שמורת Eungella
נפרדנו מארלי ביץ`, ולפנינו כ-800 ק"מ של דרך מעייפת עד להרווי-ביי, אולם כבר בתחילת הדרך אנו סוטים כ-70 ק"מ מערבה לתוך היבשת לפארק יאנגלה, או בתרגום חופשי- "ארץ העננים" (בשפת האבורג`ינים). הדרך מערבה עוברת ב- Pioneer Valley הרחב והפורה, ואז מטפסת בתלילות אל הרכס הגבוה. המנוע נאנק ממאמץ בשיפוע התלול ובסיומו נפרש מתחתינו כל העמק עד החוף. ביאנגלה יער גשם עתיק המשמר מספר צורות חיים ייחודיות (כגון צפרדע הדוגרת על הביצים בתוך בטנה ויורקת את הראשנים מפיה), אך בעיקר ניתן כאן לפגוש את הפלטיפוס, מין ברווז ביישן שהוא בעצם יונק מטיל ביצים!
ביאנגלה ניכרות היטב שנות הבצורת האחרונות. שמענו זה מכבר על כך שכבר שלוש שנים לא ירד גשם (יחסית), אך בצפון הרחוק לא ממש הבחנו בכך בנוף הירוק. כאן היובש ניכר בהחלט. יער הגשם, שגם כך עדין מרשים, יבש למדי, הערוצים בקושי זורמים ובריכות הרחצה, שהלונלי-פלנט הבטיח, לא ממש ראויות לרחצה. לאחר סיור קצר בברוקן-ריוור, שם ראינו צבי מים רבים אך אף לא פלטיפוס יחיד בגלל שעת הצהרים (הפלטיפוס יוצא ממחבואו בעיקר אחרי זריחה או לעת שקיעה), פרשנו לקמפינג ביאנגלה. באתר הקראוונים הקטן הזה אשר ממוקם ממש בראש הרכס וצופה אל נוף מדהים, העברנו בנעימות את שאר היום. כזו נעימות, שאף התעצלנו לחזור לבריכות הצפיה בפלטיפוס לעת ערב. פיטפטנו עם בעלי הבית הנחמדים ועם רביעיית הולנדים שחנו לידינו, הילדים למדו וציירו, בישלנו, ניגנו והכל מול המרחב הציורי אשר נפרש תחתינו.
בבוקר התעוררנו בתוך ענן, לא רואים ממטר, והבנו את מקור השם "יאנגלה", כאמור- "ארץ העננים". מכאן ירדנו מהרכס לטיול מקסים של חצי יום בקניון פינץ`-האטון (Finch Hatton Gorge), שם המים זורמים עדין ושביל הליכה מסודר מטפס ביער סבוך בין שרכים ומפלים ומסתיים בבריכת סלע צוננת. הגענו לבריכה עוד בשעה מוקדמת ונהננו מרחצה מרעננת ושלווה, אך כאשר עזבנו כבר המה המקום בעשרות מטיילים- מומלץ להשכים קום גם כן. 800 הק"מ להרווי-ביי חלפו על פנינו בהמשך היום וגם בבוקר שלמחרת. במהלך הדרך אין ממש מה לראות, ואת חניית הלילה עשינו בצד הדרך בחניה מסודרת של Driver Reviver", חבורת מתנדבים נחמדה אשר מפעילה קיוסקים בצד הדרך עם שתיה חינם לנהגים. סיסמתם: "Revive - Survive". החניות עצמן מאורגנות על ידי המדינה עם שרותים ומתקנים והכל בחינם, רק שהנהגים יעצרו וינוחו קצת בדרך המכונה כאן Fatigue Way" (דרך ה"עייפות").
לתחילת הכתבה
הרווי ביי
זהו מפרץ גדול, רדוד ושקט, ונקודת היציאה העיקרית לפרייזר-איילנד, וכן לסיורי צפייה בלוויתנים, שאלפים מהם עוברים כאן מאוגוסט עד אוקטובר בדרכם לים האנטרקטי. התמקמנו בקמפינג ה- Beachfront של המועצה המקומית בחוף ה- Scarnnes, בחניה מושלמת בשורה ראשונה מול החוף, ואחרי סקר קצר הזמנו שייט לוויתנים למחר, ורכב 4x4 לארבעת הימים אחר כך.
