עפתי לתרמילאים

בוקר טוב קרחון פוקס (פרק ג`)

אנחנו חוצים את האי הדרומי ממזרח למערב דרך מעבר באלפים הדרומיים, בדרך לגריימאות`. ביקור אצל שושי ודורי.. ויאללה - אל קרחון פוקס, עם משקפי שמש מגוחכות - רוצים לראות גם?
מערכת אתר למטייל
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: בוקר טוב קרחון פוקס (פרק ג`)
© מאורי הירש

נסיעה לכיוון גריימאות'

קמתי ממש מוקדם, עוד לפני השעון. התארגנתי ויצאתי לכיוון תחנת האיסוף, שנמצאת ליד איזשהו מלון. חיכיתי וחיכיתי ואז הגיע בחור סקוטי נחמד עם מבטא מקסים, אבל התברר שהוא מחכה להסעה של הקיווי אקספיריאנס, שזה מין טיול סמי מאורגן שעולה המון כסף ואם מישהו אחד רוצה לעשות משהו, נגיד באנג`י, כל השאר צריכים לחכות איתו, והם ישנים בהוסטלים גדולים וכאלה, ויש שם הרבה בני תשחורת שתויים, למרות שהוא דווקא אמר שאין כל כך הרבה. האוטובוס שלו הגיע והוא נסע ואז הגיע זוג מבוגר שחיכה לאוטובוס שלי. היא אוסטרלית, הוא קיווי, הם חיים באוסטרליה וזה הביקור הראשון שלה בניו זילנד. קצת לא היה לי ברור למה היא לא טרחה להכיר קודם את המקום בו נולד בעלה, אבל ניחא. היה לה קול די מעצבן, אבל היא הרבתה להשתמש בו. מתישהו הגיע הנהג והתברר שהאוטובוס מחכה במקום אחר. הסברתי לו את הבעיה והוא אמר שהוא יכול לתת לי כמה דקות ושאחר כך הוא יהיה כבר צריך לצאת כי יש אנשים שמחכים בהמשך. אמרתי לו שמעבר לפינה יש סניף צ`יינג` והוא אמר שהוא יבוא לאסוף אותי משם. הלכתי לצ`יינג` וחיכיתי, אבל כשב-8:10 הוא לא נפתח, הבנתי שמשהו פה לא בסדר ושיש לי פה בעיה. האוטובוס גם לא הגיע ואז ראיתי מרחוק את הנהג (זיהיתי אותו לפי המכנסיים הקצרים והגרביים הארוכים שהיו לו). מסתבר שהוא חשב על סניף צ`יינג` אחר שאיננו עוד. טוב, עליתי למיניבוס (מסתבר שזה מיניבוס), התחלנו לנסוע ואני התחלתי לחכוך בדעתי מה לעזאזל אני הולכת לעשות.

הדרך היתה יפה מאוד. אנחנו חוצים את האי הדרומי ממזרח למערב דרך מעבר באלפים הדרומיים, שהם מרשימים מאוד. הנהג, שקוראים לו גרהם, סיפר והסביר כל מיני דברים, מדי פעם עצר לנו כדי שנוכל לצלם. באחת העצירות ראינו קיאה. הקיאה היא מין תוכי שמן, ירוק ונכלולי, ותחביביה הם ים, כיף, רשת ג`, אכילת גומי ממכוניות ובזיזת תיקים ותרמילים. מדובר בתוכי האלפיני היחידי בעולם ובחתיכת ציפור ערמומית. הקיאה המדוברת עפה ונעמדה על אדן החלון של ג`יפ אדום שבעליו יצא לצלם ומישהו הביט בזה ואמר לי "troubles are brewing". בהחלט. עצירה אחרת היתה אוף דה רקורד, גרהם נעצר ליד סככה נטושה והסביר שעכשיו זו העונה של האספרגוס, וכיוון שעובדת איתו בחברה אישה אחת שמאוד אוהבת אספרגוס, הוא יורד לקנות לה. מדובר בשיטת הכבוד - בסככה יש צידניות עם שקיות אספרגוס וקופסה שלתוכה משלשלים את הכסף. מאוד trustworthy מצידם.

