קופן גומפה

לאחר סיבוב בצפון הודו ונפאל מגיע אור לקורס בודהיזם, לפי מורשת של לרמה קונצו'ק, בבודהנת. החוויה המיוחדת מתגברת מיום ליום, ומביאה את אור להבנה טובה יותר של נפשו ולשאלות לגבי אורח החיים במערב.
אור
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: קופן גומפה
Depositphotos/Empty Vectorist

צפון הודו ונפאל

ההחלטה נפלה. התפטרנו שנינו ממקומות העבודה. אספנו את הדירה השכורה לתוך חדר אחד בבית הורי. הכרטיסים כבר היו מוכנים, אבל אפילו כאשר בן דודי חיבק אותנו לשלום בשדה התעופה, לא הפנמנו את העובדה שטיול של חצי שנה או יותר עומד לפנינו.

ישנם שלושה סוגים של אנשים שיוצאים לטיול ממושך במזרח. יש את אילו שבאים לחפש מנוחה באמצעות סמים, יש את אילו שמחפשים את ההימלאיה והרפתקאות אחרות ויש כאלה שבאים לחפש רוחניות. לנו, אין שום התנגדות עקרונית לשימוש בסמים קלים. זה קורה לנו בממוצע פעם בשנה. לא נסענו לשם כך. רוחניות לא עניינה את בן זוגי מאז שעלה לארץ הקודש וגילה שאנשים החובשים כיפה לא תמיד בוחלים במעשי מרמה. לי, יש את הדרך הרוחנית שלי, שאני צועדת בה יותר מעשור. הרגשתי שלא מתאים לי לחפש דרכים רוחניות אחרות. אפילו לא נמשכתי להציץ, אבל חשבתי שיהיה זה קצת מצחיק להסתובב חצי שנה ב"הודו רבתי" ולא לעשות אפילו קורס אחד. מאידך לא היססתי לציין שבאנו בשביל להינות ואם לא יתחשק לנו להצטרף לקורס, אנחנו נשאר ברובד השטחי של ההנאה הסמסרית. הגענו בגלל שלא יכולנו להמשיך ולחיות מהמשרד לבית, הגענו בשביל להתנתק כדי לחשוב יותר מעשור לפני גיל המעבר, מה אנחנו רוצים באמת לעשות. האם אנחנו רוצים להמשיך במרוץ? האם אנחנו רוצים להשקיע בחיים שלנו כאמנים? היכן האמצע? הגענו כדי לראות דברים ולצבור חוויות שיעשירו אותנו כאנשים יוצרים. הגענו בגלל האובססיה שלי לראות שוב מקרוב את ההר הגבוה בעולם, והפעם להשתהות יותר, לעשות את זה לאט, להינות מכל כפר.

 התחלנו בדלהי. כולם היו שם וכולם הרגישו מה שאנחנו הרגשנו ברמה כזו או אחרת. זה לא הטאמל של קטמנדו. נחתנו בחצות, ובתשע בבוקר כבר היו לנו כרטיסים למאנאלי. בילינו שם חמישה ימים בהם בעיקר חרפנו את נשמותינו העייפות. משם המשכנו ל"דראמסלה". התמדנו בשנת לילה של חצי יממה, אך גם קיבלנו השראה מאותם נזירים לבושי אדום וצהוב (אדום = חמלה, צהוב = זהב = חוכמה) ומהנשים הטיבטיות היפות כל כך. נהנו מהחיוכים שלהם זכינו בכל פעם שיצאנו לרחוב, וממסעדת "קוקנור", מסעדה איטלקית גדולה מהחיים בבעלות טיבטית. לאחר כמה ימים גונבה לאוזנינו השמועה, שמתחיל קורס בפילוסופיה טיבטית בן עשרה ימים. עזבנו את התרמילים ותכולתם המפוזרת בגסט האוס, ואחרי ארוחת בוקר טעימה, לקחנו ריקשה ל"דרמקוט".

הריקשה עצרה לנו ליד הצ`אי שופ. במקום זה מתרכזים האנשים אשר הולכים לבלות עשרה ימים במרכז ה"ויפסנה" הסמוך. המשכנו כמה מטרים ופנינו שמאלה לכיוון היער. הופיע שלט "Silence please" ואנחנו צעדנו פנימה. בפתח Tushita meditation center עמד טיבטי ארוך שיער כבן שלושים. שאלנו אותו היכן הקבלה, הוא כיוון אותנו ופגשנו את המזכירה. היא הוסיפה אותנו לרשימת הממתינים ואמרה לנו שרק בשלוש היא תוכל להגיד לנו אם יש לנו מקום בקורס. לפתע הופיעו זוג ישראלים בני שלושים פלוס ומישהי שנראתה כמו האם של הבחורה. עוד ועוד אנשים הגיעו ועמדו בתור. בשעה אחת, כאמור, החלה ההרשמה. בעוד אנו ממתינים התחלנו לעלעל בעלון של "טושיטה" ולשוחח עם שאר הממתינים. כל כמה דקות גילינו פרטים נוספים על הקורס. קודם שמענו שעל המשתתפים חלה חובת שתיקה. הדיבור מותר רק שעה ביום בקבוצות הדיון, וכאשר מתעוררת שאלה בזמן הלימוד. אחר כך גילינו שנשים וגברים ישנים בנפרד אך בלינה משותפת. הדבר האחרון שראינו היה את הבחור הישראלי ומטאטא בידו. ברחנו מהמקום. לא תודה. בכלל לא חיפשנו רוחניות. אנחנו רק מעונינים ללמוד קצת על פילוסופיה בודהיסטית, לא יותר. שנוציא עשרים דולר ליום ונהפוך לעבדים, לא ולא. רק התחלנו את הטיול. אולי אחרי כמה חודשים נהיה בשלים יותר. רק נישאנו לפני חודשיים וחצי. אנחנו טיילים טריים. הזמנו כרטיסים לרכבת שתיקח אותנו לכיוון נפאל. כבר נכנסנו לאוקטובר, חבל על כל דקה.

