אחת וחצי בלילה.
פעם ראשונה שפתאום מתעוררת באמצע הלילה.עושה רושם שהנפילה בראש המפל בג'ונגל נותנת את אותותיה והכאב מקרין לעצב ברגל וזה מעיר אותי.
מעבירה את הזמן ברפרוף בטלפון עד שתיפול עליי שוב העייפות ואז מתחיל קונצרט של רעמים וגשם חזק.
מציצה החוצה מהכילה שעוטפת אותי ופתאום רואה עוד כמה שצופים בחושך במסכים.
שש בבוקר טליה אלכס ואני מתארגנים בזמן שכולם ישנים ללכת למפל מיוחד שאמרו לנו שנמצא ליד מקום הלינה(כאילו אנחנו לא הולכים מספיק במהלך היום).
יוצאים עם בגדי ים ומגבות בגשם, לא בדיוק יודעים לאן ללכת וזה לא שיש שלט מפל לכיוון הזה.
בסוף מצאנו את השביל, דניאל אמר לנו שזה קרוב. הוא שכח להגיד שקרוב מבחינתו זה ירידה מטורפת בשביל מחליק במיוחד שלפעמים יכול להיות 2 ק"מ בירידה(ואז גם צריך לעלות אותו).המשכנו בדרך. כל הזמן קיווינו שאנחנו בכיוון הנכון לפי קול המים.
2 דקות לפני שהגענו למפל הייתי חייבת להדגים שאני חלק מהמשלחת האולימפית בהתעמלות קרקע וביצעתי פליק פלאק מושלם עם נחיתה על הגב.
אלכס נתן צעקת קרב כשהוא צפה בי לפניו.
קמתי, והמשכתי ללכת. ואז דקה אחרי קלטתי שהטלפון לא עליי!
חצי שעה של חיפושים!!!!! אלכס, טליה ואני מתפרשים לכל עבר. כמה הטלפון יכול להתרחק? תלשתי כבר את כל הצמחיה ליד וכלום. פונה לאלוהים אומרת לו שאני אדם טוב ושיעזור לי וכלום. הייאוש מחלחל ואחרי חצי שעה אני אומרת להם שצריך לחזור. אין מה לעשות. והבטן מתהפכת בקרבי.
מתחילה לעלות חזרה, טליה מתעקשת להמתין עוד רגע. אני פונה בקול רם לאמא שלי בשמיים ואומרת לה שאני משמחת הרבה אנשים עם הטלפון, עם התמונות, לא רק את עצמי. ואז צעקה!! טליה זועקת ואלכס אחריה.
הטלפון נפל לזרם המים שמוביל למפל.
טליה עקבה אחרי הזרם ודחפה יד עמוק ומצאה אותו. שילוב של 2 נשים שאוהבות אותי באמת. אמא וטליה.
פרצתי בבכי. גם כי זה מנגנון שלי לפרוק, גם כי התרגשתי מהחברות של טליה וגם זה היה סימן שאמא איתי גם פה בוייאטנם.
את העלייה עשינו בטיסה, ובדרך פשוט בכיתי בלי סוף.
חזרנו לחברים עם סיפור הקרב שלנו, ארגנו את הדברים ויצאנו לדרך בתוך ענן כשגשם מטפטף עלינו בעדינות מלטפת.
היום טיול בכפרים.
10 ק"מ הליכה רגועה.
פגשנו קבוצת וייאטנמים שנמצאים בריטריט ציור,
ראינו שדות אורז מושלמים,
ג'עג'ענו למעלה ולמטה בשטח כשהנוף מסביב מרגש ואנחנו יודעים שזה יום ההליכה האחרון ומפה מתחיל חופש וניסינו לגמוע כמה שיותר את הנופים הקסומים האלה.
באחת ההפסקות דן מארגן לנו משחק של שיתוף פעולה ואנחנו מצטיינים בו.
עבודת צוות משובחת לכאלה שעברו כ"כ הרבה חוויות משותפות ומאתגרות בשבוע האחרון.
אני-שקיבלתי באהבה את הטלפון של ליאת כדי לתת לשלי לנוח בתוך קופסת אורז מחפשת לנו כמה פוזיציות מיוחדות לצילום קבוצתי וכל החבורה המדהימה הזאת זורמת איתי.
ארוחת צהריים ואז שייט בנהר ברפסודה שעשויה מבמבוק, אפילו מצאנו רגע קסום כשדן שם לנו בטלפון את השיר של אריק "לקחת פסק זמן ולא לחשוב.....לתת לראש לנוח מהפיצוצים...לתת ללב לנוח מהלחצים...הנשמה רוצה קצת מנוחה" וכולם התמסרו לרגע בריקוד.
משם המשכנו עוד בדרך וראינו את הנשים והילדות המקומיים טוות בנול ואורגות שטיחים או צעיפים שחלקנו עצרו לרכוש.
הרגעים הקטנים האלה שאנחנו זוכים לראות מקרוב מלאכות שכבר כמעט ועברו מהעולם
בינתיים אנשי הכפר מתגודדים סביבנו ומחייכים בהנאה כשאנחנו מבקשים לצלם
וחברנו לאוטובוס לנסיעה לעבר מאי צ'או.
אורי ודניאל המדהימים הפתיעו אותנו בדרך ועצרו לנו בבית מלאכה(מפעל?)לייצור צ'ופסטיק.
הזיהום מהמפעל ניכר ברחבי הכפר,
אנחנו ממש רואים את כל תהליך הייצור משלב הבמבוקים שפורקים מהמשאיות, איך חותכים אותם לחתיכות קטנות ואיך בעזרתם המכונות מייצרים את המקלות שנכנסים לתנורים לייבוש.
ולסיום אלוהים שלח לנו מתנה אחרונה לפני הפרידה מהכפרים ובעצירה רגעית עם האוטובוס נעצרנו על נוף מושלם של השדות.
כשהגענו למאי צאו לגסטהאוס שדניאל היה שותף בהקמתו, אקונה מטטה,וין שותפתו קצמה עליו בהתרגשות וכולנו הצטרפנו לחגיגת חיבוקים.
חלוקת חדרים וכולנו עטנו על המכבסה המקומית אחרי שבוע וחצי ששחינו בבוץ.
וואי וואי וואי מה מחכה לנו בהמשך.....
מוזמנים לעקוב אחריי לעוד טיולים וחוויות באינסטגרם
או בפייסבוק שם מגוון התמונות המרתקות גדול יותר https://www.facebook.com/moran.tzvieli?mibextid=ZbWKwL