המשכנו לנסוע ואני הגעתי לכדי החלטה. כיוון שאני אמורה להמשיך עם החברה הזו מארתור`ס פאס לגריימאות וכיוון שגריימאות` היא עיר של ממש, אני אבקש מגרהם להמשיך איתו הלאה, אסתדר שם ומקסימום יהיה לי יום וחצי של מנוחה. גרהם, איש יקר שכמוהו, הסכים, ובארתור`ס פאס, כשעצרנו להפסקה של חצי שעה, הלכתי להוסטל שם להודיע שאני לא נשארת ולהזמין מקום בגריימאות`. בהיותי מעורה היטב בפורום אוסטרליה וניו זילנד, לא הייתי צריכה לחשוב איפה להזמין מקום שם, וישר התקשרתי לדיוק.

 כשהאוטובוס נסע, גיליתי שתפסו לי את המקום, אז ישבתי במין כיסא בודד, כשפני לעבר הצד של האוטו, ככה שכל הנסיעה הצוואר שלי היה מסובב לכיוון החלון הקדמי. לא נורא. מה שכן נורא, זה שדודה אחת במיניבוס אמרה שהיום יש בנק-הולידיי ושלמרות שאמנם יש בנקים בגריימאות`, הם יהיו סגורים. טוב, מקסימום אני אשאיר בהוסטל דרכון בתור עירבון ומחר או מחרתיים אצליח להמיר את המט"ח. הגענו לגריימאות`. גרהם היקר באדם הוריד אותי ממש ליד ההוסטל והודיתי לו עד אינקץ. בהוסטל היתה בחורה. שאלתי אם היא שושי והיא הכחישה, אז דיברנו באנגלית, עד שגיליתי שמדובר בבחורה ישראלית בשם נופר ואז עברנו לעברית.

דורי, הבעלים, היה שם ושמע את סיפור תלאותי ואמר שאין לו בעיה לפרוט לי כסף. לבינתיים השארתי את הדרכון בתור עירבון והוא הלך לבית קפה ואמר שהוא יבדוק את השערים ושנדבר בערב. היום יום שבת והבנקים סגורים כי יש להם חג (לא מובן לי למה לעזאזל בנקים צריכים חג, אבל כאלה הם הגויים - משונים). מחר יום ראשון, הבנקים יהיו סגורים כי יום ראשון. ביום שני האוטובוס שלי עוזב בצהריים ו-as God is my witness אני הולכת בבוקר ופותחת חשבון בנק, שהמקרה הזה לא יחזור בשנית!

הדיוק חביב, למרות שהתשתית שלו ידעה ימים טובים יותר, אבל שושי ודורי היו מקסימים ועזרו לי כל כך, שזו הזדמנות מצוינת להגיד להם שוב תודה. יש פה גם כל מיני די.וי.די, של סרטי בורקס, והכי חשוב - מקלדות עבריות - היה מאוד נחמד לכתוב הביתה בשפת הקודש. בקיצור, בחדר לא היה אף אחד, ורק מיטה אחת היתה תפוסה, אז ישר תפסתי מיטה. אני כבר לא זוכרת בדיוק מה עשיתי, כי היומיים וחצי הבאים לא תועדו בכתב ואני צריכה לדלות מזכרוני הרעוע מה לעזאזל קרה, אבל בתכל`ס, לא קרה שם שום דבר קריטי. מתישהו יוני, אחד העובדים הישראלים שם, הזמין אותי לבוא לראות סרט בחדר הטלוויזיה, אז הלכתי, ושם פגשנו עוד זוג ישראלי, ומשום מה ראינו את שוקולד. לא זוכרת איך קראו לה, אבל אני זוכרת איך קראו לו בגלל הפרשנות המקיפה שקיבלנו כולנו מ"קשבתנו מדווחת". "יואו אלון, אני לא מאמינה, תראה מה עושה לה". "יואו אלון, תראה, הוא שורף להם את הסירה". "יואו אלון, אתה קולט? הוא הולך לחפש אותה". יואו, אלון, אתה מבין? החברה שלך מעצבנת, תשתיק אותה כבר.

