הקדמה

פלמנקו, המחול הספרדי, הוא הסוחף, החושני והמעניין ביותר מבין המחולות שנוצרו ברחבי אירופה. כיום מוכרים בספרד מחולות שונים: סרדנה, בולרו, סוויליאנה, פנדנגו אבל הידוע מכולם הוא הפלמנקו. קשה לקבוע בוודאות מאין צמח הריקוד. סברה אחת היא שראשיתו בשירים של "הזמר העמוק"- cante jondo שמוכרים עוד מימי הביניים. לגבי מקור השם - הגירסה המקובלת היא שמקור השם ב"פלמים", עם שקם לתחיה באירופה לפני מאות בשנים.

לתחילת הכתבה

המרכיב האנדלוסי

אומרים שמולדת הפלמנקו היא אנדלוסיה, ובתוכה הערים סביליה, קאדיס וחירל ולמרות שהפלמנקו נולד באנדלוסיה שבדרום הוא הפך עד מהרה לסמל של ספרד כולה. הפלמנקו נוצר מהחומרים האנושיים של האזור- מהשכבות העממיות ביותר של אוכלוסיית אנדלוסיה. יש בפלמנקו מרוחם של סוחרי הסוסים, הפועלים הפשוטים, הדייגים והחקלאים. באותם ימים ביצעו את הפלמנקו זמר ורקדן. המקצב ניתן על ידי הכאה באצבע צרידה, מחיאות כף ורקיעות עקבים, וכן ע"י טפיחות על הירכיים של האמנים ושל הקהל המתבונן בהם. (נגני גיטרה צורפו מאוחר יותר).

לתחילת הכתבה 

המרכיב האיסלאמי והמרכיב היהודי

במאה השמינית- בעקבות חדירת האיסלאם אל חצי האי האיברי (בכלל זה ספרד), החלו למצוא כדרך הטבע במחול הפלמנקו השפעות איסלמיות, השפעות שנותרו עד ימינו אנו. הכוונה היא לאלמנטים איסלאמיים כגון: מקצבי ריקוד חוזרים ונשנים ונעימות שהושפעו מהשירה שנכתבה בחצרות השליטים המוסלמים בספרד. מלבד השפעות מוסלמיות, החלו מוצאים גם השפעות מהיהדות, ואין זה פלא, שכן ספרד היא נקודת מפגש בין מזרח למערב, בין איסלאם, נצרות ויהדות. ההשפעות מהיהדות מתבטאות בחלק מנעימות הפלמנקו שמזכירות מוסיקת לדינו מסורתית ונעימות אחרות שלקוחות כנראה מנעימות של מהתפילות.

לתחילת הכתבה

המרכיב הצועני

צוענים בני אנדלוסיה אמצו את המחול והזמר של הפלמנקו והפכו את הפיוטים לפיוטים רגשיים ובעלי אופי ארוטי בוטה.ההשפעה הצוענית ניכרת, בין היתר גם בשימוש בידיים ובאגן. אין וולגריות, להיפך, רקדנית הפלמנקו היא סמל הצניעות והשמרנות ובו בזמן היא מפגינה ארוטיות. הצוענים ידועים כמספרי סיפורים,מדור לדור. הם נהגו להמחיז את הסיפורים כאשר קהל רב נאסף סביב המספר ולקח חלק פעיל באקט. קריאות התלהבות ועידוד של הקהל ושל הזמרים נותרו עד היום חלק בלתי נפרד ממופע הפלמנקו. קריאות ה"אולה" ונקישות קצביות בעקבים או מחיאות הכפיים -דהיינו- "טונאס" מלוות את הפלמנקו (גם כשהוא מוצג מעל במות מכובדות בימינו, אם כי באווירה שונה לגמרי). הקריאה "אולה" מקורה בקריאת ההשתאות "אללה". מכאן התפתח תפקיד ה"פלמרו"- מוחא הכף שמלווה את הזמר, הנגינה והריקוד. הפלמרו הוא זה שגם ממריץ ומשתף את הקהל. פאלמאס- מחיאות הכפיים שאופיניות לפלמנקו נבדלות מה"פלאוסו"- מחיאות כפיים רגילות.

פלמנקו הוא לא רק מחול, הוא גם דרך חשיבה, צורת ביטוי חיה ופשוטה של קשיי היומיום והתנהלות דרך חיים. הפלמנקו חי, בנגינה, בשירה ובריקוד לא רק בבתי הקפה, בפיאסטות המשפחתיות ומעל הבמות אלא גם ברחובות ערי אנדלוסיה, בכיכרות ובסמטאות הקטנות ובפטיו שבמרכז כל בית ספרדי טיפוסי.
 הפלמנקו קשור קשר בל יינתק למנהגים המסורתיים - למשל: לקורידה, (מלחמת השוורים) המטאדור, לוחם השוורים נע בצורה שמזכירה את עקרונות הפלמנקו, והמוסיקה שמנגנת תזמורת הקורידה מזכירה את נעימות הפלמנקו המסורתיות. קשר הדוק קיים גם בין דת לפלמנקו, בין המנגינות והשירים של הפלמנקו למנגינות בכנסיה ולתהלוכות של קורפוס כריסטי והשבוע הקדוש.

לתחילת הכתבה

עקרונות הפלמנקו

ריקוד הפלמנקו מאופיין ביציבה זקופה והגאה של הגו, הראש והזרועות. ארבעת המרכיבים החשובים בפלמנקו הם: השירה el cante, הריקוד- el baile, הנגינה la guitarra והפאלמאס- מחיאות הכפיים. בין כל האלמנטים האלה יש משחק אינסופי של וריאציות שונות ומגוונות, תוספות וחידושים, שילוב ואיחוד של ניגודים עזים זה לצד זה. שמחה פרועה יחד עם עצב תהומי, קצב ורעש ברגע אחד ומיד אחר כך רגעי דומיה פתאומיים. יש הרבה דרמטיות והקצנה אך גם פשטות וחיבור ליום יום ששובים את הלב. השימוש בקסטניאטה והטקאנקו הצועני -שמופעל על ידי העקב - גם הם מאפיינים מובהקים של הריקוד הספרדי.

 הסגנונות השונים מתבססים על צעדים ואלמנטים אמנותיים שחוזרים במקצבים וצורות שונות ואלה העיקריים שבהם-
Llamada- "הקריאה" היא זו שמסמנת לזמר להתחיל לשיר. קצב הקריאות והגוון בו משתמשים תואם לרוח הריקוד.
Cierre- "הסגירה" של שורת תנועות וסיומה. האופן שבו נחתמת שורת תנועות בריקוד קשורה למסר והמקצב שלו.
Remate- האקט של סיום תנועה מסוימת בריקוד או שרשרת של תנועות שהן כמו משפט במחול ובשיר. הרמאטה מתפקד בסוף משפט ולכן יכול לתת דגש מיוחד על המובע לפניו ולהעצים את האמירה שהייתה.
Escobilla- החלק בפלמנקו שמוקדש לעבודת העקבים ולוירטואוזיות שבכך.
Marcaje- אקט ה"סימון". הסימון נעשה באמצעות הדגשת חלקים שמושרים על ידי תנועת הרקדנים על הבמה בהילוך מלא הוד בלווית הנפה של הזרועות באופן מלכותי.
Desplante- הדגש המיוחד שניתן לסוף התנועה. דגש כזה מעצים את כוחה של תנועה בודדת ביחס לשירה והנגינה ברקע ומקפיא רגע מסוים מול עיני הצופה.

