בדלהי
יום ראשון , 06 באוגוסט 2000:
בלה בירת לדאק, יושב בחדר מול חלון גדול המשקיף על הרים מושלגים. הטמפרטורה ביום כ- 25 מעלות ורוח קלה ונעימה נושבת מרבית הזמן. על ההרים יושבת רצועת עננים, מעלינו השמיים הנקיים, הכחולים והעמוקים האלה. הפרידה וההכרה שיצאנו לדרך,כבר מאחורינו.עוברים מעל פסגות ההימליה, נוף פראי קשה ומבטיח.
דלהי 15:00: יורדים מהמטוס על האספלט הרותח. החום מכה כבתוך כבשן. אוטובוס מתפרק מביא אותנו לדלתות הטרמינל, מיזוג אוויר נהדר, מעבר דרכונים מהיר(!). ביתנו בשני תיקים כבדים ומנופחים מדי, ממתין לנו ויוצאים דרך המון אנשים בחזרה לחום הגדול. (אני נזכר בפתיחה המדהימה של עזריאל קרליבך על כובעים בצבעים שונים, צורות שונות...). כדי לרכך את הנחיתה הזמנו מלון ומונית ואנו מוצאים עצמנו חולפים על פני פרות, קופים ובעיקר אנשים וצבעים.
ניו דלהי מפתיעה אותנו במרחביה ובארכיטקטורה המונומנטלית שבה. הצפצפה במונית מחוברת הפוך כנראה, מה שמסביר את הצפצוף הקבוע של "אטאלי" הנהג... בערב ירדנו לרחוב. ריקשה ממונעת נושאת אותנו כבתוך סרט לסיור לילי מאולתר ומוזר. ה- Main Bazar על פרותיו הנהנות מקש ושאריות היום, המבצר האדום והשער של הודו המואר חלקית.
השעה 10 בלילה וגברים נערים וילדים ישנים/רבוצים על כל אי תנועה. מפדלי הריקשות משחררים רגליהם על הכידון. תמונה אחת חרוטה יותר מאחרות- עשרות גברים חצי ערומים ישנים בשורה לאורך המדרכה ובסופה, על מיטת עץ הדורה ישן מגודל שער וזקן. בר מזל.הריחות שציפינו להם, המראות הקשים מתעדנים כשאתה בתוך ההוויה. אנחנו לא מזהים בינתיים תחושת איום לא אצל הילדות ולא אצלנו. רק השמיים, השמיים האפורים תמידית.
לתחילת הכתבה
תקועים במנלי
המטוס ללה יוצא מהערפיח של דלהי בגובה של כ- 10,000 רגל וחצי שעה לאחר מכן אנו חולפים שוב על קו ההרים המושלג. "לא לצלם" עוצרת בעדי הדיילת. העמוד הראשון, בדפי עיתון שחילקה אותה דיילת, מוקדש לרצח 100 איש בקשמיר אתמול והכל התחיל מפליטת פה נזירית שהקוראן אינו קדוש אך הוא ספר מעניין... גם כאן המילים הורגות. טרור שנמשך לסירוגין מ- 1991 מתלקח מחדש. בכפר אחד הוצאו הגברים מביתם סודרו בשורה ונורו אחד אחד. טפטוף קל מלווה אותנו בנחיתה. המסלול המשופע מסתיים בהרים מתנשאים. כמה ימי גשם מפתיעים שירדו באזור היבש הזה שטפו כ- 20 ק"מ מהדרך ממנאלי ללה, לפחות גשר אחד התמוטט. ממערב הדרך עוברת דרך סריניגר הנתונה בעוצר מאז הטבח. דרך האוויר נשארה פתוחה אם כי הביקוש גדול מההיצע. כל זה בניגוד גמור לתחושה המשכרת שהמקום הזה מעניק. (אפילו מילוי הטפסים האינסופי הופך לחלק מהריטואל). אני מזהה תחושות קלות של חוסר חמצן, נימול ברגליים וקור בקצות האצבעות, הנשימה כבדה. בקבוק המים הריק למחצה נפתח ברעש כבקבוק קולה שנוער היטב.
שלושת הימים הראשונים עוברים עלינו בשינה, מנוחה והתאוששות. עדי מקיאה וחלשה אך התה של Nawang בעל הגסט האוס מאושש אותה והיא מבלה רוב זמנה בחדר האוכל הגדול, שותה תה, מציירת ופותרת תשבצים, מצב רוחה טוב. מאי ואני מתאוששים טוב יותר, אך סיור ראשון בעיר (במרחק כ-15 דקות הליכה), מותיר אותה נטולת נשימה. בינתיים אנחנו נהנים ומוקסמים מהנוף המדהים, מטוב הלב של בעלי הבית,מהאוכל הנפלא ומיופיין של הטיבטיות. אנחנו מוצאים עצמנו מחובקים בחום מטיילים ישראלים השוהים בגסט האוס. היום אנו יוצאים לפיקניק משותף, ביום שישי ערכנו קבלת שבת משותפת והימים חולפים להם בנעימים, אלמלא הדגדוג הזה של לצאת ולטייל הולך וגובר. עוד יום יומיים של הסתגלות לאויר הדליל ונתחיל בטיולי יום לגומפות הסובבות אותנו.
עדכון אחרון מהשטח (יום שני 14.8.00):
הדרך ממנלי ללה עדיין חסומה. היום הגיעה קבוצה ממנלי לאחר שעברו את הקטע ההרוס, כ-18 ק"מ ברגל כשהציוד על גבי פרידות. יתכן מעבר ג`יפים בעוד כשבוע. ראויה לציון היצירתיות של הישראלים, אם כי טיסה במחיר מחלקה ראשונה או "תשלום נוסף", נראית עדיפה על פני נסיעה לילית לסריניגר. מקווים שהצלחנו להעביר לכם מקצת מתחושות ההסתגלות. הדברים מכאן נראים נפלא.
לתחילת הכתבה
