוטר, והופך אותך לעצבני, כועס על הרשויות שמנסות לעזור לך אבל לא יכולות להתמודד עם אלפים שמצפצפים על החוק, וזהו לדעתי שורש העניין. מעגל שכנראה לא נוכל לצאת ממנו לעולם.
וכך אני ממשיך וממשיך להפליג במחשבותי, שפה אני משתף אתכם בקמצוץ שמלווה אותי הבוקר. אורלי היום לא מרגישה בטוב, קפצה לרופא לבדיקה. אני פה בקראוון ממתין בחוץ כשהבנות ישנות ומה אני יכול לעשות אם לא לחשוב. אז זה מה שיצא היום. עכשיו, הבנות מתעוררות, מעדכנות אחת את השניה במקום המצאה של אורלי, ואני נאלץ לעבור ממחשבות כבדות משהו, להכנת ארוחה קלה.
