עפתי לתרמילאים

טעימות ראשונות מהאי הדרומי

האי הדרומי שונה מאוד מתאומו בצפון. לא רק בנוף, אלא גם באווירה ובחיי התושבים. במרלבורו סאונדס מפרצים רבים שחורצים אותו, טרק האייבל טזמן הפופולרי שמשלב בין גאות ושפל, שפע של חיי ים וצפייה מקרוב בלוויתנים בקייקורה, וכמובן ארת`ור`ס פאס התיירותית.
אנונימי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: טעימות ראשונות מהאי הדרומי
© מאורי הירש

אל האי הדרומי

באסה. גם זה קורה. אתה בצד השני של העולם, רואה דברים שספק אם תראה עוד כמוהם, פוגש אנשים שבטוח לא תפגוש עוד כמוהם, אבל פתאום ההרגשה הזאת באה ומתגנבת לך בלי שתבין אפילו מאיפה ולפעמים אפילו למה. אין הרגשה נוראית יותר מלשבת ליד אגם מדהים בלב רכס ולא להנות ולתהות - למה כולם נהנים ורק אני לא? איך כולם אומרים "לך לאי הדרומי, אתה חייב להגיע לאי הדרומי, הכי טוב שם" ורק אני יושב כאן בבאסה? אבל גם זה בא וגם עם זה צריך לדעת להתמודד. אבל כרגיל אני קופץ קדימה, אז בואו נחזור לרצף ההגיוני של הסיפור שלי.

 עזבתי אתכם (או שמא אתם עזבתם אותי?) בוולינגטון (wellington) אצל ריקי, מתכונן להפלגה לאי הדרומי. עלינו עם האוטו כלב על הספינה והתחלנו להפליג. אין חוויה מסעירה כל כך בהפלגה בין האיים. בהתחלה יש את הנופים של האי הצפוני אומר להתראות, מהר מאוד אתה רואה את הנופים של האי הדרומי מתקרבים אליך ואומרים ברוך הבא (kia ora בניב המקומי) ואחרי שלוש שעות וחצי אתה מוצא את עצמך בפיקטון (picton). בלי לראות שום חיות מיוחדות, בלי שום אטרקציות מיוחדות על הספינה (יש בר, יש מחלקה סטייל מטוס שאפשר לשבת ולראות סרט) וזהו.

 כשראינו את הנופים של האי הדרומי מתקרבים אלינו מתוך הים, ישר ראינו שזה אי שונה לגמרי מהאי שבאנו ממנו. הוא גבוה. ז`תומרת, הוא תלול. הרבה רכסים שעולים מתוך הים בצורה קצת יותר דרסטית מרוב החלקים של האי הצפוני. אבל זאת הייתה רק ההתחלה של השוני בין האיים ולנו עוד לא היה מושג.ירדנו בפיקטון, עיירה קטנה, שיחסית לזה שהיא מקבלת את כל המעבורות שמגיעות לאי הזה, באמת לא מצויידת מספיק. נסענו אל מחוץ למעבורת, הסתכלנו אחד על השני ואמרנו - מה עכשיו? אי דרומי זה טרקים, אז יאללה בוא לטרק.

 הספר שלנו (tramping in NZ) סיפר על טרק של יומיים באיזור הקרוב, ליד ישוב קטן בשם הבלוק (havelock) בהמשך הדרך לאורך החוף של המרלבורו סאונדס (marlborough sounds), קו החוף היפהפה עם מליון ואחד המפרצים שיוצאים ונכנסים ממנו. קפצנו לסופר הקרוב, הצטיידנו (הסופר בפיקטון ממש לא גדול ולא תמיד מספק וממש לא תמיד זול, אז כדאי להצטייד מראש) ונסענו לכיוון הבלוק. תוך כדי הנסיעה (שחייבים לציין שהיא הייתה מאוד מרשימה - נופים נפלאים של הים) התחילה לרדת עלינו הרגשת מועקה, רמז לימים שיבואו אחר כך. לא הרגשנו נכון, שאלנו את עצמנו לאן אנחנו ממהרים, ניו זילנד לא תגמר לנו כל כך מהר, בוא נשב נרגע טיפה. אחרי כוס קפה טובה על חוף מפרץ מדהים החלטנו לעשות אחורה פנה ולחזור לפיקטון. הרמנו טלפון למרגרט, ההיטית המקומית וקפצנו אליה לישון.

כשהגענו למרגרט, מהתחלה ראינו שמוזר שם. ז`תומרת נורמלי שם. כאילו, זה מה שמוזר שם. המון ישראלים מסתובבים שם (היינו לפחות איזה שישה כשכבר הגענו) ואף אחד לא מדבר איתך. אף אחד לא מטיף לך. פשוט בוא, תכין אוכל אם בא לך, תישן אם בא לך, תעשה כביסה אם בא לך. מוזר... זה היט זה בכלל?

 התחלנו לשבת עם כל הישראלים שהיו שם, חלקם כבר עשו את האי הדרומי והתחילו לחלק לנו טיפים. בגדול, עלה שבאיזור הזה אנשים עושים אחד משני טרקים (או את שניהם) האייבל טזמן גרייט וולק (abel tasman great walk) או הקווין שרלוט (queen charlotte). אחר כך יצאנו כל החבר`ה לבירה מאוחר בלילה (למי שעוד לא הבין את חיי הלילה של ניו זילנד, מאוחר זה סביבות 10), מה שאמר שרק מקום אחד היה בקושי פתוח. בלילה נזרקנו בסלון של מרגרט (כבר לא היה מקום) וקמנו באופן מפתיע לקול תקיעת שופר מוקלטת. מסתבר שגרהם, בעלה של מרגרט (שהוא עיוור דרך אגב, מה שיכול להיות קצת מרתיע כשרואים אותו בפעם הראשונה, אבל יש לו חוש הומור ממש טוב לגבי עצמו והוא מנגן בחסד), אוהב להשמיע תקיעות שופר השכם ב-9 בבוקר.

