למה אוריסה?
אל אוריסה (Orissa) הגענו בשבוע האחרון של הטיול. לצערי, היה לנו תאריך טיסה חזרה, כי בשמחה הייתי נשארת שם מעבר לשבוע המתוכנן. בשלב שבו התחלנו, חברתי ואני, לדבר על הטיול הנוכחי בהודו (זהו טיולנו החמישי בהודו וכל פעם אנחנו מגיעות לאזור אחר), החלטנו שהפעם ניסע למקומות אחרים ושונים מהקלאסיקה הרגילה, וההחלטה נפלה על טיול שבטים בצפון מזרח הודו. הסתבר לנו, שאוכלוסיית השבטים בהודו היא השנייה בגודלה בעולם (אחרי אפריקה) ואוכלוסיית השבטים שבמדינת אוריסה היא בין הגדולות בה. מכיוון שבעידן הנוכחי, האינטרנט הוא מקור המידע הבלתי נלאה, גלשנו באתרים במטרה לאסוף מידע. מצאנו מספר מקורות, יצרנו קשר עם סוכנות נסיעות, סיכמנו על המסלול ועל התשלום (שחצי ממנו שולם מיד וסוכם שחציו השני ישולם בהודו בתחילת הטיול), כל זה באמצעות האינטרנט ושיחות טלפון עם הסוכן.
לתחילת הכתבה
מידע כללי על אוריסה
אוריסה היא מדינה שטוחה מאוד, הממוקמת על שפת הים, דרומית לדלתה של נהר המהנאדי והסובלת מהצפות לעיתים קרובות (כיום בונים סכר במעלה הנהר כדי להקטין את מספר ההצפות של האזור). חלק גדול ממנה הוא אזור חקלאות, ומגדלים בה עצי מנגו והרבה עצי קשיו, חלקם מתורבתים וחלקם בר (חלק גדול מתצרוכת הקשיו בעולם מסופק על ידי מדינת אוריסה). השפה במדינה שונה מההודית ונקראת "אורייה". גם הלבוש של הנשים שונה. אמנם הן לובשות סארי, אבל הוא מאוד צבעוני והן עוטפות איתו את כל הגוף (כולל הראש), ללא שום אביזר נוסף עליהן. יכולנו לראות שחלק מהנשים צובעות את כפות רגליהן באדום. הוסבר לנו שזוהי אחת המסורות בהודו, והמטרה היא להיות מושכות יותר.
הנשים באוריסה עושות את רוב העבודה או כמו שאמר המדריך: הנשים עובדות והגברים נחים, כמו שנהוג בחלק גדול ממדינות העולם השלישי. באוריסה קיים חוק חינוך חובה, אבל אף אחד לא טורח להגיע, לא התלמידים ולא המורים וממשלת הודו אינה מתערבת.
האל בו הם מאמינים נקרא "ג`אגארנאט". זהו אל עם חצי ידיים וחצי גוף ויש לו גם אח ואחות. המקדש הראשי לאל נמצא בעיר פורי (Puri) ולשם באים מאות מאמינים מידי יום להתפלל ולהאכיל את האלים. הכניסה מותרת רק להינדים, כך שלא הצלחנו להיכנס. המדריך הסביר לנו שקרוב לשער הכניסה יש ספריה, שממנה יכולים זרים להשקיף אל תוך המקדש (כמובן תמורת סכום פעוט של 100 רופי). מכיוון שהגענו ביום ראשון והספריה הייתה סגורה, הצלחנו לראות רק את המאמינים שהתאספו מסביב למקדש, דבר שהיה חוויה מעניינת מאוד בפני עצמה.
ההסבר לכך, שלאל ג`אגארנט יש רק חצי ידיים וחצי גוף, הוא שיום אחד המלך ביקש לבנות פסל של אל והפיץ את רצונו במדינה. אדם זקן (אחד מגלגוליו של ווישנו) הגיע ואמר שהוא יבנה פסל של אל, אבל ציין שהבנייה תארך 21 יום ושאין להפריע לו באמצע. הזקן נכנס לחדרו והתחיל בעבודה ואילו המלך ישב בשקט וחיכה לסיומה, אך אשתו התחילה להציק לו שכדאי לראות מה קורה. אחרי שבוע של נדנודים המלך הסכים. הם הלכו לחדרו של הזקן כדי לבדוק מה הוא עושה, וכשפתחו את הדלת, הזקן לא היה שם והאל היה עם חצי ידיים וחצי גוף. מאז אומרים באזור, שאם תקשיב לאשתך, תקבל חצי עבודה.
אוכלוסיית אוריסה מונה 42 מיליון איש ו- 21% מתוכם הוא אוכלוסיית שבטים, שמחולקת ל- 62 שבטים שונים, חלקם בדרום המדינה וחלקם בצפונה. השבטים הגדולים והעיקריים בדרום אוריסה הם שבטי הקונדה: מקורם במדינות של דוברי השפות האוסטרלו-אסיינית וחלקם צאצאים של דוברי השפות הדראווידיות. אנשי השבטים מאוד עניים וחיים מחקלאות נדודים. פירוש הדבר, הוא שהם מבראים חלקה אדמה בג`ונגל, שורפים את מה שנמצא בה ומעבדים אותה במשך מספר שנים (בין שנתיים לחמש, תלוי בשבט בו מדובר) ולאחר מכן עוברים לחלקה חדשה ומשאירים את החלקה הקודמת להתאושש.
לתחילת הכתבה
תחילת הטיול - העיר בובנסוואר
העיר בובנסוואר (Bhubaneswar) הייתה הראשונה אליה הגענו במסלולנו באוריסה. הגענו אליה בנסיעה קצרה (רק 7 שעות) ברכבת מקולקטה. זוהי עיר קטנה עם מספר בתי מלון, שבאחד מהם התמקמנו. את הטיול אל השבטים התחלנו בבונסוואר, מלוות במדריך מקומי (מדריך דובר אנגלית רהוטה, שהסתבר בהמשך שהוא מדריך מצוין ואשמח להמליץ עליו בחום לכל המעוניין) וכמובן רכב ונהג מקומי. כבר בתחילת הטיול הובהר לנו שיש צורך לשנות את המסלול שנקבע מראש. זאת, משום שבאזורי הגבעות, שם גרים בני אחד השבטים שרצינו לבקר (שבט הקונדה), מתנהלת מלחמה בין אנשי השבט לבין הצבא ההודי ולא מרשים לזרים לעבור באזור.
לתחילת הכתבה
שבט דוסייה
לפני שיצאנו אל אזור השבטים, המדריך ביקש שנקנה כמויות של עוגיות כדי לתת לילדים. זאת, על מנת שיסכימו שנצלם אותם ואכן, בכל כפר אליו הגענו, המדריך חילק מיד עוגיות, כדי שנוכל להיכנס לכפר ולצלם. את הטיול היינו אמורות להתחיל באזור באליגודה, שבו גרים אנשי שבט קוטייה, אבל כמו שנאמר קודם, לא הצלחנו להיכנס לאזור ולא ראינו אותם בפועל. אנשי שבט קוטייה נקראים גם אנשי הגבעות, כי הם גרים באזורים הנמוכים של ההרים. לפי סיפורי המדריך, כפרי שבט קוטייה דומים לאלה של שבט דוסייה, אבל קטנים הרבה יותר. לדבריו, אנשי השבט מאבדים את מנהגיהם ואת מסורותיהם במהירות. לדוגמא: הם נהגו לעשות סימני צריבה על חלקי הפנים (קעקועים) באמצעות עצמות של חיות, שחוממו באש. אבל כיום אף אימא לא מוכנה לעשות את זה לבתה, כך שרק אצל זקני השבט עדין ניתן לראות קעקועי פנים.
השבט הראשון שראינו בדרך, באזור העיר ראיאגאדה (Rayagada), היה שבט דוסייה, שאנשיו נקראים גם אנשי השפלה. הם גרים בעיקר לאורך הכביש וכבר התחילו להתבולל בתוך האוכלוסייה המקומית. בכפרים שלהם הבתים בנויים בשתי שורות ארוכות וביניהם כביש ותעלות ניקוז. הדירות צמודות זו לזו ויש בהן מרפסת קדמית, חדר כניסה, אחריו חדר השינה, בסוף המטבח ולאחריו יש יציאה לחצר אחורית, שם נמצאים גינת הירק, הצאן והבקר. אם יש יותר בתים בכפר, בונים עוד שתי שורות וכך הלאה. אל הכפר הגענו בשעות הבוקר ופגשנו שם את הילדים ואת הנשים, שעסקו במלאכות בית שונות, החל מטחינת הדוחן לקמח, הבאת מים מהנהר הקרוב וכן שיפוץ מעקה המרפסת הקדמית בטיט, שהוכן מתערובת של בוץ וגללי פרות.
לתחילת הכתבה
השבטים דונגורייה ופארוג`ה
ביום הבא המשכנו לאזור העיר ג`ייפור (Jeypore), כדי לראות את בני שבט דונגורייה, המגיעים ליום השוק השבועי (יום רביעי בשבוע) על מנת למכור את תוצרתם החקלאית ולקנות תוצרת חדשה. בני הדונגורייה נקראים אנשי ההרים והם גרים כולם על הר אחד, כ- 300,000 איש מפוזרים בהרבה כפרים קטנים של כ- 100 איש כל אחד. הם חקלאים ומגדלים בעיקר ירקות. הכפרים שלהם נמצאים בתוך הג`ונגל, במרחק הליכה של כ- 4-5 ק"מ מהשוק. הם כולם אנאמיסטים (מאמינים בטבע ובקיומה של נשמה גם לדומם והצומח) ואסור לצלם אותם (בעיקר את הגברים). למרות זאת, ניסיתי לצלם את אחד הגברים, אבל הוא ניסה להכות אותי כך שברחתי ויותר לא העזתי לצלם אף גבר. כששאלתי את המדריך מה הסיבה לכך, הוא ענה שהם מאמינים שכל תמונה שמצלמים אותם לוקחת להם חלק מהנשמה ולכן לא מסכימים לצילום. הנשים היו יותר חביבות והרשו לנו להתקרב אליהן ולצלם אותן מקרוב.
יום השוק מתקיים פעם בשבוע ביום קבוע ואליו באים מכל הכפרים כדי להחליף סחורה. בני השבט לובשים בגד לבן, גם הגברים וגם הנשים מגדלים שיער ארוך, אוספים אותו לקוקו ומקשטים אותו במסרקים קטנים ובסיכות ראש. לנשים יש עגילים באף ומספר גדול של עגילים באוזניים. יש להם עץ דקל שנקרא "סאגו" (Sago Palm), ומהענפים שלו עושים יין. הם מוציאים את הנוזל מהעץ, משאירים אותו לתסוס 24 שעות עד שהוא הופך ליין, ועבורם הוא נחשב כאוכל לכל דבר, כך שבעצם הם שיכורים כל הזמן. הדבר היחיד שהם לקחו ממני היה בקבוק המים המינרלים, דבר שהפליא אותי מאוד ובמיוחד כאשר הם שפכו ממנו את המים ורק הבקבוק נשאר. אחר כך הבנתי שזה מצרך מבוקש מאוד, כי הוא יכול לשמש כלי קיבול ליין.
כפרי הדונגורייה הם כמו כפרי שבט הדוסייה (למרות שלא ראינו אותם, כי לא הגענו אל הכפרים בתוך הג`ונגל), מלבד זה ששולי הגגות יורדים מאוד קרוב לרצפה, כך שלפעמים הדרך היחידה להיכנס לבית היא בכריעה על ארבע. הכפרים שלהם נמצאים תמיד בראשי ההרים ובמעמקי היערות ותמיד קר בבתים. הם מגנים על פנים הבית מהרוחות ומהקור בכך שהם בונים את גג הבית נמוך, כמעט עד האדמה. לפי דברי המדריך, הבתים של שבט הדונגורייה קטנים מאוד, מכיוון שהם לא אוהבים את שיטת המגורים במשפחות משותפות. ברגע שהילדים מגיעים לבגרות, הם לא ממשיכים לגור בבית ההורים, אלא עוברים למעונות מיוחדים (יש מגורים של בנים ויש מגורי בנות). הנישואים בין בני השבט הם נישואי אהבה. יש בתים מיוחדים למתבגרים (בנים לחוד ובנות לחוד), אבל לא לומדים בהם את המסורת והמנהגים של השבט אלא רק גרים בהם. מידי פעם מארגנים מפגשים בין מעונות הבנים למעונות הבנות וכך נוצרים הזוגות ומשם הם ממשיכים לנישואים ועוברים לבית משלהם. המין חופשי ונערים ונערות מחליפים בני זוג בחופשיות. לעתים מצטרפים גם גברים נשואים. כאשר האישה מטופלת בתינוק היא מתנזרת מבעלה במשך שנתיים ואז מותר לו לגשת למגורי הבנות. פרט לתקופה הזו, אנשי השבט מקפידים על נאמנות. בשנים האחרונות מוסד מגורי הבנות הולך ונעלם.
בדרכנו חזרה מיום השוק אל המלון, עברנו בכפר של שבט נוסף, שנקרא פארוג`ה. זהו כפר קטן מאוד, עם בתים קטנים ונמוכים. גם שם היינו חייבים לחלק עוגיות לילדים, כדי שנוכל להיכנס לכפר ולצלם. בכניסה לכל בית ישבו נשים על הרצפה וקלעו סלי במבוק, הסתבר שזו המומחיות של בנות השבט הזה. הכפר כולו נראה עלוב ודל.
לתחילת הכתבה
השבטים בונדה וגאדאבה
ביום האחרון של טיולנו באוריסה נסענו לאזור מאצ`קונד (Machkund) כדי לפגוש את בני שבט הבונדה ביום השוק שלהם (יום חמישי בשבוע). פגשנו אותם כשהם יורדים מההרים אל השוק ואחר כך בתוך השוק עצמו. כל תמונה שביקשנו לצלם עלתה לנו 10 רופי ואז הנשים נעמדו כמו דוגמניות לפני המצלמה. כפרי בני שבט הבונדה נמצאים בהרים בתוך מעמקי הג`ונגל, במרחק של 20-30 ק"מ מהשוק. יש האומרים, שהם התחילו להגיע אל השוק מכיוון שהיה חסר להם מלח, שכן עם כל השאר הם מסתדרים לבד. לפי דברי המדריך, יתכן ויש עוד כפרים במעבה היער, שמעולם לא הגיעו אליהם.
פירוש שמו של שבט הבונדה הוא "האנשים הערומים" ובמקור הם לא מהודו. כיום נשארו כ- 5,000 איש שחיים ב-62 כפרים קטנים מאוד (10-12 בתים בכפר) בבתים בודדים (לא מחוברים כמו כפרי הדונגורייה והדוסייה). בכל בית ישנו חדר אחד עם גג מקש והקירות מצופים בבוץ. אל הכפרים עצמם לא הגענו מפאת חוסר הזמן ומרחק ההליכה הגדול.
הגברים בתוך הכפר הולכים ערומים לחלוטין ורק כשהם יוצאים לשוק הם לובשים בגדים רגילים. הנשים לובשות על המותן ואזור החלציים כיסוי צר, שנקרא "רינגה" (עשוי מסיבים, הלקוחים מקליפת עץ מקומי וארוגים ביד על ידי הנשים). כשהן יוצאות לשוק הן מתקשטות ועונדות על הצוואר הרבה מאוד שרשראות (לעיתים אף למאה), המורכבות מחרוזים, העשויים מפירות עצים או חרוזי פלסטיק שקנו בשוק. ראשן מגולח וגם עליו מונחות שרשראות. על הצוואר הן שמות 8-10 קשתות עשויות מפח, הנקראות "קאגלה" ועל אוזניהן הן עונדות עגילי נחושת רבים. כיום, כשהן מגיעות לשוק, הן מכסות את עצמן גם בצעיף שמכסה את הגב. הקנייה בשוק היא תפקיד הנשים, ואילו הגברים מגיעים רק לצורך השתייה.
גם בני שבט בונדה מייצרים את ליקר הסאגו מעלי דקל ומפירות שונים והגברים מגיעים לשוק עם הליקר כדי לשתות. ראינו אותם יושבים בשורה בצד, כל אחד מהגברים עם כד משקה לידו וחץ וקשת לפניו, המשמשים להגנה מפני חיות הבר ביער. הליקר משמש להם כמאכל. הנשים אף גורמות לתינוקות להיות מכורים לאלכוהול, שכן הן שותות בזמן ההנקה, על מנת שהתינוקות יתרגלו למשקה כדבר מאכל לכל דבר. הגברים של שבט הבונדה מאוד אגרסיביים ושותים הרבה יין. המדריך הזהיר אותנו שאסור לצלם את הגברים בשוק ושגם לא ננסה לצלם מרחוק, כי הם אלימים מאוד ואף מרבים להילחם בינם לבין עצמם. הוא סיפר ששבוע קודם לכן היה מקרה בו הם היכו מערבי שניסה לצלם.
כשהיינו ביום השוק של בני הדונגורייה ביום הקודם, ראינו שכל אישה כמעט החזיקה תינוק על הידיים ואילו בנות שבט הבונדה הגיעו ללא ילדים. שאלנו את המדריך מה הסיבה לכך והוא הסביר, שסיבה אחת היא המרחק הגדול אותו הן צריכות ללכת אל השוק, כ- 20-30 ק"מ לכל כיוון (לעומת בנות הדונגורייה, שהולכות 4-5 ק"מ לכל כיוון), כך שרק החזקות ביותר מגיעות. סיבה נוספת היא העובדה, שכשהן יורדות מהכפר אל השוק, הן מגיעות בקבוצות, אבל במהלך שעות השוק הן שותות הרבה ליקר וחוזרות לבדן, כל אחת בנפרד, אל הכפר. קיים חשש שבדרך חזרה יכיש אותן נחש, ואם ימותו, לא יהיה מי שיטפל בתינוק (אנחנו במאה ה- 21, זוכרים?).
הנישואים בשבט הבונדה מאורגנים על ידי המשפחה. נהוג שהאישה מתחתנת עם גבר צעיר ממנה (בחורה צעירה בת 16 או 17 תתחתן עם ילד בן 8 עד 10 כדי שידאג לה בגילה המבוגר) ומשך החיים הממוצע שלהם הוא 48 שנים.
כמעט בסיום יום השוק הופיעה עוד אישה, אחת בלבד, בת שבט הגאדאבה. זהו שבט, שגר בחלקים התחתונים של ההרים. כיום נשארו ממנו כ-22,000 איש, אבל הם הולכים ומאבדים את מנהגיהם ומסורותיהם במהירות. הנשים עונדות עגילים גדולים מאוד על האוזניים ושני ענקים עבים מאוד ("קאגלו") על הצוואר. בת שבט הגאדאבה הזו הבינה, כנראה, שהרווח הקל כיום הוא מהתיירים, שנותנים לה כל אחד כסף כדי לצלם אותה.
לתחילת הכתבה
סיכום - עולם הולך ונעלם
במהלך טיולנו הגענו הפעם רק אל חלק משבטי דרום אוריסה, מכיוון שהיינו מוגבלות בזמן. אפשר, כמובן, להרחיב את זמן הטיול ולבקר גם בתוך כפרי השבטים שבמעבה הג`ונגלים - הולכים ברגל אל הכפר, שוהים בו ואז חוזרים אל הרכב שמחכה.
חלקם של השבטים באוריסה הולך ונעלם ויש הטוענים, שבעוד כ- 10 שנים לא ישארו בני שבט מקוריים. קשה להאמין, שבמאה הנוכחית, בעידן האינטרנט חובק העולם, יש עדיין שבטים, שחיים עם חץ וקשת ככלי נשק, ללא חשמל, ללא מים זורמים, ללא חינוך, ללא קרוא וכתוב וכמובן ללא בגדים וללא רפואה ויתכן שיש עוד כאלו שעדין לא התגלו. חייבים לראות כדי להאמין!
לתחילת הכתבה
