אוורסט בייס קאמפ, כולל צ'ולה פס וגוקיו - 14 יום
בקטמנדו יש משהו קסום כזה, שילוב של ארכיטקטורה צפופה והרים סביב, מזג אוויר נח ואווירה נינוחה. בילינו בה שני ימים, שכללו בין היתר רכישת ציוד לטרק, הכנות מול סוכן הנסיעות סוויסה וביקור באתרים המפורסמים של העיר. לאחר ביום השלישי יצאנו אל שדה התעופה לתפוס את טיסת TARA-AIR ללוקלה. הנה מתחילים.
יום אחד 1- קאטמנדו - לוקלה - פאקדינג (1300 מ' ל 2800 מ')
טיילנו בתחילת העונה, שלהי חודש ספטמבר, מזג האוויר בלוקלה היה בעייתי והטיסה התעכבה, שדה תעופה מבולגן מעט, לא כל כך ברור מי נגד מי, לבסוף הטיסה בוטלה. מסתבר שכבר מספר ימים טיסות ללוקלה מתבטלות בגלל תנאי מזג האוויר, כשהייתי שם לא ממש הכרתי את אירועי העבר בשדה התעופה לוקלה, אבל מסתבר שבעבר היו שמים פחות דגש על בטיחות ומזג אוויר..
החלטנו להוציא עוד כמה שקלים ולשכור מסוק. הנסיעה במסוק הייתה מדהימה, המבט הרבה יותר מתבונן ואיטי מטיסה רגילה, אחרי 40 דק' מעל כפרים ומצוקים ירוקים וגם כמה תמרונים מפחידים בתוך עננים, נחתנו בלוקלה. מיד אחרי הנחיתה קיבל את פנינו הפורטר מוהאן, נפאלי חביב ממוצא הודי. ציפיתי לפגוש מישהו מקומי, אבל מוהאן קיבל את פנינו בסטייל, קסקט אנגלי לראשו, שריג קריקט ומטפחת כחולה קשורה על צווארו.
עצרנו במסעדה הראשונה להתרעננות, שתינו מרק שום ואכלנו מוקפץ, התאמנו את ציוד ההליכה ומוהאן שיפצר את תיק הנשיאה, יצאנו לכיוון פאקדינג. הלכנו 4 שעות לא קשות מדי והגענו עם החשיכה, התמקמנו בלודג' הראשון שהציע מוהאן, לא הבחירה הטובה ביותר אבל היינו עייפים.
במהלך הלילה הראשון תקף אותי קלקול כיבה...מסתבר שהקאות, שלשולים, עצירות, חום, נקעים בקרסול וכד' הם אירועים נפוצים, כל יום שמעתי או ראיתי איזה מקרה זה או אחר, מישהו נפל ונקע קרסול, חטף מחלת גבהים, וכד', בגבהים של הטרק, הליכות מרובות, תהיו עירניים למצבכם.. כדאי לקחת כדורים ועזרה ראשונה לכל מקרה. משככי כאבים, אנטיביוטיקה בסיסית, כדורים לגבהים, תחבושת אלסטית וכד'.
יום 2 - פאקדינג – נאמצ'ה בזאר
תחילת היום לנאמצ'ה עוברת באיזורים מקסימים וירוקים, שופעי מים וכפרים נעימים, בשיא העונה צפוף כאן במטיילים בהמות משא ושאר ירקות. הנופים טשטשו את ההרגשה הלא נעימה של כלכול כיבה, חלפנו על פני נהר רחב ושוצף, עצים ירוקים מקיפים את ההרים סביב, ההליכה עד לעליה הסופית אינה קשה במיוחד.
לקראת שעות הצהריים הגענו לעליה הסופית לנאמצ'ה, עליה חדה של כ- 600 מטר. קלקול הקיבה החליש אותי מאוד ויכולת הטיפוס שלי שאפה לאפס, לא רציתי לעצור ולטרפד את המסלול והחלטנו על שכירת סוסים. מצאנו בכפר סמוך סוסים להשכרה, לאחר מיקוח קל סגרנו על 75$ לאדם.