שייט שהוא חוויה מדהימה, ועבורי גם חוויה מתקנת, עכב נסיון אישי כושל שחוויתי בעבר- אז הייתי בסאן-דייגו שבקליפורניה בסוף שבוע של נסיעת עבודה. חצי יום היטלטלתי בים סוער עם קברניט נואש, שכל הלוויתנים חמקו ממנו באותו היום, ואת כרטיס החינם שקיבלתי לנסיון נוסף אף פעם לא זכיתי לנצל... כאן לעומת זאת, עלינו על סירת ה- Tasman Venture, סירה מהירה, חדשה ומאובזרת, שטנו בים שקט לגמרי במקביל לחוף פרייזר, ולא עברה אפילו מחצית השעה עד שראינו לראשונה גור לוויתן שקיפץ להנאה שוב ושוב מתוך המים ממש מולנו, ולידו אימו שצפה לה במנוחה ופקחה עליו עין.
הלוויתנים בהם צפינו הינם מסוג Humpback, גודלם מגיע עד לכדי 15 מטרים ומשקלם 40 טון והם הפעילים ביותר על פני המים, לכן קל לראות אותם. ניתן להבחין בהם מרחוק על פי נתז המים שנוצר בשעה שהם נושפים את האוויר משתי ריאותיהם, שכל אחת בגודל מכונית ממוצעת, ואז ניתן להתקרב ולצפות בהם מספר דקות בטרם יצללו שוב. הגור שפגשנו ראשון, כאמור, שיחק על פני המים להנאתו (ולהנאתנו) שעה ארוכה, הראה לנו גוף וזנב ומבחר תעלולים נבחרים. בהמשך פגשנו גם מספר בוגרים, אחד מהם התקרב ממש עד לספינה והוציא ראש להתבונן בנו, כמעט עד כדי מרחק נגיעה! בספינה היו גם חלונות זכוכית, וכאשר לוויתן צלל מתחתינו רצנו לשם וצפינו בו, כמעט נוגע בקרקעית הספינה. מהספינה מורידים למים גם הידרופון לצורך האזנה לשירת לוויתנים, אשר נחשבת למורכבת ביותר בעולם החי ובנויה ממחזורים ארוכים של 10-15 דקות. השירה מושמעת ברמקולים, ויוצרת יחד עם הצפיה חוויה רב-חושית! אם אתם כאן בעונה- אל תוותרו בשום אופן!
פרייזר איילנד
זהו אי החול הגדול בעולם: כ-120 ק"מ אורכו, וים, רוחות, חול, וצמחיה מעצבים במחזוריות תמידית את נופו הייחודי. רוב רובו של החול באי מגיע בזרמי הים מסחף הנחלים בצפון ניו-סאות`-ווילס ודרום קווינסלנד, וממשיך את תהליך בנייתו גם היום, תהליך שגם מרחיק לאט את האי צפונה והלאה מהיבשת. למעט כמה צוקי סלע בודדים רוב האי מכוסה בחול, לעתים חול צח כשלג בחופים, סביב אגמים כחולים או בגלים של דיונות חשופות, ולעתים חול אפור תחת יערות הגשם הסבוכים. האי הוא גם שילוב כמעט בלתי אפשרי בין שמירה על אוצרות טבע נדירים ופארק מוטורי ענק, בו חובבי נהיגת שטח מחפשים הרפתקאות ואתגרי עבירות. רכבי שטח בעלי הנעה 4x4 הם האפשרות היחידה לנוע באי, שבו הדרכים הינם דרכי חול צרות עמוסות מכשולים, והחוף המזרחי הארוך הקרוי חוף "שבעים וחמשת המיילים", הוא למעשה האוטוסטרדה של האי.