לתחילת הכתבה

לבוש ותפאורה

התפאורה של מופע הפלמנקו היא פשוטה בדרך כלל, לא דרוש הרבה כדי ליצור את האווירה הראויה שכן התפאורה האמיתית של הפלמנקו נמצאת ברוח הספרדית סביב, בסמטאות העיר ובבית הקפה בו מתקיים המופע. במה מעץ, כסא פשוט עליו יושב נגן הגיטרה ותאורה צנועה על הבמה מספיקים. הצבע, העושר והגיוון מצויים בדרך כלל בתלבושת המסורתית של רקדנית הפלמנקו. כל אחד ממרכיבי התלבושת- הצעיף, השל, השמלה, הקסטניאטות, מסרקי השיער, המניפה והנעליים יוצרים את האפקט הדרוש וגם משמשים לרקדנית בזמן המופע. הנעליים דרושות לרקיעות הקצובות שמלוות את נגינת הגיטרה, גם הקסטניאטות הופכות בידי הרקדנים מפיסות עץ שטוחות לכלי קסם מהם מפיקים צלילים קצביים ומסעירים. הצעיף והשמלה המתנופפת נראים ברגעים מסוימים במופע ככנפיים שהרקדנית פורשת במעופה על הבמה. היא מכוסה, צנועה וגאה ועם זאת חושפת בכל תנועה שלה את קימורי גופה באופן חושני. המניפה "מדברת" בידי רקדניות פלמנקו. יש והיא מורמת אל הפנים, מסמנת ניכור ומסתורין, יש והיא מונפת ונפרשת לעברים שונים, מבטאת תחושות עמוקות וכמו מאיירת את תכני השיר.

לתחילת הכתבה

סגנונות הפלמנקו

ה-"El Cante Jondo" או "הזמר העמוק" מבטא רגשות עמוקים (ומכאן שמו) והוא הצורה העתיקה ביותר של הפלמנקו. הזמר אמור להפיק מגרונו צלילים חמים ומלאים ולרגש את השומעים. הדיוק בשירה וההקפדה על התווים פחות משמעותיים מאשר הרגש והעברת המסר של השיר. נושאי השירה הזו מגוונים, כולם נוגעים לחיי היום יום הקשיים ורגעי החסד שהם מביאים. עבודת הכורה, שמחת הדייג וקשת רחבה של סיפורים שמציפים רגשות של אבדן, צער ואי צדק אופיינים לסוג שירה זה. השירים לא נכתבו והושרו מדף אלא הועברו כמסורת שבעל פה בין בני משפחה או בני הקהילה. בנוסף ל"זמר העמוק" יש סגנונות נוספים כמו הסוליאה, מהמילה soledad, בדידות, הוא סגנון רציני ועצוב, נוגה. הבולריאה היא הניגוד לכך- היא משתעשעת, מתבדחת וחומדת לצון, ומבטאת את הרוח הצוענית של הפלמנקו.

במאה ה-19 נוצר זא`נר המחול הצעיר, המוכר גם בימינו. הוא קיים במתכונת זו מאתיים שנה בלבד. התנועה הרומנטית של המאה ה-19 דחפה קדימה את סגנון הריקוד הזה ומאז הוא זורם ומשתנה עד ימינו.

 בתחילת המאה העשרים הפלמנקו שולב גם ב"אופרה פלמנקה" בה הופיעו עם שירי פלמנקו מעודנים ומלודיים בז`אנר המתוחכם של ה-"cante bonito", או ה"שירה היפה". ז`אנר נוסף ומוכר הוא ה-"Flamenco puro", הפלמנקו הטהור שמזוהה עם אנטוניו מאירנה (1909- 1983) -הזמר הצועני עטור התהילה -שזכה בפרס Llave de Oro- פרס מפתח הזהב שנחשב ליוקרתי ביותר בכל מה שקשור לפלמנקו. על שמו של זמר זה נקרא הסגנון "מאירניסמו" והוא משפיע עד היום על הפלמנקו להתרכז בשירה הצוענית ולהצמד למקורות הטהורים של הפלמנקו.

 בהשפעת רוח משטרו של הדיקטטור פרנקו הפך הסגנון הזה לצורה מסוגננת של פולקלור שמייצג את רוח התרבות הספרדית כולה באורח נוקשה מאוד. בעשרות השנים האחרונות, מאז מות פרנקו והשינוי האדיר שחל בספרד דומה כי נפרץ הסכר והכל מותר...ה"פלמנקו נואבו", הפלמנקו החדש הוא בעצם ערב רב של תתי סגנונות וענפי משנה שנוצרו מהפורמה הטהורה או המקורית של הפלמנקו ומסעירה את דמיונם וחייהם של יוצרים בספרד בשנים האחרונות. היוצרים הצעירים שגדלו כבר בספרד משוחררת מרשים לעצמם שלא לקחת את הפלמנקו כמובן מאליו אלא לתהות מחדש על קנקנו והקשרו לחיים כיום. פלמנקו בשילוב של ג`ז, רוק אנד רול, סלסה, מוסיקה אתנית, ואפילו פופ ודיסקו נפוצים בספרד ומעמיקים את הויכוח הנוקב על אופיו של הפלמנקו , מה מותר ואפשרי להכניס אל תוכו ומה אסור...

לתחילת הכתבה

שינויים בפלמנקו

המקורות האקלקטיים של הפלמנקו גורמים לו ללבוש ולפשוט צורה כל פעם מחדש. לפי העדויות, אמני הפלמנקו הראשונים הופיעו במדריד בשנת 1853, ובשנת 1881 פורסם אוסף שירי הפלמנקו הראשון על ידי אנטוניו מאצ`אדו אי אלוואראז. יש שטוענים שכבר אמצע המאה השמונה עשרה נפערה תהום בין אמני הפלמנקו שטענו שחייבים לשנות ולחדש את הפלמנקו כל הזמן. טענתם היא כי השינוי הוא סם החיים של המחול הזה. פלג מתנגד טען (ועדיין טוען בחום ובתוקף) כי יש לשמר את הפלמנקו המסורתי כפי שהוא וכל שילוב של המחול עם אלמנטים שחיצוניים לו כבר איננו פלמנקו.

הויכוח הזה הוא חלק בלתי נפרד מהוויכוח התרבותי -חברתי סביב שינוי מול שימור בחברה הספרדית. כידוע, מסורת ודבקות בה הם אחד ממאפיניה של התרבות הספרדית בכללה, מאז ועד היום. הויכוח מציג זווית מרתקת של גיבוש הזהות הספרדית בשנים האחרונות בין מסורת לחידוש, בין דת לחילוניות, בין מסורת ופטריוטיזם לבין גלובליזציה, ורוחות של פתיחות ואוניברסליות. מי שראה את אחד הסרטים המפורסמים של הבמאי פדרו אלמודובר יודע בדיוק למה הכוונה. בסרטים של אלמודובר משתקף תהליך גיבוש הזהות הספרדית שבו הכל כאילו נבחן תפקידים חברתיים, מגדר, האמונה בדת , מסורות פולקלוריסטיות בעצם ומה לא.
פן נוסף של הויכוח הוא שכל השמות הגדולים של עולם הפלמנקו כמו Sabicas,(1913-1990) Caracol (1909-1973), La Niña de Los Peines (1890-1969) ו- Carmen Amaya (1913-1963) אשר נחשבו בתקופתם לחדשנים ומהפכנים באופן בו רקדו ופרשו את הפלמנקו, נחשבים כיום לקלאסיקה שבקלאסיקה.

את שלל הוריאציות של הפלמנקו שקיימות כיום ניתן לסווג באופן גס כך:
הסגנון המסורתי- זהו סגנון שדבק בשורשי הפלמנקו הישנים. באופן כללי מאוד ניתן לומר שמופעי פלמנקו מסורתיים יתקימו בבתי הקפה והבארים הידועים כבר עשרות בשנים בשל הפלמנקו שצמח בהם. רקדנים שדבקים במסורת למדו ומתאמנים בקרב משפחתם או הלהקה ורואים בעיסוקם חלק ממורשת עתיקה ורבת משמעות וחלק מהחיים היומיומיים.
הסגנון האקדמי- סגנון כזה נלמד בבתי הספר השונים לפלמנקו בו מאמצים הרקדנים כלים וסגנונות ריקוד ממוריהם ומכוריאוגרפים. הפלמנקו נתפס בעיקר כז`אנר של מחול ושל אמנות וככלי לביטוי אמנותי.

 כשנכנסים כיום לסטודיו פלמנקו בספרד מיד רואים כי רוב התלמידים אינם ספרדים אלא זרים ממדינות שונות. הפלמנקו, שנחשב מחול צועני ועממי הפך לסמל ספרדי לאומי , אבל כיום, גם כותרת זו אינה מספקת עוד. מה שבטוח הוא שהפלמנקו עדיין חי ובועט בספרד ומחוצה לה ומעורר ויכוחים על זהות ואמנות.

לתחילת הכתבה

נכתב ע"י: תמי בר סלע, צוות למטייל ברשת
 מדריכת טיולים מטעם החברה הגיאוגרפית בספרד
[email protected]

יעדי הכתבה