 מילים לא תוכלנה לתאר את השמחה שחשתי, כשהגענו לקטמנדו. היה כל כך טוב לראות שוב את האוורסט. הפעם התחלנו במסלול לKala patar, משם חצינו דרך צ`ולה לגוקיו. באמת עשינו את זה קצת יותר לאט, לצערי, לא בהרבה יותר לאט. קשה לצבוע שיער כתום. אחרי כן נהננו מפוקרה האהובה, וחזרנו להרים הפעם לlantang, גם שם היה נפלא. לאחר שמיצינו את הויזה הנפאלית עד תום, עזבנו לכיוון כלכתה. שם שלחנו בזיל הזול את ציוד הטרקים, עשר קילו ספרים וקצת קישוטים לבית. (אנחנו מאילו שזכו לקבל את כל החבילות בארץ), וטסנו בתעריף מוזל במעט לתאילנד ולאוס. ההורים שלי הגיעו לחופשה קצרה בתאילנד, ואנחנו מצידנו לא ששנו לחזור להודו. כשכבר היינו בשדה התעופה בבנקוק, גילינו שהויזה ההודית נגמרת לנו תוך חודש. זוג אמריקאים המתנדבים כחמש שנים בארץ הרמאים והשקרנים אמרו לנו שהסיכוי להאריך את הויזה מבפנים הוא נמוך או אפילו אפסי. אז עלה לראשונה הרעיון לנסוע שוב לקטמנדו. כאשר הגענו שוב לעיר של אמא תרזה, הסוכן המקסים שלנו (Kuka travels) ניתב אותנו לכמה משרדים ממשלתיים, בהם נאמר לנו חד משמעית, לא נוכל להישאר בהודו, לאחר התאריך הנקוב.

 בילינו שלושה שבועות בראג`אסטאן, שם נהננו מהמבנים המרשימים ומהנוף המדברי, ואת הגבול הנפאלי, שוב דרך סונאלי, חצינו כשבוע לפני שנגמרה הויזה. (למעשה רצינו להמשיך לגואה, אבל זה היה נראה מעט מעייף לנסוע, למצוא חוף נחמד ולחזור לכיוון הגבול הנפאלי. דחינו איפוא את גואה לאפריל, ולמזלנו הטוב חברים מנעו מאתנו את השחייה בתוך סיר הקניבלים. הטמפרטורה, כבר במרץ מסוגלת להמיס מוח של אדם בוגר). חלפו כבר ארבעה חודשים של טיול, הרגשנו שאנחנו בשלים לפרידה זמנית ושמנו פעמינו לkopan Gompa הסמוך לבודהנת. למעשה שם התחילו להתקיים קורסי המדיטציה הראשונים עבור מערביים על פי המסורת הבודהיסיטית- טיבטית. זה היה בתחילת שנות השבעים. עוד מהודו יצרנו קשר עם ההנהלה באמצעות אתר האינטרנט וביקשנו שישמרו לנו מקום בקורס המתחיל בסוף פברואר. למרות שכסף לא יכלנו לשלוח, המקום שוריין ובעשרים וחמישי לפברואר, אנחנו התייצבנו.

 לאחר כמה שבועות בראג`סטן, נהגי הריקשה בעמק קטמנדו, מוכרי החנויות ואפילו הקבצנים ברחוב נראו לנו מתוקים בהשוואה לאלו שפגשנו בהודו. שמחנו שוב להנות מחדר נקי, מסודר ומטופח תמורת מחיר זול, מהפאב האירי טום וג`רי, מהמבחר הרב של האוכל המערבי העשוי טוב כל כך ומאינטרנט יחסית מהיר. התיישבנו לכתוב מכתב פרידה להורים אשר היו רגילים לקבל מאתנו מסרים בערך כל שלושה ימים וארזנו תיק עם מעט חפצים. בגלל שבאתר האינטרנט היה כתוב שניתן לבחור בין חדר בודד, זוגי ולינה משותפת חשבנו שאולי נוכל הפעם לישון יחדיו. השארנו את כל השלל בגסט האוס ולאחר ארוחת הבוקר, תפסנו את המונית היחידה אשר הייתה ברחובות הטאמל. היה זה יום אחד מיני רבים בהם המאואיסטים השביתו את כל המדינה. יום בו התחבורה הציבורית לא עובדת, הילדים מסתובבים בחוסר מעש, והחנויות סגורות. אפילו בעלי מאפיית ה"פמפרניקל" הידועה סגרו את השערים. הפחד מפני המאואיסיטים גדול מאוד. הכבישים היו פנויים, והגענו לבודהנט תוך דקות ספורות. בדרך ראינו תיירים מסתובבים ברחובות, מנסים למצוא מסעדה או חנות פתוחה, בה יוכלו בכל זאת להשיג גרביים חמות לטרק.

