פאנאקיקי
את היום אנחנו מתחילים ליד Westport בסיור במפרצי הים הטסמני (ע"ש מגלה הארצות ההולנדי TASMAN אשר גילה את ניו-זילנד, אי שם בעבר). באחד המפרצים הצטרפה אלינו קבוצה של 3 בחורות ישראליות שמטיילות (אחת כבר מעל לשנה) בניו-זילנד ואוסטרליה. עמית הייתה בעננים וישר זנחה אותנו לטובת אחת מהן. ק"מ ספורים ליד Westport ישנה מושבה/שמורה של כלבי ים שביום טוב אתה אמור לראות כ- 100 מהם משתכשכים בסלעי המפרץ. ביום רע אמורים להיות שם כ- 20 (אלה שקשרו אותם בחבל עבור התיירים שמגיעים באותם ימים רעים - סתם...). אני מעריך שראינו בערך כ- 50 מהם (שלא תחשבו שלא ספרתי). ניסיתי לשכנע את הילדים שאולי עדיף שנצרף את אפולו למושבה - הרי הוא גם כלב וגם אוהב ים, אבל הם לא קנו את העניין - כך שנגזר עלינו להישאר איתו עוד איזה 7-8 שנים.
ממושבת הכלבים נסענו דרומה לאורך החוף למקום שנקרא Punakaiki. על הדרך כבר נמאס לי לכתוב. אתה נוסע בכביש שעובר עמקים, נקיקים, הרים - מסביב ירוק של יערות גשם. כל הדרך אין ולו קרחת יער אחת (אם משהו מצליח לגרום לשריפה - כל ניו זילנד נשרפת בבת אחת - אין להם שום פיסת אדמה צחיחה) וכל הירוק הזה טובל בכחול של נהרות שוצפים, ים, אגמים ומפלים.
אז מעתה המילה "נסענו" - תשמש כקיצור ל "נסענו בדרך מדהימה של...."Punakaiki ידועה כמפרץ של סלעים שמאות שנות מאבק עם גלי הים, הביאו ל"סיתות" טבעי של סלעים בצורות שונות ומרהיבות. כשיש גאות (וזה קורה כפעמיים ביום) והים חזק במיוחד - ניתן לחזות (כך מספרים) בהתנפצות הגלים דרך חורים שנוצרו בסלעים. אנחנו בחרנו להאמין לסיפורים כי שעת הגאות הבאה הייתה אמורה להיות רק ב 12:00 בלילה (!). היות ונשאר לנו מעט זמן - בחרנו לנצל את חלון ההזדמנות (שלא יחזור שוב לאורך הטיול) ולחזור ל- Arthur Pass להשיב את ה- Secure Id ששכחנו שם לחיק בעליו החוקיים (אני). וכך מצאנו את עצמנו נוסעים כשעתיים כל כיוון - רק בשביל שתהיה לי היכולת להתחבר ל- EMAIL דרך העבודה (שלא יגידו שאני לא משקיע).
ב- Arthur Pass החלטנו לאכול בקארוון במקום במסעדה, על מנת שעמית תאכל סוף סוף משהו ביתי. למרות שפזית בישלה פסטה בדיוק כמו שכמי מכינה לה, זה לא עזר והיא לא רצתה לאכול כלום. בשלב הזה אני התחרפנתי סופית והחלטתי שהיא תאכל את הכל By Hook or By Crook (נדמה לי שזה הביטוי), ניסיתי בטוב, ניסיתי ברע, בצעקות, באיומים, בסוף - במשחקים (אווירון, מחבואים, חיילים ומה לא) - אחרי 20 דקות הצלחת הייתה ריקה - ניצחון שלי במט. הסתכלתי על היריב בתחושת ניצחון ממכרת. היריב הסתכל אלי בעיניים נוגות ופתח את פיו לומר את דברו. דברו הסתכם בהוצאת כל ארוחת הניצחון שלי חזרה על הצלחת ועל השרוול שלו ושלי - וזה כלל גם שיירים של ארוחת הבוקר של אתמול - בשביל אפקט הנוק-אאוט - ניצחון של עמית במט סנדלרים !!!