אחר כך חזרתי לחדר, ולאט לאט פגשתי את שותפי החדשים - איש גרמני מוזר מאוד, ושתי בנות יפניות (איך לא?). האמת, שהן היו ממש חמודות, לא כל כך משונות כמו רוב היפנים שפגשתי עד כה. מתישהו דורי הביא לי את הכסף, והאמת היא שהוא פרט לי בשער ממש מצויין. וכך, כשארנקי שוב כבד, יצאתי לשוטט בעיר. הלכתי ליד הנהר, כמעט נפלתי לנהר, הגעתי לתחנת הרכבת, וכיוון שהיה לידה סופר אז נכנסתי. זה היה חתיכת סופר ענקי, ואני, כשמעותי בכיסי, הסתובבתי שם וקניתי מכל הבא ליד, אוכל רציני (ירקות וגבינות), ואוכל לא רציני (עוגיות) ואז התוודעתי לקיר הקופסאות המופלא - קיר גדול, שמורכב מהמון תיבות פלסטיק שבתוכן המון המון דברים מעניינים. דמיינו את האיזור בסופרים כאן שבו נמצאים ממתקים במשקל, ותכפילו את זה פי כמה וכמה. שלל אגוזים, המון סוגים של פירות יבשים, רגילים וייחודיים יותר, כמו מנגו מיובש וג`ינג`ר מסוכר, המון תערובות של פירות יבשים, אגוזים, שוקולד, פאדג` למיניו, באג`יה מיקס, תערובת של מקלות קמח חומוס, אפונה קלויה ובוטנים, או אפונה קלויה בוואסאבי, שבהתחלה לא מרגישים את החריפות, ואז פתאום זה צובט את הסינוסים, אבל זה ממש מוצלח. לקחתי המון המון שקיות, כל אחת עם קצת, בשביל לנסות ולראות מה מוצלח, רק שבקופה התברר שצריך לרשום על השקיות את הקוד, אז קצת התעכבתי שם כשהקופאית המסכנה מחפשת את הקודים של הדברים, אבל התנצלתי בפניה מעומק ליבי. אחר כך חזרתי להוסטל ובישלתי ירקות ואורז והתיידדתי עם הסביבה. אני כבר לא זוכרת מה עשיתי הלאה, נראה לי שפשוט הייתי בחדר וביליתי עם היפניות.

כיוון שגריימאות` היא די חור, אין כל כך מה לעשות בה. יש אפשרויות מסביב, אבל צריך בשבילן אוטו. היפניות, דרך אגב, ממש השתגעו מאיתי וצילמו לו את האמ-אמא, מה שטיפה`לה הבעית אותו. בקיצור, היום זה יום סידורים. חפפתי את הראש, עשיתי כביסה, שלחתי מיילים בעברית, ואז משום מה העבירו אותי חדר. אחר כך הלכתי לטייל בעיר במטרה ללכת לפארק אנזא"ק ולראות מה יש שם. הדרך עברה באיזור תעשיה מרנין, אבל הפארק היה ממש חמוד. התיישבתי על ספסל, שלפתי ספר, והתכוננתי לקרוא להנאתי ואז, מכל רחבי הפארק, התחילה נהירה המונית של ברווזים לעברי. הם לא עפו, הם פשוט רצרצו להם על הדשא, נעמדו מולי ותבעו את ליטרת הלחם שלהם. הייתי שמחה לעזור, אבל כל מה שהיה לי זה אפונה עם וואסאבי, ולא נראה לי שרצוי לתת לברווזים וואסאבי, ולכן ניסיתי להתעלם מהם, למרות המבטים הנוזפים שקיבלתי מהם. בסופו של דבר הגיעו לפארק אנשים חדשים והברווזים הלכו אליהם.

חזרתי להוסטל, ופגשתי את אחת משותפותי לחדר, פינית חמודה בשם האנה. בערב הלכנו עם עוד כמה אנשים לראות סרט, ומישהו בחר לראות איזשהו סרט ריגול עם בראד פיט ורוברט רדפורד. הסרט נפתח עם המון מלוכסנים שדיברו ביניהם במלוכסנת, ומשום מה היה תרגום לתאילנדית, אבל אמרנו שזה לא משנה, כי אנחנו במילא לא צריכים תרגום. אבל אז כשפיט את רדפורד הופיעו ודיברו גם הם בתאילנדית, הבנו שמשהו כאן לא שייך והשבנו את הפסקול המקורי. הסרט היה חביב, לא יותר מזה, וחלקם ממנו מתרחשים בלבנון או סוריה או משהו כזה, ובראד פיט יושב בבית קפה ואז פתאום נשמע "נור אל שמס", שיר שאני ממש מחבבת, מה שהיה מאוד נחמד ומוזר כאחד, לשמוע שיר ערבי באמצע ניו זילנד.