לתחילת הכתבה

קורס בודהיזם בבודהנת

בבודהנת עלינו על דרך עפר אשר טיפסה מעלה. נהג המונית נעזר בכמה מקומיים עד אשר הגיע לדרך סלולה כמאה מטרים לפני המקום אליו רצינו להגיע. ירדנו מהמונית ובן זוגי שילם לו. אמרנו שלום לטאמל. חומה גבוהה מבטון מקושטת בסגנון טיבטי נגלתה לעיננו. בשער עמד שומר לבוש מדים וחבוש בכובע קצין. אמרנו שהגענו לקורס והוא הפנה אותנו לקבלה. נכנסנו לחצר של קופן. מולנו עמדה גדר אבנים ומדרגות אשר הובילו למקדש הגדול. יכולנו לראות את החלק העליון של המקדש המקושט בזהב. הרגשתי שהגענו לבית מרפא. את פנינו קיבלו שני נזירים עדינים, כמעט נשיים. הם התנצלו שהם נאלצים להפריד ביננו. בגלל שקופן הוא קודם כל מנזר אשר גרים בו כמה מאות נזירים, גברים ונשים לא יכולים לישון יחדיו. נפאלי, עובד המקום, הוביל אותי אל החדר. הוא הלך מהר מהר, ואני אחריו, נדהמת מהגינה המרשימה ומהנוף של עמק קטמנדו וההרים מסביב. התרגשתי לקראת השבוע אשר עמד בפתח.

 החדר היה בקומה השנייה בבניין בן שלוש קומות, כולל קומת קרקע. הוא היה פשוט, אבל נקי מאוד. המזרן היה אפילו מעט רך יותר, מזה שקיבלנו בגסט האוס בטאמל. לרשותי עמדו שידה וארון מעץ. אפילו הדביקו מתלה לבגדים על הדלת. החדר השרה אווירה של חמימות, אווירה של בית. מהחלון נשקף נוף הרים ירוק. המיטה השנייה, הנקייה, הלבנה, נותרה ריקה. התפללתי שתישאר ככה. כל כך לא רציתי לחלוק את החדר עם עוד בחורה. כל כך חששתי ממישהי שתכעס עלי בגלל הטיולים הליליים שלי לשירותים. ירדתי למטה ולקחתי מבן זוגי את תכולת התיק אשר הייתה שייכת לי והלכנו לחנות של המנזר לקנות משחת שיניים נוספת וגליל נייר טואלט. נותרו לנו כמה שעות עד להתכנסות בחדר האוכל לתה. בילינו אותן בשיחה עירנית עם אנג`י מאוסטרליה אשר בלתה שבוע בקופן ולאחר סופשבוע "חופש" בטאמל חזרה לקורס. התפלאנו שוב ושוב מאותם נזירים קטנטנים, מהגינה הנפלאה כל כך, מהדשא, ממזרקת המים, ומהסטופה היפה בה נשמרו השאריות מטקס שריפת גופתו של למה קונצ`וק.

למה קונצ`וק שימש כמורה לתלמידים אשר הגיעו מהמערב, משך שנים רבות. נהננו להאזין לשירת הציפורים אשר נמשכה משך כל שעות היום ובשעה חמש אחר הצהרים, עמדנו בפתח לחדר האוכל. סמוך לדלת, עמד למה גשי לה, כשהוא מחייך אלינו ומברך את פני כולנו בלבביות. עמדנו במרפסת, לגמנו מתה בחלב ועוגה פשוטה אך טעימה, והבטנו על הנוף המרהיב שמסביב. לאחר חצי שעה צעדנו ל Cenrezig Gompa. המקום בו בילינו את רוב שעות היום במהלך הקורס. נכנסנו כולנו מבעד הדלת הגדולה, והתיישנו על המזרונים הקטנים, חצי מטר על חצי מטר כל אחד. הם היו מסודרים שורות שורות. מולנו הייתה הבמה עליה הועמד כיסא גבוה, מקושט בבדים ססגוניים. אותו כיסא נועד למורים הנמצאים בראש ההירארכיה של הלמות הטיבטיים. מתוך מובלעות בקיר, השתקפו פסלים שונים של Chenrezig (בודהה של חמלה), טרה (התגלמות הבודהה בגוף של אישה), פסל הבודהה הרזה (מהתקופה בה הבודהה השקימוני, סידהרתא גזר על עצמו צומות, לפני שהגיע לדרך האמצע ואחרי כן להארה) ועוד. היו שם גם תמונות של הדאלאי למה, למה Yeshe שהוא למעשה הקים את קופן ואת ה- FPMT (foundation for preservation of Mayyana tradition), למה אוסל, אשר ההנהגה הטיבטית רואה בו את גלגולו של הלמה המייסד, ו- Lama Zopa rinpoche, תלמידו המקורב ביותר של למה Yeshe וזה שעומד כיום בראש הארגון. התקרה הייתה מקושטת בוילונות טיבטים לבנים אשר בראשם פסי בד בצבעים אדום, ירוק וכחול זה אחרי זה.