אין לי כוח לזה יותר - אני מוותר - שתאכל מה שהיא רוצה ומתי שהיא רוצה. בכלל בקריאה חוזרת של הכתוב, עשוי הקורא לחשוב שכל מה שאנחנו עוסקים בו זה האבסת הילדים וזה לא נכון - מה שכן, אני בהחלט מתוודע מחדש לגנים הפולניים שלי בנושא האוכל והדאגה לילדים. חזרנו לקמפינג של Greymouth (היכן שהיינו לפני יומיים). פזית בחרה בי כחניך המצטיין היומי - בזכות הנהיגה המהירה והמרשימה - אני לא מתווכח !!!
הקרחונים
7 בפברואר - יום שבת:
השעה כעת 12:00 בלילה, כולם ישנים כבר בקארוון ורק אני ממתין לכביסה שתסתיים במכונה. האמת שאני גמור מעייפות ולכן אקצר. מ- Greymouth המשכנו דרומה לכיוון הקרחון של Franz Josef - שם אנחנו מתכננים לעשות מחר - סיור מסוקים מעל הקרחונים, שיט קייקים ו- Track למרגלות הקרחון. שווה לחכות - זה צריך להיות מיוחד ומעניין. היום נפתח בגשם טיפוסי שהתבהר והפך ליום יפיפה משעות הצהרים. בתחילת המסע (סמוך ל- Greymouth) עצרנו ב- Shantytown שהיא עיירה המשחזרת סגנון של עיירת כורי זהב טיפוסית - חיפוש אחרי זהב היה העיסוק המרכזי של הניו זילנדים באיזור, לפני שהתייאשו ופנו לעולם הבאנג`י וה- Rafting.
בהמשך הדרך (מדהימה כתמיד) עצרנו למרגלות אגם יפה. פתחנו שולחן ופזית "דפקה" ארוחת צהריים שכללה שניצלים (מסתבר שהיא כן יודעת להכין כאלה - עוד יש הפתעות בחיים), פתיתים של אוסם (שמצאנו בסופרמרקט ב- Hokitika, אחת מן העיירות שבדרך), סלט ירקות, תירס ופסטה (שנשארה מאתמול). כולם כולל הילדים (כן הדגש על רבים - כולל עמית) אכלו בתאבון רב. שילוב של אוכל טוב, עם שמש חמימה ונוף מקסים בעיניים זה תמיד שילוב מנצח. בערב הגענו והתמקמנו בקמפינג שבעיירת Franz Josef - עיירה נחמדה למרגלות הקרחון. בשל הפינוק המיוחד לו זכינו היום - פזית היא ללא ספק המצטיינת היומית. זהו - אני הולך להוציא את הכביסה מה- Dryer - לילה טוב.
8 בפברואר - יום ראשון:
את הבוקר אנחנו מתחילים כמתוכנן ב- Track רגלי למרגלות הקרחון. אורך המסלול כשעה וחצי והוא עובר בתחתית הואדי (בעבר כיסה הקרחון את כל הואדי, כעת בשל אפקט חימום כדור הארץ, הפך הוואדי לשביל הליכה מרכזי לקרחון). המחזה והנופים הנגלים לעין הנם מרשימים ביותר ואין לי את היכולת הלשונית לתארם נאמנה לכן אני משאיר זאת לדמיונכם. את ה- Track סיימנו אחרי כשעתיים, והתיישבנו בקארוון לאכול סלט פירות שקצצתי מ-2 תפוחים ו-2 בננות (תרומתי הצנועה למלאכת הבישולים היומית). [אני לא יודע למה רשמתי את המשפט הקודם. אני מרגיש ממש כמו אודטה דנין - רק חסר שאני אתחיל לרשום מתכונים.]
