ים ובעלי חיים בקצה הדרומי

...סיימנו את הביקור בדיוק כאשר הגיעו כמה משבי רוח, ולפתע מעלינו הופיע אלבטרוס מרחף, דואה באלגנטיות מבלי לנופף כלל בכנפיו ובהחלט מצדיק את שמו ה``מלכותי``!
dan shalem
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: ים ובעלי חיים בקצה הדרומי
© מאורי הירש

בדרך קטלינז

הקטלינז: (Catlins)
 המסלול הנופי (ה- Southern Scenic Route) כפי שהוא משווק כאן, מתחיל מטה-אנו ונמשך עד דונדין (Dunedin), אך למעשה מרבית נקודות העצירה היפות מרוכזות בקטלינז (Catlins), בין אינוורקרגיל (Invercargill) לבלקלוטה (Balaclutha). הדרך האורכת יומיים אינה סלולה לכל אורכה, אך עבירה בהחלט וכיום בעיצומה של סלילה חדשה.

הווי מקומי:
 בדרך עוברים עיירות קטנות ולא ממש מעניינות, חלקן כה ריקות ושקטות, כמעט עיירות רפאים. באחת מהן, טוטפרה (Tuatapere), המתהדרת בתואר המוזר "בירת הנקניקיות", חצינו את רוב העיירה בלי לראות נפש חיה, ואז בסופה פגשנו את כולם בתחרות חטיבת העצים השנתית. נשארנו וצפינו בהפנינג המקומי, הרבה בירות ומצב רוח טוב, והרבה כבוד ל"אתלטים" החמושים בגרזנים.

אנשים טובים באמצע הדרך:
 מאינוורקרגיל ירדנו דרומה לכביש הנופי, אך עוד בטרם פגשנו את הים, הפתעה- הכביש חסום עקב שטפון, אין שום שלט המורה על דרך מעקף ואנו אובדים בכבישים קטנים באזור החקלאי. עצרנו רכב מקומי שבא מולנו, זוג קשיש נחמד ניסה להסביר, ואז אמר פשוט "סעו אחרינו", הסתובב במקום והוביל אותנו במשך כחצי שעה בחזרה אל הכביש הנופי, מצידה האחר של החסימה! לא ידענו את נפשנו מרוב תודות. "אין על מה" אמר הקשיש החביב והסתובב חזרה לדרכו המקורית.

אריות ים ב- Waipapa:
 חזרנו לכביש, והמשכנו לכיוון Waipapa point. חוף יפה, מגדלור, אך העניין העיקרי נמצא על החוף- חבורת אריות ים במרחק נגיעה! שעה ארוכה הסתובבנו על החוף, מביטים ביונקי הים הגדולים הללו, שוחים, משתזפים או משחקים זה עם זה, חוויה מדהימה! ורק אזהרה- אריות הים יכולים להיות תוקפניים, יש להיזהר שלא להתקרב יתר על המידה ובשום פנים ואופן לא לחסום את דרכם אל הים.

הי דרומה...
 המשכנו לעבר Slope Point, הנקודה הדרומית ביותר באי הדרומי. במקום שלט המורה מרחקים, ואנו למדים שאנו כבר מעבר לחצי הדרך בין קו המשווה לקוטב הדרומי. למרות היום היפה מאוד מרגישים היטב את הרוחות הקרות. מכאן ועד לקוטב יש רק 4803 ק"מ של ים...

 המשכנו ל- Curio Bay, שם יער מאובנים מרשים ולצידו מפרץ Porpoise החולי, שבו ניתן לראות עם קצת מזל דולפינים. לנו לא שיחק המזל, והדולפינים דווקא העדיפו שלא לבוא באותו היום...בהמשך הדרך נמצאים מפלי McLean. מסלול קצר ויפה מאוד מוביל למפלים המרשימים ביער יפה. ב- Tautuku Bay סגרנו את היום, לא לפני שביקרנו במסלול הרפתקאות אתגרי של ה- Outdoor School, על פי טיפ של משפחת פלג שביקרה במקום. במפרץ לנו את שנתנו בקמפינג חופשי, ממש ליד הים, להירדם עם רעש הגלים... דז`ה-וו להרבה לילות שהעברנו כך באוסטרליה, רק שטמפרטורות האוויר והמים כאן הרבה יותר נמוכות...

 למחרת המשכנו בדרכנו בקטלינז. מפלי Matai היו לא פחות מרשימים מאלו של אתמול, וב- Nuggat Point צפינו בנופי רכס החוף הנפלאים, ובמושבות כלבי הים ואריות ים למטה בחוף הרחוק. על מערת הקתדרלה המומלצת נאלצנו לוותר, שכן הגענו רחוק משעת השפל ורק אז יש אליה גישה.