 קמנו כולנו במבט תמה והתחלנו להתארגן איש איש לדרכו - מי למעבורת, מי להתחיל לטייל באי והירש ואני - לאן בעצם? ההתלבטות שלנו הייתה בגדול בין הקווין שארלוט לאייבל טזמן, אבל זה נראה לנו רחוק. למרות שזה היה קרוב. לא הצלחנו להסגר על עצמנו. פשוט ישבנו בבית של מרגרט, הסתובבנו סתם בפיקטון ולא הצלחנו למצוא כיוון. עכשיו זה נשמע מצחיק, אבל באמת לא הבנו מה קורה איתנו.

לתחילת הכתבה

בעיירה נלסון

תוך כדי הבלאגן הזה הצלחנו להגיע לאיזושהי החלטה - נלך לעשות את האייבל טזמן ולפני זה נעשה את הטרק של היומיים ליד הבלוק. אבל עדיין לא הצלחנו להזיז את עצמנו לשום מקום, חוץ מלמרכז מידע לברר פרטים וכאלה. שם פגשנו גם את יעל, שהייתה בדרך למרגרט, רק סגרה לעצמה כל מיני דברים בדרך לקווין שארלוט. היא הצטרפה אלינו אחר כך לשם ואחרי ארוחה קפצנו עוד פעם בשעה לא כל כך מוקדמת לפאב (21:30 בערך) וישבנו שם עד שעה כל כך מאוחרת (23:00 בערך) שהברמן היה צריך לגשת אלינו ולרמוז בעדינות שהוא היה רוצה ללכת הביתה בבקשה.

בבוקר קמנו מעודדים קצת יותר עם הרגשה של תוכנית ובירכנו את יעל בהצלחה בדרכה (רק שהיא כבר מזמן עזבה כדי לתפוס את מונית המים לקווין שארלוט), אבל לפחות השאירה לנו פתק. החלטנו שהיום לא נספיק כבר לצאת לטרק, אבל אפשר כבר לצאת להבלוק כדי לקדם עניינים. גם תחזית מזג האוויר הייתה טובה, חוץ מגשם עד שעות הצהריים, אז החלטנו לצאת לטיול קצר - מסלול הסנאוט (the snout) שהולך מתוך פיקטון לאורך אחד הרכסים שהולך ממש אל תוך הים. המסלול נחמד, לא ארוך מדי - שלוש - ארבע שעות, הנופים של כל הסאונדס (שעקרונית זה מפרצים שנוצרו על ידי חדירה של הים פנימה ליבשה) אבל מזג האוויר לא היה כל כך.

באמצע הדרך, פלוס או מינוס, התחיל לרדת עלינו גשם שהפך מהר מאוד למבול ועד שחזרנו לאוטו כלב, היינו כבר מלאים במים והגענו למצב שלירן, שלא היה לו כבר בגדים להחלפה, מצא את עצמו נוהג בבוקסר בלבד, כאילו זה יום קיץ ישראלי. הגענו להבלוק ומצאנו לעצמו מקום באכסנייה המקומית - בלו מון (blue moon backpackers), אכסיינה ממש לבבית - אירוח שמרגיש כמעט ביתי, עם פירות חינם, חדרים הכי גדולים הם של 6 אנשים, אפילו פינת צמחי תבלין נחמדה לשימוש האורחים וכל זה במחיר שווה לכל נפש של 19 דולר ללילה (לחברי BBH).

 לגבי הבלוק, עיירה קטנה, בדרך בין פיקטון לנלסון, מה שלא עושה אותה כלום בערך והדבר המיוחד היחיד בה הוא הדיג הגדול של המולים ירוקי הקונכייה (green shell mussels). חוץ מזה - אין בה סופר גדול, אין בה יותר מדי מה לעשות ורק רצינו מקום לישון בו ושנוכל להשאיר בו ציוד לפני הטרק. קפצנו למרכז מידע המקומי (למי שלא יודע - ככה מקימים ישוב בניו זילנד - קודם מרכז מידע I-SITE, אחרי זה הוסטל ואז אולי איזה בית או שניים) וגילינו שמהקצה של הטרק שרצינו לעשות אין כל כך איך לחזור, אלא במונית מים שעולה הון קטן. מבואסים מהתגלית שטרק של יומיים יעלה לנו כמו גרייט וולק, חזרנו לאכסנייה וניסינו לברר עם בעלת האכסנייה, שלא הייתה שם באותו רגע, מה עוד יש לעשות במקום הזה. בינתיים פגשנו זוג קנדיים מבוגר שחזרו עם שק של מולים שהם קנו והתיישבנו איתם לשיחה על ישראל, המצב הפוליטי ועוד... שיחה, שבאופן משונה, הצלחתי לחמוק ממנה בלי יותר מדי מאמץ עד עכשיו. הם בישלו את המולים וזה באמת היה טעים (הם נתנו לנו כמה לטעום), אז למי שאוהב פירות ים - זה מומלץ.

 בינתיים הגיעה בעלת האכסנייה והתגלתה כמקור ידע זמין מאוד על מה לעשות באיזור - היא אמרה שבכיף נוכל לתפוס טרמפ מסוף הטרק חזרה אל האיזור שקרוב להתחלה (דרך אגב, הטרק נקרא נדייה טרק - nidya treck והוא נשמע נורא נחמד בתור פתיחה לאי הדרומי אבל לנו כבר יצאה הרוח מהמפרשים) והמליצה לנו על חלק קטן מתוך הקווין שארלוט, שלדעתה הוא היפה ביותר בטרק הזה וכן המליצה לעצור בפלורוס ברידג` (pelorus bridge), שם יש שמורה שאפשר לעשות בה הליכה קצרה, טיול בינוני וטרק יום אפילו. היא הדפיסה לנו את המסלולים של הפלורוס מהאינטרנט והזמינה אותנו גם לצפייה בתולעים זוהרות באיזה צוק באיזור, יחד עם כל תושבי האכסנייה. החלטנו לוותר והלכנו לישון, קצת מדוכאים מכך שהתוכניות לא כל כך הולכות.