גולת הכותרת של היום היא סיור מעופף בהליקופטר מעל הקרחונים (יש שניים כאלה באזור ואת קרחון ה- Fox אנחנו נעשה מחר). הסיור כלל נחיתה של ההליקופטר על פסגת ההר המושלגת ויציאה לשלג למספר דקות. הנוף מהשמיים מרהיב - שלג, עננים, הרים, אגמים פרוסים למרגלותיך והכל ברקע ירוק ולבן.
הילדים עברו את הטיסה בקלילות בלי פחד בכלל. עד כדי כך שרועי נרדם 15 שניות לאחר ההמראה (מזל שעלות הטיסה שלו בחינם). בדרך חזרה הוא דווקא היה ערני ומאוד נהנה. בזמן הטיסה אתה מקבל זוג אוזניות גדולות על מנת שתוכל לשמוע את הטייס וזה מאפשר להצטלם בפוזות מגניבות.
בכלל, מאז שקנינו את המצלמה החדשה - אנחנו חשים בשינוי מפחיד שחל בהתנהגותה של פזית ממדריכת טיולים של החברה להגנת הטבע לצלמת מקצועית של ה- National Geographic. כל צעד שאנחנו עושים מצולם מחמש זווית שונות ובארבעה מודים שונים וכל מקווה מים שנקרא בדרכנו (גם אם מדובר בשלולית שנוצרה בשל גשמי הלילה) מחייב עצירה לשם צילום בזום רגיל, זום דיגיטלי וזום 4*4. עוד לא עברו 10 ימים מאז שקנינו את המצלמה וכבר החלפנו 3 פעמים בטריות (כך שאני לא מגזים). להגנתה טוענת הצלמת שנדרשת לה תקופת למידה והסתגלות למצלמה החדשה - ועם טיעון שכזה לא נותר לי אלא להמשיך ולעצור את האוטו לעוד צילום פנורמי מרהיב.
לאחר הנחיתה נסענו כמה קילומטרים טובים לחוף הים לשמורת לגונה טבעית. חשבנו לעשות בלגונה שיט קיאקים אך כבר היה מאוחר מדי והיינו עייפים. חנינו את הקארוון לחוף הים וכולנו נשפכנו לשנת צהריים מאוחרת. החלטנו שאת כל האטרקציות הממונעות, משייטות, מרחפות וכדומה נדחה לכשנגיע ל- Queenstown הידועה במגוון השיגעונות שיש לה להציע לאנשים שלא חסים על חייהם. את ארוחת הערב אכלנו ב- Franz Josef, שהיא כרך עירוני ענק של 2 רחובות שלמים (אחד גיבוי לשני) שכולו קפיטריות ומשרדי חברות השכרת הליקופטרים. דווקא כאן, אכלנו את הארוחה הכי טעימה עד עכשיו. כשחזרנו ל- Camping קינחנו במשחק TAKI סוער (שסבתא מלכה קנתה לעמית). הילדה הפכה למכורה ובכל עצירה היא מנסה לשכנע את פזית (ממני היא התייאשה כבר מזמן) לשחק איתה כמה סיבוב. היה יום באמת מיוחד וכיף. החניך מצטיין בשל הליכתו את מסלול הקרחון (שאני מודה שלא היה לי קל בו) - הינו רועי!
הר קוק וטסמן
9 בפברואר - יום שני:
בהוראת המדריכה - היום הזה החל בהשכמה בשבע לפנות בוקר. לצורך כך הוכנה מבעוד מועד תוכנית מפורטת שכללה בין היתר שכנוע נלהב של שאר משתתפי המסע בדבר נחיצותה של אותה השכמה והלבשת הטף בבגדי הטיול במקום פיג`מות. כפי שכבר כתבתי בעבר תזוזת הבוקר של משפחתנו על גלגלים אינה עניין של מה בכך ובדרך כלל ניתן לראותה בעונה זו רק בסביבות השעה 11:00 בבוקר - אלא שהפעם חובה היה עלינו להגיע לאגם הנקרא Lake Matheson שממנו משתקפות, בזריחת הבוקר, פסגות הרי קוק וטסמן (שתי הפסגות המפורסמות ביותר של הרי האלפים הניו-זילנדים). לכל הבורים שבינינו, תמונה זו הינה תמונת חובה המופיעה בכל ספר טיולים של האזור, וכיוון שמדובר בשילוב קטלני של נוף מרהיב וצילום - היה ברור לכולנו שאין על מה להתווכח.
