פונדיצ`רי
כמו מתוך תמונה אימפרסיוניסטית. בונסוואר מאדאם אנד מיסייה, אתם מתבקשים להדק את חגורות הבטיחות וליישר את גב המושב, אנחנו יוצאים לטיול קצר שמתגרה בחוקי הזמן והמרחב. זה לא סיפור גדול, בסך הכל 30 רופי וחמש עשרה דקות מפרידים בין תחנת האוטובוסים המרכזית והרובע הצרפתי של פונדי, מקום שנראה כמו גלויה מארץ רחוקה ( ארץ עם חיבה יתרה לבאגטים) שהודבקה על לוח השעם הצבעוני שהוא הודו.
הארכיטקטורה הנקייה, המדוייקת, הבתים המסויידים ותריסי העץ שמחפים על חלונות גדולים מזכירים רחוב שקט במונמארטר. לאורכו של חוף הים הסלעי נמתחת טיילת נקייה שיש בה דוכנים של פופקורן וגלידה בחמישה רופי, בתי קפה ממוערבים, מלון בוטיק של חמישה כוכבים ומגדלור לבן. יש כאן גם מדרכות אמיתיות שאבני השפה שלהן מסויידות בשחור ולבן שזה אולי משהו אלמנטרי לחלוטין במערב, אבל כאן הוא ממש לא חלק מהנוף העירוני, ומסעדות שהמלצרים בהן לובשים עניבת פרפר. השוטרים חובשים מגבעת פאריסאית ולובשים מדים לבנים חגיגיים גם בימי חול, וחלקם שומרים על מוסדות העונים לשם "אליאנס פראנסז" או "אוטל דה וויל". בקיצור - שנות השלטון הצרפתי שהתחיל כאן בראשית המאה ה-18 והסתיים לפני קצת יותר מחמישים שנה השאירו חותם עמוק. אבל לי נראה שהמנוע האמיתי של האנרגיה האירופאית, האסתטית והקולינרית כאן הוא אשראם "סרי אורובינדו" ששואב לכאן זרים רבים, דיירי קבע, חסידים ומתנדבים זמניים. האשראם ממוקם בחלק הצפוני של הרובע הצרפתי בבית יפה עם קווים נקיים ובהירים. ברחבי העיר אפשר לראות חנויות או משרדים שקשורים לאשראם, כולם מאופיינים באותו סגנון אדריכלי מאופק ומרשים, וכשנכנסים פנימה זה נשאר ככה - הכול טיפ-טופ.
חצר האשראם מלאה בעציצי פרחים שממלאים את החלל במגוון מרהיב של צבעים, צורות וגדלים. גרניומים, בונגוויליות, רקפות, ועוד המון פרחים שאני לא יודע מה שמם. בחצר ניצב גם קברם המשותף של סרי אורובינדו ושל "האם", שותפתו למסעו הרוחני ולמפעליו, מעוטר בסידורי פרחים יפהפיים. התכונה סביב הקבר רבה, אנשים מקיפים אותו, נוגעים בו, אחרים יושבים ובוהים בו, חלק עורכים מדיטציה למרגלותיו ואחרים ממש נשענים עליו, מרכינים ראש, שותקים או ממלמלים. זו הנקודה שבה מקומות כאלה מבלבלים אותי. איך מקום שאמור להיות מרכז לפעילות רוחנית הופך פופולרי דווקא בזכות בלוק אבן גדול שמכיל בתוכו אבק עצמות, אפר ועפר? ודווקא החיים של אורובינדו היו עסק מעניין למדי.
הוא נולד ב-1872 בבנגל המזרחית (כיום בנגלדש) שיחד עם אחותה המערבית הצמיחה סופרים, משוררים אמנים, אנשי רוח, פעילים חברתיים, לוחמי חירות ומהפכנים רבים. עובדה משעשעת היא שיום הולדתו חל ב-15 באוגוסט, יום עצמאותה של הודו, וכך שני המועדים נחגגים באותו יום. מגיל 7 ועד גיל 21 חי ולמד באנגליה וב-1893 אחרי שסיים את לימודיו ב"קינג`ס קולג`" בקיימברידג` חזר להודו והתיישב בבומביי, שם החל בקריירה הציבורית שלו כאיש חינוך ופובליציסט. בתקופה זו פרסם מאמרים פוליטיים לצד מאמרים שנושאם העיקרי הוא החיפוש הרוחני. ב-1906 עבר לכלכותה והתבסס כעורך העיתון "באנדה מאטארם" וכיו"ר המפלגה הלאומית של בנגל. שנה אחר כך הוא נעצר על ידי הבריטים ושוחרר בערבות רק כדי להיכלא בשנית כעבור שנה נוספת. הפעם זה כבר עלה לו קצת יותר ביוקר - הוא ישב שנה בלי שנשפט אך לבסוף שוחרר אחרי שזוכה מההאשמות שיוחסו לו בדבר קשירת קשר נגד השלטון הבריטי. את שנת הכליאה הוא העביר בתרגול יוגה ומדיטציה. ב-1910 עבר אורובינדו לפונדיצ`רי ו-4 שנים אחר-כך פגש את מירה ריצ`רדס, שיותר מאוחר תיקרא "האם" (The Mother) ותהיה שותפתו הגדולה בהמשך פעילויותיו. ב-1926 הוא פרש לחלוטין מהחיים הפוליטיים ופנה ל"סאדהאנה" שמשמעה: "חיפוש האמת". בעקבות זאת הקימה "האם" את אשראם "סרי אורובינדו". מכאן ואילך העמיק אורובינדו את חיפושו הרוחני ופירסם את כתביו שעסקו במימוש האפשרויות הגלומות ברוח האנושית כשלב הבא באבולוציה של בני האדם. אחרי מותו ב-1950 קיבלה "האם" את כל סמכויותיו לידיה, וב-1968 ייסדה את אורוביל (Auroville).
לתחילת הכתבה
אורוביל
על הנייר אורוביל הוא מקום אוטופי. זה הוגדר כניסוי של חיים בקהילה בינלאומית שבה אנשים יוכלו לחיות יחד בשקט ובהרמוניה, כשהם מתעלים מעל הבדלי אמונה, פוליטיקה ולאום. אורוביל לא שייכת לאף אחד אלא לאנושות כולה ואדם שרוצה לחיות באורוביל צריך קודם כל להיות מוכן לשרת את "התודעה האלוהית". זהו מקום של למידה בלתי פוסקת, התקדמות תמידית ונעורים שלעולם אינם מזדקנים. המקום יהיה מרכז של מחקר גשמי ורוחני בנושא הדרכים להגשמה האמיתית של רוח האחדות האנושית ובכך יהווה גשר בין העבר לעתיד.
כך ראתה "האם" את הדברים בטקס הפתיחה החגיגי לפני 38 שנים. קהילת אורוביל היתה ביסודה המצע שיספק את התנאים שיאפשרו את התממשותו של השלב הבא של חיי האדם, שלב שתואר על ידי סרי אורובינדו כהכרחי, בלתי ניתן למניעה, עניין של זמן בעצם. כמו שבאתרי בנייה בארץ מוצבים שלטים כגון "כאן יוקם בניין יוקרתי, 16 דירות אקסקלוסיביות - החלום שלך בלב השרון", מעל אורוביל מוצב שלט וירטואלי שאומר "כאן נוכיח לעולם שתיתכן חברה של אנשים מודעים (אולי אפילו "מוארים"), ושבכך טמון העתיד של כולנו". זה רעיון מקסים, מהפכני, מרגש, ולמרות שחלומות לחוד ומציאות לחוד המקום עצמו עדיין שומר על ייחודיות ועל יופי נדיר.
כשתיארתי לי את אורוביל לפני שהגעתי למקום חשבתי על מין קיבוץ גדול שמורכב ממספר קהילות שמקיימות ביניהן קשרי גומלין כאלה או אחרים ברמות משתנות של שיתוף וקירבה. אלא שבניגוד לקיבוץ, השיתוף כאן איננו מטרה או ערך, אלא יותר "סידור" כזה, שיאפשר לאינדיבדואל "להגשים" את עצמו, לממש את הפוטנציאל האישי שלו בדרך שהכי מתאימה לו. גם המציאות הפיזית כאן שונה. אורוביל, שמונה בערך 1800 איש מיותר מ-35 לאומים שונים, משתרעת על שטח נרחב מאד. כשקנו את האדמות מאנשי הכפרים הטאמיליים לא הצליחו ליצור רציפות טריטוריאלית אורוביליאנית מובהקת, ובתוך אורוביל עדיין נמצאים כפרים הודיים טיפוסיים ושטחים חקלאיים שמעובדים על ידי הכפריים. הדבר יוצר שילוב מעניין, שבעיני מאד מצא חן, בין מערביו�ת להודיו�ת הן מבחינת הנוף: החקלאות, הארכיטקטורה, והן מבחינת הנוף האנושי. יש כאן צ`אי שופס ודהאבות לצד בית קפה אורגני ומאפייה שמגישה קרואסונים משובחים, ופנסיונרים אירופאים שנותנים טרמפ על האופנוע לקשישות חסרות שיניים או לילדי בית ספר יחפנים.
עניין נוסף הוא המרחק הגדול בין הקהילות. השטח שנרכש אמור לפי תכנית האב לספק תנאי מחייה לכ-50.000 אנשים, וכיוון שלא רצו להשאיר אדמות ריקות, שבחלוף הזמן יעובדו על ידי התושבים ההודים, מה שעלול לגרום לבעיות בעתיד, פיזרו את הקהילות על פני כל השטח, מה שיוצר תחושת פיזור משונה ואת ההרגשה שאורוביל האמיתית שמורכבת מיער גדול שחוצים אותו שבילי עפר שמקשרים בין הקהילות והמוסדות המשותפים, נחבאת בתוך חצרות פנימיות איפשהו מאחורי העצים, וקשה להבין מה באמת קורה. אני מניח שבאופנים מסויימים מה שמקשה על התייר משרת לטובה את אנשי המקום, אבל יכול להיות שגם איכות החיים כקהילה נפגעת מהמציאות הפיזית הזו. יכול להיות גם שאני סתם מקובע על התפיסות שלי שנובעות מההיכרות עם המודל הקיבוצי הישראלי, כמו שהקהילה היא "סידור" בשביל הפרט, ארגון הגג המכונה "אורוביל" יכול להיות "סידור" בשביל הקהילה. מה גם שאני כתייר, כאורח, בא כדי לראות וכדי להתרשם, ואורוביל אפילו שיש לה מרכז מבקרים מסודר לא ממש רוצה להיראות או להרשים. נראה שהיא פשוט רוצה להיות שם וזהו. מצד אחד המקום רוצה לשמש דוגמה לאנושות, ומצד שני הם הגישו בקשה למערכת ה"לונלי פלנט" להוציא אותם מהמהדורה הבאה, בקשה שנדחתה אגב. נראה שיש פה קצת חשש מתיירות יתר, ובמיוחד מהתיירות התרמילאית הסטנדרטית של "באנו, צילמנו, והמשכנו הלאה...".
החשש הזה מוצדק. אין פה מונומנטים או פלאי טבע, איכות הביקור היא תוצאה של עומק ההתבוננות, ועומק ההתבוננות מצריך זמן ופתיחות. עם זאת, יש כאן כמה גסט-האוסים ששייכים לקהילות ומכניסים להן לא מעט כסף וגם ההודים בסביבה למדו את הטריק ולאורך החוף כבר צצו כמה אפשרויות לינה במחירים שמתאימים לתרמילאים, כך שלמקום יש את הפוטנציאל להפוך למעין "פונה 2", ואני בהחלט יכול להבין את התושבים שהדבר הזה מפחיד אותם.
למי שכן מגיע ומקדיש קצת זמן למקום, כדאי שידע שכמו כל חלום, גם החלום הזה רחוק מלהתממש בשלמותו. כאן חיים אנשים, וכמו תמיד יש קנאה וצרות עין, ובצע כסף ו"הקיבוץ לא יממן..." וחולשות אופי כאלו או אחרות. ועם כל זה, עדיין הקימו כאן מקום שהוא פיסת קיום אלטרנטיבי שתושביו, מי יותר מי פחות, מאמינים (או לפחות האמינו פעם) שיכול להיות עולם טוב יותר, שזה רק עניין של זמן וכוונה.
אינשאללה.
לתחילת הכתבה
גרגרים, זרעונים, והאורוביליאנים האחרונים...
יש מי שיגידו שאבירם ויורית הם האורוביליאנים האחרונים. זוג ישראלי שיחד עם בתם הקטנה אושר (ופגשתי גם זאטוט כחול לבן העונה לשם "פלא", כאן פשוט קוראים לילד בשמו) הקימו באורוביל פרוייקט נהדר שמטרתו ייעור השטחים הצחיחים שבאזור, ושבהגדרה אין לו שם כוונות רווח. חוץ מזה, זהו גם בית חם ונדיב למתנדבים מכל העולם, עם גן ירק ובריכה קטנה ומטבח טבעוני. מין מקום כזה שהיה לי בית ספר מעורר השראה ליכולת לחיות את החיים במלואם. לנגוס בהם ולתת למיץ להשפריץ ולטפטף על הסנטר, להנות, לקוות, ולעשות. קוראים למקום Sadhana Forest.
הגעתי לשם בעקבות אי-מייל מעומר, חברי לטרקים בלאדאק ומורי לתורות פיסיקליות שלצערי כבר שכחתי (זה לא אתה עומר, זה אני), שהגיע לחווה של אבירם ויורית והחליט להישאר. הימים הראשונים היו לי קשים, כשהגעתי ביקשו ממני (כמו מכל אחד שמגיע) להתחייב להישאר לפחות שבועיים, ואחרי כמעט 9 חודשים שבהם לא התחייבתי למישהו או למשהו ליותר משלוש דקות, זה היה לי קשה, זה הכביד עלי. חשבתי לעצמי "מה היה לי רע לקחת חדר באיזה גסט-האוס, להציץ פה, להציץ שם, ולעשות רק מה שמתחשק לי, כרגיל?". כאן פתאום יש סדר יום. השכמה בשבע לארוחת בוקר (או בחמש וחצי למי שרוצה להשתתף בשיעור יוגה שמתקיים כל בוקר בשש) שגם היא זה משהו שאני לא ממש רגיל אליו, ארוחה טבעונית למהדרין הכוללת ראגי, מין דייסת דגנים ממותקת בג`אגרי - סוכר דקלים - ולצדה סלט פירות. אחר כך עבודה ביער או בחווה עד 12:00 ואז ארוחת צהריים שבדרך כלל מורכבת מווריאציות שונות של דאל וירקות מבושלים. משמן, חלב, ביצים או תבלינים חריפים אפשר לשכוח.
אחרי ארוחת הצהריים איש איש חופשי לעשות כרצונו, אבל לא פעם יש מטלות כגון הכנת ארוחות, ניקיונות, מילוי מים במיכלים ועוד כל מיני בלת"מים כאלה או אחרים. בערב שוב בולסים גרגרים וזרעונים וכשהשמש שוקעת רוב החווה חשוכה כי רק החדר המשותף מואר. גם בשירותים יש חוקים: יש להשתין לבור אחד ולחרבן לבור אחר לטובת הקומפוסט שמייצרים פה מההפרשות שלנו, וכשמכסים את הקקי בנסורת זוכים בהצצה על התולעים הלבנות שעושות את מלאכת הקודש של הפיכת הצואה לדשן. בסך הכל תענוג.
אז למה נשארתי? כי היתה שם הבטחה, כי כולם מסביב נראו לי מבסוטים לאללה, כי זה הרגיש לי נכון. ואכן, לא לקח הרבה זמן ונשביתי בסוד הקסם הסאדהנאי. אהבתי לחיות בלי חדר, ישן במבנה כלונסאות פתוח עם כל הכוכבים בעיניים. נהניתי לשמוע את צלצול הפעמון העדין של השכמת הבוקר, לראות את ערפילי הבוקר הוורודים משייטים נמוך, ונהניתי אפילו לקנא באלה שהיה להם כוח לקום לשיעור היוגה של שש בבוקר, ושבשעה שאני הייתי עסוק בצחצוח שיניים, הם היו עסוקים בהרפיה. אהבתי לפתוח את היום עם פרי טרי (על הראגי ויתרתי) בלי תה או קפה, בלי קורנפלקס או חביתה. מאד מאד אהבתי לעבוד ביער ולשאוב מים בדליים מבור המים, להשקות את העצים הצעירים שעדיין זקוקים להשגחה צמודה, ולכסות את הקרקע סביבם בעלים כדי להגן על האדמה הלחה מפני השמש הקופחת. עד לפני 200 שנה עמד כאן יער עבות שהבריטים כרתו על מנת להשתמש בעץ לבניית מסילת הברזל שמרשתת את הודו לאורכה ולרוחבה. מה שהם השאירו מאחוריהם (מלבד רכבת, ועל כך תודה רבה) הוא שטח אדיר של אדמה יבשה וקשה, שחלק קטן ממנו אבירם ויורית מנסים להחיות. הם שתלו כאן מעל 10.000 עצים בשנתיים האחרונות, תוך ניסיון לשחזר את אותה מציאות אקולוגית ששררה פה לפני הכריתה הגדולה. הדבר הזה יצר אצלי יחס מיוחד לעבודה ביער. אף-פעם לא נהניתי במיוחד מעבודה חקלאית אבל היה משהו מקסים ברעיון ההחייאה של היער, משהו שצבע את העבודה בצבעים מיוחדים.
אני מניח שהעובדה שלא עובדים יותר מ-4 שעות ושבאמצע יש הפסקת בננות, מוסד שאין לערער עליו, ושהכל מתנהל בנינוחות, עוזרת גם היא. לפעמים אפשר לראות שני אנשים כל-כך שקועים בשיחה, שהם כמעט ולא עובדים בכלל, אבל אף אחד לא יעלה על דעתו להעיר להם. גם שיחה היא צמיחה (ל"שיח" ו"שיחה" שורש משותף), היא הדשן של המחשבות, וטוב גם לאנשים לגדול, לא רק לעצים. זו רוח הדברים ביער. אפילו לאוכל פיתחתי סימפטיה מסויימת, ולמרות שכמעט כל יום ברחתי לאכול משהו במאפיה או בבית הקפה האורגני (וכמובן שפגשתי שם את יתר החבר`ה מהחווה - פליטי המטבח הטבעוני), אני חייב להודות שאולי בתחום הטעם עוד יש לאן לשאוף בסאדהאנה, אבל ההרגשה של הגוף אחרי דיאטה טבעונית היא משהו פשוט וטוב.
האסימון האחרון - האהבה לשירותים - נפל כשהבנתי שבעצם אנחנו לא מייצרים כאן שום זבל בכלל. הקקי יעמוד שנה ויהפוך לדשן בשביל היער, השתן זורם לבריכה מחוץ לחווה ששם שתלו צמחים מטהרים, את הכלים מנקים עם סקוטש טבול במים ואפר מהמדורה שעליה הכינו הרגע צ`אפאטי או מרק, ומשאריות המזון עושים קומפוסט לגן הירק. החשמל מגיע מפאנלים סולאריים, המים נשאבים מבארות, יש גם אגוזים מיוחדים לכביסה, ובקיצור - הכול מזין את הכול, וכשחיים כמה שיותר קרוב לטבע מושגי הלכלוך או הבזבוז לא קיימים בכלל. זו היתה חוויה חדשה של ניקיון טוטאלי, והמקום שזה הכי מורגש בו הוא הגוף. אני, שההימנעות מבשר פה בהודו היטיבה איתי מאד והפכה אותי לצמחוני כפוי אך מרוצה, הרגשתי פתאום לא בסדר אפילו כשאכלתי פארותה עם סאמבר (משהו כמו מלאווח למי שלא מכיר), כאילו אני סתם מטנף את עצמי. ככה זה כאן - תמיד כשאני חושב שלמדתי משהו אני מגלה שאפשר הרבה יתר. יש פה גם כמה Fruiterians שזה עוד יותר טבעוני מטבעוני, ובקרוב אני אספר על האיש שלא אוכל. לא אוכל בכלל.
כל זה אגב לא אומר שהפסקתי לאכול פארותה, זה עדיין הדבר הכי דומה למלאווח שאפשר למצוא פה בהודו, אבל לפחות אני יודע שזה ג`יפה, גם זה משהו, לא? בכלל, המקום הזה הציב לי הרבה סימני שאלה על דברים שנראו לי ברורים, טבעיים, מובנים מאליהם. אושר למשל, מתחנכת בבית: אינטואיציה, פתיחות, סקרנות - אלה הם המורים שלה. בארץ אדם יעשה שבע בדיקות, השוואות מחירים ונסיעות מבחן לפני שהוא קונה אוטו חדש, אבל את הילד הוא ירשום לבית הספר שהכי קרוב למקום מגוריו. בסוף מה שיקרה הוא שהילד ילמד לשנן ולשכוח, ללכת מכות בהפסקה (כן בצחוק, אני יודע, גם אני...) ולשנוא את הלימודים. מצע אידיאלי אגב למה שקורה לו בגיל 18.
Home Schooling זה לא משהו שנתקלתי בו עד עכשיו ופתאום אני רואה ילדה יפה, חכמה, בטוחה בעצמה שכל היום מוקפת באנשים שמחייכים אליה, בגיל 5 היא מדברת עברית ואנגלית ומתרוצצת יחפה מתחת לשמיים כחולים כששני ההורים שלה תמיד (תמיד!) בסביבה. לשיטה הזו, כמו לכל דבר, יש בוודאי את החסרונות שלה, אבל למה שמי שזה מתאים לו, בכלל ירצה לעשות את זה אחרת? אפשרות לחיות שונה, אנשים עושים את זה. בקשר בינם לבין עצמם, או לבין משפחתם, בינם לבין האדמה, ולבין ארצם. הכול עניין של תבניות מחשבתיות. או שתנפץ ותבנה, או שלא תעשה את זה, אבל האפשרות קיימת.
האיש שלא אוכל ושאר אפשרויות
יום אחד הגיע לחווה אדם מאחת הקהילות באורוביל כדי לספר על תהליך שעבר ושאמור לשחרר אותו לחלוטין מהצורך לאכול ולשתות. נו, בא אחד כזה, עם כזה סיפור, לא נשב ונקשיב? יש אישה אחת באוסטרליה שכבר 11 שנים לא אוכלת או שותה, רק לפעמים איזו כוס תה באירועים חברתיים, ובזמנה הפנוי מתרוצצת ברחבי העולם ומרצה על השיטה שלה. זה הולך בערך ככה: לאנרגיית החיים (צ`י, רייקי, פראנה, או אלוהים, איך שלא תקראו לזה) יש את היכולת לספק לגוף האנושי את כל הדרוש לו. אוכל ומשקה הם בסך הכול הבטריות שלנו, אבל בעצם יש תחליף זמין וחינמי שנמצא שם כל הזמן, רק צריך להיות פתוחים ולדעת לקבל את האנרגיה הזאת. ישנו תהליך מסויים בן 3 שבועות - בשבוע הראשון לא אוכלים ולא שותים כלום, ואחר כך כדי לאושש את הגוף שותים במשך שבועיים מים מעורבבים במיץ, ובאופן עקרוני אחרי זה אתה משוחרר לתמיד מהצורף הפיזי לאכול ולשתות.
האמת, שהאיש שבא לדבר איתנו בדיוק סיים את התהליך יומיים לפני כן והדבר הראשון שהוא עשה זה להתנפל על 11 אידלי (כופתאות אורז), ככה שאני לא ממש יודע מה לחשוב עליו. בהנחה שהוא באמת לא אוכל, אני לא חושב שהוא צריך לחיות ככה. כל דבר בטבע ניזון מאיזשהו חומר, ונראה לי שהאדם, גם אם הוא יכול, לא צריך להתרחק עד כדי כך מהדבר הבסיסי הזה. אבל זו לא הנקודה. בא אדם ואומר לך "אתה חושב שחייבים לאכול ולשתות כדי לחיות, אבל זה לא באמת ככה. הנה תראה...", ועוד שכבה של המטריקס שבו אנחנו חיים מתקלפת. עוד קבעון מחשבתי מפנה מקום למחשה חדשה.
לפני 7 חודשים, אחרי 3 ימים בהודו, נתקלתי בורנאסי בבאבא שסיפר לי סיפור דומה. בלשון המעטה אני אגדיר את התגובה שלי כ"סקפטית". מאז זרמו הרבה מים בגנגס, והרבה מחשבות חדשות בראש שלי, המונח "סאבקוצ` מילגה" (הכל אפשרי) הפתיע אותי פעם אחר פעם באמיתותו, בהתממשויותיו השונות. לפני 7 חודשים כנראה לא הייתי אפילו מדגדג את האפשרות להאמין לסיפור כזה, אבל עכשיו... עכשיו לא משנה לי אם האיש אוכל אידלי או לא אוכל כלום. אני מאמין ביכולת של התודעה האנושית ליצור לעצמה איזו מציאות שהיא תרצה כאשר היא שוברת את המוסכמות בהן היא שבויה. לא רק ברמה הערכית (טוב או רע) או האינטלקטואלית (נכון לא נכון), אלא גם ברמת המציאות, ההתממשות. אוכל, שינה, ויש אנשים שאפילו מטילים ספק בצורך שלנו לנשום, כולם מגבלות של הגוף וגם אם הניסיונות להתנתק מהן הם ניסיונות אזוטריים, קיצוניים, הזויים ומגוחכים, מבחינתי טוב שיש אנשים שעורכים את הניסיונות האלה (ועם כל ההתייפייפות שלי - מזל שהם עורכים את הניסיונות האלה בעצמם ולא בי, לי מספיקה הטבעונות) שיזכירו לנו שהכול, אבל הכול, נתון תמיד תחת סימן שאלה. בוויתור על כמה אמיתות מוחלטות היינו יכולים להגיד רחוק מאד.
אבירם, יורית, אושר, וסאדהאנה פורסט, הם בעיני סוג של דוגמה שפויה, מציאותית, שלווה, חיה בשלום עם עצמה, של הדבר הזה. משפחה ישראלית לכאורה רגילה - קצת דירה ברמת-גן, קצת אקדמיה, קצת קריירה בהיי-טק, והנה - הודו, וחינוך ביתי, ופרוייקט ייעור, וחווה, וקהילת מתנדבים מקסימה, ותכניות מרתקות לעתיד ... אמרתי להם את זה כשעזבתי, ולמרות שאני לא בטוח שהם יקראו את זה, אני חייב להגיד שוב. תודה. תודה שהראתם לי.
הכול אנשים
כמו כל חוויה בטיול, הלמידה, העבודה, הראגי, כבודם במקומם מונח, אבל את רגעי האושר הכי גדולים הביאו לי החבר`ה שבאו להתנדב בחווה. חלקם פשוט תרמילאים כמוני, וחלקם קצת יותר רציניים, עם רקע בחקלאות אורגנית או בתחומים אקולוגיים אחרים וכוונות ארוכות טווח ביחס למקום.
סאדהאנה פורסט הוא לא יעד תרמילאי טיפוסי. בתחומי החווה אין זו�לו�ת ואין צ`אי, העישון (על סוגיו) אסור, ואין "ג`י, באנופי מילגה?". כך יוצא שמי שמגיע הנה הוא בדרך כלל לא אדם טיפוסי. ואולי "טיפוסי" הוא לא מונח מדוייק, כי "טיפוסים" פגשתי פה ועוד איך. כבר מזמן לא נתקלתי באוכלוסיית טיילים כל כך מגוונת. בגלל האופי של המקום מגיעים לכאן סוגים שונים ומשונים של אנשים ממקומות, רקעים וגילאים שונים, וכולם מתקבלים בברכה. נוצרת אווירה בינלאומית ייחודית שיש בה מפלט מסויים מה"ישראליות" של הטיול בהודו, למרות שגם כאן אנחנו קבוצה דומיננטית מאד. ההשכמה המוקדמת, העבודה המשותפת, חווית הראגי, והמרחק הפיזי מהמרכז של אורוביל (בערך 20 דקות בקטנוע - חסרון קטן אבל יתרון גדול) יוצרים תחושת אחדות, שותפות וחברות מהסוג שעדיין לא פגשתי בהודו. הנשמות נפתחות זו לזו בצורה מיוחדת. זה לוקח קצת זמן עד שזה קורה, אבל אחר כך זה בא טבעי. אורגני.
פגשתי כאן את קלוד, צרפתי תימהוני בגיל העמידה שהפליא לזמרר, להקיש על אבנים, ולפרוט על גיטרה בערבים, ובסוף התברר שהוא מוזיקאי שממלא אולמות בצרפת, ואת מופופו, סוג של היפי מזדקן שיכול לספר בעיניים נוצצות על שנות השישים בקליפורניה, או על פסטיבל Burning Man בנבאדה, או על העבודה בחממה של הקומונה שבה הוא חי עכשיו בגבול גרמניה-הולנד.
היה כאן אחד, גרהרד, ממינכן. גרמני ענקי שהוא ממש קרם בוואריה, עם מראה של פוסטר תעמולה על הגזע הארי, נפש עדינה וטובה, ויכולות פיזיות שעושות עבודה של שלושה אנשים. והיתה דני - בחורה סרבית שגדלה בגרמניה וחיה עכשיו בצפון הולנד. אמא לילד בשם פליץ, שרק מתוך כבוד לאישיות המקסימה שלה, אישיות נשית שקטה ובוטחת, לא סיפרתי לה על משמעות השם בעברית (למרות שפעם אחת כמעט גיליתי, אבל רעי - אחד החבר`ה - עצר בעדי). היתה פה גם חבורה קטנה של אמהות חד-הוריות שהסתובבו עם התינוקות שלהן על הידיים לכל מקום, מניקות אותן כשצריך, מנקות אותן כשצריך, ומפיצות בחווה ניחוח אימהי חריף. אני יכול להמשיך עוד ועוד כי כל אחד היה משהו מיוחד, אבל איכשהו שוב, יותר מכולם, גיליתי איך המשפט "כל ישראל אחים" מתממש יפה בהודו.
עומר, שפעם לימד אותי על הכוכבים ועל האור ועל הזמן על פי מדרשו של אלברט איינשטיין, דיבר איתי הפעם על קרישנה מורטי ועל מה היא אמת, ושוב פתח לי את העיניים לדבר חדש, ולעוד דבר. יש כמה אנשים כאלה בחיים שלי, שלעתים משמשים לי מצפן מחשבתי, או ערכי, או חברתי. בסך הכל מבחר מצומצם של אנשים, ועומר הולך ותופס לו שם מקום. והיתה החבורה המופלאה - ערן, תום ורעי - הפילוסוף, הנביא, והנסיך, שמדי ערב מסביב למדורה עם גיטרה ותוף, הומור וכנות, המראנו יחד למסעות מרתקים בנבכיהם של העבר והעתיד, הפצעים והחלומות, מה שאין, מה שיש, ומה שיכול להיות. אגב - אחד הדברים היותר משעשעים שאפשר לעשות הוא לקיים שיחה פילוסופית על החיים באנגלית, ובמיוחד כזו שהשתבשה כהוגן אחרי כמה חודשים בהודו. זו בהחלט סוג של שפה חדשה שזכתה לכינוי "Hebrish".
באחד הלילות תום אמר לי משהו שקשה לי להחליט מה אני מרגיש לגביו. בתוך תוכי יש לי התנגדות אליו, קשה לי לקבל אותו, אבל אני משער שאם אני מאמין לאיש שאומר שהוא לא צריך לאכול ולשתות, כדאי לי לפחות לחשוב על מה שהוא אמר. דיברנו על העוצמה הזאת שנוצרת כאן במפגש בין הישראלים. לא תמיד, אבל לפעמים. הפעם הראשונה שחוויתי את זה היתה בראש השנה ברישיקש. תום אמר שיש בנו משהו מיוחד, פלאי, שקיים רק אצלנו. אני לא יכול להסתובב בתחושה שאני בן לעם נבחר, במיוחד כשיש דברים שכל-כך מכעיסים אותי בעם הזה, אבל אני חייב לשאול את עצמי איך זה שתמיד יש אצלנו מישהו עם גיטרה ומישהו עם חליל? אנחנו בדרך כלל אלה שמדליקים את המדורה ואלה שמכבים אותה, סוגרים את הלילה בשיר או בניגון או בשיחת אחים מלב אל לב. לפעמים אני מסתכל, כאילו מבחוץ, ורואה משהו מיוחד מאד. אולי יש הסברים להכל, אולי זו הכמות הנכבדה שלנו פה, אולי זו המנטליות הישראלית שאחרי חיים בשכונה, תנועת נוער, צבא, רגילה למין סוג כזה של התחברות, ובהודו שמלאה ברוחות טובות זה מקבל גוון יפה. אולי זה סתם נראה לי, ובעצם בכל קבוצה זה קורה ורק ההסתכלות הישראלית הצרה שלי מונעת ממני לראות את זה. מה שאני יודע שמתחת לחופת הכוכבים של טאמיל נאדו, ליד המדורה, בשעות הקטנות של הלילה ישבו ארבעה ישראלים, ומה שהיה שם זה קסם. ואולי בכלל לא צריך להסביר.
בקשה קטנה
הבטחתי לאבירם, וזה חשוב לי מאד. צריך לבוא נכון. מי שבא לסאדהאנה פורסט שיישאר לפחות שבועיים. גם אם בהתחלה קצת משונה וקשה, שיישאר, כמו שמי שהולך לויפאסאנה אומר לעצמו "אני אשאר עד הסוף". זה שווה את זה. יש דברים שאי-אפשר לראות כשרק מציצים, חשוב להסתכל, לנסות להבין. מי שבא שיידע: יש חוקים, יש "איסורים" כביכול, יש דברים שצריך לכבד, יש סוג של מחוייבות מסויימת. באים לכאן כדי לתת, וכמו תמיד - אתה נותן קצת ומקבל הרבה, או נותן הרבה ומקבל המון.
גרהרד שנפל קורבן למתקפת שלשולים פיתח תיאוריה שהחווה היא בעצם סיפור כיסוי למפעל שמטרתו ייצור קומפוסט אנושי, טבעוני ויוקרתי, וכינה בצחוק את המקום "Sadhana Fortress" (מבצר סאדהאנה). אומרים "ביתך הוא מבצרך" ומי שבא נכון ימצא כאן בדרום הרחוק של הודו, בין פונדיצ`רי לקוט רואד, בלי קירות, אבל עם גינה וכלבים, פשוט, בית.