 יצאנו בבוקר לעשות את הקטע הקצר של הקווין שארלוט, שהולך ממיסלטואו ביי (mistletoe bay) לאוכף טוראה (torea saddle). יצאנו אל הדרך, הולכים, כרגיל כבר - לפחות זה לא השתנה מהאי הצפוני - בתוך הבוש. אחרי הליכה קצרה הגענו לשלט שמצביע לכיוון מצפה בראש גבעה (hill top lookout), עלינו 30 דקות כדי סוף סוף לראות מה יפה כל כך בטרק הזה - ישבנו בראש גבעה כשמסביבנו, בתצפית של 360 מעלות, יושבים כל המפרצים ולשונות היבשה של המרלבורו. פשוט ישבנו שם ונהננו מהנוף. התחלנו לראות מה כל כך שווה באי הזה שכולם רצים אליו, ואנחנו נמצאים באחד החלקים הפחות מדוברים שלו. ירדנו מהמצפה, המשכנו קצת וחתכנו כבר לפני האוכף דרך איזה שביל צדדי חזרה לכביש וניסינו לתפוס טרמפ חזרה לאוטו. מסתבר שבאיזור הזה, אנשים לא כל כך ששים לעצור לשני גברים צעירים מזוקנים ופרועי שיער וכך בילינו את כל ההליכה על הכביש בניסיון לעצור מכוניות חולפות, עד שהגענו לאוטו ברגל, שעה וחצי מאוחר יותר. לא היה לנו כבר כוח לנסות אפילו את הפלורוס ברידג` ופשוט חתכנו לנלסון, כדי לצמצם כבר לכיוון האייבל טזמן.

הגענו לעיר, סוף סוף עיר אמיתית פעם ראשונה באי הדרומי - מקום שאפשר לקנות בזול, למצוא אינטרנט במחיר סביר ולשבת בפאב נורמלי. ישר חתכנו למרכז המידע הגדול שיש ועשינו את הסידורים לאייבל טזמן. כיוון שהאייבל טזמן הוא גרייט וולק וכנראה הפופולרי שבהם, צריך לקבוע מראש איפה ומתי אתה ישן ולשלם מראש. הבחורה מהדוק (DOC - Department of Conservation) הייתה נורא חמודה ויעילה וגם די לחוצת בית, כי הגענו רגע לפני הסגירה - היא בדקה איפה פנוי, בדקה שזה מסתדר לנו עם זמני גאות ושפל, כי יש חלקים בטרק שחייבים לעבור בשפל, כתבה לנו מתי אנחנו יכולים לעבור איפה, סימנה לנו איפה אנחנו ישנים, לקחה את הכסף ושלחה אותנו לחבר`ה ממול למצוא לעצמנו מונית מים (water taxi) לסוף הטרק. קבענו לעצמנו אחת, שזה בעצם הדבר הכי יקר בטרק - 36 דולר לאדם, לעומת 10 דולר שינה בקמפינג לכל לילה ויצאנו למצוא לעצמנו אכסנייה ללילה.

 אחרי מעבר קצר בין האכסניות בעיר הגענו למועדון נלסון (club nelson) - אכסנייה ענקית שיושבת באחוזה גדולה שהוסבה להוסטל - מליון ואחד חדרים וב- 19 דולר מקבלים מיטה בחדר ענק בחדר שיש בו 30 מיטות בערך, שזה קצת לא נוח כשאנשים חוזרים באמצע הלילה ועושים רעש רק כי הולכים על רצפת העץ שמכסה את המקום. יש בריכה ואוירה טובה, אבל זה קצת המוני מדי, במיוחד כשהמטבח הקטן יחסית לגודל של המקום עמוס. פגשנו שם את טליה ושני חבריה הגרמנים שהיא מטיילת איתם. למחרת בבוקר הלכנו איתם לשוק של יום ראשון ומסתבר שהצלחנו (כרגיל, בלי לדעת) להגיע בדיוק ביום שיש את השוק הגדול ביותר של השנה. הסתובבנו בשוק קצת זמן, בלי למצוא שום דבר מיוחד, למרות שזה היה נחמד והיו גם הופעות של אומנים נודדים שעקבו אחרינו גם אחר כך בערים שהגענו אליהם באיזור נלסון. היה נורא נחמד, אבל את המציאה האמיתית גיליתי בחנויות הספרים המשומשים באיזור - ספרי איכות של כל הסופרים הגדולים ב8, 10 דולר. שני ספרים מאוחר יותר, היינו בדרך למוטואקה (motueka), העיירה הכי קרובה לאייבל טזמן.

 אחרי חיפוש מהיר בסביבה מצאנו את "התפוח השמח" (happy apple backparckers, הם אוהבים לתת שמות כאלה באיזור כמו "הקיווי הצוחק", "הפיל הלבן"), התמקמנו שם וגילינו הוסטל נחמד מאוד עם אווירה טובה. הבעלים הם זוג שגר באכסנייה ונמצא שם כל הזמן ומארח אותך בכיף. החדרים קטנים בצורה טובה - 4 אנשים בחדר, מקסימום, וגילינו להפתעתנו שיש שולחן סנוקר בחינם מה שהביא את הירש למסקנה - כל פעם שיהיה לנו זמן לשרוף, יהיה פול (יענו סנוקר). שוב קמנו בבוקר, יצאנו והגענו לאייבל טזמן, שמתחיל כמה קילומטרים צפונה ממוטואקה. הטרק מתחיל ממש מחוץ לעיירה קטנה, שקשה למצוא בה מקום לינה, אבל אם כן - אפשר פשוט להשאיר שם את האוטו וללכת משם לטרק. אבל חניון המכוניות של הטרק הוא גם בטוח באופן סביר.