האגם עצמו (שמימיו שקטים וצלולים ומאפשרים השתקפות ראי של כל הנוף מסביב) מוקף ביער גשם טרופי מרהיב ושביל ההליכה הולך בינות העצים הסבוכים ומסביב לאגם, כאשר באמצע המסלול נבנתה עמדת תצפית מיוחדת לכל המתבוננים והצלמים. לעניות דעתי הגיע לנו ציון 10 על ההתארגנות המופלאה שלי ושל הילדים ועל ה"ריצה" ההיקפית שערכנו על מנת שלא נפספס (מה שכמובן קרה) את אותה השניה שבה מכה השמש במימי האגם בזוית הפוכה של 15 מעלות ההכרחית על מנת לראות גם את הפסגה הדרום מזרחית של הר קוק. המדריכה לעומת זאת טענה שאנחנו חסרי תקנה, הולכים כמו צבים ושפעם הבאה היא תעיר אותנו ב 6 בבוקר!
כך או כך המסלול והתמונה (גם ללא הפסגה הדרום מזרחית...) המשתקפת במים היא אכן מדהימה ובסיום המסלול חיכתה לנו קפטריה שהגישה ארוחת בוקר תפלה, שהייתה למעדן בשל מסע השחר שערכנו. 2 דקות נסיעה מהאגם דרומה, מתגלה מרחוק קרחון Fox במלוא הדרו מה שהוסיף עוד 20-30 תמונות לאמתחתנו. היות והמדריכה שלנו דוגלת בסיסמה שמה שיפה מרחוק חייב להיות יפה יותר מקרוב, הגענו למרגלות הקרחון, ל- Track רגלי של כ-40 דקות שלוקח אותך כצפוי למרגלותיו. שווה ומומלץ.
לאחר ה- Track אכלנו צהרים ב- Fox - עיר קצת יותר קטנה מ-Franz Joshef (רק רחוב וחצי) והמשכנו דרומה לאורך כביש החוף המערבי לעיירה שנקראת Hasst. הדרך הזו זכורה לי בשל מה שאני מכנה מתקפת ה- Sand Flies (זבובי החול הניו-זילנדים). זבובים אלה (שעל מפגש מקרי עמם כבר כתבתי בעבר) הינם תושבים עם מעמד של כבוד בחבל ארץ זה (מערב-מרכז האי הדרומי). משום מה, הניו-זילנדים, במקום למצוא דרך להשמיד ולמגר אותם, אימצו אותם בתור חיית מחמד (בדומה לקנגרו האוסטרלי) ובכל מקום שאתה מגיע אליו, אתה יכול לקנות פוסטרים, גלויות ועוד מיני מזכרות, המפרטות את האנטומיה הדי מגעילה של היצורים הללו.
בדרך כלל אני לא מתרגש מזבובים, אבל הזבובים האלה הם לא דומים כלל ועיקר לזבובים הטורדניים המוכרים לנו מהארץ. ה- Sand Flies הם זבובים עוקצים, שעובדים בחבורות מאורגנות ויעילות של 50-100 חברים עם כרטיס מועדון, וברגע שהם מזהים בשר לבן מיובא, רמת ההתרגשות בגופם מגיעה לשיאים הדומים להתרגשות שאוחזת בי כשאני רואה שלט McDonald אחרי שבועיים טיול - והם תוקפים. על מנת להתגונן מפניהם, אתה חייב להצטייד בתכשירים מקומיים (הציוד המיובא מישראל, לא מדגדג כאן אפילו ברחש מצוי) ואלה מגיעים במגוון טעמים: סולר בניחוח בננה או נפט בארומת תפוזים. אחרי שאתה מורח מעט מן הדבר הזה, אתה הופך דביק בצורה כזו, שאתה לא רוצה לגעת בעצמך.
למרות האזהרות התמזל מזלנו ועד שהגענו ל- Hasst לא נתקלנו באותם יצורים, אלא שכאן זכינו מהם לתצוגת מפגן יכולת מרשימה, מה שגרם לי ולעמית להתמרח מכף רגל ועד ראש בנפט (תפוזים לא הרחתי) ולהתלבש לבוש ארוך, כפפות וכובע מתוח עד האוזניים. פזית ורועי לעומת זאת, יצאו לטייל באדישות ובסופו של דבר היחידי שנעקץ למרות כל אמצעי ההגנה הייתי אני. לך תבין. הצלחנו להספיק להגיע ל- Camping שלחוף הים ב- Hasst שתי דקות לפני שנפתחו ארובות השמים. הצפי הוא לגשם עד הבוקר. עמית התנהגה היום למופת - ונבחרה פה אחד.
וואנקה
10 בפברואר - יום שלישי:
כל הלילה ירד מבול ונשבו רוחות שהיה נדמה לי שתכף ירימו את הקארוון באוויר ונוכל לחסוך בהוצאות על הליקופטרים וסיורי נוף אוויריים בהמשך הדרך. בבוקר פסק הגשם ויצאה שמש מדהימה. אתה יוצא החוצה מהקארוון ואין זכר לגשם מהלילה. אין שלוליות, אין הצפות - כלום. כמות כזו של גשם בארץ וגם הקומה שלנו (15) ברמת גן - הייתה מוצפת. כאן יש להם מערכת ניקוז טבעית - הכול זורם לנהרות ולנחלים ולא משאיר זכר.
היום הזה מוקדש לנסיעה דרומה לעבר אגם ועיירת Wanaka. הדרך הקרויה Hasst Pass הינה דרך מרהיבה (כרגיל) עם מלא נקודות עצירה ושבילי Track קצרים שלוקחים אותך לנקודות תצפית שונות, כגון מפל, מבט לאגם וכו`. היות והמדריכה גוררת איתה קבוצת מטיילים לא קלה - הסתפקנו בכ- 4-5 עצירות שכאלה (שהיו בנקל יכולות להיות גם 20 ללא ה"התחשבות" שלי בילדים, אתם יודעים...). העצירות כמו גם הדרך עצמה באמת מרשימים. בכלל, אולי כאן המקום, לתאר את הכבישים בניו-זילנד. כל הדרך אתה נוסע בכביש עם 2 נתיבים (אחד לכל כיוון) צרים, ללא שוליים (השוליים זה בדרך כלל היער או צוק הררי) ולמרות שזאת אמורה להיות עונת תיירות בוערת - יש לנו את התחושה שאנחנו נוסעים לבד.
אחת ל- 10 דקות לערך, עוקף אותנו איזה אוטו (בדרך כלל נוהגים בו ישראלים...) וזהו. לא ברור לי איפה כל התיירים והניו-זילנדים, כנראה הם פזורים ברחבי היערות וההרים עושים מסעות ברגל. כשאתה מגיע לגשר (וכאלה, ברוך השם, יש עשרות) הניו-זילנדים, מאיזה שהיא סיבה בחרו לחסוך ובנו את כל הגשרים עם נתיב אחד. בשיטת כל הקודם זוכה. יש לפעמים גשרים שמתעקלים לאורך צלע הר, או ארוכים במיוחד, כך שאתה לא רואה את הצד השני - ואז השיטה היא שיטת מצליח. עברת הצלחת, לא עברת ונתקלת באמצע הגשר במכונית מולך, אחד עושה רברס. נשמע מוזר, אבל זה עובד, אין כאן תנועה ואני יכול להישבע שלמעט ב- Christchurch לא נתקלתי כאן ברמזור אחד.