 הדלת הצדדית נפתחה, ועל הבמה הופיעה אני (האחות) קארין, אישה שבדית אשר התנזרה לפני עשרים וחמש שנה. היא נמוכת קומה, ראשה מגולח כהלכה, עור גופה לבן, אולי אפילו שקוף, משקפיים עגולים על אפה ועיניה כחולות, ושקטות. היא התיישבה על מזרן קטן מאחורי שולחן שהונח לכבודה מתחת לבמה. אחד התלמידים סייע לה בתפעול מערכת ההגברה, והיא קיבלה את פנינו בברכה. היא דיברה על נהלי המקום, על סדר היום, היא המליצה לנו ללכת לאט ממקום למקום, לנצל את ארבעים וחמש הדקות המפרידות בין ההשכמה לשיעור הראשון לטיול התעוררות איטי ותה. היא ציינה שמוטלת עלינו חובת השתיקה עד ארוחת הצהרים, אך המליצה לשמור על שתיקה משך כל שעות היום. היא אמרה שקשה למדוט לאחר שיחה עירנית בחדר האוכל. היא התחננה שלא נביא את הטאמל לקופן. היא טענה ששבוע הוא פרק זמן קצר מאוד ולכן כדאי לנו לנצל כל רגע על מנת להנות ממה שיש לקופן להציע, מהאווירה המבורכת שמשרים הנזירים, מהגינה, מהשקט ..

 מיד אחרי השיחה הלכתי למשרד. ביקשתי לקבל את אותה חתיכת בד כתומה שתלמידים תולים על הבגד ובכך מבקשים מהשאר שלא יפנו אליהם גם לאחר ארוחת הצהרים. בשמונה בערב, לאחר מרק אנין טעם ולחם שנאפה במקום, קיבלנו הנחיות ראשונות לקראת המדיטציה. בנושא הישיבה, נאמר לנו שהכי חשוב להקפיד על גב זקוף, ובאשר לרגליים, מומלץ לשבת בישיבה מזרחית, חצי לוטוס או לוטוס, אבל גם על כיסא זה בסדר כל עוד הגב ישר. עוד סופר, כי לעצור את זרם המחשבות אי אפשר כי מטבענו אנחנו חושבים כי אנחנו בני אדם. שהמטרה שלנו היא ללמוד להסתכל עליהן, להביט בהן ולא להתערבב בהן כל כך. לא להכנס למערבולת. למחרת בבוקר, צלצל הגונג ברבע לשש. אחד התלמידים התנדב להעיר את כולם. כמה בנות שכחו או התעלמו מבקשתה של "אני קארין". אני שתקתי. סיימתי את העניינים שאל מול הכיור, ולאט לאט עליתי במעלה המדרגות לגינה, האזנתי לשירת הציפורים, נהניתי מהאוויר הנקי כל כך, מהשקט ומהשמש שאך החלה להפציע כשהיא מוסתרת על ידי ההרים. נכנסתי לחדר האוכל, מזגתי לעצמי כוס תה בחלב, ויצאתי למרפסת. כמה מחברי לקורס, כבר היו שם. הם השקיפו על הנוף. דימיתי אותם לאותם שבטים גדולים של ציפורים אשר ראינו בkalandeo National- Park אשר בראג`אסטן. הם היו כל כך שקטים, כל כך מחוברים לטבע. הם לגמו בעדינות מהתה והביטו אל הערפל אשר עלה מתוך העמק והתפזר בהרים, האזינו לציפורים וחיכו לעיגול השמש האדום, שיופיע.

לתחילת הכתבה

מתקרבים להארה באמצעות מדיטציה

הנזירים, גדולים כקטנים, התאספו במקדש. קולות הבסים המאומנים, תרמו המון לתחושה שהמרחק מבירת נאפל הוא לא מרחק של חצי שעה במונית. השעה הייתה כבר שש ועשרים והגיע הזמן לצעוד בשקט בשקט ל- Chenrezig. תלמידים שהתעוררו ברגע האחרון מיהרו לחדר האוכל אך הרוב המכריע צעד לאיטו. אנשים התיישבו באותו מקום אשר ישבו בערב הקודם, אילו שלקו בבעיות גב השתמשו בכיסאות וכל השאר לקחו כריות קטנות משק גדול על מנת להגביה את אגן הירכיים, ובכך לסייע ליציבה. "אני קארין" נכנסה, כיסתה עצמה היטב בגלימה האדומה והשתחוותה שלוש פעמים כשפניה ל"בודהות". היא הסבירה שבאמצעות פעולה זו היא משיגה כמה מטרות. מטרה אחת היא וויתור על האגו. מטרה אחרת היא להצדיע לאותם בודהות. אותם אנשים אשר הגיעו למצב חסר צער, למצב בו הם חשים אהבה וחמלה כלפי כל היצורים החיים האחרים. אנשים שבזכות למידה והפנמה של ה"בודהה דהרמה" זכו להגיע להארה. פרוש המילה בודהה בסנסקריט הוא - אדם מואר.

הוא לא חייב להיות הודי, טיבטי או ממדינה אקזוטית אחרת, למעשה יש הטוענים כי ישו, גם הוא היה בודהה, או לפחות בודהיסטטווה. מישהו שקרוב להארה. אדם אשר נחוש בדעתו להגיע להארה על מנת לעזור ליצורים חיים אחרים. רוב הבודהיסטים משתחווים לבודהה, לדהרמה, שהיא התורה ולסאנגה, שהיא הקהילה הרוחנית, הנזירים, אשר במקרה של המהיינה (בודהיזם טיבטי) הם אנשים שהחליטו להשקיע כל דקה מחייהם לעזרה לאחרים. היא, כאדם הבא מהמערב, מתחברת יותר למשהו אחר. היא מדמיינת אור לבן המטהר את המיינד שלה כאשר היא משלבת ידיה באזור הראש, היא מדמיינת אור כחול המטהר את הדיבור שלה כאשר היא משלבת ידיים סמוך לגרון ואור אדום המטהר את רגשותיה כאשר ידיה באיזור הבטן התחתונה. אחר כך כאשר היא מתכופפת ואפה על הרצפה היא מטפלת באגו. במקום להניף את האף אל על היא שמה אותו על הקרקע. היא הסבירה לנו כדי שנבין, כדי שלא נישאר עם אותן דעות קדומות איתן הגענו מהבית. אותם מחשבות על עובדי אלילים שחושבים לתומם שאלים מעץ או קרמיקה יכולים להציל אותנו ממה שאנחנו לא יכולים להציל את עצמנו.

 היא ביקשה מאתנו לשבת בתנוחה הנכונה לנו, ופתחנו במדיטציית mindfull. במדיטציה זאת מתרכזים בנשימה באמצעות אחד משני אובייקטים, הנחיריים או הבטן התחתונה. מדי פעם היא הזכירה לנו לתקן את הישיבה. לישר את הגב, למקם את הראש לא גבוה מדי, על מנת שמחשבותינו לא תוסחנה ולא נמוך מדי על מנת שלא נירדם. היא הזכירה לנו להחזיר את המיינד שלנו לנשימה. היא גילתה לנו שכאשר סופרים את הנשימות קל יותר להימנע מהפיתוי להתערבב בתוך המחשבות המטיילות בתוכנו. למרות כל העצות החכמות, במדיטציות הבוקר הללו, יותר ישנתי מאשר מדטתי. כאשר סיום המדיטציה החל להתקרב, קרני השמש התדפקו על חלונות המקדש וחדרו אל האישונים מבעד לעפעפיים. הצליל של ה- singing bowl נשמע כמו צלצולו של פעמון מרוחק. כולנו הקדשנו בשקט את האנרגיות החיוביות שיצרנו למען מטרה חיובית, ויצאנו בשקט בשקט החוצה. טיפסנו במדרגות אל הגינה, עשינו סיבוב סביב הסטופה של למה קונצ`וק ולאט לאט התקרבנו לחדר האוכל ועמדנו בתור לדייסה ודבר מאפה טרי. מי שהספיק התיישב במרפסת כשהוא נהנה מהמזון הפשוט אך הטעים, מהתה ומנוף העמק אשר כבר התעורר משנת הלילה. לאחר הארוחה, הלכנו עם הכלים לחדר השטיפה, אך ברוב המקרים זוג נפאלים חביבים עשו את המלאכה בהתנדבות עבורינו. עתה הגיע השעה האהובה עלי. שעה של הפסקה עד לשיעור הבא. בשעה זו הייתי מסתובבת בצעדים איטיים ומקיפה את קופן. הייתי יוצאת לכיוון המקדש הגדול ונהנת מהמפל המלאכותי שנבנה בסמוך. הוא היה עשוי מסלעים טבעיים, מקושטים בכל מיני צמחים ופסלונים, הצליל הנעים של המים היה מרענן ומרגיע כל כך. הייתי ממשיכה וצועדת לעמדת תצפית ממנה הייתי משקיפה על עמק קטמנדו, עוברת דרך Chenrezig ומשם עולה שוב לנקודת תצפית גבוהה ממנה יכולתי להשקיף על העמק, על ההרים ועל הגינה היפה. הייתי יושבת שם ומבצעת את התחייבויותיי הרוחניות הרגילות.

האוויר, היופי, השלווה היו כויטמינים עזי עוצמה עבורי. לא יכולתי להפסיק לחוש שאני נמצאת בבית הבראה ממחלות העולם המערבי. ההחלטה להתפטר מהעבודה הייתה נראית לי נכונה כל כך. שמחתי על הזכות שקיבלתי להגיע למקום שבו למדו לראשונה אנשים מהמערב על בודהיזם. שם הכל התחיל. הבנתי יותר לעומק שאנשים עליהם כל כך כעסתי, אנשים שכל כך פגעו בי, ולמעשה ניסו לשלוט בי, הם אנשים הראויים לחמלה. בגדול, ידעתי זאת עוד קודם איפה שהוא במוח, אבל בקופן הידיעה הזאת החלה לחלחל מעט פנימה ללב. הבנתי כמה חשוב לי לעבוד בעבודה שבאמת באמת אני יכולה לתרום בה לאנשים אחרים ולא רק לחשבון הבנק שלי ושל הממונים עלי. הרוטינה הנפלאה הזאת של הטיולים לאחר הארוחות תרמו במידה רבה מאוד לשלווה שלי. בטיולים הללו נהנתי מהסביבה אך גם חשבתי על החיים שלי, לאן הם הולכים. אני זוקפת את החוויות החיוביות הללו לשתיקה בה התמדתי שישה ימים.

בין השעות תשע לאחת עשרה בבוקר ושלוש ולחמש למדנו על בודהיזם. בבוקר לימדה "אני קארין" ובצהרים לימד למה טיבטי. אותו אחד אשר קיבל את פנינו בחביבות בחדר האוכל ביום הראשון. הוא התנצל בפנינו על החדרים הפשוטים ועל האוכל אם הוא לא טעים דיו. אני חושבת שלכולנו היה קשה להבין מדוע הוא מתנצל על מה שבעינינו היה טעים כל כך .למרות שהוא דיבר בשפת אמו ונעזר במתרגם הפקנו הנאה גדולה מהצורה בה הוא דיבר, מהצחוק ומהחיוניות שלו. יותר מאוחר נודע לי שהוא למה מאוד חשוב ומוערך אבל כאשר ישבנו ב-chenrezig ישב מולנו אדם שהסתכל אלינו בגובה העינים קינח את האף מידי פעם כמו שמקנחים אף במזרח, לא עם נייר, צחק וכמובן שהשתחווה שלוש פעמים לפני כל מפגש לימודים.