 השכם בבוקר לקחתי מדורי מכתב עם כתובת ההוסטל ואצתי לסניף ווסטפאק הקרוב למקום מגוריי. לא טרחתי לעשות סקר שוק ולראות איפה הכי כדאי לי להמיר את הכסף, והחלטתי להמיר אותו בבנק הזה, מה שהיה טעות, כי אם הייתי ממירה אותו בבנק אחר, שהשלטים שלו בצבע ירוק והסמל שלו הוא סוס, הייתי מקבלת שער מוצלח יותר. לא נורא. בקיצור, נכנסתי לסניף, פתחתי חשבון, המרתי והפקדתי את המט"ח שלי. על המקום קיבלתי כרטיס כספומט ואף בחרתי לעצמי את הקוד. היתרון של הכרטיס הזה, מלבד העובדה שהוא מאפשר להוציא כסף מקירות, היא שאפשר לשלם איתו בחנויות. זה לא בדיוק כרטיס אשראי, כי אין לכם אשראי - אם יש לכם כסף בחשבון אפשר לשלם איתו ואם אין אז אי אפשר, אבל זה נורא נוח, שלא תמיד צריך לחפש כספומט, כי בכל מקום מקבלים את זה. פשוט אומרים בקופה שאת רוצה לשלם באפפוסט, הקופאית מעבירה את הכרטיס וצריך להקיש את הקוד. אחר כך קניתי בטריות למצלמה, כדי שהן לא ייגמרו לי באמצע הקרחון (וכמובן שהבטריות הישנות הספיקו לי לכל הטיול) וחזרתי להוסטל להתארגן.

לתחילת הכתבה

הלאה לקרחון פוקס

הנסיעה לפוקס היתה די ארוכה, ומזג האוויר לא היה משהו. ירד גשם, ועוד גשם ועוד גשם. קיוויתי מאוד שבזה זה יסתכם ושמחר יהיה שמשי, כי מחר, כאמור, אני הולכת לטייל על קרחונים. ההוסטל היה ממש מוצלח, חוץ מהעובדה שהאינטרנט, בגלל שהיה להם עכבר לא שגרתי, סירב לתת לי לעשות אנקודינג ולקרוא את מה ששלחו לי בעברית. יש פה מטבח ענקי, חדר משותף פצפון, ומקלחות משונות אבל נהדרות. חשבתי לצאת לאגם מת`יסון, שאמור להיות האגם המצולם ביותר בניו זילנד, אבל כיוון שהאגם במיטבו כשמזג האוויר טוב, כשההרים סביבו משתקפים בו כמו במראה, וכיוון שמזג האוויר כרגע מחורבן למדי, ויתרתי על הרעיון. אולי מחר. פוקס היא עיירה שיש לה מטרה אחת בחיים - לשרת את כל התיירים שבאים לקרחון פוקס. יש פה כל מיני מתקנים לתושבים המקומיים (שעובדים, למרבה ההפתעה, בתעשיית התיירות בפוקס), כמו בית ספר, אבל בעיקר דברים לתיירים, כמו מסעדות או סופר שמחיריו מופקעים.

בערב יצאתי עם שתי גרמניות חביבות אך הלומות משהו לאכול. לא הייתי כל כך רעבה, אז הזמנתי גינס ופבלובה. פבלובה היא קינוח אוסטרלו-קיווי ידוע, אבל היא לחלוטין לא הייתה כמו הפבלובה של הג`ירף, לה אני רגילה ואותה אני אוהבת. כאן היה הרבה מרנג חצי אפוי (ואני הרי שונאת ביצים נאות), וקצת קצפת, גלידה ופירות. חזרנו להוסטל. איתי בחדר יש עוד שבע בנות וכולן מקסימות, דיברנו ארוכות על המון עניינים והיה ממש כיף.

היום קמתי בבוקר בסביבות 8:00, כי ב-9:15 אני יוצאת ליום הליכה על הקרחון (שימו לב בבקשה, לא חצי יום - יום). די הכנתי את הדברים שלי להיום כבר אתמול בערב, אבל עוד המשכתי להתארגן. חשבתי לקחת איתי את מכנסי הגשם אבל ויתרתי על הרעיון כי הם היו בתוך התיק הגדול ולא רציתי להקים הרבה רעש שיעיר את הבנות (טעות מספר 1 - חכו, יש עוד). ארזתי לעצמי ארוחת צהריים - אננס, פפאיה ומנגו מיובשים, שני תפוחים ומים בגוון חשוד מההוסטל. ושוב אני שלילית. למה? למה חשוד? חום בהיר מראה שיש במים ברזל ואני הרי זקוקה לברזל, אז למה הקיטורים הישראליים האלה, למה?