לתחילת הכתבה

טרק האייבל טזמן

האייבל טזמן הוא טרק יפה מאוד. בכל מקום מפרצים מדהימים, ים, גיאות ושפל שההבדלים ביניהם מדהימים וכרגיל, הליכה בבוש. אבל יש כמה בעיות איתו - הראשונה - הוא הטרק הכי פופולרי בניו זילנד בערך ולכן כל שתי שניות תפגוש מישהו אחר, מה שעושה קצת הרגשה של טיול שנתי. השנייה - הטרק הרגיש קצת מוכן מדי בשבילי - המסלול נפרץ כל כך קל שפשוט הולכים 10 ק"מ בלי להרגיש בכלל, רצים בלי להתכוון ולפעמים השביל כל כך מובדל מהסביבה שיש הרגשה שמה שחסר זה רק זכוכיות בשני הצדדים של השביל ובכלל הייתי מרגיש כמו במוזיאון. שלא תבינו לא נכון - מאוד נהניתי. יפה מאוד, למרות שרוב הזמן הולכים מעל הים ולא ממש על החוף (כי לפעמים פשוט אין חוף) והחלק שאפשר ללכת בו רק בזמן שפל הוא די מגניב, כשאתה קולט שבזמן אחר, היית הולך מתחת למים בחלק מהמקומות ואתה רואה את הגלים מנסים להתנפץ אליך, אבל כח המשיכה של הירח עוצר אותם.

גם פגשנו הרבה ישראלים באתרי קמפינג ואפילו פגשתי בפעם הראשונה קוראת שלי שזה היה די מגניב. החלפנו הרבה טיפים לגבי אוכל, ציוד ומסלולים וגם פגשנו לא מעט אנשים שעשו את המסלול בקייאקים, דבר שלא הבנתי בהתחלה. רק אחרי זה, בטקסי חזרה מהטרק הבנתי מה פספספתי - נכון, הם לא ראו את כל החופים מלמעלה והכל, אבל הם ראו את מה שאני לא ראיתי כי הלכתי עליו - כל מיני צוקים וסלעים ומושבת כלבי ים. את הטרק סיימנו אחרי יומיים ושעה. למה שעה? ובכן הבעיה שהמקום האחרון ממנו הסירה אוספת הוא לא בסוף המסלול ואנחנו לא תככנו את הזמן שלנו טוב, ככה שלא היה לנו מספיק זמן לעשות את הסיבוב של החלק האחרון, שאמור להיות הכי יפה ואמורה להיות בו מושבה של כלבי ים. אז יצא בסוף שישבנו 5 שעות סתם על הים, מה שגם היה כיף בכל זאת.

 קיצר - כמה המלצות קטנות לגבי האייבל טזמן. דבר ראשון - תעשו אותו, הוא יפה, הוא קליל והוא נחמד. דבר שני - שווה לשלב את הקייאקים - יש מליון ואחת אופציות - יומיים בקייאק ויומיים ברגל, יום בקייאק ולחזור אחורה, שבועיים בקייאק שעתיים ברגל, הכל תלוי כמה אתם מוכנים להשקיע (בכל מקרה זה לא זול). אבל אם משלבים קייאקים והליכה - זה משיג את הכל מהכל. דבר שלישי - לא לישון באתרים הגדולים יותר (אלה שקרובים לביקתות), ככה תצליחו לברוח טיפה מההמוניות של הטרק הזה. ואחרון חביב - תעשו שלושה לילות, רק כדי שתוכלו לעשות את החלק האחרון של המסלול. ואם אתם רוצים המלצה אחרונה - הירש המציא רוטב זול וטוב מאוד לפסטה באייבל טזמן.

 חזרנו לתפוח השמח לעוד לילה של משחקי פול וקמנו רעננים ומוכנים. למה? לאן? אנחנו לא מתכננים קדימה ואז אנחנו תמיד נתקעים. אם לא שמתם לב עד עכשיו בכתבה, אז מאז שהגענו לאי הדרומי, בעיקר הגענו לאנשהו, הלכנו לישון, קמנו בבוקר ונסענו הלאה עם אולי איזה מסלול קטן בדרך. זה הקטע שהבאסה מגיעה אליך - כשאתה מרגיש שאתה מפספס את הכל, שאתה נוסע ממקום למקום ופשוט לא יודע למצוא את הדברים הנכונים. כאילו, עד עכשיו הייתי כבר שבוע בערך באי הדרומי ומה עשיתי? את האייבל טזמן? לאן שאר הזמן הלך? הבאסה תפסה ראשונה את הירש בדיוק כשאני הצעתי ברגע של ספונטניות לנסוע לכף פיירוול (cape farewell), הנקודה הכי צפונית באי הדרומי. נסענו לשם, כשלירן פשוט בחשק לכלום. הגענו לכף, שהוא באמת מרשים - צוקים גדולים שיורדים אל תוך האוקיינוס, אני מדלג מגבעה לגבעה כדי לקבל נוף של הפיירוול ספיט (farewell spit) רצועת אדמה צרה שיוצאת מהאיזור ולפי מה שאמרו לנו במוטואקה מתכסה בזמן גיאות, ולירן בקושי נגרר אחרי.

לתחילת הכתבה

חופים ואגמים

הזמן היחיד שהוא התעודד טיפה היה כשלקחנו פנייה לחוף לא רחוק - חוף פרריקי (Wharariki). הפנייה נמצאת ממש לפני הפנייה לכף ואחרי נסיעה קצרה מגיעים לחניון ממנו יש הליכה של חצי שעה בערך לחוף עם דיונות לבנות לבנות, חול גרוס יפה ומים קפואים - אבל זהירות - לא להכנס לשחות יותר מדי עמוק - יש שם זרמים חזקים שיכולים לסחוף אותך איתם בקלות. האמת, הסיבה היחידה שהגענו לשם זה כי הייתה אמורה להיות מושבת כלבי ים שם באיזור. אבל אנחנו לא ראינו. לפחות בהתחלה, אבל אז זוג גרמנים גילו לנו שבגומחת סלע לידנו שוכב כלב ים. ניגשנו אליו, וכנראה הוא היה חולה או משהו, כי הוא נראה במצב ממש רע. בדיוק כשהייתי עסוק בלתפוס אותו במצלמה בפוזה הכי יפה שאפשר, שחה פתאום לחוף עוד כלב ים, הרבה יותר גדול ויפה, התחיל לזחול ולקפץ לו על החול ולדפוק פוזות מאיימות אל מול המצלמות שלנו. זה היה פשוט מדהים, מפגש בלתי אמצעי עם החיות האלה, בלי המוני תיירים מסביב - רק אנחנו, הכלב והים. הזוג הגרמני סיפרו לנו גם שבאיזור, כאשר יש שפל, נשארות בריכות קטנות שאפשר להכנס אליהן ולשחות עם כלבי הים שנשארים לצידן ובתוכן, צריך רק להזהר מהאמא כלבת ים, שלא תתעצבן.

אבל זה לא עזר ללירן, שנשאר די מדוכא. חזרנו למוטואקה, הפעם כדי להשאר בחיבורים שמצאנו במקום - אצל ביל וג`והנה, שני הולנדים שקטים ומבוגרים, שנפתחים ברגע שעוברים את החצי שעה הראשונה של המבוכה. הם ישבו איתנו ודיברו על יהדות ודת (עם טיפה נצרות, אבל גם רק בעניין שנבין במה הם מאמינים ולא בקטע של הטפה) עד אמצע הלילה (עשר וחצי בערך) וג`והנה אפילו ישבה איתנו בבוקר וטעמה מהקפה השחור שבישלנו לנו.

 אבל אז הגיע תורי לקבל השבזה. ממוטואקה נסענו לכיוון הפארק הלאומי נלסון לייקס (nelson lakes national park) ואני הבנתי שדברים לא יהיו כמו שחשבתי שיהיו - לא נהיה כל רגע בטרק, אי אפשר כל שנייה ליהנות - לא נעמוד בזה פיזית, כלכלית וגם לא נספיק לראות חצי מהדברים שאנחנו רוצים לראות. אפילו כשהגענו לנלסון לייקס - פארק של אגמים של מי הפשרת שלגים (מים קפואים קפואים קפואים, יותר מהאוקיינוס) בלב רכסי הרים שקוראים לך "טפס עלי, תקיף אותי", לא הצלחתי להתעודד. רק טבילה קצרה באגם הצליחה קצת לשטוף מעליי את הבאסה.

 נכנסנו לרחצה קצרה במים הקפואים מאוד מאוד (אחרי הכל מי הפשרת שלגים) של אגם רוטואיטי (Lake Rotoiti) וזה קצת שטף את הבאסה ממני ודברים התחילו להראות קצת יותר טוב. בדיוק כשהתחלנו לחזור לאוטו כלב שלנו, השמיים התקדרו ועד שהגענו, כבר התחיל גשם לא קל, כמובן. העברנו נסיעה שקטה מאוד לכיוון בלנהם (blenheim), כשבדרך שוקעת בי הבנה לגבי הבאסה.

בשלב מסויים, אתה נכנס לשגרה בטיול. אפילו שזאת שגרה מאוד לא שגרתית, כי נדיר שאתה יותר מיומיים באותו מקום וכל הזמן זז, דברים מתחילים להראות מאוד דומים. לפעמים דומים מדי. אתה מתחיל להרגיש שאתה סתם רץ ממקום למקום ולא נהנה ומפספס את כל הדברים היפים באמת כי אין לך מושג וכולם מסביב רק נהנים חוץ ממך. זה הקטע של הבאסה. זה משהו שקשה להמנע ממנו. בטיול לא הכל יכול ללכת חלק, לא תמיד תוכל ליהנות הכי בחיים, לא תמיד תוכל לראות רק דברים מעניינים. לפעמים תרגיש תקוע, לפעמים תרגיש מבוזבז, לפעמים תרצה לעבור כבר ארץ כי יראה לך כאילו בחרת את הארץ הלא נכונה בשבילך. זה קורה.

 הדבר החשוב להבין, וזאת ההבנה שנחתה עליי במהלך הנסיעה וגם בעזרת מייל מרוני שהייתה שנה לפני בניו זילנד וסיפרה לי שגם לה היו קטעים כאלה והיא למדה להעריך את ניו זילנד רק אחרי שהיא עזבה, שגם זה חלק מהטיול, חלק מהחוויה. זה משהו שצריך לקחת בחיוך, בכיף. לדעת ליהנות גם מזה. בכלל אני חושב שזאת עצה טובה לחיים בכלל. אז אם אתם מטיילים, או אפילו סתם בחיים, מרגישים תקועים או מדוכאים או לא במקום, תנו חיוך. תזרמו עם זה. אתם נהנים ואתם חווים, גם אם אתם לא מבינים את זה כרגע.

 ואחרי שהבנתי את זה, נחתו עליי רגיעה ואושר והגענו לבלנהם, עיר קטנה שהיא בערך המקום האחרון באיזור מרלבורו שלא היינו בו ושעד שהגענו הייתה די סגורה ולא כל כך מעניינת ומצאנו לנו היט לישון בו. על הלילה בבלנהם אין הרבה מה לספר, מעבר לכך שישנו אצל זוג ששניהם מתפקדים ככמרים של הכנסייה הצמודה אליהם, מה שגרם לנו לצפות להרבה חפירות על דת - מה שלא קרה, ויש אינטרנט חינם, אז גם זה טוב.

לתחילת הכתבה

שייט לוויתנים

בבוקר יצאנו מבלנהם לכיוון קייקורה, עיירת חוף שידועה במגוון חיי הים שרואים ממנה - לוויתנים, אלבטרוסים, דולפינים, כלבי ים ועוד. מה שיוצר את כל המגוון הזה הוא העובדה שקייקורה יושבת על חצי אי שיושב על מדף סלע שבמרחק קצר מאוד מהיבשה נחתך ויוצר קניון בעומק של מעל 1000 מטר, שביחד עם הזרמים החמים והקרים שמתנגשים שם, גורם להרבה מאוד אוכל לשלל היצורים לעלות ולכן הם מתרכזים במקום כל כך קרוב ליבשה.