אחה"צ הגענו לעיירת Wanaka הקרויה על שם האגם שלחופו היא ממוקמת. כדי לתאר את Wanaka דמיינו את טבריה. עכשיו דמיינו את טבריה רק עם 10 רחובות, נקייה, ללא מלונות וחופים סגורים, דשא ירוק מסביב ונוף הרים מטמטם מסביב. מה שכן, את הישראלים אתם לא צריכים להוציא מהתמונה, כאלה אתה פוגש כאן הרבה. זה מדהים - אנחנו מגיעים לכל חור ובכמויות (ממש כמו ה- Sand Flies). התמקמנו ב- Camping סמוך, לא לפני שהיום באופן חריג ויוצא דופן נבחרו 2 לתואר החניך המצטיין היומי (או בקיצור חמ"י) - עמית ורועי.
11 בפברואר - יום רביעי:
את תיאורי היום הזה אני בוחר לפתוח בהצהרה כללית שגם אני וגם המדריכה שותפים אליה - נמאס לנו לנגב לילדים כל שעה את התחת. כן אוכלים, לא אוכלים זה לא משנה לתפקוד המעי הגס של שניהם, שעובד נפלא ושעות נוספות. אין מקום שהצמד הזה לא משאיר שם את חותמו האישי והריחני.
ואחרי ששחררתי קצת קיטור, להלן מקצת ממאורעות היום: התחלנו את הבוקר בטיפוס תלול להר Iron לעבר נקודת תצפית על כל האזור - כשעה וחצי הליכה שהילדים הלכו בצורה מעוררת כבוד. אני ממש מתפלא מהיכולת שלהם ללכת את ה- Tracks הללו מבלי לקטר ואפילו בשמחה - במיוחד הקטן (לעמית יש את הגנים שלי, תן לה לבחור והיא נשארת בקארוון לשחק TAKI), הוא הולך וכל הדרך שר, מקפץ, כאילו מדובר בילד בן 6 ולא באיזה פספוס בן 3. אני מאוד מקווה שהם לא יתרגלו לכל המסעות האלה ויפתחו חיבה יתרה לסוג כזה של פעילות - אחרת הלך עלי, פזית כבר מריחה את הפוטנציאל שבעניין (אני צריך מהר לחזק את הברית עם עמית !!!)
מההר התגלגלנו במורד ישירות ל- Puzzle World אתר מיוחד מלא בפזלים, חידות, אילוזיות של אור, חוקים פיזיקליים וכו`. מקום מקסים לקטנים ולגדולים, שבארץ היה פושט את הרגל אחרי יום (כל הפאזלים היו נעלמים מהשולחנות). אטרקציה מיוחדת במקום היא מבוך גדול בחצר כשהמטרה היא לבקר בארבעה מגדלים (צהוב, ירוק, כחול ואדום) הממוקמים בארבע פינותיו. זמן ההליכה הממוצע במבוך הינו כשעה וחצי ומרחק ההליכה הממוצע הינו כ- 3-5 קילומטר !!! (המבוך עצמו הוא כ- 1.5 ק"מ). למרות שלגלגנו, היינו די קרובים לממוצע. חוויה מיוחדת ונחמדה שהילדים (למרות ה- Track הקשה מהבוקר) עשו בהתלהבות.
חזרנו לעיירה וביקרנו באולם הקולנוע (היחידי) שנקרא Cinema Paridso. אולם זה מהווה ביקור חובה במקום בשל העובדה שאין בו ספסלי ישיבה סטנדרטיים אלא אוסף ספות וכורסאות ישנות עליהם יושבים צופי הסרט. נכנסו להציץ לפני ההקרנה, היות ועל צפייה בסרט ממש, עמית הטילה וטו מוחלט (הילדה היסטרית מסרטי מבוגרים). לפני שחזרנו ל- Camping עייפים אך מרוצים מעוד יום מוצלח, פזית עוד הספיקה לטייל ברחובות העיירה (לא משימה קשה מדי לאור הגודל) ולקנות לנו אוכל, בזמן שאני שיחקתי עם הילדים במתקני שעשועים שעל גדת האגם. החמ"י להיום - אני ופזית - בחירה של הילדים שוב באופן חריג שאני רואה שהופך להיות קבוע.
קווינסטאון
12 בפברואר - יום חמישי:
היום אנחנו נפרדים מ- Wanaka בדרך ל- Queenstown, לא לפני שאנו עושים Track תצפית נוסף בשם Diamond Lake. המסלול הזה הוא מסלול היקפי (שמטפס על רכס הר גבוה במיוחד) וצורתו היא כשל הספרה 8 - מה שאומר שאתה יכול להישבר ולחזור מ 4 נקודות שונות (כל נקודה היא כשעה הליכה/טיפוס). התכנון המקורי היה לאסוף לפחות 3 נקודות, אבל אני נשברתי בראשונה, רועי בשניה ולפזית נשבר מכולנו. עמית דווקא הייתה היחידה שלא התלוננה וניסתה להשכין שלום בין כל המחנות המקטרים. כך או כך, גם מ 2 הנקודות שאספנו (פרס ניחומים) אתה נחשף לנוף המדהים של האזור הזה (שאת תיאורו כבר פירטתי יום קודם). לא פלא שכל זקני הממלכה הבריטית, קונים כאן בתי קיץ לבלות את חופשותיהם. שבועיים כאן ואתה נכנס לנירוונה מדהימה.
מה- Track חזרנו לכיוון העיירה אל גדות האגם, שבה אני והילדים התפגרנו לחצי שעה ופזית בילתה בהתבוננות נוגה דרך החלון אל עבר 2 הנקודות במרומי ההר, שמשלחתנו כשלה מלהגיע אליהם ואל עבר עוד 2-3 מסלולי Track "משפחתיים קלילים" (בדרוג מדריך פזית-שפט) שלא עשינו, שבראייתי נראו כמסלולים אטרקטיביים במיוחד למתאבד עירוני מצוי. מה לעשות - גם את רומא לא בנו ביום אחד...
לפני הנפת יד לשלום למקום המקסים הזה, עוד שכרנו אופני מים גדולים באגם, שאני והילדים שטנו בהם. בהתחלה לא הבנתי למה משכירים את זה רק ל 20 דקות. אבל אחרי 3 דקות של עבודת רגליים מאומצת על הפדלים, שבהם הצלחנו להתקדם כמטר מהחוף - ה 20 דקות נראו לי כנצח. אחרי הדבר הזה גמרתי את מכסת ה- Spinning (שגם כך אני לא עושה) לכל השנה. מעכשיו הולכים רק לאטרקציות "ממונעות" - באתי לעבוד או ליהנות ?
זהו-זה סיימנו יומיים ב- Wanaka ואנחנו בדרך ל"עיירת המלכה", הלוא היא Queenstown. עיירת המופרעים והמשועממים עלי אדמות. הדרך שבחרנו היא לא דרך הכביש הראשי, כי אם דרך תיירותית מיוחדת, העוברת בין ההרים ומספקת לך גם אתגר נהיגה לא מבוטל וגם נוף מטמטם בואך Queenstown אשר שוכנת (כמו כל עיירה טיפוסית כאן) למרגלות הרים ואגמים מרהיבים. הגענו בערב מאוחר והתמקמנו ב- Camping סמוך, שם קיבלנו את הבשורה שהייתה רעידת אדמה בעוצמה של 5.1 בארץ. מסתבר שלא צריך לנסוע עד לניו-זילנד בשביל ריגושים ואדרנלין. אני מקווה שכולם בסדר וביתנו נשאר עומד על משכנו כתמול שלשום.
נכתב ע"י: שי ונסובר
צולם ע"י: פזית שפט (ונסובר)
לתגובות: [email protected]
לתחילת הכתבה