דונדין וחצי האי אוטאגו:
 דונדין (Dunedin), עיר גדולה ומרשימה הבנויה על גבעות לצד מפרץ, עם מרכז נעים ומשומר היטב עמוס באדריכלות ויקטוריאנית. בעיר הפזורה על פני הגבעות נמצא הרחוב התלול בעולם (Baldwin). אל תנסו לעלות אותו עם הקראוון שלכם! בדרך אל אותו הרחוב, נתקענו עקב טעות בניווט גם ברחוב פחות תלול- הטרנזיט שלנו, אשר עליו הולבש גם "בית" הקראוון שלנו, ששוקל טון או שניים, פשוט לא יכל לזינוק בעליה... לבסוף הסתובבנו אחורה תוך נטיה אלכסונית מפחידה למדי בשיא הסיבוב, כאשר הרכב ניצב לרוחב הכביש. את הרחוב התלול טיפסנו רק ברגל, ואפילו חלק בריצה, סתם כך בשביל הספורט. היה נחמד ושווה ביקור.

 במרכז העיר הנאה סיירנו וגם סרנו לביקור במפעל השוקולד קאדבורי, הזוכה מבחינתנו בתואר המפוקפק של האטרקציה הגרועה בניו-זילנד. בסיור, שלא היה זול כלל וכלל, לא ראינו כמעט כלום למעט סרט משעמם וגימיק של מפל שוקולד... על תומר זה עוד עבד, אבל אפילו שקד כבר היתה מספיק ביקורתית להרים גבה. המצחיק היה שאסור היה להכניס מצלמות, כאילו שהיה מה לצלם... קיבלנו גם כמה ממתקים חינם- או שמדובר בטעם מקומי רע במיוחד או שפשוט חילקו את מה שלא מצליחים למכור. כאן גם תומר היה מספיק ביקורתי לטעום ולזרוק... בקיצור- בקרו ב"עלית"! עובדה אחת מעניינת שכן למדתי בסיור היא שהניו-זילנדים אוכלים רק 4.5 ק"ג שוקולד לנפש לשנה, כחצי מהאמריקאים וכרבע מהשוויצרים והבלגים... האם במקרה הזה מעידה הכמות על האיכות?

לתחילת הכתבה

חצי האי אוטאגו

אלבטרוסים ופינגווינים:
 לא בשביל שוקולד באנו לכאן, והאטרקציה העיקרית עבורנו חיכתה בקצה חצי האי אוטאגו, כשעה נסיעה ממרכז העיר. הדרך יפה למדי אפילו ביום ערפילי כמו שהיה לנו, ומתפתלת באיטיות לאורך קו החוף של הפנינסולה. בקצה חצי האי, ב- Taiaroa Head, נמצאת מושבת אלבטרוס מלכותי, המושבה היחידה בעולם אשר נמצאת ליד מקום ישוב ולא על אי מבודד. במקום מרכז מבקרים נהדר ובו ניתן ללמוד על מחזור החיים המרתק של הציפורים המדהימות הללו, שאורך מוטת כנפיהן מגיע לשלושה וחצי מטרים, יותר מכל ציפור אחרת. היות והיה יום ערפילי ונטול כל רוח (אשר הכרחית למעוף האלבטרוסים), החלטנו להצטרף לסיור מאורגן במקום, בתקווה לצפות לפחות בקני האלבטרוס. הסיור היה מרתק בהסבריו, אך מבעד לערפל, גם ממרפסת התצפית הקרובה לקנים לא ראינו דבר מלבד כתם לבן ומעומעם של אלבטרוס דוגר. מאוכזבים סיימנו את הביקור בדיוק כאשר הגיעו כמה משבי רוח, ולפתע מעלינו הופיע אלבטרוס מרחף, דואה באלגנטיות מבלי לנופף כלל בכנפיו ובהחלט מצדיק את שמו ה"מלכותי"!

לסקרנים, נספר רק בקצרה על חייהם המרתקים של האלבטרוסים: הציפור הענקית, שיכולה להגיע גם לגיל מופלג של 60 שנה ויותר, שומרת בדרך כלל אמונים לבן זוגה, עמו היא מבלה לסירוגין שנה בגידול צאצא בטרם תיפרד ממנו לשנה של חופש מעל הים. בשנת החופש שלה לא רואה הציפור יבשה. היא חיה באוויר ובים (בו היא יכולה אפילו לישון), וסובבת את אנטרקטיקה, שם מזג האוויר חביב עליה והרוחות מאפשרות לה לדאות במהירות של 100 קמ"ש ולעבור אף יותר מ-500 ק"מ ביום. בשנה השניה תחזור לקן, תפגוש את בן זוגה, יחד ידגרו על ביצה בודדת וידאגו לגוזל שיבקע עד אשר יתעופף לדרכו. מרגע שיוכל לעוף, לא יחדול הצאצא הצעיר לעופף לו במשך כארבע שנים!

כן, ארבע שנים הוא לא יעמוד על רגליו אלא רק יעוף או יצוף על גלי הים, ורק אז יחזור לאזור הקינון. הנחיתה הראשונה על האדמה אגב יכולה להיות טראומטית למדי, אחרי שנים שלא עומדים על הרגליים זה לא פשוט... (וראינו הדגמה בסרטון). מגיל זה יחזור המתבגר כל שנה לאזור הקינון להיפגש עם בני גילו במסיבות רווקים סוערות, כך ארבע או חמש שנים עד שיבחר את בת זוגו ויחל לחזור על הריטואל הדו שנתי של הוריו. לנאמנות הזוגית, אגב, יש גם סייגים ובסיור המודרך תוכלו לשמוע כמה סיפורים פיקנטים ממושבת האלבטרוסים הסמוכה.

הרוח שקטה, האלבטרוסים נעלמו בערפל, כפי הנראה נחתו, ואנו ירדנו לחוף אשר ממש מתחת למרכז, שם מתגוררים כלבי ים ופינגווינים כחולים. הכלבים שחו ונחו להנאתם על הסלעים, מדגמנים לנו בסבלנות, ובסיור קצר מעל החוף הצצנו לכמה מאורות קטנות, והנה באחת מהן פינגווין כחול קטן מביט החוצה, ממתין להוריו שיחזרו מהים! חזרנו לרכב כאשר הגשם התחזק, להתכונן למצעד הלילי של הפינגווינים.

 הערה על צפייה בפינגווינים- שני סוגים עיקריים באזור: הפינגווינים הקטנים הכחולים (כפי שכבר ראינו וגם סיפרנו באוסטרליה באי פיליפ), והפינגווין צהוב העין. הסוג האחרון נדיר יותר, ומסתבר שממש בשנה זו פגע וירוס קטלני במושבותיהן והביא למותם של כמעט כל הגוזלים. את הסוג האחרון תוכלו לראות כאן במספר מקומות פרטיים (כמו "פינגווין פלייס"), או בעצמכם ב- Sandfly Bay. השנה כאמור אין מה לראות בקנים וקשה לראות את הבוגרים, שכן בהעדר גוזלים אין להם ממש סיבה לחזור כל ערב לקן. האפשרות לראות את הפינגווינים הכחולים בחוף אשר במרכז האלבטרוסים לא ממש מפורסמת, וכאשר שאלנו ב-! של דונדין, הכחישו וטענו שאין לשם גישה ציבורית. כאשר שאלנו שנית במרכז האלבטרוס, גילינו שבהחלט אפשר, וכל ערב אפילו מגיע לחוף מתנדב של ה-DOC, מסביר ומפקח על הצופים, וכל זאת לגמרי חינם! האמת, לא ממש הופתענו שכן כבר נתקלנו כאן באינטרסנטיות של משרדי האינפורמיישן... בכל אופן- תדעו שבניגוד לכל מקום אחר, ב-DOC תמיד ישמחו לתת לכם את כל המידע ובלי שמץ של שיקול מסחרי!

ובחזרה אלינו. למרות הגשם והקור, לא יכולנו לוותר על חוויה נוספת של צפיה בחיות המקסימות הללו, וכך עם ערב הלבשנו את הילדים בכל השכבות שרק אפשר, ובשעה רבע לתשע בערב ותחת גשם שוטף נעמדנו יחד עם עוד שתי משפחות מופרעות אחרות לאורך גדר התצפית כמה מטרים מהחוף, למופע כמעט פרטי של מצעד הפינגווינים. קצת לפני עשר בלילה, עם אור אחרון וכאשר כבר כמעט ונכנענו, הופיע הפינגווין הראשון- כמה דקות הוא היסס על קו החוף, נרתע מלהקת השחפים שקיפצה מולו ומחפש דרך פנויה, ואז עלה על החוף ובהליכה איטית אך החלטית חצה אותו לכיוון הרכס. קצת אחריו הגיעו עוד ועוד פינגווינים ועלו על החוף בקבוצות.

בשלב זה פרשנו מעמדת התצפית על החוף, ועל פי עצת מתנדבת ה-DOC שנוכחה במקום (שהיתה אגב לבושה טי-שירט בלבד...), עלינו גבוה יותר לגבעה סמוך למסלולם של הפינגווינים, אשר כפי שמסתבר חלקם מקננים אפילו במרחק של כחצי שעת טיפוס מהחוף. עמדנו בשקט ומבלי לזוז ולא עבר זמן רב, והנה ממש בסמוך אלינו עברו חבורות הפינגווינים, לעיתים אפילו ממש בין הרגליים... בשקט עקבנו אחריהם וליווינו אותם מעט, מתפעמים מהמראה הנפלא ומהמפגש שכמוהו לא יכולנו לקוות שנעבור. חזרנו כמעט ב-11 בלילה לרכב, עייפים וקפואים מידי לנסוע לאיזשהו מקום, ונשארנו לישון בחניה. אגב, כמו באי פיליפ, גם כאן אין תמונות מהמצעד בשל איסור השימוש בפלאש!

 בבוקר למחרת התעוררנו באותה החניה ליום בהיר עם רוחות ערות מנשבות. פתחתי את דלת הקראוון ומעלי ריחפו האלבטרוסים המלכותיים, דואים בסיבובים גדולים, נעלמים מאחורי הרכס ומופיעים שוב. פתיחה מושלמת ליום חדש!

לתחילת הכתבה

הפינגווינים של אומרו

פינגווינים צהובי העין באואמרו:
 מדונדין אנו ממשיכים צפונה לאורך החוף המזרחי לעבר אומרו (Oamaru). חופים יפים בדרך, ואנו עוצרים באחד מפורסם במיוחד- חוף הבולדרים במאורקי. סלעים עגולים בסימטריה מדהימה מונחים ממש על קו המים, כאילו מישהו פיזר חרוזים גדולים, אלא שאלו טבעיים לגמרי, פרי תופעה גיאולוגית יחודית שקטונתי מלהסביר אותה (דווקא ניסיתי, אני מודה, אך לא ממש הבנתי...).

באומרו, עוד עיר חיננית, התמקמנו בקמפינג ה- top10 אשר ליד הגינה הציבורית, המצטיינת במתקניה. פגשנו חברים ישראלים, ושקד ותומר אשר מתגעגעים להשתוללות בשפה מוכרת משתוללים מאושרים במתקנים עם החברים החדשים. באומרו תוכלו לראות גם כן פינגווינים משני הסוגים, אך אנו בחיפוש אחרי צהובי העין אותם לא ראינו עדיין. גם כאן פגעה השנה אותה מחלה נוראית בגוזלים, והצפיה קשה ואינה מובטחת. להגדלת סיכויי הצפיה אנו יוצאים לסיור עם מדריך מוסמך DOC, אשר מורשה להיכנס לאזורי קינון שאינם פתוחים לקהל הרחב. הפינגווינים צהובי העין אינם מחכים לשעת החשכה על מנת לחזור לקן, וניתן לראותם עולים לחוף החל משעות אחר הצהרים, אך בהעדר גוזלים בקן, אין כל הבטחה שהם בכלל יחזרו, שכן ביכולתם לשהות כמה ימים רצופים בים.

 בתחילת הסיור יצאנו לאזור התצפית הפתוח לציבור הרחב ב- Bushi Beach, ואכן לאחר המתנה לא ארוכה ראינו כמה פינגווינים עולים לחוף. בניגוד לאלו הכחולים אשר עולים בחוסר ביטחון וממהרים לסור לקן שלהם, צהובי העין מלאי בטחון ואינם מזדרזים כלל וכלל. במשך דקות ארוכות צפינו בהם עומדים על החוף, מסרקים ומשמנים את נוצותיהם. התצפית אגב מרוחקת ונדרשת משקפת על מנת ליהנות באמת מהמראה. לאחר מכן, יצאנו לסיור באזור קינון בו הכניסה מותרת רק בליווי מדריכים מטעם ה -DOC. ניסינו בשני מקומות והקנים היו ריקים, אולם בדרכינו חזרה גילינו זוג המסתתר בין הצמחים ממש בסמוך לאחד השבילים. נעמדנו בשקט, התבוננו והקשבנו לשיחת בני הזוג המצייצים ממש בסמוך אלינו, והפעם בשל השעה המוקדמת והמוארת יש אפילו תמונות!
 מרוצים ושמחים, שוב הופתענו מעצמת הריגוש של המפגשים הכל כך קרובים הללו עם חיות בטבע.

הורים וילדים ו... פינגוונים:
קשים הם חייו של הפינגווין הכחול, אבל גם למי שרוצה לצפות בהם לגמרי לא קל... הפינגווינים הכחולים הם קטני הקומה במשפחת הפינגווינים, אולם "יום העבודה" שלהם הוא הארוך ביותר. הפינגווינים הכחולים יוצאים עם אור בוקר ראשון לים (לדוג דגים כמובן) וחוזרים להאכיל את גוזליהם הממתינים בקן על היבשה רק באור אחרון, כמעט בחשכה גמורה (אתם רואים, לא רק בהיי-טק עובדים הרבה שעות!). בהמלצתה של משפחת גל מזכרון-יעקב נשארנו לצפות במופע עלייתם של הפינגווינים הכחולים אל החוף, במפרץ הסמוך למרכז המבקרים של האלבטרוס המלכותי. הגברת הנחמדה במרכז האלבטרוס הבטיחה שהפינגווינים עולים לחוף בערך בתשע בערב ושמתנדב של ה-DOC עשוי להגיע בשעה היעודה ולתת הסברים על החיה המקסימה. לקראת שמונה בערב התחילה תכונה בקראוון הקטן שלנו, שכללה האכלת הילדים במרק עוף חם (כדי שיתחממו כמובן) והלבשת הטף בביגוד התרמי, בשכבת בגדים עליונה וכמובן במעילים וכו`.

בערך ברבע לתשע עזבנו את הקראוון כדי להגיע קצת קודם (ומי שמכיר את הדייקנות המשפחתית בוודאי קצת מגחך כעת). בחוץ ירד גשם זלעפות, רוחות חזקות נשבו ולמרות הביגוד התרמי לא היה ממש חם, אבל לא אנחנו ניתן לקטנות שכאלה להפריע לנו בצפיה בבעלי חיים בסביבתם הטבעית. בשעה בה המתנו לפינגווינים ולמתנדבת ה- DOC (שכנראה ידעה מתי באמת כדאי להגיע), היה מאוד קר ומאוד מאוד רטוב, ולמרות שניסינו להעביר את הזמן במשחק הניחושים, הזמן עבר לאט וקיטורי הילדים הלכו וגברו. בסך הכל היו במקום עוד כשתיים-שלוש משפחות משוגעות כמונו שהמתינו בגשם ובקור, ומשפחה אחת אפילו פרשה כעבור זמן מה (טוב הם נעלו סנדלים ולבשו מכנסיים קצרות- חסר סיכוי מלכתחילה). לקראת השעה עשר התחלנו לדון מי יחזיר את הילדים לקראוון ומי ישאר לצפות במופע. הגשם רק הלך והתגבר והסיכוי שמשהו באמת יקרה נראה קלוש.

לפתע, כשכבר כמעט התחלנו ללכת עם הילדים, ראינו פינגווין אחד יוצא מן המים בהליכה חששנית, חוצה את קו החוף ומתחיל בטיפוס למעלה אל הקן. בדיוק באותו הזמן גם מתנדבת ה- DOC הגיעה וגם הגשם פסק. כעת ההמתנה הפכה להיות קלה בהרבה וכעבור דקות אחדות החלו לצאת קבוצות-קבוצות של פינגווינים קטנים מן המים אל החוף. בדרכם אל הקינים, הפינגווינים ממש צעדו בין רגלינו לשמחתם הרבה של שקד ותומר, שהתרגשו מאוד מן המחזה. בתום המופע חזרנו גם אנו "הביתה" עייפים ורטובים, החלפנו את הבגדים ליבשים וחמים ושקענו כולנו בשינה עמוקה.

 למחרת, כאשר סיפרנו לילדים שהולכים שוב לראות פינגווינים, הפעם צהובי עין, הם כבר לא היו כל כך נלהבים. זכרון הקור והגשם של הלילה הקודם לא ממש עשה להם חשק לצאת ל "א"ש לילה" נוסף... הבטחנו שהפעם זה יקרה הרבה יותר מוקדם ולכם לא יהיה כה קר, הרי יום העבודה של הפינגווין צהוב העין יכול להסתיים אפילו ב- 15:30. הילדים המשיכו לנסות ולשכנע שאולי נוותר אבל רון הבטיח שזו הפעם האחרונה ועל הפינגווינים הירוקים והסגולים כבר נוותר... לשמע דברים אלו תומר, התמים שבחבורה, התרצה מיד ואילו שקד פטרה אותו ב- "אבא אתה כזה ליצן". כמובן שהלכנו לראות את צהובי העין ואפילו נהנו מאוד ולא היה קר, כך שהילדים בהחלט נכונים להרפתקה חדשה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על האי הדרומי

הזמנת חופשה להאי הדרומי

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם