טאמיל נאדו - בודקים גבולות במסע מטורף

בפונדיצ'רי, המושבה הצרפתית, אפשר להסתובב בסמטאות הפנימיות של השוק, במחוזות הפירות והירקות, הסארים והחרוזים, התבלינים והכלים. אפשר ללכת לאיבוד בשוק על בסיס יומיומי ובכל פעם לראות דברים חדשים ומופלאים. משם אפשר לנסוע למאמאלאפוראם, בה נמצא סלע כדור החמאה של קרישנה וחוות תנינים מסקרנת.
משפחת עדוי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: טאמיל נאדו - בודקים גבולות במסע מטורף

מקודאיקנאל לפונדיצ'רי

אל פונדיצ`רי (Pondicherry) הנאווה הגענו מאובקים מתמיד לאחר יום נסיעה מההיל סטיישן האמריקאית קודאיקנאל (Kodaikanal). לצערנו, לא הספקנו להנות מיופיה הרב, וטעמנו ממנה רק מעט, אבל הקור המטורף והגשם החזק רמזו לנו ללכת, וכך עמוסים בפירות ובאבוקדו, בזכרונות של מפל מרשים ושל דרך יפהפיה נסענו לפונדיצ`רי הנקראת בפי העם- פונדי.

פונדי, מושבה צרפתית לשעבר קיבלה אותנו בסבר פנים יפות. רחובות סדורים, שוטרים חבושים בכובעים צרפתים למהדרין, בכפפות ובחגורות לבנות כיוונו את התנועה בהדרת כבוד כשפלגי זיעה נוטפים מהם ומזכירים לכולנו שאנחנו בעצם בהודו. חיפשנו מקום לינה והעדפנו למצוא מקום שקט ליד הים, אך כשהבנו כי מקומות אלה שמורים לתיירים בעלי ממון, בחרנו מקום לינה באמצע השוק ההומה. אנחנו חובבי שווקים מובהקים. רק תנו לנו לשוטט בשוק צבעוני והומה ואנחנו מאושרים. בפונדי אהבנו במיוחד להכנס לסמטאות הפנימיות של השוק, אל מחוזות הפירות והירקות, הסארים והחרוזים, התבלינים והכלים. הלכנו לאיבוד בשוק על בסיס יומיומי ובכל פעם ראינו דברים חדשים ומופלאים.

לפי מדד העליצות ברחובות ובמיוחד לאחר שתירגמו לנו מספר שלטי חוצות שהיו כתובים בטאמילית שוטפת, הבנו כי יום חג מתקרב. שאלנו את המוכרים לשמו והם שמחו לספר לנו כי זהו חג הדיוואלי. ה-Diwali הוא חג עליז במיוחד אצל ההודים. חג זה מסמל את אחדות המשפחה ולכן האחים קונים ממתקים לאחיותיהן ואילו הבת הבכורה קונה לבנות המשפחה לבוש חדש.

אנחנו עוד לא התעדכנו בנהלי החג ולכן הופתענו לראות אשה לבושה בסארי משי רקום ביד (יקר מאוד!!!) ישובה בחנות לממכר סארי ובעל החנות מניח לפניה הררי סארים זולים למדי בכל גווני הקשת. אנחנו חיכינו בסבלנות שהמוכר יאתר לנו סארי מיוחד שחיפשנו והעברנו את זמננו בתצפיות ובשיחה ערה על מה שהתרחש לפנינו: "תראי כמה המוכר עובד בשביל למכור סארי אחד" אמר רמי. "אני חושבת שהיא קונה מתנות למשפחה, או לעובדות הבית שלה" עניתי. "הסארים שהיא בוחרת נורא פשוטים" אמרה יעלה, וההשערות לגבי איזה סארי היא תבחר המשיכו לתפוח כמו הערימה מול הקונה. רק כשהמוכר החל להתאים צעיפים בגוונים תואמים לסארים השונים, הבנו שהיא הולכת לקנות לפחות שלושים סארים, מיותר לציין את גודל ההפתעה שלנו ואת גודל החיוך של המוכר.

 בשיטוטינו בשוק ההומה גילינו כי מוצר החודש הם נפצים, חזיזים, זיקוקים ועוד כהנה וכהנה יוצרי רעש אחרים. המסה האדירה של חומרי הנפץ (אפילו ברשות הפלסטינאית אין כמויות כאלו), החזירה אותנו ליום ההולדת העליז והרועש של גאנ�ש בגואה ומכיוון שמיקומו האסטרטגי של המלון הבטיח לנו לילות לבנים ורועשים במיוחד (ביחוד לאור החזרות הגנרליות שערכו ילדי פונדי בשעות הערב), החלטנו לקצר את הביקור בפונדי למען שלוות נפשנו ולילותינו.

