מונטה פולצי'אנו
בשבת בערב הטלפון צלצל, הלומה (קצת) ממסיבת יום האתמול (סטודנטים בארסמוס מעבירים את סופי השבוע בשתייה מרובה). הם באמת באים! הם כבר בבולוניה! איזה כיף לעשות סיור-לילה ויום בעיר שכבר מכירים, ועוד יותר כיף שהאורחים שלי, למרות העובדה שיום ראשון והכל סגור, ממש מתלהבים מהעיר. הולכים קצת בסמטאות, נכנסים לכנסיות ה"סודיות", כאלו שיש בהם באמת מיסת סיום ראשון, עושים סיבוב בשוק העתיקות שממלא את Piazza Santo Stefano בימים שיש שמש שקרנית וקפואה (אבל לפחות שמש), שותים קפה ו...מתניעים.
את הכביש שמוביל מבולוניה לפירנצה ומשם דרומה לכיוון לב ליבה של טוסקנה, עשיתי המון פעמים בשלושת כלי התחבורה הקונבנציונאליים (מכונית, רכבת, אוטובוס), אבל עדיין הנוף נראה יפה כל כך כשהפסגות של האפנינים מכוסות בטיפות אחרונות של שלג שנמס. אני אוהבת נסיעות, במיוחד כשהדרך מחייכת אליך, ועוד במיוחד כשמנגנים באוטו מוסיקה ישראלית שאני אוהבת (מדיסקים מקוריים!) וכולם שרים. גם כשעשינו בערך שלוש פעמים קטע מהאוטוסטרדה הלוך חזור, כי פספסנו את הפנייה, עדיין היינו כולם שמחים. עינת התעקשה שניסע למונטה פולצ`יאנו (Montepulciano). ילדה עם הרבה שכל.
אחרי הצהרים הגענו לגבעה. גבוהה. כל הכבישים שמובילים אליה מלאים בטוסקנה בצבעים של חורף. לי, הצבעים נראו יבשים וצהובים, של תחילת הקיץ בגולן, עינת, שועלת נסיעות וחורפים קשים בניו יורק הסבירה לי שאלו ה-צבעים של החורף ושהשמש הפתאומית לא תבלבל אותי עם העובדות. לפני כמה חודשים הייתי באזור טוסקנה, בקיאנטי, ואז ראיתי את טוסקנה של סוף הסתיו. ככה אני, off season. מראה משעשע, לראות מטעי זיתים עטופים בשאריות של שלג. כשהגענו למונטה-פולצ`יאנו, ראינו גבעה ועליה שכונה שמבחוץ בכלל לא מסגירה איזה יפה היה מבפנים. אחרי שחונים את הרכב מתחילים להסתובב ברחובות.
אין המון מה לעשות במונטה פולצ`יאנו- רק לשוטט בין הסמטאות, לעלות במעלה הרחובות הראשיים Via Monte Nobile ו-Via di Gracciano לכיכר המרכזית Piazza Granda, להציץ בדרך בבתים עם החלונות הקטנים, ולקנות הרבה יין. למונטה פולצ`יאנו יש את אחד היינות הכי מפורסמים באיטליה- ה-Nobile. לא ידעתי, אבל עכשיו אני כן. עסק ממוסחר העניין של מכירת היינות מסביב לכל פינה, אבל כיף לשחק את המשחק, לטעום יין ושמן זית, להיכנס לכל מיני מרתפי יינות. במיוחד נחמד שהמסחור עדיין מאוד פוטוגני. צילמנו את מונטה פולצ`יאנו מכל זווית אפשרית. שיחקנו בתיירים ונהנו מכל רגע.
ממשיכים לסיינה
הבנות לבית בירן (כיפאק לגנטיקה!), שאליהן התלוויתי לטיול, תכננו לנדוד עם המכונית השכורה למספר אתרי חובה (מהמוצדקים שבהם!) באיטליה. היעד הבא, לפיכך, היה סיינה (Siena). אני לא מכירה עוד הרבה אנשים שהיו בטוחים שהם ביקרו במקום מסוים אבל התבלבלו ובעצם לא היו. אני במעבר בצבא בין הסדיר לקבע נסעתי עם חברה טובה לאיטליה. בין היתר היינו גם בסיינה. אבל כנראה שתאריך התפוגה של הזכרונות שלי עבר כבר ממזמן. הגענו בערב ובכלל ראינו רק מעט סמטאות, ואגב, פספסנו את המרכזית- כיכר הפאליו (Palio). בפעם הזאת, איך אומרים, וידאתי הריגה. הגענו לסיינה, ובדקנו איך היא נראית בבוקר ובערב, עברנו בסמטאות שמקיפות את כיכר הפאליו, הבטנו במונומנטים ובאנשים שחיים בתפאורה ימי-בינמיית חיי יומיום רגילים. לא נכנסנו למוזיאון, ולא לאף אחד מאתרי החובה שהספרים מציעים- בית האופרה, הארמונות, המגדל שנמצא בכיכר הפאליו. באופן מפתיע, אכלנו ארוחת ערב במסעדה מעולה (כבר אמרתי שנורא כיף שבאיטליה אפשר פשוט להיכנס למסעדה רנדומאלית ותמיד יוצא טעים?), הצצנו לתוך בית העירייה, אבל השקענו ונכנסנו לקתדרלה.
שוב לא נעים להודות אבל מצליח להם, לקתולים, בבניית כנסיות. הקתדרלה בסיינה הייתה אחת המרשימות שראיתי באיטליה עד כה- מדויקת, מלאת אומנות, ומכיוון שהרבה עבודות עומדות על שיש הרצפה, אפילו לגיטימי ללכת עם הראש באדמה. הקתדרלה, אגב, מלאה במונומנטים שלעין הבלתי מקצועית בעליל שלי נראו מעט לא-נוצריים: שמשות, ירחים, צורות גיאומטריות בלי כיתוב בלטינית... אולי הקתדרלה מספרת עוד סיפור ימי ביניים אפל? משהו בסגנון קוד דה וינצ`י, אבל אולי כתוב טיפה יותר טוב.
הטיול הקצר שלנו, כמו כל גיחה מחוץ לבית, לא שלם בלי סיפור של לילה. הסיפור הפעם מפוקפק במקצת, כזה שקצת מוציא את החשק מאיטליה, וכשהוא מצטרף לקצת עייפות מלימודים וממזג האוויר הקומבינה כולה זורקת אותך חזק למציאות, וכנראה גם לצבע של הפספורט שלך. את הלילה העברנו בחדר בבית קטן וציורי מחוץ לסיינה, בפרברים. לא הזמנו מקום מראש, ראינו שלט ונכנסנו. המקום היה נטוש, ושיחת טלפון אחת הביאה את בעלת הבית להראות לנו את החדרים, שהיו נעימים והרגישו כמו חופש. האופטימיות ושביעות הרצון התחלפה בלילה לשורה של קיטורים - היה לנו קר מאוד כי החימום לא עבד. באפס מעלות בצל, גם ארבע שמיכות לבנאדם לא ממש מצליחות לעשות את העבודה, ואנחנו באנו להנות ולא להתחשל...
בבוקר התלוננו לבעלת הבית, אך היא בתמורה הטיחה בנו האשמות על הישראלים החצופים שרק מתלוננים ולא רוצים לשלם. תחושת העלבון ליוותה אותנו כל אותו היום, אפילו שלא ממש דיברנו על זה. כל הדרך חזרה לבולוניה חשבתי איזה ישראלים היו שם לפנינו, ואיך יצא שכזה רושם רע נשאר? גם תחושת חוסר הצדק לא ממש הרפתה- הרי התלוננו על דבר מוצדק, ולא סתם כדי להתמקח. בפעם הראשונה באיטליה, נשאתי את הפספורט (הכחול) שלי, וזכיתי בגללו ליחס רע. חלק מהנאיביות שלי כתיירת-סטודנטית-שכולם-נורא-מתעניינים-במוצא-שלה, נעלמה והוחלפה בתחושה שאמנם לפעמים להיות תייר באיטליה זו חוויה יותר חיובית מלהיות תושב, אבל כתייר פוגשים אנשים שעיסוקם תיירות, והקסם הטוסקני עשוי להתפוגג מבלי ששמים לב.
ובקרוב - צרפת
השבוע פגשתי חבר מימי יוון. שלוש שנים אחורה. פתאום ראיתי כמה שלוש שנים זה המון זמן בגילי הלא מתקדם. ראיתי תמונות של שמש ואור ואנשים שזופים שנראים כמו מוצ`ילרים, אבל באירופה. נזכרתי קצת איך בכלל התגלגלתי לכאן שוב פעם, וכמה לפעמים נראה לי שכל הלימודים האלו זה רק תירוץ. כמו כשחזרתי מהמזרח וראיתי את התמונות והבנתי איפה הייתי, כמו ששלוש שנים אחרי אני רואה את יוון, כנראה בקרוב ככה אני אסתכל בעיניים נוסטלגיות על איטליה. עוד שלושה שבועות נגמרים הלימודים לסמסטר זה. בתכנית- טיול איטלקי ליעד שעוד לא ברור, גיחה למקום אחר ביבשת (אני כבר לא יכולה להריח את המים של הפסטה), ו.. ואז עוברים ארץ ודירה, לצרפת. אני פשוט שומעת קולות מכיוון התרמיל שלי. איך אומרת איזו קלישאה ישראלית רחוקה? "מהן המילים אם לא שתיקה - תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה".
לתחילת הכתבה