 רבים מאתנו כתבו במהלך השיעור. גם אני כתבתי. לפעמים על מנת לא להירדם. באחד הימים הייתי בסערת רגשות. במקום לכתוב את דבריו של למה, כתבתי על הרגשות שלי. לפתע באמצע ההרצאה, הוא אמר שלפעמים אנחנו יושבים בשיעור ועושים כאילו אנחנו כותבים על השיעור אך למעשה אנחנו עוסקים בדברים אחרים. היות וישבתי בקצה האולם, כתבתי בעברית והקפדתי להרים את הראש בכל פעם שלמה דיבר תמהתי כיצד הוא ידע. כיצד הוא קלט שאני לא שם. אני ואולי גם אחרים. יום אחר, סיפרתי למדריכת קבוצת הדיון שלי שיש לי בעיה עם צחוק. שיש לי נטייה לצחקק מכל שטות, ולפעמים לצחוק מתוך הזדהות. חששתי שאולי אנשים מהקבוצה נעלבו ממני. היא אמרה לי לבדוק למה בדיוק אני צוחקת, ולהתחשב באנשים אחרים. כלומר, אפילו אם המניעים שלי חיוביים, ואין לי כוונות תת קרקעיות לפגוע באדם אחר, אולי כדאי להימנע מהצחוק בשביל לא לגרום נזק. בעשר שנים האחרונות חונכתי לעבוד על עצמי. חונכתי שאני צריכה לדאוג לבריאות הרוחנית שלי על מנת שאוכל לעזור לאנשים אחרים. גם היום אני חושבת שאם אנסה להיות נחמדה אל מישהו על מנת לנסות למנוע ממנו להרגיש רע, אני לא אשנה לו את החיים. אני לא אהפוך אותו לבריא רוחנית. אבל ישנם כל כך הרבה אנשים אחרים אשר יכולים לסייע לו לתרגל עקרונות רוחניים, אז אולי לפחות אני אנסה למנוע מהנמצאים לידי סבל עד כמה שאני יכולה.

לתחילת הכתבה

תירגול להרגעת הנפש

מצד אחד אין עלי להרגיש אשמה אם מישהו נפגע ממני מבלי שאני מצידי באמת אגרום לכך, אך מצד שני אם אפשר לעזור אז למה לא לקפל את האגו, לשים אותו בקופסא ולשלוח אותו עם הציפורים לארץ רחוקה? למחרת אותה שיחה, שוב, באמצע הרצאה בנושא שאינו זוכר לי, למה הפסיק את דבריו ואמר, לפעמים אנחנו צריכים לבדוק באמת למה אנחנו צוחקים. המתרגם המבולבל אמר, "אני לא יודע למה הוא אמר את זה פתאום, איך הוא הגיע לזה אבל אני מתרגם בדיוק מה שהוא אומר". אחרי כן ההרצאה המשיכה באותו נושא שבו היא החלה. יום אחד ברחתי מהשעור של למה. בחמישה לשלוש החלטתי שאני פורשת. עליתי במעלה המדרגות לגינה וכשסוף סוף הגעתי, פגשתי את למה בדרכו למקדש. הוא לא כעס ולא הטיף, במקום זאת הוא חייך מאוזן לאוזן ושאל Where do you go?. אמרתי שאני הולכת לעבוד והצבעתי על היומן שלי והלכתי לדרכי. לאחר שחלפה לה סערת הרגשות ובן זוגי התייצב לבדוק מדוע נעדרתי מהכיתה, התפניתי לחשוב על אותם מורים בבית הספר, אשר במקרה דומה היו משלחים תלונה להורים או פוסלים את זכותי לגשת למבחן. חשבתי על המרצים באקדמיה אשר היו משלחים מבטי זעם בגלל האגו הפגוע, אם בכלל הם היו מכירים בקיומי. מולי עמד מורה נטול אגו. הוא לא כעס ולא נעלב מכך שהלכתי בכיוון ההפוך לזה שלו. הוא קיבל אותי כמו שאני. הוא אהב אותי ואת כל אחד מחברי כמו שהם. הוא לא ניסה להטיף ולא ניסה לשנות, הוא חילק איתנו את מה שהוא רואה כתרופה למיינד המשתולל של כולנו.