יצאתי לדרך. בלילה ירד גשם וקיוויתי שבזה זה יסתכם. אז זהו, שלא. הגעתי למקום, שילמתי וחיכיתי שיקראו לי. בינתיים הסתובבתי בחנות שיש להם שמה אבל לא קניתי כלום כי אני לא קונה דברים בפרינציפ עכשיו - אני מחכה לסוף הטיול כדי לא לבזבז בהתחלה ולגלות שלא נשאר לי אחר כך. קראו לכולנו וחילקו לנו נעלי הליכה. שאלתי את הדוד מאחורי הדלפק, שהיה נורא גבוה (הדוד, לא הדלפק), אם הנעליים שלי לא מספיק טובות. הוא התקשה לבחון אותן, אז הנפתי רגל ושמתי אותה על הדלפק, כדי שיוכל לבחון אותה בעיון. כן, כן. הוא אמר שעדיף שאקח את הנעליים שלהם, כי העקב של הנעל לא מספיק גבוה והרצועה של הדוקרנים צריכה להיתפס שם. חילקו לנו גם גרביים והדוד, שקוראים לו רודג`ר (שזה כמו רוג`ר, אבל עם d, בחיי - Rodger), המליץ לנו לגרוב שני זוגות גרביים כי זה מה שמונע יבלות. האמנתי לו (טעות מספר 2, ועל רגל ימין יש לי הוכחה שסותרת את הטענה שלו) ואז בחרנו מעיל גשם. הבאתי איתי את שלי ושאלתי אותו אם הוא יספיק. הוא שאל אם השתמשתי איתו בגשם כבד וכיוון שלא, לקחתי את שלהם. הם גם חילקו מכנסי גשם אבל לא מצאתי במידה שלי אז ויתרתי ואפילו לא שאלתי אם יש עוד (טעות מספר 3+4, כי היא ענקית).

טוף, העלו אותנו על האוטובוס והתברר שיש שני מדריכים - רודג`ר ואייבל (=הבל). אייבל היה צעיר, נאה ונמוך, רודג`ר היה גבוה מאוד, מבוגר ומקריח, ואני הייתי בקבוצה של רודג`ר. המדריכים שאלו למי אין משקפי שמש והצבעתי, כי אין לי. ואז הם שאלו למי יש בהוסטל ויכול להביא ומי שהצביע נשלח להביא. ואז הם שאלו למי אין אפשרות להשיג משקפי שמש, אז הצבעתי שוב, כי עדיין - אין לי. רודג`ר הלך והביא לי ולאלה שלא היה להם. משקפיים די מכוערים, אבל זה מה יש. נסענו 10-15 דקות, באוטובוס די טרנטה.

חנינו ויצאנו מזג האוויר היה בינתיים סביר, אז נשארתי בטי-שירט. את הפליס ואת מעיל הגשם שלי הכנסתי לתיק ואת מעיל הגשם שלהם גלגלתי ודחפתי ברווח בין התיק לגב שלי. רודג`ר, מצידו, פצח גם הוא בהכנות, שכללו כריכת מגבת סביב צווארו וחבישת כובע פטרייה. התחלנו ללכת - הקרחון היה די רחוק, ורודג`ר הוביל אותנו בבטחה (+מכוש) למעבה יער הגשם, שהיה יפה מאוד. הבעיה היא, שכדי להגיע לקרחון צריך לטפס ואני הרי לא כל כך טובה בעליות. בקיצור, רודג`ר מוביל אותנו בזיגזגים שיכורים במעבה היער, אנחנו מדלגים על אבנים, מטפסים על מדרגות גבוהות מדי וכמעט, לפחות אני, חוטפים התקף לב. מדי פעם הייתי צריכה לעצור ולנוח קצת, אך למרבה המזל, התואר "פדלאת הקרחון" לא הגיע לי הודות לשתי אוסטרליות שהתקשו עוד יותר, וככה בזמן שכולם חיכו להן, אני החלקתי לי בשקט בין הכיסאות - מאחרת, אבל לא מעכבת את הקבוצה. באחת הפעמים שהן הגיעו, רודג`ר חייך לעברן, אבל הן אפילו לא טרחו להשיב לו חיוך. אני דווקא, כשהוא חייך אלי, חייכתי בחזרה. מדי פעם הוא גם עצר את הקבוצה כדי להסביר לנו כל מיני דברים, מה שהיה מצויין, כי זה נתן לי אפשרות לנשום.