הסוסה מוד'י ובנה הצעיר ארזון, שני סוסים מקסימים, רכבו בגבורה את העליה לכיוון נאמצ'ה, יחד איתם הגיעו שני צעירים שהובילו את הסוסים. עשינו הפסקות רבות למנוחה ובמקומות שראינו שהיה לסוסים קצת קשה השתדלנו ללכת ברגל ע"מ להקל עליהם, פינקתי את הסוסים ב- NATURE VALLEY עם פצפוצי שוקולוד, אני במילא לא יכולתי לאכול כלום.
אנצל את ההזדמנות להודות לסוסה מוד'י, עם 38.5 חום ובלי שאכלתי כל היום היא הצילה אותי בסיטואציה לא פשוטה.
בשש הגענו לנאמצ'ה, העיר המרכזית באיזור המהווה בסיס יציאה לטרק האוורסט בייס קמפ. כבר בגובה 3,400 מטר הרגשנו את המחירים העולים, הירידה במבחר המזון ומקומות הלינה, וכמובן, להרי הענק המושלגים המקיפים את האיזור – ברוכים הבאים להימאליה.
את הלילה העברנו במלון מכובד אך מעט יקר –NAMCHE HOTEL שילמנו בערך 25$. במחיר הזה קיבלנו מים חמים, מקלחת ושירותים צמודים, חשמל, מיטות מפנקות ואפילו סדינים חשמלים.
(מעט על המחירים – אין רכבות, אין כבישים, וגם לאדם או בהמה המסלולים לא קלים – בקבוק קולה למשל, צריך להגיע במטוס ללוקלה ומשם סבלים או בהמות משא סוחבים אותו לכפרים בהרים ולכן המחיר היקר. כמובן שעל כל דבר אפשר להתמקח בעדינות ולנסות להוריד את המחירים)
יום 3 – נאמצ'ה בזאר (יום התאקלמות)
בעלת המלון, מאיה, ראתה כבר בערב שאני לא חש בטוב, היא שאלה לשלומי והציעה לי לשתות הרבה מים ולנסות לאכול תפו"א, אירוח לבבי של ממש.
חברי למסע טיפס אל עבר ה-EVEREST VIEW HOTEL מלון יפני הצופה אל האוורסט בגובה 3880 מ', נהוג לטפס מספר מאות מטרים ביום ההתאקלמות ולרדת חזרה ע"מ להרגיל את הגוף לגבהים. הנוף הנצפה מהמלון אמור להיות מרשים ואם השמים בהירים ניתן לראות אפילו את האוורסט (8,880)
רוב המטיילים שפגשנו (כולל אותנו) לקחו את כדור ה- URAMOX/DIAMOX שמסייע לגוף להתמודד עם הגבהים, נהוג לעצור למספר ימי התאקלמות (2 לילות רצופים באותו מקום) ע"מ לאפשר לגוף להתרגל ולייצר יותר כדוריות דם אדומות לאור הדלילות בחמצן.
בנאמצ'ה מצאנו חנויות לבוש וציוד טרקים, היו גם הרבה מאוד מאפיות, עוד לא ממש הבנתי מה לנפאלים ומאפיות, אבל העיקר שהיה טעים.
יום 4 – נאמצ'ה בזאר – טנגבוצ'ה (3860)
התחלנו ביום של הליכה נוחה, ללא עליות חדות או מאמץ מיוחד, הרבה הרים מסביב וצמחיה יחודית, מזג האוויר היה נעים וכבר בשעות הצהרים הגענו לכפר. ציפיתי לכפר גדול אולם הכפרים באיזור קטנים יחסית עם מבחר מצומצם של מקומות לינה. בחרנו לישון בלודג' TASHI DELEK, מחיר הלינה היה 200 רופי, את רוב הכסף הוצאנו על אוכל, הלינה לא הייתה יקרה כ"כ.
החלטנו להתפנק ולרכוש מקלחת במחיר של 400 רופי, כיאה למקלחת נפאלית - היה חור בגודל מטר על מטר לחדר השני, ממנו נכנסה רוח פרצים. עם 2 מעלות בחוץ מדובר בחוויה מאתגרת, יצאתי נקי ועייף. את הערב העברנו בלובי של הלודג', מרכז הפעילות של כל בית הארחה – מטיילים התקבצו לארוחת ערב, פורטרים ישבו לארוחה מסובסדת, וכולם אכלו דאל באט, מנת דגל נפאלית של עדשים, תפוח אדמה, קארי ואורז, בסגנון אכול כפי יכולתך. אם הייתי מקבל טיפ בזמן הייתי מעמיס 2 קילו קבנוס לשמור על שפיות בכל הנוגע לאוכל.