למרות שאינני מחובבי נהיגת השטח, ובדרך כלל מתגעגע לשקט של לפני אופנת ה"כביש-שטח", כאשר עוד היה אפשר להלך בשבילי הארץ בלי לברוח מהג`יפים השועטים, החורצים קוליסים עמוקים בכל פינה, ולהנות מקצת שלווה בלי נהמות מנועים, הרי שאם רוצים לטייל בפרייזר- אין ברירה! כך מצאנו את עצמנו על המעבורת לפרייזר עם לנדרובר דיפנדר, רכב מסיבי, סגפני אך עם הרבה כוחות סוס, קלאץ` קשה כאבן וניחוח חזק של שמן מנוע, עמוס מאחור עד אפס מקום באוהלים, שקי שינה ומזרונים, ציוד בישול ואוכל לארבעה ימים, והרבה מים לכל צרה שלא תבוא (והיא תבוא).
מסביבנו במעבורת בעיקר חבורות צעירים, יש כאלו שנדחסים 11 חברה ברכב כשלנו עם הציוד על הגג, וכמו בהרבה מהמקומות בהם אנו מבקרים, שקד ותומר הם הילדים היחידים. רכב לארבעה ימים בהתראה כה קצרה לא היה טריוויאלי להשיג, והרכב שלנו היה זמין רק בבוקר היציאה, כך שלמרות יקיצה מוקדמת מאוד, עד שקיבלנו תדריך מקיף על הנהיגה באי העמסנו את כל הציוד, ובתוספת איחור של המעבורת הגענו לאי רק בצהרים. מסתבר, ששבועות רבים כבר לא ירד גשם ראוי באי, מה שהפך את תנאי הנהיגה באי, שאינם קלים אף פעם, לקשים ביותר הזכורים כאן מזה שנים. ערמות של חול רך ממלאות כמעט את כל הדרכים, שרובן צרות (ודו-סטריות לרוב), רכבים נתקעים על ימין ועל שמאל, הרבה אקשן לחובבי הנהיגה והרבה כאב ראש לחברות ההשכרה.
המעבורת עוצרת בפיסת חוף שוממה בצד המערבי של האי ואנו "שועטים" במהירות ממוצעת של 15 קמ"ש בדרך לא דרך, דרך היער הצפוף, לעבר אגם מקנזי אשר במרכז האי. לאחר כשעה, אני כבר רגיל לנהיגה ומעז קצת יותר, רונית קצת מפוחדת אך הילדים מאושרים מאחור ונהנים מכל קפיצה. אחרי הדרך המאובקת, אגם מקנזי הינו הפתעה אמיתית- רצועת חוף של חוף לבן טהור מקיפה את האגם הכחול, המים שקופים לגמרי ומתכהים ככל כשהאגם מעמיק, לבן הופך תכלת וטורקיז, ואז, כאשר האגם בבת אחת הופך עמוק עד מאוד, הופכים המים לכחול עמוק וחשוך.
שום נחל אינו זורם אל האגם או ממנו, שכן מי האגם הינם מי תהום הנגלים אלינו כאילו דרך חלון. הרחצה באגם תענוג אמיתי, רק שבצהרים האתר מפתיע בכמות המבקרים. את הלילה עשינו בקמפינג ב- Central Station הממוקם ממש בתוך היער, אך מצויד גם בשרותים ומקלחות (1$ למים חמים!). כאן נזכיר שיש לרכוש מראש אישור קמפינג (4$ לאדם ליום) ואז מותר לחנות חופשי בכל אתר מסודר, או לאורך החופים בכל מקום שבו לא אוסרים זאת. הילדים היו מאושרים באוהלים, ואחרי ערב לאור נרות וכוכבים נפלנו כולנו לתוך שינה עמוקה.
