1. המסלול
רעיון הטיול לבורמה עלה בפעם ראשונה לפני שלוש שנים אך לא יצא לפועל בגלל ההצפות שפקדו את המדינה. אך הרצון לבקר במדינה המיוחדת הזאת לא עבר ובאמצע הקיץ של 2011 התחלנו שוב בהכנות לטיול. אחרי שקראנו המון חומר בכל מיני פורומים באינטרנט בנינו מסלול שכלל אתרים ידועים וגם טרק של שלושה ימים מקלאו לאגם אינלה. משך הטיול תוכנן לשלושה שבועות מלאים שלדעת כולם נחשב לארוך מדי, אך אנו כבר רגילים תמיד להוסיף בערך 50 אחוז למשך המומלץ של כל טיול כי אנחנו מודעים לקצב האיטי שלנו.
פנינו למספר סוכנויות מקומיות לקבל הצעת מחיר למסלול שבנינו. המסלול המקורי היה : ינגון, האהו-פינדאיה, קלאו, טרק מקלאו לאגם אינלה, ניינג שווה ואגם, מנדליי וסביבה, פי או לין, מוניווה, באגן, ינגון. את רשימת הסוכנויות בחרנו לפי ההמלצות באינטרנט. ההצעות לטיסות פנים ומלונות היו די קרובות במחיר אך היו הבדלים גדולים בין ההצעות למעברים, טיולים לוקאליים והטרק. בסופו של דבר החלטנו שמזמינים מראש רק הטיסות (ינגון-האהו, האהו-מנדליי, באגן-ינגון) ומלונות במקומות נחיתה ומקום סיום הטרק.
בדיעבד: המסלול שבחרנו היה די סטנדרטי אך עם המון חוויות ואירועים מיוחדים שקורים רק בטיול עצמאי. משך הטיול היה מספק כדי לאפשר שינוים במסלול המקורי מסיבות שונות. ההזמנות שעשינו מראש הצדיקו את עצמן, אם כי לא היו בגדר חובה. הן נתנו ביטחון מסוים ומחירים טובים מאלה שהיינו מקבלים על המקום.
2. הסוכנות
כל ההזמנות עשינו דרך סוכנות מיאנמר שלום בבעלותו של "אחרון היהודים" בבורמה מוזס סמואלס. לא נכחיש את השפעת השם ומקור הסוכנות על הבחירה אך ללא שום קשר גם המחירים וצורת ניהול המשא ומתן היו אטרקטיביים ביותר. הכול היה מאוד ברור, התשובות היו מדויקות וחד-משמעיות, כך שתמיד ידענו מה אנחנו מקבלים וכמה זה יעלה. על כל ההזמנות שילמנו בהגעה למלון בינגון לעובדת הסוכנות לוין לוין. גם כאשר תוך כדי הטיול פנינו לסוכנות עם בקשות לשינויים בהזמנות הן טופלו בצורה מהירה ויעילה.
אחת החוויות הגדולות הייתה ביקור בערב יום כיפור בבית הכנסת של ינגון שמתוחזק ע"י מוזס (26 street, lower block ). את תפילת ערב יום כיפור עשינו עם שגריר ישראל בבורמה ירון מאייר, סלומון - איש עסקים צעיר מגוואטמלה וזוג ישראלים שעובדים בבורמה מטעם ארגון הומניטרי.
כל ההתכתבות בשלב ההכנה הייתה עם הבן של מוזס סמי שמתגורר בניו-יורק (Email : [email protected] , [email protected] )
3. הטרק
את הטרק ארגנו על המקום, בהגעה לקלאו. דקות ספורות אחרי שנכנסנו לחדר ב Eastern Paradise Hotel דפקה בדלת שליחה של אחת המדריכות המקומיות -; ילדה חמודה בת 12 עם שליטה טובה באנגלית -; ומהר מאוד שכנעה אותנו לצאת לטרק של שלושה ימים עם אימא שלה בתור מדריכה. למחרת בבוקר יצאנו לדרך בקבוצה של ששה אנשים: בחור וולשי קרימינולוג בסקוטלנד-יארד, קבלן צרפתי שגר כבר 10 שנים בבאלי, עוד זוג צרפתים צעיר והמדריכה המקומית טו-טו. לפי הבנתנו הטרק לא אמור היה להיות קשה מדי למרות ארכו המתוכנן של בערך 50 קילומטר. ההפתעה הראשונה הייתה מבול שהתחיל ביום ראשון אחרי הצהריים ונמשך עד הערב. ההפתעה הבאה הייתה שגם בימיים שאחרי זה בשעות אחרי הצהריים ירד מבול. בתנאי הליכה בבוץ ובמים עם עליות וירידות אותם 50 קילומטר פתאום נהיו הרבה יותר קשים. גם הציוד שלא היה מתוכנן למזג אוויר מסוג זה לא החזיק מעמד -; נעלי הניו בלנס שלי התפרקו אחת אחרי השנייה ורק בזכות פסקל הקבלן הצרפתי שהיה מצויד בדבק חזק במיוחד לא סיימתי את הטרק יחף.