מכאן ואילך השתדלנו להשכים קום בבקרים – יצאנו אחרי אור ראשון (0700-0630), מזג האוויר האיר פנים בשעות הבוקר ולקראת 1-2 בצהריים מתחיל להיות מעונן והטמפרטורות ירדו. יום הליכה ממוצע התחיל סביב שבע בבוקר והסתיים בין 14-16. מהר מאוד התרגלנו לישון כבר בשמונה בערב.
יום 5 – טנגבוצ'ה - דינגבוצ'ה (4,400)
חצינו את קו ה- 4,000 מטר, הנופים מתחילים להיות מושלגים, האוויר דליל והצמחייה מתמעטת.
הגענו בשעות אחה"צ המוקדמות אל דינגבוצ'ה, בו העברנו יום התאקלמות נוסף. העליה לדינגבו'צה לא הייתה קשה אבל הטופוגרפיה מתעתעת, משום מה בסוף תמיד יש עליה תלולה. עולים, יורדים עולים ושוב יורדים ובסוף עולים. מוהאן התעקש שנישן במקום שהמליץ במחיר 500 רופי, אמרנו לו שאנחנו לא מסכימים והוא עשה טיפה סצינה, נאלצנו להרגיע את המוהאן ולהסביר לו את המצב אמרתי לו שאם נישן במקומות יקרים יהיה לנו פחות כסף לטיפ, מה שדי נכון.. מוהאן השתדל להיות צנוע יותר בהמשך הטיול.
בערב ישבנו בלובי של הלודג', פגשנו אנשים מכל העולם וגם חבורת רופאים אמריקאים שעסקו במחקר גמר של הלימודים (הם בדקו אם איבופרופן יכול להחליף דיאמוקס כנגד מחלת גבהים, בעין לא מקצועית לא הייתי בונה על זה) פגשנו גם זוג ישראלים נחמד, נוירולוג ופיזיקאית שהמשכנו לפגוש לאורך הטיול, אווירה אקדמית משהו הייתה באוויר, ואני תהיתי לעצמי אם P שווה ל NP או לא. בעלת הבית, מאנג-מה, הסכימה לתת לנו לישון ללא עלות בתנאי שנאכל במקום, במהלך הטיול למדתי להעריך את כישורי המיקוח של חברי למסע..
יום 6 – דינגבוצ'ה – יום התאקלמות
ביום ההתאקלמות טיפסנו שלוש מאות מטר לפסגה קרובה וירדנו חזרה לכפר, לא היה לי קל להתמודד עם הגבהים, מלבד הקור העז, ההליכות הארוכות והמזון המוגבל, האוויר הדליל גרם לי כאבי ראש, חולשה וקושי לישון טוב בלילה. אם היה לנו יום נוסף ייתכן והיינו מוסיפים יום התאקלמות נוסף.
במהלך היום ביקרנו במאפיה מקומית, פטפטנו קצת עם צוות הרופאים האמריקאי (המחקר שלהם נראה פחות ופחות מבטיח ככל שהמשכתי לשאול עליו) במאפיה פגשנו בבחור בולגרי שסיפר בקול רם על חיידקי גבינות נדירים שמיוצאים מבלוגריה, הוא הסביר שמדובר במוצר ייצוא מספר אחת של המדינה ולא בגבינה בולגרית כמו שנהוג לחשוב. פגשנו חבורה בריטית מאיזור הלייק דיסטריקט ואף גלשנו באינטרנט לוויני, איטי במיוחד, שעובד על חשמל של מצברים.
לאחר יומיים ללא מקלחת התפנקתי במקלחת נפאלית. כמיטב המסורת, רוח הרים קרה נכנסה דרך חור קטן בעץ, רק לקראת סוף הטיול נפל לי האסימון, מדובר ביתרון עסקי חשוב – אם המקלחת הייתה נעימה מדי, אפשר היה להשאר בה זמן רב, עלות הגז המשמש לחימום המים יקר מאוד.
לארוחת הערב הזמנו מומו, תה גינגר, וקערת פופקורן. לפני שהלכנו לישון יצאתי החוצה להטיל את מימי, הבחנתי בשמים בהירים ובנוף לילי עוצר נשימה, מחזה מרהיב.. ואת הבולגרי מהמאפיה מעשן סיגריה בחושך, קצת נבהלתי וחזרתי לחדר לישון. אל תשכחו פנס ראש בדיוק לאירועים כאלו, הרבה פעמים אין אור בלילה.