לתחילת הכתבה

ממשיכים למאמאלאפוראם

החלטנו להצפין לכיוון מאמאלאפוראם (Mamallapuram) כפר דייגים קטן שעלה לגדולה בקרב המטיילים שבחרו בו כחניית ביניים מועדפת, ממספר סיבות: 1. הקרבה לצ`נאי (Chennai)- ממנה יוצאים לשייט או טיסה לאיי אנדמאן. 2. תרבות הפיסול שלה, המפורסמת בכל הודו. ולראיה- כמות הקשמירים המחזיקים במאמאלאפוראם חנויות, גדולה במיוחד.

יצאנו מפונדי ועלינו על הכביש המהיר הנוסע צפונה, לפי המפה והשילוט ירדנו מהכביש בכניסה לכפר קטן ושאלנו את המקומיים מה הדרך למאמאלאפוראם. כמיטב המסורת ההודית, אם ניתן להגיע ליעדך מהדרך בה אתה נמצא, הם יגידו לך לנסוע ישר. גם אם ניתן להסתובב ולנסוע בדרך אחרת, קצרה יותר, טובה יותר, מהירה יותר וכו`. וכך מצאנו את עצמנו שועטים במהירות של צב גוסס מבור לבור, בין שדות אורז בוציים ובקתות קש רעועות, פוגשים כפריים שלפי מבטם המופתע, כמות הזרים המגיעה לאיזור שווה למספר הפעמים בהן הם מחליפים גרביים.

באחד הכפרים רמי עצר לצלם התכנסות סביב בן אדם לבוש בתלבושת מוזרה. אנשי הכפר התגודדו סביבו, נשאו נאומים והכו בתופים עד חורמה. בינתיים, אנחנו שנותרנו ברכב, זכינו לקבלת פנים כמיטב המסורת ההודית. עשרות אנשים, ילדים וטף עטפו את הרכב כמעין תחבושת לחץ, ונעצו בנו עיניים. נעצנו בחזרה. הפעם, הם לא השפילו מבט אלא דרשו בתנועות ידיים נרגשות שנחלק להם את הציוד שלנו. אחד מהם הגדיל לעשות ועמד על האגזוז, כנראה כדי לשפר את עמדתו ביחס לשותפיו מתוך נקודת הנחה, שככל שיהיה גבוה יותר- יוכל לדרוש ולקבל יותר מהזרים העשירים. לאחר 20 דקות מתישות של נעיצת מבטים, כשהם עברו לספר עלינו בדיחות שגילגלו אותם מצחוק, הזעקנו את רמי חזרה לרכב ונסענו משם לקול קרטוע האגזוז הנגרר על הכביש.

כשהגענו סוף סוף למאמאלאפוראם, נדדנו בחיפושינו אחר מקום מגורים כשלהפתעתנו ראינו ברחוב את שולי. את שולי וקובי פגשנו בהזדמנויות שונות- בגואה ובהאמפי, צמד חמד זוג יונים, אחלה של בחורים. מיותר לציין את שמחתנו. חיבקנו את שולי בחום וזיעה ונסענו איתו לגסט האוס בו הוא נמצא. שם פגשנו גם את קובי וליאת (הכובסת הימנית מהאמפי) שאימצו אותנו בחום.

את ימינו במאמאלאפוראם בילינו בנעימים עם שלושתם. ביום טיילנו (כשלא ירד גשם, ולרוב ירד!). בקרנו אצל הפסלים והסתתים המקומיים והתרשמנו מאיכות עבודתם. והכי אהבנו לבקר את כדור החמאה של קרישנה ולתהות- מי יזיז אותו... ההודים מספרים כי , האל הפוחז שגדל בין הפרות, היה תאוותן גדול. הוא העריץ הן נשים והן מוצרי חלב. יום אחד אכל קרישנה כדור גהי (חמאה מזוקקת) גדול. טיפה מהגהי נפלה ארצה ויצרה גוש סלע ענק שניצב על משטח סלעי אלכסוני במאמאלאפוראם.

אנשים רבים ניסו לגלגל את הסלע, מכיוון שהאמונה הרווחת היתה כי מי שיצליח בזאת הוא בעצם גלגול של קרישנה עלי אדמות. מספרים כי הבריטים רתמו 10 פילים וניסו להזיז בעזרתם את הסלע ללא הצלחה. גם אנחנו ניסינו, אבל כנראה שהגהי הדביק את הסלע כל כך חזק, אחרת איך תסבירו שלא הצלחנו?!

 כשעייפנו משיטוטים בכפר קפצנו לחוות תנינים סמוכה בה חזינו בהמוני תנינים מסוגים שונים וגדלים שונים שפערו אלינו פה גדוש שיניים. חוויה מצמררת לכל הדעות. הילדים נבהלו הרבה פחות ממני: יעלה האכילה את התנינים ללא חשש כשהיא זורקת להם נתחי בשר באוויר. הם מצידם טיפסו זה על זה ורבו כדי להגיע אל הבשר. לפי מצב כרסם העגולה הבנו שלפחות התנינים ההודים אוכלים טוב... אחר כך הילדים אחזו תנין תינוק שנראה כמו ארנק ייעודי רב שיניים וטענו שהעור שלו נעים. ליטפו צבי ים קטנטנים בגודל זרת ולא הספיקו לראות חליבת ארס מנחשים מכיוון שהעובדים בדיוק היו בהפסקת צהריים. קינחנו בהצצה אל סרט סטודנטים תמוה שצולם דווקא בין מכלאות התנינים. תיצפתנו על השחקנית הראשית ששיחקה מוכרת ירקות קפריזית במיוחד והסכמנו כולנו שאין כמו ג`קי צ`אן.

 הימים היו יפים במאמאלאפוראם וגם הלילות, עד שפרץ הדיוואלי בקול שאון מפוקק אוזניים. כל הכפר רכש, כנראה, מחסן חומרי חבלה משותף והשתמש בו לכל אורך היום והלילה. קולות נפץ החרישו את אוזנינו בימים ובלילות- זמזומים, שריקות ומתזי אור ירוקים, כחולים ואדומים מלאו את השמיים. נשים וילדים עסקו כל היום בהצתת חזיזים, מרעידים את הרחובות ברעש ומשליכים את עטיפות הנייר על הקרקע. הרחובות לא היו מקום בטוח עבורנו בשעות בין ערביים, לכן ניצלנו את השעות למריחה בלתי פוסקת של אדמוס- משחת הפלא ההודית נגד יתושים, ובישיבה על כוס קפה במרפסת הגסט האוס, מתכננים את השלבים הבאים בטיול.

לתחילת הכתבה

יום הולדת עצוב במקצת

את יום ההולדת של יעלה חגגנו בצנעה יחסית. את המתנה קנינו עוד בפונדיצ`רי, כתבנו ברכה חגיגית ועליזה, תלינו בלונים על מרפסת הגסט האוס, קנינו ממתקים ותכננו תוכניות עליזות, כמיטב המסורת המשפחתית, אבל השפעת והחום הגבוה שתקפו את יעלה הותירו אותה חלשה וישנה במיטה, הבלונים התרוקנו אט אט וחיכו חפויי ראש לכלת השמחה, הממתקים נמסו בצלחת, הופכים לדבוקה אחת וכולנו חיכינו שיעלה תבריא ושהגשם יפסק. שלפתי את ערכת ההומיאופתיה הנאמנה ששיפרה את המצב במהירות ולעת ערב חגגנו יומולדת במסעדה הנפאלית החביבה עלינו "נמסטה". הנפנו את יעלה גבוה על הכסא 11 פעמים ופעם נוספת לשנה הבאה, אכלנו עוגת שוקולד בסגנון נפאלי והרעשנו כמו עדר פילים. ליעלה המאוכזבת הבטחנו שנחגוג יומולדת שמח ועליז במיוחד באחד מהיעדים הבאים שלנו.

לתחילת הכתבה

המסע המטורף לכלכתה

שולי היה צריך לתפוס מטוס זריז לתאילנד כדי להפגש שם עם אמא שלו. קובי כמובן רצה לנסוע עמו ואנחנו? אנחנו בדיוק תכננו לנסוע לכלכתה (Kolkata) כדי להפגש עם סער ולקנות כרטיסי טיסה לתאילנד. ישר הצענו להם טרמפ ולאחר פרידה נרגשת מליאת התחלנו במסע. אההה... שכחתי להסביר- כרטיסי הטיסה לבנגקוק זולים יותר בכלכתה, למרות שצ`נאי קרובה יותר גיאוגרפית לתאילנד. למה ככה? לא יודעת!

האטלס והמפות בישרו לנו על כבישים איכותיים בעלי ארבעה מסלולים בדרך מצ`נאי לכלכתה ואנחנו תכנו להגיע לשם תוך שלושה ימים ולהפגש עם סער שבדיוק נפרד מרוזה ששבה לארץ. אין ספק שהיינו אופטימיים... הבום הראשון היה בפאתי צ`נאי. ההודים לא נוהגים לסמן בורות ומהמורות בכביש וכמובן לא טורחים לתקן אותם. כך מצאנו את עצמנו קופצים ומיטלטלים באוויר בבור אחד יותר מדי, שמאוחר יותר, הסתבר לנו שדפק את הצלב של הרכב. הכבישים המפוארים שהובטחו לנו יהיו ודאי נפלאים ביום מן הימים, אנחנו זכינו לראות אותם בשלבי ההקמה. נסענו על דרכי עפר חלופיות, בכבישים שרותם קורא להם "חור על בור" ואם כבר נסענו שני מטרים על כביש נורמלי, מייד פגשנו בשלט מאיר עיניים, שגרם לנו בכל פעם לרעד בלב - Diversion, מה שבישר לנו על ירידה חוזרת לכביש העפר הרעוע.

בשלב מסוים, לאחר שהבנו כי המדינות בהן אנחנו עוברים אינן מתוירות בעליל, וכי הסיכוי למצוא מלון, קטן ביותר, החלטנו להמשיך לנסוע כשרמי נעזר בשירותיו של קובי, נהג משאית במקצועו, שחווה בפעם הראשונה על בשרו את חוויות הכביש ההודי. לא נייפה את המצב, זו היתה נסיעה קשה ומפרכת. אולם מצב הרוח היה נפלא. קובי ושולי הפכו לחלק מהמשפחה ואף קבלו שם משותף- השו�קים. הם הסתדרו בג`יפ הקטן, חיבקו את הילדים בלילה וכיסו אותם, שרו איתנו וצחקו ואף טענו שזו הדרך הכי נכונה לטייל בהודו וכי הנסיעה איתנו בדרכים לא דרכים בינות לכפרים שכוחי אל, הפגישה אותם עם הודו האמיתית.

עצרנו בדאבות מקומיות (מסעדות פועלים) כדי להשקיט את הרעב, זוללים ממטעמי המטבח של מזרח הודו, משלמים 30 רופי (שלושה שקלים) לארוחה של שבעה אנשים. מצאנו את עצמנו שבים ומתקשרים בקלות בהינדי, לאחר תקופה ממושכת בה שהינו במקומות דוברי טאמילית. וכשההינדית לא עזרה, ישר עברנו לשיחה בעזרת הידיים.

בלילה השני עצרנו לישון במלון נידח בעיירה שכוחת אל לאחר שכוחות המשטרה הזהירו אותנו מפני שודדים. שטפנו מעל עצמנו את כיסוי הפיח השחור שדבק בנו ונחתנו לשינה עמוקה. בבוקר בכוחות מחודשים נסענו לכיוון כלכתה. לאחר 56 שעות בדרכים מתוכן כ-44 שעות נהיגה ו-1840 ק"מ במד המרחק (כ-1700 ק"מ לפי מה שהבטיחו לנו שלטי הדרך והמפות ההודיות) הגענו לכלכתה.

כלכתה האפרורית קבלה אותנו בחיבוק מהביל וחם ובניחוח ביוב מרענן. אבל לנו לא היה אכפת, שיכורים מאושר על כך שהצלחנו במשימה וסוף סוף הגענו לכלכתה, חיבקנו את סער שחיכה לנו, שטפנו את שחור הדרך מעל עורנו ובגדינו ויצאנו לשוטט בכבישי "עיר השמחה". שהינו בכלכתה זמן קצר. הספקנו לחוות נסיעה מצמררת בריקשה הנגררת על-ידי אדם, לאכול אוכל בנגאלי משובח ויקר ולקנות כרטיסי טיסה. הספקנו גם לשוטט בעיר האומללה הזו, האפורה תמיד, על שלל קבצניה ומוכרי הסמים. להפתעתנו, הילדים הסתובבו ברחובות ללא חשש.

 נזכרנו במפגש הראשון של הילדים עם הרחוב בדלהי, לפני כחמישה חודשים. כיצד חששו מהקבצנים ונבהלו מהריקשות והמכוניות ששעטו לכל עבר והתרשמנו מהשינוי שחל בהם, מהבטחון שלהם ומהשלווה. לאחר שהענקנו לסער את מפתחות הג`יפסי שלנו, חיבקנו אותו חזק והבטחנו להפגש בקרוב בארץ. וכך עייפים עדיין מהמסע המטורף, שיכורים מאושר ונרגשים מהפרידה עלינו על המטוס שהביא אותנו במהירות לבנגקוק.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על טאמיל נאדו