למחרת המשכנו לצד המזרחי של האי, שם עברנו על פני מספר אתרים בחוף וגם סתם נהננו מעצם הנהיגה על החוף. בנהיגת החוף יש להיזהר מהנחלים (ה- Cricks) הרבים החוצים אותו, וכמובן לא לנסוע בשום אופן כשעתיים סביב שעת הגאות (חברת ההשכרה דואגת שתדעו את זמני השפל והגאות ומחייבת להימנע מנהיגה בגאות). אם חשבתם שאלו כל כללי הזהירות, נזכיר גם שבפרייזר צריך להישמר גם מכלבי הדינגו, כלב תמים למראה שהוא בעצם חיית פרא מסוכנת! לאורך החוף ניתן לעשות גיחות קצרות לחולות צבעוניים, דיונות, שלד אוניה וכמובן לשחות במימיו הזכים של Eli crick, שבו מסלול קצר במעלה הנחל ואפשרות לחזור בשחיה עם הזרם. הים כאן אינו מומלץ לרחצה בשל זרמים חזקים וכרישים, אולם מי צריך לשחות בים כאשר באי מצויים כ-200 אגמי מים מתוקים וצלולים!
באלי-קריק פגשנו לראשונה בחבורה אוסטרלית משעשעת, שכונתה מעתה על ידי שקד ותומר "חבורת הליצנים"- חבורה צבעונית למדי של חברים לעבודה בחברת בניה, שבאים לאי כל שנה עם ג`יפים מצועצעים, המון בירה (בחביות, לא פחיות!), מוזיקה ואפילו בריכה, ועושים הרבה שמח. הספורט שלהם, Buggers Lottary, כלומר לוטו מתחפרים או נתקעים: מתמקמים כל יום בנקודה אסטרטגית אחרת על החוף, מהמרים מי יתקע, נותנים ניקוד ועידוד לחולפים ומחפשים למי לעזור. נפגוש בהם עוד בהמשך. את הלילה עשינו במחנה Dundubara, משם יוצא גם מסלול קצר לדיונה מדהימה (Wungul Sand Blow) בה הילדים השתעשעו כמעט עד חשכה בטיפוס וקפיצות. הפעם העברנו גם ערב נעים לאור מדורה (בסנטרל אסור היה להבעיר אש, כאן היו אפילו עצים מוכנים) ובבוקר שוב יצאנו עם הרבה תוכניות, אבל בפועל הספקנו קצת פחות...
תקלות בפרייזר:
ל- Indian Head הגענו כמתוכנן. זהו צוק סלע גבוה המעניק נופים נפלאים של הים והאי, וממנו ניתן לראות לוויתנים, דולפינים, כרישים ומנטרות. המעבר סביב הצוק הוא בחול רך לגמרי ונחשב מעבר קשה למדי, אך אם תקפידו על לחץ אוויר נמוך, גיר נמוך ומספיק מהירות, תעברו גם אותו. הצרות החלו כאשר חזרנו לרכב: נורה וצפצוף הודיעו על מחסור בנוזל קירור, ואכן המיכל היה ריק. מילאנו מים, התנענו ולאחר חמש דקות חזר הסיפור. שוב חיכינו להתקררות המנוע, מילאנו מים, התנענו, נסענו חמש דקות והצפצוף חוזר! עוברים ושבים סיפרו לנו שב- Indian Head יש טלפון ציבורי, כך שחזרנו לקרבת מקום, העלנו את האוטו לחול רחוק מהים, שהחל כבר לגאות, ואני צעדתי לטלפון.
הטלפון שמצאתי היה חלוד לגמרי מפאת מליחות הים הקרוב אך עבד באופן מפתיע, וגם מספר ה- 1-800 של החברה לא אכזב. כך התבשרתי, שהמכונאי באי נמצא במקרה כמה דקות צפונה. "אל תזוז מהטלפון" אמרו לי, "הוא כבר שם!". חיכיתי רק שלושת רבעי השעה (זמן מצויין בשביל פרייזר) ובינתיים ראיתי חמישה רכבים נתקעים ממש מולי במעבר סביב Indian. לכולם כמובן הצעתי עזרה, אך בסוף כבר התחבאתי באפיסת כוחות מדחיפת רכבים! לבסוף הגיע המכונאי, ועמו חזרתי לרכב. במקום בו השארתי את רונית עם הרכב כמעט לבד, חנו כרגע כעשרים רכבים צבעוניים- היתה זו כמובן "חבורת הליצנים", וחמישה גברים עם כוסות בירה ביד כבר היו רכונים סביב מכסה המנוע הפתוח. רונית והילדים היו מאד משועשעים מהחבורה החביבה, והשמחה היתה גדולה.