יום 7 – דינגבוצ'ה – לובוצ'ה (4,900)
יום עתיר נופים, התקרבנו לגובה 5,000, קרחוני ענק ופסגות סוריאליסטיות נגלות מכל עבר, היה יום שמשי שהתחיל בעליה מתונה שהפכה להיות חדה יותר לקראת הסיום. בצהרים החל מזג האוויר להתקרר ופתיתי שלג הופיעו לסירוגין, מקלות ההליכה הועילו לנו מאוד, השתדלנו למהר ולהגיע ללובוצ'ה. בערך ב-15:00 הגענו לכפר הקטנטן, התמקמנו בלודג' נחמד וסגרנו על חדר "סופר דה-לאקס" ב 500 רופי. בלי לפגוע ברגשות בעל המלון, לשם החדר אין באמת משמעמות.
ירדנו ללובי וישבנו עם חבורת אוסטרלים חביבה שעשתה טיול מאורגן, אוסטרלי וותיק סיפר על פרוייקט בניה אטרקטיבי שהוא עושה בסינגפור, כל שתי פסקאות עצרתי אותו לוודא שהבנתי נכון את הסיפור. אכלנו עוגיות DIGESTIVE יבשות במיוחד שקנינו בקנטינה, (במחיר מופקע של 500 רופי). היינו צריכים להפריד אותן עם סכין מטבח כהה.
לעיקרית זללתי דאל באט משובח ובחוץ החל לרדת שלג. חששנו שהשלג יתחזק ויפגע בהליכת יום המחרת אבל הפתיתים היו קלים ונערמו לגובה של מספר סנטימטרים. שיחקנו "יניב" ולמרות שמדובר במשחק ישראלי פר-סה, הצטרפה אלינו פרקליטה קנדית חברותית. הגסט האוס כולו שקק חיים, הפרקליטה סיפרה בהתרגשות שהבוסית שלה ישראלית ושקוראים לה ליאורה, כבוד. כהרגלנו פרשנו לישון בשעה מוקדמת, בשמונה כבר היינו במיטות.
יום 8 – לובוצ'ה – גוראק שפ (5,100)
בבוקר שמנו פעמינו לכיוון גוראק שפ, יום קצר עד גוראק שפ ועליה מתונה של 200 מטר. גוראק שפ הוא הכפר הגבוהה ביותר בטרק. ראינו את הרי ההימאליה במיטבם, זהו אחד החלקים המרהיבים בטיול.
הגענו בסביבות 12:00 אל גוראק שפ והתמקמנו במלון "הימאליה", הקבוצה האוסטרלית הגיעה יחד איתנו, תמיד נחמד לזהות פרצופים מוכרים. לשם שינוי הייתה קליטה סלולארית טובה ואחרי מספר עדכוני ואטס-אפ ומנוחה של שעה יצאנו אל עבר האוורסט בייס קאמפ. מזג האוויר התחיל להתקרר והיו כמה חברה שהחליטו לא לצאת בגלל חשש משלג, לאחר התייעצות החלטנו לצאת.
כשהתקרבנו לנקודת האוורסט בייס קאמפ, ראינו אוהלים צהובים של המשלחות העתידות לטפס על ההר, מוהאן הסביר שמדובר במשלחת דרום קוריאנית. בחלק האחרון לבייס קאמפ הלכנו על קרחון הקומבו העצום, זה הרגיש כמו קרקע סלעית משהו למרות שמתחת לאבנים הכל היה קרח, לקרחונים יש נטיה להיות דינמים ולאורך זמן הם זזים מעט. הנקודה עצמה הייתה יותר תיירותית מאשר מרשימה אבל הנוף בדרך יפה מאוד, חוצמזה מדובר בנקודת ציון מהותית שכולם רוצים להצטלם לידה.
חזרנו לגוראק שפ למנוחה וארוחת ערב, הזמנו פיצה טונה טעימה עם עשבי טיבול ומספר כוסות תה, למחרת צפוי לנו יום שמתחיל מוקדם במיוחד, טיפוס על ה"קאלה פטאר" ההר הגבוה בטרק, 5,550 מטר.