הגענו לקייקורה ואחרי שקבענו דרך האיי סייט (I-SITE) המקומי שייט לצפייה בלוויתנים (130 דולר) לעוד יומיים מצאנו לעצמנו מקום לינה באכסנייה קטנה וחמודה בשם הלייזי שג (Lazy Shag). אכסנייה חמודה וזולה (20 דולר ללילה) עם אווירה נחמדה.

למחרת בבוקר, יצאנו לטיול הליכה קצר לאורך המצוקים של חצי האי ואמורים לצפות בו בשתי מושבות של כלבי ים. המסלול מתחיל במושבה הראשונה, שם אפשר לראות כמה כלבי ים רובצים להם ולא עושים הרבה יותר מזה. משם הוא עולה על הצוקים ועולה ועולה ואז הולכים לאורך הצוק עד שרואים שלמטה למטה יש מושבה גדולה של כלבי ים. אז אני והירש לא היינו מרוצים מזה בכלל וירדנו בשביל תלול מאוד מהצוקים (אבל עדיין שביל), גולשים במורד הבוצי ומחליקים לא מעט פעמים, מה שיצר מצב שבו נראנו קצת כמו שוורצנגר ב"הטורף" הראשון, כשהוא עולה על איך לנצח את הטורף. היו שם הרבה מאוד כלבי ים למטה. אפשר להתקרב מאוד אליהם אפילו. רק מה, הם לא עושים יותר מדי. לא שציפיתי לראות אותם מקפיצים כדורים על האף ועושים תרגילים אקרובטים, אבל לראות 50 כלבי ים בערך שוכבים, ופעם ב אחד מהם עושה טובה ומרים את האף זה לא ממש מלהיב. מישהו אמר לי שלבוא יותר קרוב לשקיעה זה רעיון יותר טוב, כי אז הם מתעוררים. אולי...

בכל מקרה, חזרנו לעוד לילה בלייזי שג, חברנו שם לגברת (כאילו היא הייתה קצת מבוגרת יחסית לחבורה, אבל עם ראש של בחורה צעירה) אירית ובחורה אמריקאית ולקחנו איתם את טעם החיים של מונטי פייטון בדי וי די, מה שהעביר את הלילה די בכיף.

נפרדנו בבוקר מהלייזי שג, מקום שבהחלט היה כיף להעביר בו את הזמן והמשכנו לשיט הלוויתנים שלנו. מתוך 3 וחצי שעות שזה לוקח, רק שעתיים ורבע הם על הים עצמו (שאר הזמן זה בנסיעה אל הנמל וחזרה וקצת הסברים). הם גם לא מבטיחים לך במאה אחוז שבאמת תראה לוויתנים, אבל נותנים 80 אחוז חזרה אם לא ראית, אבל הם די דואגים שתראה. למי ששמע שהם מאתרים את הלוויתנים בעזרת מטוסים וכאלה, זה שטויות. הם משייטים ומחפשים להם לוויתנים בעזרת מיקרופון תת ימי שהקפטן מוריד ומנחשים לפי הקולות מי עולה ומתי. בתור גיבוי הם מעבירים בין הקפטנים מידע לגבי מתי כל לוויתן צלל ואיפה ואז הם יודעים איפה ומתי בערך הוא אמור לעלות. אז בסוף כל זה, מה באמת ראיתי? ראיתי שני לוויתנים, אחד שהקפטן מצא בעצמו ואחד על סמך תצפיות קודמות, מה שגרם לכך שאנחנו ועוד שתי ספינות התקבצנו סביב אותו לוותין מסכן, להקה גדולה של דולפיני דאסקי (Dusky Dolphins) שקפצו ועשו לנו סלטות ושטויות ועברו מתחתינו ומסביבנו, כמה כלבי ים ששוכבים בשמש ואלבטרוסים אחדים.

למי ששואל את עצמו אם זה שווה 130 דולר, אז אני אגיד ככה - תשאל את עצמך כמה אתה באמת להוט אחרי הלוויתנים. אני מאוד רציתי לראות לוויתנים וממש התלהבתי, אבל אני מבין אם אובייקטיבית בנאדם שזה פחות מעניין אותו לא יהיה מרוצה, כי מה שרואים מהלוויתן בסופו של דבר זה גבעה במים לכמה זמן, שפולטת מים כל כמה שניות וכשהוא צולל את הזנב שלו מתרומם (שזה באמת מרשים). הדולפינים הם גם ממש מגניבים, אבל אם אתם לא מתלהבים מהלוויתנים, אז תעשו שחייה איתם במקום, זה נראה לי עדיף. ותמיד יש את האופצייה של שחייה עם כלבי ים, שאמורה להיות ממש כיף. קיצר - אם אתם אוהבים לוויתנים - תלכו, אם לא - תמצאו עיסוק אחר.

 עזבנו את קייקורה לאחר השיט, כשבתכנון שלנו היעד האחרון לכתבה הזאת - ארתור`ס פאס, עיירה תיירותית קטנה בלב האלפים הדרומיים (Southern Alpes - הרכס שהולך דרך כל האי הדרומי בערך). הסתבר שזאת נסיעה ארוכה מאוד. ארוכה מדי לאותו יום, אז מצאנו לעצמנו על הדרך היט בעיירה קטנה ששמה רנגיורה (Rangiora). עיירה של כלום באמצע שום דבר - בקושי I-SITE יש. מרכז העיירה הוא הסופרמרקט שיש שם ולא יותר. הגענו להיט שלנו וממש שמחנו - סוף סוף היט שמזכיר היט - ז`תומרת - משהו משוגע ולא ברור, לא כמו כל ההיטים והחיבורים הנורמליים בצורה לא נורמלית שהיינו בהם עד עכשיו באי הזה.

