חוויות תנג`בור
לאחר לבטים רבים, שנבעו בעיקר מהקושי שלנו לעזוב את הנוחות שהיתה לנו באורוויל, ארזנו את התרמילים עברנו טקס פרידה בירוקרטי שכלל: החזרת טוסטוס, סגירת חשבון האשראי, תשלומים, החזרת מספר מבקר, השבת ספרים לספריה, חלוקת ציוד שלא היה לנו צורך בו והשבת חפצים שונים שהושאלו לנו. נפרדנו בחום מאנשי מפעל הנייר, ומחברי Aspiration השארנו מכתבי תודה והמלצות לשיפור האירוח (לפי בקשתם), הצטלמנו, החלפנו אי-מיילים ויצאנו לעבר Thanjavur (לא רחוק מדי, לא גדול מדי) פשוט היינו צריכים להמשיך.
הגענו בשעת ערב ל-Thanjavur. הגסט האוס שחשבנו להשתכן בו התגלה כמקום מדכא, אז שידרגנו את המגורים למלון שמעבר לרחוב. המעבר מאורוויל השקטה והירוקה, אל עיר, אומנם קטנה, אבל בכל זאת עיר, היה קצת קשה. החלטנו לשהות במקום רק שני לילות ולהמשיך ל-Kodaikannal הקרירה. כל עניין בחירת המסלול עדין חדש לנו, ועדין לא פגשנו מספיק מטיילים בכדי לאסוף מידע, אז אנחנו פשוט פותחים את המפה והספר, בודקים כמה יעדים ומחליטים.
ב- Thanjavur ביקרנו במקדש Brihadishwara המרשים. המקדש שנבנה לפני כאלף שנה בנוי מאבן בגוון חום ומעוטר באלפי פסלים שונים, יש בו כמה מקומות פולחן מול המרכזי שבהם שמעליו בנוי מגדל בגובה שישים ושישה מטר, ניצב פסל נאדי גדול שפוסל כולו מסלע אחד. המקדש כולו מוקף חצר גדולה (יש לחלוץ נעלים בכניסה למתחם) ולאורך הקירות מוצבים עשרות פיסלי לינגה בגדלים שונים.
בכניסה לאותה חצר עמד פיל. אנשים שרצו ברכה הניחו על ראשם מטבע, הפיל הניח את קצה החדק על ראשם ובדרך זו גם ברך אותם וגם לקח את המטבעות (שמאוחר יותר העביר לבעלו). לאחר הסיור במתחם המקדש רצה אוריה לנסות את עניין הפיל, אבל חזר בו לאחר שצפה בפיל מתעטש על ראשו של אחד המבורכים. לא נתקלנו במדריכים במתחם המקדש אבל ניתן לקבל עוד אינפורמציה במוזיאון לארכיאולוגיה שנמצא במקום.
בנוסף על המקדש ביקרנו במה שהיה פעם ארמון הרג`ה והיום הוא מתחם גדול, מוזנח בחלקו, הכולל מספר אתרים שלכל אחד מהם יש לשלם בנפרד מספר רופי. אנחנו בקרנו בגלריית האמנות, בה יש אוסף של פסלי ברונזה. רבים מהפסלים הינם "הריקוד הקוסמי של שיווה". בפסל זה, כף רגלו הימינית של שיווה רומסת גמד שמסמל את הבורות. הילדים התקשו להבין מדוע דווקא גמדים מסמלים את הבורות, ומאז כל פעם ששחר רואה פסל כזה היא מסתכלת עליו בכאב ובאחת הפעמים אף אמרה "אם גמד יבוא ויראה את זה הוא בטח יבכה". במתחם הגלריה מומלץ לטפס לראש המגדל. נשקפת ממנו העיר כולה.
אל ה- Royal Museum, שנמצא גם הוא במתחם הארמון, הגענו בעקבות הפיסקה בלונלי פלנט שמבטיחה לראות בו את נעלי הבית של הרג`ה. לאחר חיפוש מעמיק מצאנו זוג נעלים מרופט, ומאז כל כפכף זרוק ברחוב נקרה בפי הילדים "הנעלים של הרג`ה". פרט לאלה ביקרנו גם במוזיאון הקטן של הספרייה (כניסה חופשית). במוזיאון זה מוצגים פריטים המייצגים את תכולת הספרייה, כגון ספרים הכתובים על עלי דקל, ספר מזערי, רישומים שונים בניהם ניסיון להשוות בין פנים של חיות לפנים של בני אדם, ציורי נופים ומה שמשך את תשומת ליבם של הילדים יותר מכול, רישומים מזעזעים של עינויים סיניים.
החוויה המסעירה ביותר שהיתה לנו בשהות הקצרה ב-Thanjavur, היתה צפייה בסרט טמילי. אל הקולנוע הגענו באקראי בטיול אחר הצהרים. ביררנו איזה סרט יש ואמרו לנו שזה "סרט שיש בו הכל - קומדיה, ריקודים, קרבות, אהבה- מתאים לילדים". אז נכנסנו. בניגוד לאווירה המנומסת שהיתה באולם הקולנוע בתאילנד, שם נפתחת הצפייה בסרט בעמידת דום שברקע נשמע ההמנון מול תמונות של המלך, האווירה באולם הקולנוע בהודו שונה לגמרי. פרט לעובדה שהאנשים נכנסו לאולם לאורך כל הסרט, הם התנהגו בחופשיות ובקולניות, והגיבו לעלילה כאילו היו שותפים בה. התברר שהסרט ארוך במיוחד, יצאנו בהפסקה לארוחת ערב ולאחריה החלטנו לחזור ולצפות בסוף. למרות שהפסדנו חלק מהסרט, ושהוא היה בטמילית ללא תרגום, הצלחנו להבין את רוב העלילה ולהנות מהאירוע כולו.
לתחילת הכתבה
נסיעת הרכבת הארוכה
עזבנו את Thanjavur ברכבת של 12:00 בצהרים. לאמיתו של דבר זו היתה טבילת האש הראשונה שלנו ברכבת הודית (עוד יתווספו עליה במהלך היום, נסיעה בריקשה בה נידחס שישה אנשים וחמישה תיקים ונסיעה ראשונה באוטובוס מקומי). נכון שאין מה להשוות את הנסיעה בה לנסיעות הנפלאות שהיו לנו ברכבת בתאילנד (ממוזג, חלונות גדולים עם וילונות, נקי מרווח, מקומות מוזמנים ומסומנים וזה בלי להזכיר את השולחן והסדינים הנקיים במחלקה שנייה), אבל החוויה בהחלט הייתה סבירה. זו היתה רכבת יום מקומית ללא מחלקות שונות וללא דרגשי שינה. לא ניתן להזמין מקומות מראש, ועל ספסל המיועד לארבעה אנשים יש להניח שבחלק מהנסיעה ישבו הרבה יותר מזה. מעל לספסל ישנו דרגש המיועד לתיקים אבל השלט שמודיע בצורה מפורשת שאין לשבת עליהם לא הרתיע חלק מהנוסעים מלהפוך אותם למושבים.
מ- Thanjavur אין רכבת שמגיעה עד ל- Kodaikannal. נאמר לנו לרדת בתחנת Kodai Road ומשם להמשיך באוטובוס, אך שותפינו לספסל ברכבת יעצו לנו לרדת ב- Dindigul, וזאת מכמה טעמים: ראשית הרכבת עוצרת ל-45 דקות ב- Dindigul וחבל שנפסיד את הזמן; שנית זו אינה עונת התיירות ב- Kodaikannal ולדעתם לא יהיו אוטובוסים מ-Kodai Road ; נוסף על כך, מתחיל להיות מאוחר וכדאי שנהיה במקום יותר מרכזי (יותר אופציות). שמענו לעצתם. ירדנו ב- Dindigul מותשים מעט מהנסיעה ומהחום, ונסענו לעבר תחנת האוטובוס כדי לגלות שהאוטובוס האחרון ל-Kodaikannal לאותו היום בוטל. אבל, אל דאגה- מ- Batlagundu הסמוכה יש אוטובוס תיירים! טוב, נדחסנו עם שלושה ילדים וחמישה תיקים לאוטובוס עמוס לעייפה ונסענו ל-Batlagundu, שם אכן היה אוטובוס תיירים רק שלא היה לו נהג. על סף ייאוש מצאנו נהג מונית שהיה מוכן להסיע אותנו במעלה הכביש המתפתל אל Kodaikannal, ואף במחיר סביר מאוד.
היום הארוך הזה התחיל בעיר הומה ומאובקת בחיפוש אחר נעלי הבית של הרג`ה, עבר עלינו בכלי תחבורה שונים והגיע אל סיומו בראשו של הר, בעיירת נופש קרירה וקסומה. הוא אומנם היה ארוך, ומתיש אבל גילנו שהילדים מסוגלים לקבל את השינויים ואי הודאות ברוח טובה, ושלכל מצב יש אופציה חלופית. בארוחת הערב היינו כולנו אופטימים ביותר.
לתחילת הכתבה