יום 9 –קאלה פטאר – דזונגלה (4,800)
קמנו מוקדם בבוקר, 03:30 (שזה בעצם אמצע הלילה) לאור הכוכבים יצאנו אל כיוון הקאלה פטאר. בהליכה בקור המקפיא הגענו תוך שעתיים וקצת אל הפסגה, היה כ"כ קר שהמים בבקבוק החלו לקפוא ואצבעות הידיים והרגליים הפכו קצת חסרי תחושה, חשבתי לעצמי איך הילארי וטנזיג החזיקו מעמד שם למעלה ב 8,000 מטר. המחזה של הר האוורסט בזריחה היה שווה את זה, ההר נשקף ממזרח במלוא הדרו כשהשמש עולה מאחוריו. דרומה משם הבחנו באמה-דבלאם המחודד והיפה (6,650 מטר, שמזכיר את הלוגו של PARAMOUNT PICTURES).
ירדנו חזרה לגוראק שפ, עליתי לחדר לנוח לשעה קלה, אחריה מיהרנו לצאת לכיוון דזונגלה. בדרך לדזונגלה עברנו בלודג' בו ישנו שני לילות קודם (לבוצ'ה) ופגשנו הרבה חברה שהכרנו בטיול, שתינו תה יסמין ונשנשנו שקדים בקליה כורדית. לאחר מנוחה מזינה המשכנו ללכת.
בדרך לדזונגלה יש נוף מדהים של אגם צ'ולה והר אראקם מעליו (6,400 מ'). בשעה מאוחרת, לקראת 17:00, הגענו אל דזונגלה, בסיס יציאה למעבר ההרים "צ'ולה פס" למטפסים אותו ממזרח למערב. ישנו בלודג' הראשון שנקרא בדרכנו, לודג' "נמסטה", בעל הבית סיפר שהוא מטפס מוסמך שהספיק להצטרף ל-9 (!) משלחות שטיפסו על האוורסט. לראשונה בטרק, ובאופן חריג, הצלחתי לעשות מקלחת חמה בטמפרטורת מים גבוהה וללא רוח פרצים, למדתי להבין את ערכם של מותרות כמו מקלחת כשנמצאים שם למעלה. יצאתי החוצה לצחצח שיניים ונתקלתי במחזה יפה במיוחד, ההרים המקיפים את דזונגלה לאור הכוככבים והאמדאבלם ממזרח, מחזה שירשים כל פעם מחדש, למרות הנסיונות, שום מצלמה לא הצליחה לתפוס את העוצמה הלילית הזו.
יום 10 – דזונגלה- צ'ולה פס – גוקיו (5,350 , 4,900)
תכננו להגיע עד גוקיו באותו היום וידענו שמדובר ביום ארוך. יצאנו עם אור ראשון, מוהאן הציע לצאת יחד עם קבוצה שלנה בלודג'. מעברי ההרים, ה"פאסים" הם החלקים המאתגרים בטיול. אחרי הליכה קלה של שעתיים התחיל טיפוס תלול יותר שכלל סלעים גדולים וטיפוס בעזרת הידיים, אחרי החלק הזה הגענו לאיזור מושלג ויפה, עצרנו לשחק בשלג ולצלם תמונות. פסענו בזהירות צמוד לצלע ההר מחשש לבורות מכוסים בשלג והאיזור היה צר ומחליק, היו כאלה שהמליצו על כיסוי דוקרני לנעליים לאחיזת טובה יותר.
הגענו לחלק האחרון והתלול של הפס, ההרים שנשקפו ממערב נראו כמו סצינה משר הטבעות. אחרי תמונות בכל פוזה אפשרית אכלנו את ארוחת הבוקר TOGO שהכינו לנו בלודג', לחם צ'אפטי עם גבינת יאק צהובה וביצה קשה, היה טעים.
נחנו קצת והתחלנו בירידה מערבה, בשיפוע די חד ההתקדמות הייתה איטית, כל מעבר מאבן לאבן הרגיש מסוכן. הגענו לצידו השני של הפס והתחלנו בהליכה לכיוון דראגנאג שם עצרנו לקערת פופקורן במסעדה הראשונה. השתזפנו קצת בשמש ופטפטנו קצת עם חבורה רומנית שטיילה באיזור, שאלתי אותם אם בפויאנה ברשוב יותר יפה מפה והם צחקו. הם התלוננו על הנשיא הרומני והסבירו שהכל מושחת שם, הרגעתי אותם שגם אצלנו זה ככה. התחלנו לצעוד לכיוון גוקיו.
בדרך לגוקיו הלכנו על קרחון גוזומבה, שעתיים של הליכה קלילה (הכל נראה קל אחרי הפס :) ומאוד מיוחדת. עברנו מאגרי מים ואגמים קטנטנים, מוהאן התקדם לפנינו והגענו לצומת דרכים בלי שידענו לאן לפנות. סוף סוף הזדמן לי להשתמש במצפן שהבאתי, יחד עם מפה בסיסית הצלחנו להבין מה הכיוון הכללי והתקדמנו. אפוסי כוחות הגענו לגוקיו היפה, שוכנת על גדות אגם תכלת ומוקפת הרים.
בחרנו במלון בשם FITZROY INN, הבטיחו לנו מים חמים, אחרי עשר דקות בעל המקום הסביר שבגלל שמדובר בדוד שמש והגענו מאוחר נצטרך לעשות מקלחת באקט. חברי לטיול התקלח ראשון עם דלי שלם, אני הייתי עייף והתקלחתי רק אחרי ארוחת ערב עם חצי דלי מים פושרים. פיצוי על המים החמים בעל הבית פינק אותנו בכמה כוסות "הוט מנגו" שהיו ממש טעימות וממלאות באנרגיה, קשקשנו קצת בלובי, אכלנו פסטה איטלקית (לא מוצלחת במיוחד) וחתכנו לישון.
יום 11 – גוקיו – דולה
4900 מ' ל- 4100 מ'
לא היה לנו כח לטפס על הגוקיו רי באותו היום, היינו עייפים כבר ולמרות שהבנו שיפה שם החלטנו לקחת את הטיול באיזי ולהתחיל לרדת דרומה.
שיא הטיול מאחורינו, קמנו בהרגשה של "זהו, עכשיו יורדים למטה.."
מקשקשים כל הדרך על המאכלים שנאכל כשנגיע הבייתה, איזה סרטים אנחנו הכי אוהבים (ניחוח אישה, הסופרנוס ומת לחיות 3) ומי יכול לעשות חיקוי בריטי הכי טוב. הלכנו בנחת לאור השמש, בדרך פגשנו חברה מהטרק ועצרנו ללון בדולה. כשאתה חוזר מהטרק ויורד בגובה פתאום הכל נראה קטן עליך, אתה מתחיל ללכת יותר מהר, גומע קילומטרים וההרגשה הכללית היא קצת של אס"ק. בדולה התמקמנו בלודג' נחמד מעוצב פאנג שואי. פגשנו בלובי זוג ישראלים וישבנו איתם לארוחת ערב, הם המליצו לנו על מסעדת המבורגרים טובה בארץ ואחרי שיחת חולין ארוכה הלכנו לישון.
יום 12 – DOLE – נאמצ'ה בזאר (4,100 , 3,400)
התעוררנו לארוחת בוקר, מיץ מנגו חם, צ'אפטי עם דבש וחמאה ודייסה ויצאנו אל הדרך.
הימים הפכו שמשיים יותר ככל שירדנו בגובה, מספר התיירים עולה והסביבה עשירה שוב בצמחיה ומסעדות.. יום ההליכה היה נחמד והתכוננו לפגוש שוב את נאמצ'ה, אחת הסיבות הן המלון של מיה, ידענו שהולך להיות מפנק. כשהגענו לנאמצ'ה הרגשנו מינימום כאילו חזרנו מהאוורסט עצמו. ממטייל טירון שסובל מאוויר דליל אתה פתאום יושב בשולחן ארוחת ערב ונותן לכמה בריטים עצות של מאסטר טרקר, מינימום טנזיג והילארי. אחרי האוכל הסתובבנו במאפיה מקומית והרבצנו עוגת שוקולוד עם תה, פגשנו חברה מארה"ב שהתנדבו ללמד מתמטיקה במנזר מקומי והיה נחמד. תיאמנו עם מוהאן שעה לארוחת בוקר ויציאה והלכנו לישון.
יום 13 –נאמצ'ה בזאר - לוקלה (3,400 – 2,800)
יום ההליכה האחרון לטיול, יום ארוך יחסית של הליכה קלה, הטמפרטורות עולות עוד יותר, ונראה שאנחנו חוזרים אל הציויליזאציה - פרינגלס במחיר שווה לכל כיס, עגבניות טריות על המדפים ומקלחות חמות בשפע.. עברנו בדרך ליד האורווה של מוד'י וארזון ופגשנו מלא ישראלים, הדרכים צפופות מאוד בעונה הזאת, כשהתחלנו את הטיול (בתחילת העונה) כמות האנשים הייתה קטנה בהרבה, כעת היינו צריכים לעצור בשביל לתת לאנשים לעבור ולהצמד לצידי הדרך כשבהמות המשא עוברות. אולי זה רק אני אבל זה הלחיץ כשהיאקים עוברים עם הקרניים הגדולות שלהם.
אחה"צ הגענו ללוקלה, למרות נסיונותיו של מוהאן לשדל אותנו לעוד לודג' של דוד שלו, ניווטנו את עצמנו למקום שהמליצה לנו מיה החביבה ממלון נאמצ'ה, המלון בלוקלה היה ממש צמוד לשדה התעופה והאוכל שם מעולה, עם מנות עיקריות ברמה גבוהה. בעל הבית (שמשום מה השתעל רוב הזמן בקולי קולות) פינק אותנו בשיכר שזיפים שאשתו הכינה. מוהאן עשה לנו שיחת סיכום בסגנון סוף מסלול והצטלמנו איתו למזכרת, לקחנו את פרטי הפייס והמייל שלו (בעידן של היום לכל פורטר יש מינימום פייסבוק). כשהגיע החשבון המלצרית ניסתה להעמיס את הארוחה של הפורטר על חשבונינו, , הגענו כבר מנוסים ובחיוך מלא ביטחון אמרנו לה שזה לא נהוג, היא כמובן לא התווכחה.
יום 14 – לוקלה – קאטמנדו (2,800 – 1,300)
התעוררנו ב 0530 בבוקר לתפוס את הטיסה לקאטמנדו, דאגנו להכין למוהאן את הטיפ, להערכתי 20% זה מכובד, למרות שמטיילים אירופאים נוהגים לתת יותר. כתבנו לו מכתב מרגש שסיכם את השבועיים האינטנסיבים שלנו יחד.
שדה התעופה המה ורגש, בטרמינל קטן וצפוף עברנו בדיקת בטחון חברותית והמתנו לטיסה. מביטים במטוסי ה- TWINN OTTER נוחתים וממריאים כמו ציפורי טרף.. מדובר בשדה תעופה הנחשב למסוכנים בעולם, המסלול נמצא בשיפוע של 12% ע"מ לאפשר למטוסים להאיץ בהמראה ולהוריד מהירות באופן מיידי בנחיתה, בגלל אורכו הקצר. בקצה המסלול לכיוון קטמנדו יש עמק ובצידו השני של המסלול הר סלעי, אין יותר מדי מקום לתמרונים. שדה התעופה נקרא TENZIG HILLARY על שמם של סר אדמונד הילארי וטנזיג שרפה, המטפסים הראשונים שהעפילו לאוורסט ב- 1953.
נכנסנו למטוס במהירות לתפוס מקום בשורה הראשונה, כולנו מתרגשים. הטייס שם מצערת מלאה כשהמטוס על בלמים, משחרר בלמים, והנה אנחנו גולשים כמו קליע לעבר המראה, תוך 5 שניות היינו כבר באוויר לכיוון קטמנדו.
הבטנו ברכסי ההימלאיה המושלגים ומהר מאוד ירדנו בגובה אל עבר עמק קטמנדו, דיילת נחמדה חילקה לנו סוכריות חלב ובקושי מצאה מקום לשבת. אחרי עשרים ומשהו דקות הקפטיין לקח את ההגאים מטייס המשנה והתכוננו לנחיתה.
ככה הסתיימו להם שבועיים פנטסטים של טרק, עם הרבה דאל באט נופים ומוהאן אחד.
רק כשהגעתי לסוף הטיול עיכלתי את היופי והייחודיות שחווינו. יומיים אחרי שחזרנו מהטרק הצטערנו לשמוע על האסון שהתרחש בט'ורונג לה פס שברכס האנפורנה, כשאתם תצאו לטרק השתדלו להיות זהירים ולשמור על עצמיכם.