הבעיה כמסתבר (או בדיעבד שלא כמסתבר), רק חימום יתר, אך להוסיף מים לא עזר כיוון שצריך לשחרר לחץ. המכונאי פתח שסתום מוברג, שפך הרבה מים ונתן לנו את ברכת הדרך. כמובן שלא יצאנו משם בלי בירה לכל אחד, ובזינוק השתדלתי מאוד שלא להיתקע בחול הרך כדי לא להיכנס ל- Buggers Lottary של החבורה. התחלנו להדרים על החוף, חול רטוב, שום מאמץ חריג למנוע ואחרי עשרה קילומטרים שוב צפצוף ונורה... לקח לנו עוד שעה וחצי (כמעט כבר גאות) עם הרבה עצירות ו-30 ליטר מים, שנשפכו שוב ושוב להגיע לטלפון הבא בדנדבורה... בסוכנות הבינו הפעם שיש בעיה אמיתית, ואנחנו כבר הבנו שהיום כבר לא נעשה הרבה. לאחר זמן קצר התבשרנו שגרר יגיע בקרוב, ושרכב חלופי עולה מייד על המעבורת, אלא שבגלל הגאות אין אפשרות להביא לנו אותו הערב לחוף המזרחי, אז או שנחכה למחר או שנגיע עם הגרר לחוף המערבי חזרה וניקח את הרכב בעצמנו הערב. כמובן שבחרנו באפשרות האחרונה. מסתבר ששיחק לנו המזל, והגורר, שהיה בדרך לנקודה צפונית הרבה יותר, החליט שלשם מסוכן מדי לנסוע בגאות. כך קיבלנו אנו את שרות הגרירה היחיד באי במהירות מפתיעה. בדרך ראינו עוד שתי מכוניות, שיחכו לגרר לפחות יום נוסף... בגרר, שהיה מעין משאית ענקית שמסוגלת לנסוע בכל דרך כמעט, ישבנו כולנו בקבינה הגבוהה מאחורי מושב הנהג במקום בו יש בדרך כלל מיטה לנהג, וכך נסענו לאיטנו על החול הרך (כזכור כבר גאות, ואין כמעט חוף!) ואחר כך בשבילי האי הפנימיים הצרים, כמעט 4 שעות!
המדהים היה, שכולנו היינו משועשעים מהחוויה ונהנינו מהמסע הלא שגרתי והחוויתי שנפל עלינו, גם אם לא היה זה מסע קל בכלל. בוודאי היה אפשר לשקוע בעצבות או בעצבים על היום שהתקלקל, אבל איכשהו למדנו בטיול להנות גם מהלא צפוי, לזרום ולקבל את מה שקורה. הילדים היו שמחים והתנהגו בבגרות מפתיעה בכל היום הזה, ולאורך כל השעות בהם לא קיבלו ממש תשומת לב וכולנו שמרנו על מצב רוח מרומם. בקיצור- "מה שיוצא אני מרוצה"! בגרירה האיטית לאורך החוף, העבירה שקד את הזמן במניית ה-Creeks שאנו חוצים, והיו כמעט מאה כאלו!
ממש עם חשכה הגענו ל-Kingfisher Bay שפתאום גם הפך לגשום, נפרדנו מנהג הגרר החביב וקיבלנו מסוכן החברה שחיכה לנו את הרכב החדש. בשלב הזה רונית הודיעה שמכאן לא נוסעים יותר לשום מקום היום, ומצידה אנו ישנים כאן בחניה או במלון, שהסתבר שיש כאן. תוך כדי כך שהעברתי אני את הציוד לרכב החדש, סגרה רונית על מחיר של הרגע האחרון ב-Kingfisher Bay Resort. בהמשך הערב הסתובבנו במלון המפואר עם בגדינו המטונפים, עשינו רחצה לילית פרטית בבריכת המלון וגילינו שיש גם כאלו שתרים את פרייזר במלונות פאר. למרות העדפתנו את אינספור כוכבי השמים מעל האוהל על פני חמשת כוכבי המלון, לאחר כזה יום מטורף המצעים הנקיים והאמבטיה היו בהחלט במקום!