אבל יחד עם התנאים הקשים היו גם הרבה כיף ועניין בטרק. היו נופים מדהימים, היו הצצות לחייהם היום-יומיים של אנשים פשוטים בכפרים קטנים, הייתה התהלכות בתוך ההמון המקומי בתחנת הרכבת בכפר מין דואט. היו שיחות עם כל החבר'ה, היה סיפור חייה של טו-טו שבגיל 17 נאלצה להינשא לגבר מוסלמי שיותר מבוגר ממנה ב 16 שנה. היא לא אוהבת אותו ומחכה רק שהילדים יגדלו כדי שתוכל להתבודד במנזר בודהיסטי עד תום חייה. היו ארוחות ערב מפנקות עם אוכל בורמזי מגוון שהכין הטבח של טו-טו ועם ויסקי מקומי שהיה בין הדברים המעטים בתרמיל שלי שהצדיקו את עצמם.
בדיעבד: היה נכון מאוד לא להזמין מראש את הטרק ולארגן הכול במקום גם מבחינת הגמישות וכמובן מבחינת המחיר. הציוד היה צריך להיות כמו לטרק ברמת קושי בינוני עם כל המשתמע מזה. ובסך הכול היה אחלה!! 
4. Please provide necessary assistance to the international travelers
הפנייה מטעם השלטונות מופיעה על לוח ענק בכניסה לניינג שווה. לא נראה לי שמישהו בכלל מתייחס אליה כמו שלא מתייחסים לפרסומת של ויסקי מקומי Grand Royal שתקועה בכל חור. אבל ללא קשר לאורך כל הטיול הרגשנו בטוח ובנוח. בהתחלה חששנו קצת להחזיק מאות דולרים בכיס ועוד בוכטה של צ'אטים בתרמיל (כרטיסי אשראי לא מועילים בבורמה). אך החשש עבר כשראינו דודה מקומית שללא כל חשש משוטטת לבד עם ערימה של צ'אטים בידיים בסקוטמרקט של ינגון. ככה מתבצעת השלמת מלאי בחנות תכשיטים שעוסקת גם בהמרות מטבע זר לכסף מקומי.
אם אתם זקוקים למידע כלשהו בכל מלון או גסטהאוס תמיד יעשו בשבילכם את כל הבירורים. וכמובן האנשים ברחוב תמיד ימהרו לעזור בכל דבר. שאלנו את נהג הבלו טקסי שהסתובבנו אתו במנדליי איפה נוכל להזמין מונית שירות לפין או לבין. הבחור לקח אותנו הביתה על מנת שנסביר את העניין לבתו מורה לאנגלית כי לא היה בטוח שהבין מה אנו רוצים. כמובן אחרי האירוח הביא אותנו לתחנת מוניות וטיפל בעצמו בכל הפרוצדורה.
5. בין זהב לזנב.
בורמה כידוע היא מדינה בודהיסטית ומאוד עניה. מה שתייר נורמטיבי רואה קודם כול הוא המקדשים שמסנוורים בציפוי הזהב העולה על כל דמיון בהיקפו ובעושרו, המנהרות המפוצצות בפסלי בודהה והמגלומניה שבאה לידי ביטוי בגודלו של מונומנט בדמות בודהה יושב בודהה שוכב או בודהה עומד. כל האתרים האלה שמורים היטב ותמיד מלאים במתפללים ותיירים משקיפים. הנדבות זורמות לכאן ללא הפוגה מהמון המבקרים. למרות היופי והפאר החיצוניים במקומות האלה בדרך כלל אין להם ערך אדריכלי או אומנותי ממשי.
יש בבורמה גם לא מעט אתרים היסטוריים בעלי ערך בין לאומי אך האתרים האלה בדרך כלל לא שמורים היטב עד כדי הזנחה מוחלטת. לפעמים ממש כאב הלב לראות במקדש שהוקם לפני אלף שנה שטח קיר קטן עם ציור מדהים ששוחזר ע"י יונסקו וכל יתר הציורים כבר מחוקים לגמרי ללא כל סיכוי לשחזר אי פעם. הקונטרסט הזה היה כמעט בלתי נסבל כאשר שני אתרים המוזהב והנשכח היו במרחק של מטרים ספורים אחד מהשני.
מה הסיבה למצב העגום הזה? כנראה ההסבר הוא שלחונטה השולטת במדינה אין ממש אינטרס להשקיע בשימור אתרים היסטוריים וגם שום עניין בפתיחת כניסה למדינה עבור יונסקו או ארגונים מערביים אחרים גם אם הם היו רוצים. 
6. העם והחונטה
את היחסים בין אזרחי המדינה לחונטה לא ניתן לראות ביום יום. לא רואים הרבה צבא ברחובות או במקומות ציבוריים. בקלאו, כשיצאנו לסיבוב ערב לפני הטרק נתקלנו בהרבה ג'יפים צבאים משוטטים ברחובות אך טו-טו הסבירה אחר כך שבעיירה נמצאת אקדמיה צבאית שלומדים בה קצינים בכירים. אז הבנתי שכאשר נשאלתי ברחוב ע"י איש לבוש מדים מאיפה באנו ולאן פנינו מועדות בעצם עברתי בדיקה ביטחונית לא פורמלית. בינגון נתקלנו בחיילים חמושים לפני כניסה למלון שהתקיים בו פסטיבל קולנוע בין לאומי. גם במרוצי סירות של פאונג דא או פסטיבל על אגם אינלה הייתה נוכחות לא מבוטלת של אנשי צבא.
ראינו גם סימנים של חופש ביטוי: כך ממש ליד המלון הציעו לנו לקנות פוסטר עם תמונת מנהיגת האופוזיציה אונג סאן סו צ'י ובכניסה לשווה-דגון -; האתר הכי פופולרי בקרב התיירים נדהמנו לראות פלקט עם צילומי תמונות של אנשים חבולים ככל הנראה מהעינויים שעברו. אך כשניסינו בשיחה פה ושם לגעת בנושא הרגיש בדרך כלל לא זכינו לשיתוף פעולה. כנראה זה עדיין מסוכן.
7. "כמה עולה סוס?" או "יש ממשלה טובה בישראל"
תוך כדי הטיול פגשנו הרבה אנשים שונים ולמדנו לנהל שיחה במספרים. לפעמים זה היה בחוסר ברירה אך ללא קשר היה בזה גם הרבה תוכן. בפינדאיה הוזמנו להיכנס לבית של אחד מתושבי המקום עם שליטה מועטה באנגלית. בתחילת השיחה איכשהו הבנו שבעל הבית נותן שירותי טרקטור לכל האוכלוסייה באזור ובמקביל עושה רהיטים למכירה. מכאן כבר היה יחסית קל: כמה עולה שירות טרקטור רגיל, כמה זמן לוקח לעשות את השולחן היפה שעומד בסלון ובכמה הוא מוכר אותו, כמה ילדים יש לו ועוד כמה "כמה". בשיחה אחרת שניהלנו, בסלון של בית מפואר במרכז מנדליי ,עם זוג סוחרי תכשיטים שנתנו לנו מכסה מגשם עז, עזרו המספרים קצת פחות. אחרי שראינו ארבעה משרתים מסתובבים בדירה ועוד כמה סימני שפע הסתפקנו בשאלה על מספר הילדים ובעיקר בהרבה חיוכים.
בזמן שהסתובבנו בבאגן - האתר הארכאולוגי המרתק ביותר מכל האתרים שביקרנו בהם - שוחחנו לא מעט עם טון-טון -; נהג הרכב או הכרכרה ששכרנו בהתאם למרחק הנסיעה (Mr.Tun-Tun, Horse cart No. 150, Bagan Nyaung OO Myanmar ( . טון-טון דובר אנגלית טובה, עובד כשכיר אצל בעלים סיני שמחזיק ב 17 כרכרות ו 7 מכוניות. טון-טון נשוי יש לו ילד והוא מרוויח 45 אלף צ'אט בחודש (בערך 55 דולר) לא כולל טיפים. הוא חוסך כל גרוש כדי שיוכל פעם לקנות כרכרה וסוס משלו ולעזוב את הסיני. כל העסק יעלה לו 1500 דולר לפי החשבון הבא: סוס -; 300 $, כרכרה ורישיון -; 1200 $. כשאמרנו שבתור ישראלים המספרים האלה והיחס ביניהם נראים לנו די מוזרים טון-טון שתק כמה רגעים ואז קבע : "יש לכם ממשלה טובה בישראל".
8. הגאון מקלאו
לפני הטיול שמענו שלטלפון הנייד אין ממש משמעות בבורמה כי בדרך כלל אין קליטה ואינטרנט יש במקומות בודדים בלבד. אך בטיול עצמו הופתענו לטובה. קליטה באמת לא הייתה אך האינטרנט, אם כי לפעמים איטי למדי, היה כמעט בכול מקום. האינטרנט קפה בקלאו שתופס בקושי שטח של עשרה מטר מרובע הרשים אותנו מאוד. למרות הצפיפות הכול היה מסודר בו, מאורגן כראוי וטקטק כמו שעון שוויצרי. המקום מתוחזק ע"י בחור בקושי בן עשרים עם ברק בעיניים שמוכר לנו היטב בתור אנשי מחשבים שפוגשים במקצוע לא מעט חבר'ה צעירים שנראה כאילו נולדו עם לפטופ בידיים. הבחור היה לבוש בצורה רפרזנטטיבית מאוד שלא הייתה מביישת בעל עסק בהרבה יותר גדול ובחוץ חיכה לו אופנוע הונדה מצוחצח.
כאשר אנו שומעים היום בחדשות על סימני חופש בבורמה אנו נזכרים ב"גאון מקלאו" ואומרים: הוא בטח יהיה מרק צוקרברג נוסח בורמה החדשה.
9. הכובע המשקפיים והדילמה
זה עובד תמיד לפי אותו תרחיש: ניגש אלך משהו (זו יכולה להיות גם בחורה) ומתחיל שיחת הכרות. "What is your name? What are you from? Israel? Ma shlomka? Ma shlomek? "; . אחרי זה אתה מעודכן שמולך עומד סטודנט לכלכלה שמוכר כאן מזכרות על מנת לממן את הלימודים. בין לבין אתה גם מקבל כמה טיפים להתמצאות באתר על מנת שתרגיש אסיר תודה ותוציא את הארנק. אני חייב להודות שבחורה אחת עשתה לי את התרגיל בצורה וירטואוזית ביותר וגרמה לי לקנות אצלה שני פעמונים ב 7000 צ'אט ולקבל בעקבות זה נזיפה חריפה מאשתי.
היינו עוד באמצע ברוגז כאשר במקדש הסמוך נתקלנו באדם מבוגר שהציע לנו לקנות תמונות שאמורות להיות עותקים מתמונות הקיר של המקדש. כמובן סירבנו ואז קיבלנו הצעה להחלפת חפצים שהיו ברשותנו למזכרות. אחרי שסירבנו גם לזה, צחק הזקן צחקוק ממזרי וביקש שאתרום לו את הכובע שלי על מנת שיגן על ראשו נגד השמש. לא נשברנו גם מול הצעה מפתה זו והלכנו לכיוון הרכב. פתאום אשתי עצרה אותי והצביעה על האיש שעדיין עמד מאחורינו. נזעקתי חזרה עם הכובע ביד ושמתי אותו על הראש של הזקן. מה שקרה אחרי זה היה בלתי צפוי: מרוב השמחה האיש התחיל לרקוד ריקוד קופצני מוזר ומשעשע.
למחרת, עלינו לרכב מצוידים בשקית עם חולצות טי-שרט משקפי שמש ועוד כמה דברים מיותרים מהתרמיל שלי וביקשנו מטון-טון לחזור למקדש. הוא שאל לסיבה והסברנו שאנחנו רוצים להעביר כמה דברים לאיש שפגשנו אתמול. אך ה"מבצע" לא צלח: כשהגענו האיש כבר עזב את המקום. כאשר בערב נפרדנו מטון-טון הצעתי לו לקחת את השקית ובמידה והוא לא צריך את הדברים שבתוכה שיעביר אותם למישהו שהוא מכיר. טון-טון הסתובב ובלי לבדוק את תכולת השקית אמר בשקט: "אני צריך".
יש שיטה טובה להתחמק ממוכרי מזכירות, קבצנים וחלפנים למיניהם המחפשים את הקורבן התורן -; פשוט לעבור בלי להסתכל בעיניים של אף אחד. שמתי לב שככה עושים רוב התיירים וזה עובד מצוין. אך הדילמה היא מה לבחור: לא להרגיש פראייר או לא לפספס את בני אדם שאתה פוגש בדרך.
אנחנו בחרנו בבני אדם והפעמונים שתלויים בסלון דירתנו מדי פעם מוציאים צליל שמזכיר לנו את הטיול שלנו שהיה מרתק.
טיול עצמאי לבורמה/ מיאנמר באוקטובר 2011 (שני מבוגרים בני חמישים פלוס עם שני תרמילים)
יעדי הפוסט
אהבת את הפוסט?