מתישהו התחיל לרדת גשם, ומדי פעם גם ירד ברד - ואבן ברד אחת נכנסה לי לאף! העניין עם ברד הוא שזה נראה ומרגיש כאילו מישהו כועס עליך וצולף בך אבנים - אפעס לא כל כך נעים. לבשתי אמנם את מעיל הגשם, אבל לאט לאט המכנסיים והתיק שלי התחילו להירטב. בסופו של דבר הגענו לקרחון, שם הרכבנו על הנעליים את הדוקרנים שקיבלנו מקודם. לקחנו מחבית שעמדה ליד מקל הליכה עם מסמר בקצה, ואני גם לבשתי את הפליס מתחת למעיל הגשם ואז, יצאנו בדרכנו על הקרח. היה ממש מגניב. ממש ממש מגניב. כל התלונות מקודם, וגם כל התלונות שתיכף יגיעו, אסור שישכיחו את זה - זו היתה חוויה מדהימה. נכון, היא היתה יותר מדהימה אם מזג האוויר היה טוב, אבל ככה גם נהנתי וגם יש לי סיבות לקטר - ואם זה לא לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה, אני לא יודעת מה זה.

וכך הלכנו על הקרחון, ראינו כל מיני שכבות של קרח - קרח כחול וקרח לבן, תצורות קרח שונות ורודג`ר צועד בראש וחוצב לנו מדרגות. כן, כן, גם כאן עולים למרבית הזוועה, אבל לפחות פה זה יותר רגוע, כי עולים קצת ומחכים שרודג`ר יחצוב. עולים עוד קצת, ורודג`ר חוצב. העניין עם הקרחון הוא שהוא כל הזמן משתנה. כפי שרודג`ר הסביר לנו, יש איזור בהרים שהשלג נופל שם וככל שנופל יותר שלג, השלג למטה נדחס עד שלבסוף נוצר קרח, שמתחיל לבקוע החוצה לגיא, והגודל של הקרחון כל הזמן משתנה, בהתאם לכמויות השלג, פעם הוא יותר גדול ופעם יותר קטן. אחת הדרכים לגלות איפה הקרחון היה ומתי היא לפי הצמחייה - לעץ הנפוץ פה דרושות 500-600 שנים כדי לצמוח לגודל המקסימלי שלו ולכן איפה שיש עצים כאלה בגיא, יודעים שהקרחון מזמן לא היה שם, בעוד שבמקומות אחרים, שבהם יש רק שיחים, הקרחון כנראה היה לפני כמה שנים.

מתישהו הגענו לאיזור שבו הקרח מכוסה בסלעים ועפר מחתיכת הר שהתפוררה, ושם ישבנו לאכול. אני כותבת "ישבנו" במובן הרחב של המילה, כי אני עמדתי, בגלל שכזכור, לא היו לי מכנסי גשם. כולם הוציאו סנדוויצ`ים מלבד רק רוג`ר ואני, שועלי מסלול ותיקים שכמונו. הוא אכל חטיף אנרגיה ואני אכלתי את הפירות המיובשים -אוה יה. במהלך ההפסקה רודג`ר עבר ווידא עם כל אחד מאיתנו אם אנחנו בסדר ומרגישים שאנחנו יכולים להמשיך. האוסטרליות העצלניות התייאשו, אז חיכינו שיבוא מדריך לקחת אותן. אחר כך המשכנו לטפס ולטפס על הקרח, ללכת לפה וללכת לשם, ואז הגענו למקום שבו עמדה הקבוצה של אייבל, המסכן, שעמד ומיכש (או איך שלא קוראים לפעולה שעושים עם מכוש), כמו משוגע, עד שבסוף הוא החליט שאין משם מעבר. ואז רודג`ר עבר לסוף הטור של הקבוצה שלנו, ואני איבדתי באחת את מעמדי כ-teachers pet, כי עד עכשיו הלכתי ממש מאחוריו. שתי הקבוצות די התאחדו והמשכנו ללכת לכיוונים אחרים עד שלבסוף עצרנו איפשהו ורודג`ר ואייבל הכריזו שזו התחנה האחרונה. נשארנו שם, עלינו קצת למקום גבוה יותר, נחנו ואז התחלנו לעשות את הדרך בחזרה.

היה נורא כיף, מאגניב אפילו. האנשים היו חביבים, רודג`ר היה גבוה אבל אני הייתי רטובה מגשם ומזיעה, כי מעיל הגשם אמנם לא מכניס את הגשם, אבל מהווה מיני-חממה שלא מנדפת כלום. כל המכנסיים שלי כבר היו רטובים, התיק שלי היה רטוב, הפליס גם כן, ומדי פעם סחטתי את קצות השרוולים שלו, שבצבצו מתחת לשרווליו של מעיל הגשם. וגם די מיציתי כבר את העניין, אבל כיוון שלא היתה ברירה המשכתי ללכת. ואז התחיל שוב הגשם והכובע של מעיל הגשם כל הזמן עף לי וכל המשקפיים התכסו בטיפות, כך שעשיתי מאמצים שלא למעוד וליפול לתהום, כי אני מאמינה שליפול לתהום יהיה שגוי מוסרית מבחינתי. הלכנו והלכנו, ירדנו וירדנו, גם עלינו קצת בדרך, אבל זו היתה עלייה לשם ירידה. שמענו עוד הסברים על קרחונים ואז ירדנו מהקרחון.

החזרנו את מקלות ההליכה, הורדנו את הדוקרנים והמשכנו לרדת ולרדת על המון אבנים - גדולות, בינוניות וקטנות. ואני כבר בסך הכל רציתי להגיע להוסטל בשלום. ואז ירדנו מהאבנים והלכנו על דרך עפר שהיתה בהחלט ארוכה מדי מעבר לכל פרופורציה, אבל בסוף הגענו אליו וגם ראינו קיאה אחת מנשנשת חצץ. בבוקר מישהו סיפר לי על מישהו אחר ששכר רכב ליומיים ועשה ביטוח מינימלי בטענה שהוא נהג טוב וזהיר ושלא יעשה תאונה, והוא בא לטייל בפוקס ובזמן שהוא טייל באה קיאה ואכלה לו את הגומי של הראי באוטו והוא היה צריך לשלם 500 דולר. בקיצור, עלינו לאוטובוס והיידה - לפוקס. הגענו למבנה, "הזדכינו" על הציוד ואני שמחתי לצאת מהגרביים הרטובות.

אחר כך המדריכים חילקו לנו תעודות שהעידו בזו הלשון על כך שאני:
did ascend onto the icy slopes of the awe-inspiring Fox glacier, via lush rainforest, did successfully subject the leg muscles to the wearing of ponderous boots, did brave the inclemency of the South Westland weather and did endure the rambling discourses of the guides

 טוב, תוכניתי היתה כדלהלן - להגיע להוסטל, להחליף בגדים, להיכנס למיטה עם אוכל, ולא לצאת. בחדר פגשתי את ליז, בחורה מהאי מאן שליד בריטניה והתחלנו לדבר. מסתבר שגם היא נוסעת מחר לואנאקה, אז אני כבר לא אהיה לבד. אחר כך הגיעה לוסי מבריטניה ושבו וחזרו קתרין מבלגיה וסנדרה מגרמניה, בקיצור, כל אחת יוצאת ונכנסת ואנחנו כל הזמן מדברות, ממש נחמד! במקביל, הדלקתי את הרדיאטור והתחלתי לפזר עליו ובחדר את כל הבגדים הרטובים שלי, שכללו: פליס, מעיל גשם, מכנסיים, תיק, טי-שירט, חולצה ארוכה, תחתונים, חזייה, וגם ארנק ודרכון. ואז הלכתי (דידיתי, ליתר דיוק) למקלחת, שהיתה נפלאה - מים רותחים וזרם חזק. לא רציתי לצאת, למרות שבסוף כן יצאתי. חזרתי לחדר, המשכתי לדבר עם כולן ואז הלכתי לישון. אכן, יום קשה.

כתבה וצילמה: מייב, כותבת מסעותי עם עצמי באירלנד

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על האי הדרומי