הבית כולו מצוי בכזה בלאגן, כאילו מישהו הלך והפך אותו בכוונה והאנדרלמוסיה השתלטה על יושביו. קיבלו אותנו אלווין, בעל הבית שדיבר בצורה ממש לא ברורה, אישתו שנראתה כאילו היא בנוייה עם הכורסה שהיא ישבה עליה, ביתם עם בעלה שנראה כמו אופנוען שנשכח שם והנכדה שלא הפסיקה לדבר איתנו. הם בדיוק היו בזמן האוכל, אז יצאנו לקנות כמה מצרכים ולתת להם להתארגן (בחדר שהיה מיועד לנו, מעבר לשתי מיטות וערימת מצעים היו גם מנוע של אופנוע, חלקי חילוף ושאר זבל). אני הייתי כל כך שמח למצוא מקום מעניין בחור הזה, שפשוט חיכיתי כבר לחזור. זאת הייתה טעות. כשחזרנו והתחלנו להכין אוכל, הנכדה לא הפסיקה להציק לנו ובסוף גם התיישבה לאכול איתנו.

הבלאגן התחיל להיות מעבר לרמת הצחוקים והיום הסתיים בזה שאנחנו ישנים בסלון (מסתבר שהחדר שלנו נמצא בשימוש ארעי על ידי האופנוען הנטוש והחדר השני תפוס על ידי הבן בן ה-40 שלהם שעבר לגור איתם) ושאלווין מראה לנו תמונות מטושטשות של אבנים מוזרות שהוא מצא והכל התחיל להרגיש כבר יותר מדי לא נעים. הקטע המעניין היחידי בערב הזה היה כשאלווין הראה לנו את התמונה של החווה שלו מפעם והוא ואישתו עמדו ודיברו בערגה כזאת על החווה במשך חצי שעה והביטו בתמונה בכיסופים כאלה, שלמרות שהפרטים עצמם היו ממש משעממים, המראה היה יפה.

בבוקר, הבלאגן המשיך כשאלווין התחיל להראות לנו את האבנים המוזרות שאת תצלומיהן ראינו אתמול (יחסית לגבר בן 80, יש להגיד, הוא יותר נמרץ מרוב הילדים בני ה- 8 שאני מכיר) והסביר לנו איך אלוהים והסיפור של ישו מתגלים בהן ובירח ובאדמה ובטבע ובתאריכים. במשך שעה וחצי בערך הוא דיבר על זה. אנחנו מצאנו את הפאוזה הראשונה ופשוט נמלטנו משם, בלי לשים לב לאן אנחנו נוסעים. לא נעים לי להגיד את זה, אחרי כל כך הרבה חוויות טובות שהיו לי בהיט ובחיבורים, אבל זו באמת הייתה חוויה רעה. פשוט לא נעים להשאר שם ולישון ולספוג על הבוקר הרצאה כזאת (שהייתה תלושה לגמרי מהמציאות). אז לא נעים לי להגיד, כי בכל מקרה אין להם הרבה מתארחים והם באמת ניסו לתת לנו את היחס הכי טוב שהם יודעים, אבל תנסו להמנע מלהגיע לאלווין ברנגיורה. העיירה עצמה לא מעניינת ובאמת לא שווה את הלילה הרע הזה.

הגענו לארת`ורס פאס דרך כביש מדהים שחותך בעמקים של נחלים רחבים, מתחת לפסגות מושלגות לעיתים. מעבר לכל פנייה נגלה נוף אלפיני יפהפה והכביש אפילו בנוי בצורה שלא כזה מרגישים את העלייה. הבעייה היחידה הייתה שהכביש נמצא כל מאה מטר בתיקונים, למרות שלא נראה שיש בעייה איתו, מה שמאט מאוד את הנסיעה.

 קפצנו למשרד המקומי של הדוק (DOC) שהיו מאוד יעילים ונתנו לנו את כל מה שצריך לדעת על הטרק בן היומיים שתכננו לעשות - טרק הקס-לגון (Cass Lagoon) שנקרא על שם שני האוכפים שעולים עליהם בדרך, שמהם נשקפים נופים נפלאים של הסביבה. מצאנו לעצמנו מקום ללילה (ה-BBH / YHA המקומי - The Mountain House - מקום שקט ונחמד, עם חדרים קצת צפופים אבל מה שנחמד בהם זה שכל חדר נקרא על שם בקתה בפארק של ארתור`ס פאס ומספר עליה). צפינו קצת בקיאות (Kea)- התוכי האלפיני שמסתובב באיזורים האלה ואוכל כל מה שלא שומרים עליו (כולל נעליים, שקיות ניילון, רשתות של חלונות וכו`...) ונחשב לדי מכה, למרות שהוא די חמוד.

 בערב זכינו להזדמנות נדירה עד לרגע זה - מספר הישראלים באכסנייה היה גדול יותר ממספר הלא ישראלים. ממש נהייתה קומונה ישראלית קטנה, כשבפעם הראשונה אני פוגש מטיילים דתיים בניו זילנד (מסתבר שאפשר, צריך רק להביא כלים משלך, לקנות מוצרים ספציפיים מאוד ולא לאכול בשר) ולא מעט אנשים נחמדים אחרים. אחד מהם היה רני - איש קבע שצירף את כל ימי החופש שלו מהשנה החולפת והשנה הבאה וארגן לעצמו איזה חודש וחצי בניו זילנד. הוא שמע על הטרק שאנחנו מתכננים והחליט / ביקש / הציע להצטרף. כמובן שלא סירבנו.