ביום האחרון בפרייזר, קמנו מלאי אנרגיה, ברחנו מהמרפסת כאשר בא לבקר אותנו דינגו בקפה של הבוקר ועם הרכב החדש שלנו יצאנו לאגם וואבי. מהחניה מוביל מסלול הליכה של קילומטר וחצי לאגם דרך נקודת תצפית מרהיבה. האגם עצמו, צלול ומרענן, הפעם בגוון ירקרק, וצמודה אליו דיונה גדולה, הנוגסת בו כמטר עד שניים כל שנה, כך שנותרו לכם לפחות 50 שנה לבקר במקום בטרם יעלם כליל! שוב ושוב גלשנו על הדיונה הגדולה לתוך המים, עד שלא נותר בנו עוד כוח לטפס עליה! מכאן חזרנו לגיחה אחרונה של נהיגת חוף מהנה ושוב חצינו את האי לרוחבו לעבר המעבורת, עם חניית ביניים בסנטרל לביקור במרכז המבקרים המעניין וסיבוב קצר ב-Wangoolba creek.
בלילה חזרנו לקראוון האהוב שלנו, שנסיעתו נראתה כעת חלקה מאי פעם והוא נוח יותר ממלון חמישה כוכבים בשבילנו. אחרי ארבעה ימים של נסיעה קופצנית, אינסוף פריקות והעמסות של הג`יפ, דחיפות, חפירות ומה לא, כל הגוף דאב... חזרנו להרווי ביי, התמקמנו שוב הכי קרוב שאפשר לים ליום שכולו מנוחה, אך אין ספק שהאי פרייזר יהיה עבורינו חוויה בלתי נשכחת! ולסיום, אי אפשר בלי ציטוט שאלתו התמימה של תומר, כאשר נכנסנו למשאית הגרר בפרייזר: "אמא- הלילה ישנים במשאית?"...
הורים וילדים
ארבעת הימים הקשים של הטיול, מהם כל כך חששתי, מאחורינו ואפילו נהנתי... רון לקח על עצמו הן את הנהיגה והן את הטיפול במאהל, כך שלי נשאר בעיקר לספר סיפורים לילדים ולהנות מהנוף המרהיב. למרות שאנו לא מחובבי נהיגת שטח (ושאר כלים מרעישים) רון נהג במומחיות רבה בג`יפ שלנו ולא שקענו בחול אפילו פעם אחת. המאהל שהקמנו מדי ערב היה נוח ונעים ואם רק היה קצת פחות אבק מסביב הכל היה נפלא. הילדים ורון חיכו בציפיה לימים אותם נבלה באוהל באי פרייזר, בעוד רון צובע בצבעים רומנטיים את הלינה בטבע ואת המדורות שנדליק מדי ערב. אז כן, זה מאוד רומנטי לישון באוהל ולראות את הכוכבים מציצים מחלון האוהל, אבל... היה יותר נחמד אם כל הסיפור לא היה כרוך בכל כך הרבה לכלוך, אבק ושמן מנועים ובעיקר אם לא היינו שומעים בלילה את קולות ה- Kangaroo Rats מתרוצצים סביב המאהל (עכברושים מקפצים, שבשביל רון הם אמנם עוד קנגורואים חמודים, אבל בשבילי עכברושים). הלכלוך והאבק לא הפריעו לילדי המשפחה להנות כהוגן מחווית האוהל ותומר דרש לדעת מתי שוב נישן בשק שינה. מאידך, הילדים (ובעיקר אני) המתמוגגו גם מהבריכה והאמבטיה הענקית במלון המקסים בו בילינו את הלילה האחרון באי. תומר ושקד בילו שעה ארוכה באמבטיה, למרות שאחד הדברים שקסמו להם כל כך באי החול הענק הוא האפשרות ל"פוס מקלחת" (יום בלי מקלחת). אם כך, אחת ההמלצות שלי לאי פרייזר (במיוחד לרגישים לנושא הלכלוך והאבק) לשלב בין לינה בקמפינג ולילה התאוששות במלון.