 בשעות הצהריים, היינו צופים בקהל המבקרים. היו אילו נפאלים-הינדים ולפעמים גם בני שבט השרפה הבודהיסטים או כמובן טיבטים, אשר התיישבו בקטמנדו והתעשרו. הנפאלים בדרך כלל רצו לדבר עם התלמידים המערביים. הם לא הכירו את הבד הכתום המסמל את זכות השתיקה. חייכתי אליהם חיוך רחב, הצבעתי על הסימן הכתום ועל הפה שלי והם הבינו שאני שותקת. חייכתי חיוך רחב גם אל הנזירים שפגשתי בדרך ואל התלמידים בקורס. כמעט כולם החזירו לי חיוך רחב, שמח ומאושר. אין ספק שהמקום, השיעורים והמורים הנפלאים הוציאו מאתנו את המיטב. למדנו את איך להכין את עצמנו לשיעור. מה לעשות עם המחסומים. למדנו שלא משנה כמה פעמים נקשיב לשיעור באותו נושא , תמיד נוכל ללמוד דבר חדש. למדנו שאם יש מניע חיובי להמצאותינו בשיעור ובמדיטציה קל לנו יותר ללמוד. למדנו שלשאול ולחקור זה דבר חיובי. שאין אנחנו חייבים לקבל את הדברים שאומרים לנו המורים, אלא להפך, לחשוב היטב, לבדוק מכל הכיוונים אם אנחנו רואים בלימוד, אמת לשאול שאלות ולחקור.

"אני קארין" סיפרה לנו שהמטרה של הבודהיזם היא למעשה לשחרר את כל היצורים החיים מסבלם, ולגרום לאושרם. לא לאותה תחושה רגעית שאנו חשים כתוצאה מרכב חדש שרכשנו, ממחמאה שקיבלנו או אפילו חבר חדש שעשינו לנו. אלא באותו אושר לא תלוי בדבר. היא דיברה על החוק של סיבה ותוצאה, על כך שכל מה שקורה לנו היום, הוא תוצאה של משהו שעשינו בעבר. שבכולנו הפוטנציאל להגיע להארה. שאין מישהו טיפש מדי או רשע מדי בשביל להשיג זאת. כל מה שצריך לעשות זה ללמוד ולתרגל. כמעט בכל יום ציפתה לי הפתעה. בלילה השני של הקורס, לא הצלחתי להירדם. התעוררתי שוב ושוב ושוב, והשכמתי לפני צלצול הגונג. באותו יום דיברה "אני קארין" על הפעולות שכדאי לבצע לפני השינה על מנת שהיא תהיה רגועה. יום אחר, התמלאתי בכעסים לכל העולם, ולמחרת דיברה "אני קארין" על כעס ולימדה אותנו מספר מדיטציות לטיפול ברגש הסוער. לילה אחד שרתי שיר מסוים ולמחרת בערב לפני השינה פתחה "אני קארין" באותו שיר ביחד עם כולם. נדמה היה שגם היא כמו למה גשי יודעת מה קורה לי ולאחרים בלב, מבלי שנאמר דבר.

 ביום השישי, קבוצות הדיון הלכו לבקר בביתו של למה קונצ`וק. הלמה אשר לזכרו נבנתה הסטופה אשר בגינה. המקום נשמר, מאז מותו. אחד הנזירים הצעירים אשר שימש כעוזרו של למה, היה לאחראי על המקום, והוא מקבל את פניהם של המבקרים. הוא מספר על האיש האהוב, מציע מיני מתיקה ופירות, ומפנה את כולם להביט בארונות התצוגה אשר בחדר הקטן. מאחורי הזכוכית, ראינו את השערות של למה. אחרי שלושה ימים של שריפה, הפכו השערות לחוטים הנראים כמו חוטי תיל. ראינו לשון שהפכה למעין אבן קשה, כדוריות דם שנראות כפנינים ומשתכפלות מעצמן. חלקיו הפנימיים של למה קונצ`וק היו פרוסים לעיני כל, וזאת לאחר שכל גופו היה במשרפה שלושה ימים. הטיבטים מאמינים שאילו הם הסימנים לכך שאדם אשר קרוב מאוד להארה משאיר כאשר הוא מת. למרות שראינו את הדברים במו עינינו, למרות שאנחנו יודעים היטב כמה חמור הוא השקר בעיני הנזירים, למרות שיכולנו לראות את קלטת הוידאו המתעדת את תהליך השריפה, לא יכולנו להאמין. שערה הרי נשרפת כל כך מהר, תוך שניות, בשר של מנגל הופך לפחם אם שוכחים אותו על האש, וכדוריות דם שהופכות לפנינים? הכל היה נראה די תמוה. אך המקום היה אפוף בתחושה של קדושה.

לתחילת הכתבה

מסקנות לסיום

במשך ימי הקורס התעורר בערך בשליש מהתלמידים הרצון לקחת "מקלט". ובמילים אחרות להפוך להיות בודהיסטים. "אני קארין" לא רצתה לדבר על כך בפני כל החברים בקורס. אולי בשביל לא לעורר התנגדות. היא קבעה עם כל אילו שגילו עניין, ליום האחרון, כשעה לפני שיחת הסיכום. לפני כל אותם אנשים היא הסבירה שמי שלוקח מקלט צריך להבין היטב, מי הוא הבודהה ומהן תכונותיו, מה היא הדהרמה ומי הם הסאנגה. אך יותר מכל לדעת את פירוש המילה חמלה. לא רק בהקשר לקרובים אלינו, לבני משפחה וחברים אלא לכל היצורים החיים. למעשה זהו הצעד הראשון או הכניסה לעולם הרוח. ברגע שנוקטים בצעד זה למעשה מתחייבים להמשיך בדרך ולהתאמן על מנת להגיע לאותה נקודה של שחרור המאפשרת לנו לסייע לשחרורם של יצורים אחרים.

חלקים מהדהרמה הבודהיסטית נראים לי שווים מאוד ללמידה והפנמה ואני מכבדת מאוד את אותם לובשי אדום אשר הקדישו את חייהם לטובתם של כל היצורים החיים. אך הרגשתי שאין אני יכולה לחוש את נוכחותו של אותו בודהה נהור. זמני עוד לא הגיע. תשעה תלמידים בערך רבע או חמישית מכלל האנשים בקורס לקחו מקלט בבודהה דהרמה וסאנגה באותו יום. הם התלבשו יפה, התרעננו והלכו לחדרו של למה גשי לה. הוא השתחוו שלוש פעמים לכבוד החוכמה של הבודהה ואמרו תפילת לקיחת מקלט בטיבטית. למה ברך אותם, והם קיבלו ספר עם תפילות לתודעה נאורה והמלצות מספר לחיי היום יום. בשיחת הסיכום, קיבלנו כולנו המלצות לחיי היום יום. כולנו רצינו לדעת כיצד להמשיך ולתרגל את מה שלמדנו כאשר אנחנו חוזרים לחיים של לפני הקורס. לאחר השיחה, קשה היה ל"אני קארין" למקד את כולנו כך שנקדיש את כל האנרגיות החיוביות שיצרנו למען מטרה קדושה. יצאנו אל הגינה ורבים שלפו מצלמות לקראת תמונה קבוצתית.

לאחר ארוחת הצהריים החלו אנשים לעזוב טיפין טיפין את המקום. מספר המוניות היה מוגבל, ואנשים חיכו בסבלנות ליד השער על מנת שיגיע רכב לקחתם בחזרה אל הטאמל. דיברתי עם כולם, נפרדתי מכולם. בן זוגי חזר קפץ לבירה על מנת לקחת את המצלמה אשר השאיר. החלטנו להשאר עוד יום אחד בבית ההבראה. חג התפילה עמד בפתח. לקראתו, הגיעו נזירים ונזירות מכל העמק והתכנסו במקדש הגדול. הם התפללו עבור כל היצורים החיים. טיבטים עשירים תרמו סכומי כסף עבור הנזירים, ונזיר אחראי עמד בפתח המקדש וחילק לכל נזיר ונזירה שיצאו עשרה רופיס. סכומי כסף קטנים אילו אשר קיבלו, אמורים היו לשמש אותם לנסיעות בתחבורה ציבורית בעת הצורך ולדברים אחרים אשר הם לא מקבלים במנזר, כמו מגבות, נעליים ולבנים. לפני הצהריים, ברחבה שלפני המקדש התקיים דיון(Debate). שלושה למות בעלי תואר "גשי" (מקביל לתואר דוקטור לפילוסופיה במערב), ישבו על הבמה, ושני נזירים צעירים התווכחו בינהם על נושא מסוים הקשור כמובן לדהרמה.

כמו בתחרות, כל אחד צריך היה להציג טיעונים לוגיים לכך שהוא הצודק. על פי החוקים, גם אם הלמות הגבוהים הוכיחו בעבר את צדקתו של אחד הצדדים, יזכה זה שיצליח להוביל בדרך ההגיון אפילו למסקנה הנחשבת כטעות. הויכוח התקיים בצעקות ובמחיאות כפיים. מרחוק, זה נראה כמו ריב מאוד תוקפני, אך כשמתקרבים רואים שלמרות שהנזירים גם דוחפים אחד את השני, הפנים שלהם שלוות לחלוטין. הם אינם כועסים אחד על השני, הכל נעשה לשם ההצגה, על מנת לסחוף את קהל המאזינים. על מנת לגרום לכולם להכנס לעומק הדהרמה. בשעות אחר הצהריים, קראתי קצת ספר והבטתי בשקיעה של קופן בפעם האחרונה. בן זוגי השתולל עם המצלמה. שמחתי שהוא השאיר אותה בטאמל לפני הקורס. כך יכול היה להתרכז בתכנים שנלמדו. אם המצלמה הייתה באיזור, אני חושבת שהיא הייתה מושכת אותו לכיוון אחר.

כשעזבנו אמרה לנו "אני קארין", שהרבה אנשים אומרים לה בסיום קורס, שהם מרגישים שלווים ומאושרים, אבל זה לא חוכמה, כי קופן הוא לא ה"עולם האמיתי". "אני קארין" אמרה שזה נכון. קופן הוא באמת לא העולם האמיתי. אך, גם העולם בחוץ הוא לא העולם האמיתי. העולם האמיתי נמצא בתוכנו. אני מפרשת אותה וגונבת ממקור בודהיסטי אחר את הדעה, שלמעשה הסביבה, כפי שאנחנו רואים אותה, היא לאו דווקא המציאות. המיינד שלנו הוא זה שצובע אותה עבורנו. שהדברים שקורים לנו בחוץ, הם באמת תוצאה של מה שאנחנו עושים. שלא חייבים להיות נתיניה של ממלכת הפלסטיק של העולם המערבי. שלא חייבים לעבוד עד כלות הנשמה, שלא חייבים להתכחש לרגשות שלנו, שאנחנו רוצים קצת יותר מאשר משרה של תשע שעות, נסיעה של שעתיים בפקקים, ודעיכה אל מול הטלוויזיה, ששתי מכוניות ודירה גדולה לעולם לא יחזירו לנו בחזרה את הימים שחלפו ולא ישובו עוד.

 מה אנחנו יכולים לעשות היום בשביל מישהו אחר? מה אנחנו יכולים לעשות על מנת לעצור את אותו מחול שדים מטורף?

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על אסיה