לתחילת הכתבה

יוצאים לטראק

בבוקר יצאנו לטרק ומזג האוויר האיר לנו פנים עם יום נפלא. הורדנו את האוטו כלב בצד אחד ונסענו עם האוטו של רני לצד השני. הטרק מתחיל בעיירה קס (Cass), שנראית בערך כמו התנחלות לא חוקית, וממשיך לאורך נהר הקס כמה קילומטרים טובים, בלי סימון של ממש. פשוט הולכים וחוצים את הנחל והולכים וחוצים שוב ומרטיבים את הנעליים ועוד פעם חוצים, עד אשר שמגיעים לאחד מהסימונים וחותכים איתו לאורך הגדה שמאלית של הנחל. לאט לאט התגלה לנו משהו לגבי רני - הוא לא מטייל כמונו. משום מה, הוא חושב שלעצור זה סוג של חטא. הוא רואה את הזמנים שהדוק מגדירים להליכה כאתגר שיש לשבור. אנחנו יותר בקטע של לעצור כשעייפים, ליהנות מהנוף (גם אם זה רק עוד בוש) ולשתות קצת קפה. עלינו ועלינו דרך הבוש, עד שעברנו את קו העצים ונגלו לפנינו הפסגות הנפלאות של הפארק - לבן וחום מסביב, פסגות ושלג עד השמים, איזה יופי.

ירדנו מהאוכף אחרי חנייה קצרה דרך יער יפהפה - הרבה עצי ביץ` (Beech, אני לא יודע איך קוראים להם בעברית) שפשוט התכסו בירוקת, מה שגורם לך להרגיש כאילו אתה הולך בתוך גוש ירוק, מה גם שהשמש לא נכנסת יותר מדי דרך הצמרות. והגענו לבקתה היחידה בטרק שעולה כסף (10 דולר ללילה) והיחידה שנראית כמו מקום שאפשר לישון בו (שאר הבקתות הן בקתות ציידים שהוקמו בשנות ה- 50 ונראה כאילו לא ישנו בהן עד אז) - שירותים סבירים, מים זורמים ומגן מזבובי החול שפשוט יצרו מצור על שתי הדלתות. פגשנו בביקתה בחור אמריקאי בשם גרג שפרש את הציוד שלו על כל הבקתה. הוא סחב על עצמו את הדברים שיאפשרו לו את הנוחות המקסימלית שהגב שלו יכול לסחוב, סה"כ 25 קילו או קצת יותר של ציוד - בגדים לשלל מצבים, משאבה לטיהור מים (טוב, גם לי יש אחת כזאת וטוב שכך, כי אז לא צריך להסתובב עם יותר מדי מים), כסא קטן ואפילו יין משובח בתוך מיכל קטן. מעבר לזה הוא היה ממש מצחיק ונחמד היה להעביר איתו שיחה, אז למחרת הוא כבר הצטרף אלינו למסלול.

את המסלול גרג עשה ממש כיף - לראות גבר בן 40, עם תיק ענק שמתלהב מכל דבר קטן ("O Great wanderful wow") ועוצר באמצע עליות וצועק ווווווהווווווו!!!!! זה ממש מצחיק ומשפר מצברוח בקטעים הקשים. הטרק ממשיך בחיבור של שני נהרות, שאחד מהם חוצים על כבל (שזה די מגניב - לאזן את עצמך עם התיק על כבל אחד ולאחוז בשני כבלים אחרים) ואז עולה לאט לאט לאוכף לגון. ממש בהתחלה יש טיול צד קטן ששוה לקחת (כולה 10-15 דקות כל כיוון) בשם מירור טרן (Mirror Tarn), פשוט זורקים את התיק הגדול ועולים לאורך המסלול התלול עד לאגם קטנטן וירקרק שנותן השתקפות נחמדה מאוד של הסביבה. זה די יפה.

עלינו ועלינו וקצת נמאס לנו, בייחוד עם רני שדוחף כל הזמן קדימה ולא נותן לעצור. יש לי שאלה לאנשים כמו רני - למה אתם יוצאים לטייל ככה? יש דברים שמעצבנים אותי ואני מבין אז אני סובל. אז זה מעצבן אותי ואני לא מבין - למה פשוט לבוא למקומות הכי יפים בעולם ולרוץ ולרוץ ולרוץ ולרוץ בלי לעצור, ליהנות מהאוויר, הנוף, מהשלמות? למה לשלם כל כך הרבה? אתם בכלל לא יודעים מה יש סביבכם. באותה מידה אתם יכולים ללכת הלוך חזור את העיר שלכם עד שיימאס לכם. החוויה תהיה קרובה.

 בכל מקרה, אחרי שעלינו ועלינו ועצרנו לצהריים והמשכנו לעלות, שברנו את קו העצים שוב והגענו אל מעל לאוכף לגון, ללא ספק היפה מבין שני האוכפים - הנוף הוא כמעט 360 מעלות - ובכל מקום שתסתכל תהיה פסגה יותר יפה מקודמתה - עם קרחונים ושלגים בלי סוף. אפילו שרני קצת התנגד, עצרנו לתמונות וכדי לתת לגרג להתפעל לגמרי מהנוף ("O Wonderful, Great, Amazing, Wow!!!") והתחלנו בירידה הארוכה לאורך הצלע של הר ברוס (MT. Bruce) אל הבקתה האחרונה בטרק, שבניגוד לביקתות הקודמות מסוגה (הסוג החינמי והישן), דווקא הייתה מקום ראוי מאוד לשינה ואם לא הייתי צריך ללכת חזרה לאוטו כלב, בכיף הייתי נשאר שם לילה, בייחוד לאור זה שכשחזרנו לארתור`ס פאס גילינו שהאכסנייה מלאה (מצב די רגיל שם) ובילינו את הלילה באתר קמפינג של הדוק (5 דולר לאדם ללילה). אבל לפחות הרווחנו עוד לילה עם גרג, שזה כיף, בייחוד אל מול פיצה ובירה במסעדה המקומית (שדרך אגב הייתה טובה למדי בתור ארוחת סוף טרק). זהו, למחרת בבוקר נפרדנו מגרג ומארת`ורס פאס, בלי לעשות את האבלנץ` פיק ( avalanche peak), טרק יום שרוב מי שבא לארתור`ס פאס, בא בשבילו, כי לא הרגשנו שנראה שם משהו יותר טוב מאוכף לגון.

 היעד הבא - החוף המערבי, וונקה, קווינסטאון ואחריהם הפיורדלנד, אבל רק בכתבה הבאה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על האי הדרומי

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם