פונצ'ירי המעט צרפתית
פרק דרום-הודו של טיולנו נפתח במסע מרטיט כליות ולב מ- NJP) New Jalpaiguri) בצפון לצ`נאי (Chennai) בדרום. ידענו שאנחנו חייבים לדלג במסע ארוך אחד דרומה, ההתלבטות היתה בין באנגאלור (Bangalore) לצ`נאי כתחנות ביניים לפני פונדיצ`רי (Pondicherry), אליה חתרנו. הקופאית בתחנת הרכבת פתרה את ההתלבטויות שלנו -; תהי זו צ`נאי, במסע של 46 שעות, ועוד ברשימת המתנה. מיקומנו במקום 4 ברשימה נתן סיכוי רב לעלייתנו לרכבת, ואכן עלינו בקלות רבה, אבל הבנתי שרשימות המתנה כבר אינן מתאימות לליבי הקשיש. הנסיעה עצמה היתה מייגעת ארוכה ועוררה בסופה מחשבות אובדניות אצל חלקנו, אבל לאחר מעשה השתכנו באזור אגמור ((Agmor בקרבת תחנת הרכבת. צ`נאי הבטיחה להיות עיר מטונפת, מצחינה ובעלת דירוג גבוה בסולם ה"לא שמים על איכות הסביבה", ואכן קיימה בגאווה. תעלות ביוב פתוחות, ערמות זבל עליהן ערימות ילדים, מעט צל והרבה צחנה. ברחנו לאחר יום וחצי לכיוון פונדיצ`רי.
פונדיצ`רי (Pondicherry), פונדי בפי אוהביה, היא עיירה קטנה המנציחה את התקופה בה גם צרפת נהנתה לנגוס בפנינת המזרח. השוטרים מתהדרים בכובע מצחיק, המסעדות בתפריטי קישים והרחובות בארכיטקטורה אירופאית ובשלטי RUE. הביטוי המיידי לכך הוא כמות תיירים צרפתים שהיתה מביישת גם את נתניה בשיא הקיץ, אבל לשימחתנו כולם מתרכזים באיזור אחד כך שניתן לטייל בשאר חלקי העיירה ולדמיין שאנחנו בהודו. רק לדמיין, כי זו לא הודו. פונדי, נאמר לזכותה, גם יושבת על שפת ים. חופי העיירה עצמה סלעיים ולא מאפשרים רחצה, אבל בהחלט כן הירהור לעת שקיעה. מעט צפונה יותר מצויים חופי הרחצה, ואנחנו בחרנו בחוף אורוויל המצויין. "מה, זה ממש חוף אמיתי, לא תארתי לעצמי!" חייך נעם שהתרגל כבר להתאים עצמו למצבים חדשים ולסטנדרטים אחרים וכבר נואש מלפגוש בסביבה המוכרת לו. חלקיק שנייה והנער כבר במים דוהר כמו סוסון ים וצווח כמו אמא שלו.
הים סוער, זרמים מסוכנים, דפיקות לב עוד יותר מסוכנות להורים, אבל כיף לא נורמלי. אפשר לרוץ ולהשתולל, להתרחץ (רק עד הבירכיים) להתפרקד בשמש שעדיין לא ממש צורבת, לשחק בחול (עד שכבת הנפט המשחירה להכעיס) ואפילו ללבוש בגד ים נשי רגיל (או להוריד אותו...). לחוף צמודה מסעדה צימחונית טובה השייכת לאורוויל (Auroville) הסמוך, פרוייקט התיישבותי בינלאומי המציע חלופה אורבאנית שוויונית וידידיתית לסביבה לכל אזרחי העולם. ברוח הביקורת השורה עלינו כאשר אנו נתקלים בפרויקטים מעין אלה, שמנו לב שלמצילים ההודים על החוף יש תפקיד נוסף -; להרחיק את ההודים לגבול הנראה רק לעינם, שלא יפריעו לשוחרי השיוויון והאחווה לרחוץ בין בני מינם בלבד. גם אנחנו היינו שם.
לתחילת הכתבה
פונדיצ`רי (Pondicherry), פונדי בפי אוהביה, היא עיירה קטנה המנציחה את התקופה בה גם צרפת נהנתה לנגוס בפנינת המזרח. השוטרים מתהדרים בכובע מצחיק, המסעדות בתפריטי קישים והרחובות בארכיטקטורה אירופאית ובשלטי RUE. הביטוי המיידי לכך הוא כמות תיירים צרפתים שהיתה מביישת גם את נתניה בשיא הקיץ, אבל לשימחתנו כולם מתרכזים באיזור אחד כך שניתן לטייל בשאר חלקי העיירה ולדמיין שאנחנו בהודו. רק לדמיין, כי זו לא הודו. פונדי, נאמר לזכותה, גם יושבת על שפת ים. חופי העיירה עצמה סלעיים ולא מאפשרים רחצה, אבל בהחלט כן הירהור לעת שקיעה. מעט צפונה יותר מצויים חופי הרחצה, ואנחנו בחרנו בחוף אורוויל המצויין. "מה, זה ממש חוף אמיתי, לא תארתי לעצמי!" חייך נעם שהתרגל כבר להתאים עצמו למצבים חדשים ולסטנדרטים אחרים וכבר נואש מלפגוש בסביבה המוכרת לו. חלקיק שנייה והנער כבר במים דוהר כמו סוסון ים וצווח כמו אמא שלו.
הים סוער, זרמים מסוכנים, דפיקות לב עוד יותר מסוכנות להורים, אבל כיף לא נורמלי. אפשר לרוץ ולהשתולל, להתרחץ (רק עד הבירכיים) להתפרקד בשמש שעדיין לא ממש צורבת, לשחק בחול (עד שכבת הנפט המשחירה להכעיס) ואפילו ללבוש בגד ים נשי רגיל (או להוריד אותו...). לחוף צמודה מסעדה צימחונית טובה השייכת לאורוויל (Auroville) הסמוך, פרוייקט התיישבותי בינלאומי המציע חלופה אורבאנית שוויונית וידידיתית לסביבה לכל אזרחי העולם. ברוח הביקורת השורה עלינו כאשר אנו נתקלים בפרויקטים מעין אלה, שמנו לב שלמצילים ההודים על החוף יש תפקיד נוסף -; להרחיק את ההודים לגבול הנראה רק לעינם, שלא יפריעו לשוחרי השיוויון והאחווה לרחוץ בין בני מינם בלבד. גם אנחנו היינו שם.
לתחילת הכתבה
אורוויל
מכיוון שידענו שיעדנו הבא הוא אורוויל, פסענו באחד הימים בשלווה ובשקט לאשראם סרי אורובינדו (Sri Ourobindo), שותפה של "האם" המסתורית במיסוד התפיסה עליה מושתת אורוויל. האשראם ממוקם בלב פונדיצ`רי, ולמבקרים יש מסלול מוגדר בו מותר להם לנוע. המסלול מתחיל בחלקת הקבר המשותפת של סרי אורובינדו ו"האם", חלקת קבר שהיא מוקד עלייה לרגל והשתתחויות שגם חובבי אומן לא ראו כמותן. על הקבר יש סידור פרחים מסובך שאסור לגעת בו "כי כך בקשה האם" ומסביבו קבוצות של מודטים שרויים בתוך עצמם. מהחלקה המשכנו לספרייה המציגה מכתבי האם וסרי אורובינדו. מתוך סקרנות רכשתי מספר כתבים. צריך לדעת אם לקבל או לא, לא? אז קראתי. העניין הוא כזה: סרי אורובינדו היה פילוסוף הודי ויוגי שהתחנך באנגליה וחי את רוב ימיו בהודו, היה מראשוני המנהיגים ההודים שקראו להודו עצמאית וייצר כמות נכבדה של שירים, הירהורים ומאסות למאמיניו.
תפישתו הבסיסית היתה לחיות את חיינו אלו בהרמוניה תוך קבלת האחר כדי לשפר את מעמדנו המיפגש הבא עם החיים. אז מה חדש? "האם". "האם" היתה נשמה היפית שגדלה בתקופה הלא נכונה במשפחה חומרנית באירופה של סוף המאה ה-19, נסעה באיזה שלב להודו, פגשה את סרי, ולאחר פרק זמן שבה להודו לשארית חייה. אף אחד לא חושף את עומק השותפות בין השניים, אבל ברור שלפחות שותפות רעיונית היתה שם, ש"האם" הניעה הרבה תהליכים והיתה הבולדוזר הדוחף מאחרי גלימתו של סרי. בסביבות שנות ה-50 התחילו השניים לדבר על מקום על פני כדור הארץ האמור להיות שייך לאף אחד (או לכולם, תלוי מאיזה כיוון אתה בא), בו כולם יוכלו לגור, תוך התנזרות מחומריות, בשלווה, שותפות ואחווה רוחנית המתבטאים גם בתפיסה אקולוגית רחבה. האדמות הראשונות של אורוויל נירכשו כנראה על ידי סרי אורובינדו, ואחרי מותו הופיעה "קרן אורוויל" לה שותפה גם ממשלת הודו, ורכישת הקרקעות המשיכה תוך גיוס הרבה כספים ממדינות שונות.
יש כאן קפיצה ברצף ההיסטורי אחריה לא הצלחתי לעקוב. למה שממשלות יקשיבו לשני פריקים עם רעיונות הינדים-סוציאליסטים? למה שמישהו בכלל יתן כספים לרעיון המבוסס על כרעי תרנגולת המוצג על ידי שתי ישויות רוחניות חסרות אחיזה במציאות? לא ברור לי מה היה שם. אין ספק שהשניים נחנו בכריזמה לא מבוטלת וברעיונות שהיו מקוריים לזמנם (רובם עוצבו לפני מלחמת העולם הראשונה) אבל הזמנים משתנים ודוהרים, וכיום אין אחד שמדבר על ישות אלוהית ושותפות רוחנית וזוכה למבט רציני, שלא לומר חופן דולרים. מישהו שם יודע לעשות את העבודה כמו שצריך, יודע לבנות אידיאולוגיה שלמה ויציבה על יסודות רוחניים קצת אנאכרוניסטיים. ב-1968 נחנכה אורוויל בטקס רב משתתפים, עם נציגות מ-126 ארצות ורבות ממדינות הודו.
גם האם, שנפטרה ב-1970, הספיקה באחרית ימיה לקחת חלק בטקס. כל אחד מהנציגים הביא חופן אדמה מארצו ויחד טמנו את הסחורה במיכל דמוי פרח לוטוס סגור. הרבה טיקסיות יש שם באורוויל. ב-1972 התחילו לבנות את המטרימנדיר (Matrinandir), שהוא סיפור בפני עצמו, מבנה אדיר ממדים בצורת כיפה מוזהבת שאמור להיות המרכז הפיזי של אורוויל, וכמובן, איך לא, מיקום נישמתה של העיר. במרכז המטרימנדיר, יש כדור בדולח גדול בו משתקפות קרני השמש וממנו מתפצלים חללים הנושאים שמות כמו שלווה ואושר וגנים בעלי שמות עם מסרים דומים.
בהמשך לתחקיר הרקע ומתוך חיבה אמיתית לדברים יפים נכנסנו גם לשתי חנויות אורוויל המצויות בפונדיצ`רי. החנויות מוכרות מיגוון רחב של מוצרים המיוצרים באורוויל, החל מתכשיטים, ביגוד וכלי בית וכלה במוצרים לתינוקות. עיצוב החנויות מרהיב עין והפריטים עצמם יפהפיים ובסטנדרט אירופאי גבוה. המחירים בהתאם. הסתובבנו, ליקקנו שפתיים והיגרנו ריר, אבל ניבצר מעימנו. עם חשש מסויים שההעדפות שלי הן עדיין ערים ששנשמתן מצוייה דווקא בשווקים שלהן, נסענו לאורוויל.
מעטים המקומות שאחרי שהייה של שבועיים בהם, אתם רוצים להישאר עוד ועוד ועוד. אורוויל הצליחה להותיר בנו טעם של עוד. ביום הראשון אתה הולך בשבילים האדומים (אדמה מהודקת), עצים בריאים משמאלך ומימינך ואדמה חרושה ביניהם. הדרך לא נגמרת ונדמה לרגע שאנשים לא ממש גרים כאן. ואז אתה מגלה את האופנוע, הכלי העיקרי באורוויל שמנייד אנשים בתוך החורש הענק הזה (10 קמ"ר בפועל, 25 קמ"ר בתיכנון עתידי). אז שכרנו לנו שני אופנועי צעצוע (Mopad, 50 רופי לאופנוע ליום), אחד לי ולנעם ושני לורדה ולמיקה. נעמיקה, אחרי סיבוב אחד על האופנוע, התאהבו במקום. ביום השני הדרך כבר הובילה אותנו ביתר קלות אל כמה מהמקומות היתר מיושבים של העיירה המתיימרת להיות החזון הבינלאומי של שקט והרמונייה.
בחרנו להתחיל בחוף הרחצה הנעים של הקהילה ונעמיקה סימנו עוד "וי" על יתרונותיו של המקום. אני וורדה, ברוכים בכשרונות רביצה, התלבטנו בין שכיבה על החוף, שקיעה עמוקה בערסל ושתיית קפה בכוסות קרמיים מהודרים המיוצרים במיפעל המקומי. לעת ערב ניתנה לנו הזדמנות מיוחדת להיזכר בעקרונות הבישול העצמי, במטבח המשותף של קהילת Reve`, שם שכרנו את ביתנו הקט למשך השבועיים הקרובים. קהילת Reve` מונה כיום 4 אנשים, ביניהם אשה טאמילית העובדת כאם בית. ישנן כ-80 קהילות כאלה, שחלקן מאוכלסות על ידי משפחה אחת.
כל מועמד שסיים את שתי שנות מועמדותו ומתקבל כחבר יכול לבחור להצטרף לקהילה קיימת או להקים קהילה חדשה. האדמה, על פי החזון, לא שייכת לאף אחד, לא לאדם שיושב עליה, לא לקהילה ואפילו לא להודו. ב-1968 הקצתה ממשלת הודו את השטח הזה לטובת ניסוי של חיים בקהילה בינלאומית ובמשך הזמן הוכרה אורוויל ע"י ארגון "אונסקו" כאחד הדגמים האפשריים לקיום קהילה בינלאומית. מה שהיה חסר לנו כדי להרגיש לגמרי בבית היה לפתוח חשבון במשרד שליד הצרכנייה הקהילתית (Pour Tous), ומכאן והלאה הכל הרבה יותר פשוט. אתה עובר מצרכנייה לאינטרנט, לבית הקפה, ובסוף אומר את מספר הקסם שקבלת והכל נרשם. פתיחת החשבון פשוטה -; שמים סכום כסף מראש בחשבון ויום לפני העזיבה באים לאזן את החשבון.
עוד בפונדיצ`רי, לפני שהגענו לאורוויל, רכשנו ספר מקסים התמעד את הארכיטקטורה המיוחדת של אורוויל ובאורוויל יצאנו לוודא שכל המבנים נמצאים במקומם. כל חובב יצירה שאוהב לשחק במלט, בעצים, בברזל ואבנים ימצא כאן שפע של רעיונות לפרויקטים בביתו הפרטי. כל כיור שאתה שוטף בו ידיים, כל כסא שאתה יושב עליו, כל צלחת שאתה אוכל ממנה לא נוצרו רק משיקולים פונקציונאליים, אלא גם, ואולי בעיקר, משיקולים אסתטיים. המעבר החד בין הפונצינאליות הכל-כך בוטה של הסביבה ההודית לבין הדיקדוק בפרטים האסתטיים בסביבה האורווליאנית הוא שינוי מרענן אחרי 5 חודשי מסע.
דרושה שהייה של מעל שבוע כדי להתחיל להכיר לעומק את סגנון החיים הפחות מדובר של המקום. כמו כל חזון, מעניין במיוחד להכיר מקרוב את הנקודה בה נפגשים החזון והמציאות. משיחות עם כמה אנשים, אורווילאנים וכפריים טאמילים, נחשפנו אט-אט לרוח הלא-כל-כך צלולה שמנשבת מאחורי הקלעים. כבר ביום לאחר הגעתנו ארע באורוויל אירוע מצער בו התאבד אחד הצעירים הטאמילים מהכפר השכן, אחרי שבלילה הקודם היתה לו תקרית אלימה עם שומר הלילה האורוויליאני. חלונות הזכוכית הגדולים והמעוצבים של בית העיריה באורוויל נופצו בזעם רב ושוטרים רבים החלו לרחוש במקום. זהו המקום שרק אתמול נראה כמו גן עדן לאידיאולוגים. בעל מסעדת "גוקול" הטאמילי הבהיר לנו שזהו אחד מסממני השנאה השוררת שם שנים רבות בין האורווליאנים והטאמילים בכפרים השכנים.
לפני יותר מ-30 שנה, כשממשלת הודו התחייבה להקצות שטחים פוריים לטובת הניסוי הבינלאומי, היא לא ייחסה הרבה חשיבות לכך שגרים שם טאמילים שלא ישמחו, כמה מפליא, להיפרד מאדמתם. וכך, עם השנים, הלכו והעמיקו שם המאבקים סביב גובה הפיצויים שמגיע למשפחה שנעקרת מאדמתה לטובת חזון לא-לה. יש מי שיכנה זאת כיבוש נאור של המערב. אם תישאל אורוויליאני בנוגע לסוגייה זו הוא מייד יתהדר בפנייך שקיומה של אורוויל הביא פרנסה לכ-40,000 תושבים טאמילים. זה נכון. רוב המוצרים המיוצרים באורוויל כמו גם רב הבנייה המהודרת נעשים ע"י ידיים טאמיליות, אבל תמורת 100-50 רופי ליום, המשכורת הממוצעת לעובד. מוכר לכם ממחוזותינו? כמה פלשתינים "היצלנו" בזכות זה שהם עושים עבורנו את כל העבודות שלנו לא ממש משתלם לעשות?
גם בין האורוויליאנים לביו עצמם האידיליה לא ממש שוררת. במשך 38 שנות קיומו של החזון המתהווה השתרשו שם מושגים כמו Old comer ו-New comer, אופורטוניסטים ואורוויליאנים אמיתיים ועוד. אם תשבו ב- Solar Cafe` כל בוקר סביר להניח שתיפגשו כמה "אורווילאנים אמיתיים" מאוכזבים שעושים יוגה כל היום, ממחזרים כל דבר שאפשר מתוך סימפטייה לטבע ולא מפסיקים לשנן את המנטרה הקדושה "I do only what the Mother say". אותם אנשים גם יספרו לך במרירות רבה על אלה שמצאו במקום הזדמנות מצוינת לבנות בית מהודר במחירים מגוחכים ולבנות עסק מאד מצליח בעזרתם הנדיבה של הטאמילים שמסתפקים במועט.
אני בטוח שכל מי שגר באחד הקיבוצים שעבר ועובר תהליכי הפרטה מגניב חיוך עכשיו ושואל: על מי בעצם הכתבה הזו? וכמובן, כמעט שכחתי לספר לכם על אמנות השנור של אורוויל. אגודת הידידים שלהם מפוזרת בכל העולם ומחכים לכל רסיס פרויקט ששם לו למטרה את העזרה לטאמילים המסכנים. אתם בטח אומרים עכשיו: "נו, מה הבעיה שעוזרים למי שצריך וכולם מרוויחים?" האמת, אין בעיה, אלא שמשום מה תמיד מנגנון שמתנפח על כספי תרומות מתחיל לייצר פחד מפני אובדן מקום העבודה, ופחד מייצר חשדנות האחד כלפי השני עד שלבסוף כולם שוכחים "what the mother said", אבל אף אחד לא שוכח להגיד את המשפט הזה.
לתחילת הכתבה
תפישתו הבסיסית היתה לחיות את חיינו אלו בהרמוניה תוך קבלת האחר כדי לשפר את מעמדנו המיפגש הבא עם החיים. אז מה חדש? "האם". "האם" היתה נשמה היפית שגדלה בתקופה הלא נכונה במשפחה חומרנית באירופה של סוף המאה ה-19, נסעה באיזה שלב להודו, פגשה את סרי, ולאחר פרק זמן שבה להודו לשארית חייה. אף אחד לא חושף את עומק השותפות בין השניים, אבל ברור שלפחות שותפות רעיונית היתה שם, ש"האם" הניעה הרבה תהליכים והיתה הבולדוזר הדוחף מאחרי גלימתו של סרי. בסביבות שנות ה-50 התחילו השניים לדבר על מקום על פני כדור הארץ האמור להיות שייך לאף אחד (או לכולם, תלוי מאיזה כיוון אתה בא), בו כולם יוכלו לגור, תוך התנזרות מחומריות, בשלווה, שותפות ואחווה רוחנית המתבטאים גם בתפיסה אקולוגית רחבה. האדמות הראשונות של אורוויל נירכשו כנראה על ידי סרי אורובינדו, ואחרי מותו הופיעה "קרן אורוויל" לה שותפה גם ממשלת הודו, ורכישת הקרקעות המשיכה תוך גיוס הרבה כספים ממדינות שונות.
יש כאן קפיצה ברצף ההיסטורי אחריה לא הצלחתי לעקוב. למה שממשלות יקשיבו לשני פריקים עם רעיונות הינדים-סוציאליסטים? למה שמישהו בכלל יתן כספים לרעיון המבוסס על כרעי תרנגולת המוצג על ידי שתי ישויות רוחניות חסרות אחיזה במציאות? לא ברור לי מה היה שם. אין ספק שהשניים נחנו בכריזמה לא מבוטלת וברעיונות שהיו מקוריים לזמנם (רובם עוצבו לפני מלחמת העולם הראשונה) אבל הזמנים משתנים ודוהרים, וכיום אין אחד שמדבר על ישות אלוהית ושותפות רוחנית וזוכה למבט רציני, שלא לומר חופן דולרים. מישהו שם יודע לעשות את העבודה כמו שצריך, יודע לבנות אידיאולוגיה שלמה ויציבה על יסודות רוחניים קצת אנאכרוניסטיים. ב-1968 נחנכה אורוויל בטקס רב משתתפים, עם נציגות מ-126 ארצות ורבות ממדינות הודו.
גם האם, שנפטרה ב-1970, הספיקה באחרית ימיה לקחת חלק בטקס. כל אחד מהנציגים הביא חופן אדמה מארצו ויחד טמנו את הסחורה במיכל דמוי פרח לוטוס סגור. הרבה טיקסיות יש שם באורוויל. ב-1972 התחילו לבנות את המטרימנדיר (Matrinandir), שהוא סיפור בפני עצמו, מבנה אדיר ממדים בצורת כיפה מוזהבת שאמור להיות המרכז הפיזי של אורוויל, וכמובן, איך לא, מיקום נישמתה של העיר. במרכז המטרימנדיר, יש כדור בדולח גדול בו משתקפות קרני השמש וממנו מתפצלים חללים הנושאים שמות כמו שלווה ואושר וגנים בעלי שמות עם מסרים דומים.
בהמשך לתחקיר הרקע ומתוך חיבה אמיתית לדברים יפים נכנסנו גם לשתי חנויות אורוויל המצויות בפונדיצ`רי. החנויות מוכרות מיגוון רחב של מוצרים המיוצרים באורוויל, החל מתכשיטים, ביגוד וכלי בית וכלה במוצרים לתינוקות. עיצוב החנויות מרהיב עין והפריטים עצמם יפהפיים ובסטנדרט אירופאי גבוה. המחירים בהתאם. הסתובבנו, ליקקנו שפתיים והיגרנו ריר, אבל ניבצר מעימנו. עם חשש מסויים שההעדפות שלי הן עדיין ערים ששנשמתן מצוייה דווקא בשווקים שלהן, נסענו לאורוויל.
מעטים המקומות שאחרי שהייה של שבועיים בהם, אתם רוצים להישאר עוד ועוד ועוד. אורוויל הצליחה להותיר בנו טעם של עוד. ביום הראשון אתה הולך בשבילים האדומים (אדמה מהודקת), עצים בריאים משמאלך ומימינך ואדמה חרושה ביניהם. הדרך לא נגמרת ונדמה לרגע שאנשים לא ממש גרים כאן. ואז אתה מגלה את האופנוע, הכלי העיקרי באורוויל שמנייד אנשים בתוך החורש הענק הזה (10 קמ"ר בפועל, 25 קמ"ר בתיכנון עתידי). אז שכרנו לנו שני אופנועי צעצוע (Mopad, 50 רופי לאופנוע ליום), אחד לי ולנעם ושני לורדה ולמיקה. נעמיקה, אחרי סיבוב אחד על האופנוע, התאהבו במקום. ביום השני הדרך כבר הובילה אותנו ביתר קלות אל כמה מהמקומות היתר מיושבים של העיירה המתיימרת להיות החזון הבינלאומי של שקט והרמונייה.
בחרנו להתחיל בחוף הרחצה הנעים של הקהילה ונעמיקה סימנו עוד "וי" על יתרונותיו של המקום. אני וורדה, ברוכים בכשרונות רביצה, התלבטנו בין שכיבה על החוף, שקיעה עמוקה בערסל ושתיית קפה בכוסות קרמיים מהודרים המיוצרים במיפעל המקומי. לעת ערב ניתנה לנו הזדמנות מיוחדת להיזכר בעקרונות הבישול העצמי, במטבח המשותף של קהילת Reve`, שם שכרנו את ביתנו הקט למשך השבועיים הקרובים. קהילת Reve` מונה כיום 4 אנשים, ביניהם אשה טאמילית העובדת כאם בית. ישנן כ-80 קהילות כאלה, שחלקן מאוכלסות על ידי משפחה אחת.
כל מועמד שסיים את שתי שנות מועמדותו ומתקבל כחבר יכול לבחור להצטרף לקהילה קיימת או להקים קהילה חדשה. האדמה, על פי החזון, לא שייכת לאף אחד, לא לאדם שיושב עליה, לא לקהילה ואפילו לא להודו. ב-1968 הקצתה ממשלת הודו את השטח הזה לטובת ניסוי של חיים בקהילה בינלאומית ובמשך הזמן הוכרה אורוויל ע"י ארגון "אונסקו" כאחד הדגמים האפשריים לקיום קהילה בינלאומית. מה שהיה חסר לנו כדי להרגיש לגמרי בבית היה לפתוח חשבון במשרד שליד הצרכנייה הקהילתית (Pour Tous), ומכאן והלאה הכל הרבה יותר פשוט. אתה עובר מצרכנייה לאינטרנט, לבית הקפה, ובסוף אומר את מספר הקסם שקבלת והכל נרשם. פתיחת החשבון פשוטה -; שמים סכום כסף מראש בחשבון ויום לפני העזיבה באים לאזן את החשבון.
עוד בפונדיצ`רי, לפני שהגענו לאורוויל, רכשנו ספר מקסים התמעד את הארכיטקטורה המיוחדת של אורוויל ובאורוויל יצאנו לוודא שכל המבנים נמצאים במקומם. כל חובב יצירה שאוהב לשחק במלט, בעצים, בברזל ואבנים ימצא כאן שפע של רעיונות לפרויקטים בביתו הפרטי. כל כיור שאתה שוטף בו ידיים, כל כסא שאתה יושב עליו, כל צלחת שאתה אוכל ממנה לא נוצרו רק משיקולים פונקציונאליים, אלא גם, ואולי בעיקר, משיקולים אסתטיים. המעבר החד בין הפונצינאליות הכל-כך בוטה של הסביבה ההודית לבין הדיקדוק בפרטים האסתטיים בסביבה האורווליאנית הוא שינוי מרענן אחרי 5 חודשי מסע.
דרושה שהייה של מעל שבוע כדי להתחיל להכיר לעומק את סגנון החיים הפחות מדובר של המקום. כמו כל חזון, מעניין במיוחד להכיר מקרוב את הנקודה בה נפגשים החזון והמציאות. משיחות עם כמה אנשים, אורווילאנים וכפריים טאמילים, נחשפנו אט-אט לרוח הלא-כל-כך צלולה שמנשבת מאחורי הקלעים. כבר ביום לאחר הגעתנו ארע באורוויל אירוע מצער בו התאבד אחד הצעירים הטאמילים מהכפר השכן, אחרי שבלילה הקודם היתה לו תקרית אלימה עם שומר הלילה האורוויליאני. חלונות הזכוכית הגדולים והמעוצבים של בית העיריה באורוויל נופצו בזעם רב ושוטרים רבים החלו לרחוש במקום. זהו המקום שרק אתמול נראה כמו גן עדן לאידיאולוגים. בעל מסעדת "גוקול" הטאמילי הבהיר לנו שזהו אחד מסממני השנאה השוררת שם שנים רבות בין האורווליאנים והטאמילים בכפרים השכנים.
לפני יותר מ-30 שנה, כשממשלת הודו התחייבה להקצות שטחים פוריים לטובת הניסוי הבינלאומי, היא לא ייחסה הרבה חשיבות לכך שגרים שם טאמילים שלא ישמחו, כמה מפליא, להיפרד מאדמתם. וכך, עם השנים, הלכו והעמיקו שם המאבקים סביב גובה הפיצויים שמגיע למשפחה שנעקרת מאדמתה לטובת חזון לא-לה. יש מי שיכנה זאת כיבוש נאור של המערב. אם תישאל אורוויליאני בנוגע לסוגייה זו הוא מייד יתהדר בפנייך שקיומה של אורוויל הביא פרנסה לכ-40,000 תושבים טאמילים. זה נכון. רוב המוצרים המיוצרים באורוויל כמו גם רב הבנייה המהודרת נעשים ע"י ידיים טאמיליות, אבל תמורת 100-50 רופי ליום, המשכורת הממוצעת לעובד. מוכר לכם ממחוזותינו? כמה פלשתינים "היצלנו" בזכות זה שהם עושים עבורנו את כל העבודות שלנו לא ממש משתלם לעשות?
גם בין האורוויליאנים לביו עצמם האידיליה לא ממש שוררת. במשך 38 שנות קיומו של החזון המתהווה השתרשו שם מושגים כמו Old comer ו-New comer, אופורטוניסטים ואורוויליאנים אמיתיים ועוד. אם תשבו ב- Solar Cafe` כל בוקר סביר להניח שתיפגשו כמה "אורווילאנים אמיתיים" מאוכזבים שעושים יוגה כל היום, ממחזרים כל דבר שאפשר מתוך סימפטייה לטבע ולא מפסיקים לשנן את המנטרה הקדושה "I do only what the Mother say". אותם אנשים גם יספרו לך במרירות רבה על אלה שמצאו במקום הזדמנות מצוינת לבנות בית מהודר במחירים מגוחכים ולבנות עסק מאד מצליח בעזרתם הנדיבה של הטאמילים שמסתפקים במועט.
אני בטוח שכל מי שגר באחד הקיבוצים שעבר ועובר תהליכי הפרטה מגניב חיוך עכשיו ושואל: על מי בעצם הכתבה הזו? וכמובן, כמעט שכחתי לספר לכם על אמנות השנור של אורוויל. אגודת הידידים שלהם מפוזרת בכל העולם ומחכים לכל רסיס פרויקט ששם לו למטרה את העזרה לטאמילים המסכנים. אתם בטח אומרים עכשיו: "נו, מה הבעיה שעוזרים למי שצריך וכולם מרוויחים?" האמת, אין בעיה, אלא שמשום מה תמיד מנגנון שמתנפח על כספי תרומות מתחיל לייצר פחד מפני אובדן מקום העבודה, ופחד מייצר חשדנות האחד כלפי השני עד שלבסוף כולם שוכחים "what the mother said", אבל אף אחד לא שוכח להגיד את המשפט הזה.
לתחילת הכתבה
טיפים לאורוויל
טיפים
אורוויל אינה מקום תיירותי סטנדרטי ולא כל דבר שם מיועד להסביר פניו. איך מתחילים? מספר תחנות ממולצות:
1. לוקחים ריקשה מפונדיצ`רי למטבח הסולארי (Solar kitchen). מעליו קיים משרד הפתוח בעיקר בבקרים בשם Aurville Guest Service. במשרד זה קיימים קלסרים עם כל בתי ההארחה באורוויל כולל מידע כללי עליהם (רמת החדרים, התאמה למשפחות וכד`). האשה העובדת במקום נותנת בחפץ לב מידע נוסף ומאפשרת להתקשר מהטלפון במשרדה למקומות השונים.
2. אפשרות שנייה ומאד מומלצת היא לעצור כבר עם הריקשה במקום להשכרת אופנועים ולהמשיך עצמאית. המקום העדיף עלינו נמצא ליד קהילה בשם New creation על הכביש הראשי של העיירה. קבלנו מחיר טוב (50 רופי ליום לMopad-) ותמיכה זריזה לאורך כל תקופת שהותנו במקום.
3. בעת סיכום מחיר ללילה בגסט האוס שלכם וודאו אם הוא כולל או לא את התרומה לאורוויל. תרומה זו אינה מרצון ומהווה תמיכת חובה של כל חבר ואורח ברעיון האורוויליאני. בעת שהותנו עמד הסכום על 60 רופי ליום לאדם, בהחלט תוספת משמעותית לעלות לילה.
4. הקיוסק הקרוב ביותר בו תוכלו לרכוש בנזין נמצא בכפר הטאמילי הקרוב. עלות הבנזין היא הקוץ שבאליה הזו. בזמננו הוא עמד על 56 רופי לליטר, בהחלט קנה מידה ישראלי.
5. התחנה הבאה לאחר שהתמקמתם ותידלקתם הוא משרד החשבונות שליד הצרכנייה הקהילתית (Pour Tous), על מנת שתוכלו לארגן לכם חשבון אורח. לצורך כך עליכם לקבל מהאחראי על הגסט האוס שלכם כרטיס אורח עם הפרטים שלכם והחתימה שלו. במשרד החשבונות תפקידו סכום כסף ראשוני, אותו תוכלו להגדיל או לקבל החזר עם עזיבתכם. כמעט בכל מקום השייך לעיירה תוכלו לקנות עם מספר הקסם אותו תקבלו (לעיתים תידרשו להציג עימו את כרטיס האורח שלכם. בחלק מהמקומות (כמו בצרכניה הקהילתית וב-Solar café) תוכלו לקנות רק בעזרת מספר החשבון שלכם.
6. האינטרנט שמספקת הקהילה הוא די יקר. לעומתו תמצאו אינטרנט במחיר של 20 רופי לשעה בכפר הטאמילי וכן בקרבת הים.
7. מומלץ מאד לבקר במרכז המבקרים הנאה. ניתן לרכוש בו מפה של אורוויל (מאד מאד חיונית), ללמוד על ההסטוריה של המקום (כולל סרטון וידיאו) ולסקור את 3 חנויות הבוטיק היפות.
8. המטרימנדיר הוא מבנה שנראה כמו הכלאה של ספינת חלל וכדור גולף מוזהב, המרכז הפיזי והרוחני של הקהילה. כמעט ואי אפשר לדמיין מבנה יותר זר לרוחה של הודו מארכיטקטורה זו, אבל אנחנו רק אורחים. על מנת להתקרב (שלא לומר להיכנס) למטרימנדיר יש צורך לקבל במרכז במבקרים אישור מעבר התקף לאותו יום. בעת שהותנו המטרימנדיר היה בשיפוצים ויכולנו לצפות בו ממרחק בלבד. נסו את מזלכם.
9. נהננו לסייר במפעלים השונים המצויים בשטח אורוויל. המומלצים ביניהם הם Radiance lam;s לייצור אהילים Auromode לציור על משי וMantra Pottery- למוצרים קרמיים. תיאורטית אתם מתבקשים לתאם כל ביקור מראש, מעשית העמדנו פני טמבלים ופשוט הגענו. זה תמיד עבד.
10. בשטח אורוויל גם משתלות רבות לחובבי הצמחים שביניכם, Matrimandir nursery היתה המרשימה ביותר.
11. אל הגן הבוטני, לעומת זאת, על תטריחו עצמכם.
12. מעניין לגלות את חיי הקהילה ולהשתלב במה שאתם מוצאים לנכון. לוחות המודעות בקפה הסולארי ובמסעדת New creation נותנים מידע רב.
13. מאד נהננו מביקורנו בביתן ההודי (Bharat Nivas), ב-American pavilion שבאיזור הבינלאומי ובגן הילדים. אני מניחה שגם סיור בבית הספר המקומי יכול להיות מרתק. מערכת החינוך פתוחה למבקרים מידי יום שני בשעות 10:00 -; 11:00.
לתחילת הכתבה
1. לוקחים ריקשה מפונדיצ`רי למטבח הסולארי (Solar kitchen). מעליו קיים משרד הפתוח בעיקר בבקרים בשם Aurville Guest Service. במשרד זה קיימים קלסרים עם כל בתי ההארחה באורוויל כולל מידע כללי עליהם (רמת החדרים, התאמה למשפחות וכד`). האשה העובדת במקום נותנת בחפץ לב מידע נוסף ומאפשרת להתקשר מהטלפון במשרדה למקומות השונים.
2. אפשרות שנייה ומאד מומלצת היא לעצור כבר עם הריקשה במקום להשכרת אופנועים ולהמשיך עצמאית. המקום העדיף עלינו נמצא ליד קהילה בשם New creation על הכביש הראשי של העיירה. קבלנו מחיר טוב (50 רופי ליום לMopad-) ותמיכה זריזה לאורך כל תקופת שהותנו במקום.
3. בעת סיכום מחיר ללילה בגסט האוס שלכם וודאו אם הוא כולל או לא את התרומה לאורוויל. תרומה זו אינה מרצון ומהווה תמיכת חובה של כל חבר ואורח ברעיון האורוויליאני. בעת שהותנו עמד הסכום על 60 רופי ליום לאדם, בהחלט תוספת משמעותית לעלות לילה.
4. הקיוסק הקרוב ביותר בו תוכלו לרכוש בנזין נמצא בכפר הטאמילי הקרוב. עלות הבנזין היא הקוץ שבאליה הזו. בזמננו הוא עמד על 56 רופי לליטר, בהחלט קנה מידה ישראלי.
5. התחנה הבאה לאחר שהתמקמתם ותידלקתם הוא משרד החשבונות שליד הצרכנייה הקהילתית (Pour Tous), על מנת שתוכלו לארגן לכם חשבון אורח. לצורך כך עליכם לקבל מהאחראי על הגסט האוס שלכם כרטיס אורח עם הפרטים שלכם והחתימה שלו. במשרד החשבונות תפקידו סכום כסף ראשוני, אותו תוכלו להגדיל או לקבל החזר עם עזיבתכם. כמעט בכל מקום השייך לעיירה תוכלו לקנות עם מספר הקסם אותו תקבלו (לעיתים תידרשו להציג עימו את כרטיס האורח שלכם. בחלק מהמקומות (כמו בצרכניה הקהילתית וב-Solar café) תוכלו לקנות רק בעזרת מספר החשבון שלכם.
6. האינטרנט שמספקת הקהילה הוא די יקר. לעומתו תמצאו אינטרנט במחיר של 20 רופי לשעה בכפר הטאמילי וכן בקרבת הים.
7. מומלץ מאד לבקר במרכז המבקרים הנאה. ניתן לרכוש בו מפה של אורוויל (מאד מאד חיונית), ללמוד על ההסטוריה של המקום (כולל סרטון וידיאו) ולסקור את 3 חנויות הבוטיק היפות.
8. המטרימנדיר הוא מבנה שנראה כמו הכלאה של ספינת חלל וכדור גולף מוזהב, המרכז הפיזי והרוחני של הקהילה. כמעט ואי אפשר לדמיין מבנה יותר זר לרוחה של הודו מארכיטקטורה זו, אבל אנחנו רק אורחים. על מנת להתקרב (שלא לומר להיכנס) למטרימנדיר יש צורך לקבל במרכז במבקרים אישור מעבר התקף לאותו יום. בעת שהותנו המטרימנדיר היה בשיפוצים ויכולנו לצפות בו ממרחק בלבד. נסו את מזלכם.
9. נהננו לסייר במפעלים השונים המצויים בשטח אורוויל. המומלצים ביניהם הם Radiance lam;s לייצור אהילים Auromode לציור על משי וMantra Pottery- למוצרים קרמיים. תיאורטית אתם מתבקשים לתאם כל ביקור מראש, מעשית העמדנו פני טמבלים ופשוט הגענו. זה תמיד עבד.
10. בשטח אורוויל גם משתלות רבות לחובבי הצמחים שביניכם, Matrimandir nursery היתה המרשימה ביותר.
11. אל הגן הבוטני, לעומת זאת, על תטריחו עצמכם.
12. מעניין לגלות את חיי הקהילה ולהשתלב במה שאתם מוצאים לנכון. לוחות המודעות בקפה הסולארי ובמסעדת New creation נותנים מידע רב.
13. מאד נהננו מביקורנו בביתן ההודי (Bharat Nivas), ב-American pavilion שבאיזור הבינלאומי ובגן הילדים. אני מניחה שגם סיור בבית הספר המקומי יכול להיות מרתק. מערכת החינוך פתוחה למבקרים מידי יום שני בשעות 10:00 -; 11:00.
לתחילת הכתבה
