טיול זוגי באוסטריה המדהימה, חלק ב'- טירול

היום השניים עשר- 12.9.16 (יום שני):

בוקר טוב, איזה יום שמשי וחם, לא מאוד יוצא דופן משאר הימים שקיבלנו בטיול הזה.

נפרדנו לשלום מפנסיון ווינבאך ונסענו שוב לסקוטרים בביברוויר שרצינו לעשות אתמול.

שכרנו את הסקוטרים, עלינו ברכבל זוגי פתוח שהפך להיות כמובן הבילוי המועדף עלי, נחנו והתפעלנו מהנוף במשך חצי שעה שלמה עד שהגענו לראש ההר.

והתחלנו לרדת עם הסקוטרים, בהתחלה היה לי קשה, הרגשתי שאני הולכת ליפול כל רגע והצטערתי שלא לקחתי את ה"עגלה" הזו שיושבים בה ויורדים בלי כל מאמץ, קשה לי לתאר מה זה בדיוק אבל לדעתי מתאים לילדים.

אז אחרי המון עיכובים כי עצרתי הרבה, (מסכן נמרוד כבר איבד את הסבלנות) סופסוף תפסתי את הרעיון והתחלתי לדהור למטה מההר......... איזה כיף!!!!!!!!!!!

היה לנו כיף עם הסקוטרים, עם הנוף היפה ומהחברה אחד של השניה, היינו שם כמעט לבד ולקחנו את הזמן (הירידה אמורה לקחת 25 דקות, לנו זה לקח יותר בגלל הקיטורים שלי בהתחלה).

כמעט לקראת סוף הירידה פתאום תוך כדי "גלישה" מהירה מטה עם הקורקינט אנחנו נתקלים בפרות- עדר של פרות ורעש חזק של פעמונים. נמרוד החליט שפרה זו חיה שיכולה להשתגע ולתקוף ככה פתאום אם לא באים לה בטוב.. אני חשבתי שזה שטויות במיץ עגבניות, רציתי להמשיך לדהור ולעבור בין כל הפרות מהר, גם ככה הן עסוקות בלאכול והן כאלה חמודות.

אחרי שראיתי שהן מתחילות לעלות ממש לכיווננו התחלתי להרגיש שאולי זה לא רעיון טוב באמת לעבור ככה ביניהן עם הסקוטרים.. מי יודע איזה פרה תתחרפן פתאום ותתחיל לפתוח בריצה אחרינו (לא באמת חשבתי ככה אבל באותו רגע זה היה נראה כמו תחריש אפשרי).

בסוף אחרי כמה דקות הבנו שהן לא הולכות לעשות כלום גם אם נעבור להן בשטח, ופשוט עברנו אותן כמה שיותר מהר והמשכנו בדרכנו למטה.

(והנה המסכנות החמודות עסוקות בלאכול ובאמת לא מהוות שום סכנה חחח)

לסיכום- מומלץ ביותר הסקוטרים! (אימייל: [email protected], טלפון: 4356732323+ )

התחנה הבאה הייתה טירת נוישוונשטיין. כבר שנים שתמונה של הטירה הזו מופיעה על מסך המחשב של נמרוד, והנה היום סופסוף נזכה לראות את הטירה בלייב. הגענו למקום בסביבות 1 וחצי בצהריים, בלי להזמין כרטיסים מראש. אמצע ספטמבר זה לא שיא הקיץ, ככה שאומנם היו תורים אבל נסבלים.

היום הזה היה חם במיוחד, התקרב ל30 מעלות, נמאס לי כבר מהחום הזה!

באתי לאוסטריה הבטיחו לי גשם כל יום, ארזתי מלא בגדים חורפיים ובכלל לא הבאתי איתי חולצות קצרות... התור התקדם לאט ואחרי 25 דקות הגיע תורנו.

השעה הייתה כבר 2, והסיור הכי מוקדם שפנוי הוא בשעה 16:25.....… שעתיים וחצי- לא מוגזם בכלל!

בדיעבד באמת היינו צריכים את הזמן הזה (אולי שעתיים לא שעתיים וחצי) כי גם כשיוצאים מהקופות יש תור לאוטובוס שמוביל לתצפית מגשר מריה, (1.8 יורו לאדם לכל כיוון) והתור הזה נמשך עוד 20 דקות.

הגענו סופסוף לתצפית מהגשר אחרי שנדחסנו בתוך האוטובוס כמו סרדינים עם עוד עשרות סינים (מה קורה עם הסינים האלה בכל מקום?!?!).

הטירה פשוט מהממת. זה היה אחד השיאים של הטיול הזה.

היא בנויה בצורה כל כך מרשימה והיא כל כך יפה, והנוף שמקיף אותה פשוט מהמם והכל ביחד יוצר פשוט תחושה של טירה מהאגדות. ניסינו לצלם ולהצטלם בלי שכל מיני סינים ידחפו לנו לתמונה (יוצא רושם שאני לא מחבבת את הסינים וזה לא נכון זה סתם יוצא ככה איכשהו), וזו הייתה משימה קשה אבל הצלחנו בסוף.

לאחר מכן הלכנו לכניסה של הטירה שם גילינו חנות מזכרות זולה ביותר ומומלצת (מחירים זולים מאוד באמת!) והעברנו את החצי שעה שנשארה לנו עד הסיור במנוחה ובצל כמובן כי חם.

ואז הגיעה השעה שלנו להיכנס לסיור בתוך הטירה – חייבת לציין שזה היה סיור מעניין ביותר!

קראתי המון על לודוויג המשוגע לפני הטיול, עניין אותי לדעת מי זה האיש הזה מאחורי הטירה ועוד טירות שם באזור.. וכשנכנסו וראינו את הכל, הכל התחבר לי בנוגע אליו.

הוא אהב את הכל בגדול ומרשים, אהב ברבורים שזה הסמל והמוטיב החוזר בטירה הזו , בכל חדר כמעט יש איזה משהו שקשור לברבור, הריהוט יפה והיסטורי, העיטורים בקירות, המיטה של המלך עם האפיריון ממנה לקחו אותו בכוח באותו לילה שבו נעצר.

אהבנו את הסיור ואנחנו ממליצים עליו פה אחד

משם החלטתי שנטייל בעיירה הסמוכה פוסן (fussen), הגענו אליה והיא חמודה אבל לא משהו מיוחד, לא נפלתי ממנה, היא נראה כמו כל עיירה טיפוסית אחרת באזור, למרות שכבר יצא לי לראות תמונות של אחרים שהגיעו לפינות חמד נסתרות בעיירה שבאמת חבל שלא מצאנו אותם.

כבר מאוחר, אנחנו צריכים לנסוע לצימר שלנו בזיפלד (seefeld), מתחילים בנסיעה אבל שוב נתקלים בפקק גדול, זה היה פקק מהסוג שלא זזים אפילו מילימטר, וכל שנותר לעשות הוא להרים את האמברקס ולשים על פארקינג. וכך היה...

מייאש קצת, ואנחנו רעבים בטירוף, חיסלנו את כל הדובונים והבמבה במהלך הפקק הזה..

בסוף הוא השתחרר, והגענו למלון שלנו בזיפלד ב9 ומשהו (המלון נקרא Hotel Olympia & Herbs )

לא עניין אותי כלום רק לאכול, ואחרי התארגנות מהירה בחדר הלכנו מהר למרכז העיירה.

בשעה הזו של הלילה לא היו אנשים ממש ברחובות כמובן, ורוב המסעדות היו סגורות, אבל מסעדה איטלקית אחת הייתה פתוחה ומזל שכך- כי מה יותר טעים מפסטה אל דנטה אמיתית .

היום השלושה עשר (13.9.16) יום שלישי:

טוב זה לא מצחיק, הטיול עומד להיגמר.... אני לא מאמינה, כל השבוע ניסיתי להכחיש את זה,

אבל ביום חמישי אנחנו כבר עוזבים את אוסטריה היפה שלנו. אחרי שהדחקנו את זה, פתחנו את היום באחלה ארוחת בוקר במלון שלנו.

ואם כבר במלון עסקינן אז אספר שהוא חמוד וממוקם במקום מעולה, ארוחות הבוקר טובות, אבל החדר היה קטן קצת ובניגוד לשאר המקומות שהיינו בהם, כאן אין תחושה של בית.

היום נוסעים לאינסברוק. ממש חיכיתי להגיע אליה. ההורים שלי טיילו שם לפני המון שנים, בחודש דצמבר, בשיא הקור, כשההרים מושלגים, ואהבו אותה מאוד.

אפילו קיבלתי משימה מאימוש- לקנות לה עוד מפת שולחן טירולית.

(*יש לנו מפת שולחן אדומה כזו שאמא שלי אוהבת לשים באירועים מיוחדים, מצויירים עליה אנשים עם תלבושות טירוליות, והיא קנתה אותה בטיול שלה לפני המון שנים באינסברוק*).

אז התחלנו בנסיעה לעיר- כשלפתע נמרוד נזכר משום מקום, שכשהיינו בנתב"ג, וחיכינו לטיסה שלנו שהתעכבה, דיברנו עם זוג מבוגר חמוד, שהיו כבר כמה פעמים באוסטריה, והם אמרו לנו אז "אל תוותרו על הצוגשפיצה!". מיותר לציין שלא היה לי מושג מה הזוג הזה ממלמל או מה זו המילה הזו, אבל נמרוד ידע כמובן, והחליט לעשות אחורה פנה ולנסוע לצוגשפיצה!

אז מה זה בכלל הצוגשפיצה הזה? מדובר על ההר הגבוה ביותר ברכס הרי האלפים הגרמניים, והתאים לי מאוד הסיפור הזה, כי רציתי מאוד לשחזר את ההרגשה שהייתה לי בקורטינה ד'אמפצו, בירת הדולומטים, בשנה שעברה באיטליה. שם עלינו על רכבל לאגאזוי והיינו בהלם מהנוף האלפיני שנשקף משם. אז נסענו לצוגשפיצה.

הגענו לכניסה ושילמנו 42 יורו לבנאדם. יקר לכל הדעות, מוגזם לחלוטין, אבל הגענו עד לכאן, אז מה זה 42 יורו בחיים האלה........

עלינו ברכבל מהסוג המעצבן שכולם נדחסים לתוך הקרון הקטן ואין אוויר והגענו לפסגה.

חטפנו שוק- המרפסת של התצפית ענקית, והמקום הומה אדם.

היו כל כך הרבה אנשים, היה מפוצץ, ככה שהמקום קצת איבד את הקסם שלו.

קשה לומר שלא נהננו, הנופים היו מדהימים כי איך אפשר בכלל לא להנות מנוף הרי האלפים.

אבל קשה להשוות לקורטינה, שם המקום היה רק שלנו, היינו לבד בתוך כל הלבן הזה, וכאן לא הצלחתי למצוא את עצמי. לדעתי אם לא היינו שנה לפני בקורטינה אז כנראה שהנופים מהצוגשפיצה היו הורגים אותנו...... כי היה יום יפה וראות טובה, וראינו למרחקים את כל ההרים המושלגים.

נמרוד אפילו עלה למקום שמסומן עם צלב שמסמל את פסגת ההר- הגישה לצלב הזה לא נוחה וכוללת טיפוס לא קל על כל מיני סולמות וסלעים, אבל הוא אמר שהנוף משם משגע.

טוב שהלכנו לצוגשפיצה- היה יפה סך הכל.

אינסברוק מחכה לנו ועכשיו כבר שעת צהריים, כיוונו ג'י פי אס לחניון במרכז העיר שאיבדתי את הכתובת שלו... אבל באמת שלא בעיה למצוא שם חניה. הבעיה היא שהחניונים יקרים מאוד, עלה לנו 2.5 יורו לשעה.

רעבים נכנסים לאכול את הפסטה הקבועה בסניף vapiano (אכלנו שם 3 פעמים במהלך הטיול, אומנם לא מסעדת יוקרה אבל אנחנו מחפשים אוכל טעים במחירים זולים והאוכל שם מדהים) ויצאנו להסתובב במרכז העתיק של בירת טירול, היה חם מאוד... מה שקצת הקשה על ההליכה, אבל למרות החום נהננו מכל רגע. הייתה אווירה מיוחד במרכז העיר, הבתים עתיקים וצבעוניים, המון בתי קפה ומסעדות, והרבה הולכי רגל שמסתובבים.

אינסברוק הזכירה לנו את קורטינה רק בגדול, קורטינה בעיר גדולה (כפי שאפשר להבין קורטינה השפיעה עלינו מאוד ואנחנו מתים לחזור אליה), ההרים שמקיפים אותה מכל עבר והיופי הטירולי הזה.. בהחלט אחת הערים היפות שביקרנו בהן.

תראו איזה יפים הציפורים בשמי אינסבורק :

המשכנו להסתובב והגענו לרחוב עמוס חנויות של סובנירים, מכרו שם הכל, תלבושות טירוליות מסורתיות, מגבות מטבח, המון שוקולד מוצרט, צעיפים, ארנקים, הכל עם הלוגו של אינסברוק, אבל איפה מפת השולחן המדוברת לאמא שלי?

לא ויתרנו, עברנו חנות חנות עד שאני אמצא אותה. היו שם הרבה מפות שולחן שהן קטנות כאלו ששמים באמצע השולחן בצורת מעויין מעל מפה גדולה, גם עליהן היו מצויירים דמויות של אנשים עם תלבושות טירוליות, אבל זה לא היה דומה למה שיש לי בבית.

ואז זה קרה, אחרי שכמעט התייאשנו מחיפושים- ראיתי אותה! המפה שיש לנו בבית!!

איזו התלהבות.. היא הייתה מוצגת בחוץ מונחת על שולחן קטן, וידעתי שבתוך החנות אני אמצא את מבוקשי. אז אחרי שסיפרתי לבעל החנות כמה חיפשתי את המפה הזו בחוץ וכמה שאני מתרגשת וסיפרתי לו על ההורים שלי ואיך שהם קנו אותה כאן באינסברוק ועוד חפירות של התלהבות,

הוא אמר שזה לא למכירה....................................

הוא הסביר שהמפעל שהיה מייצר את המפה המדוברת נסגר, ועד לא מזמן יחסית באמת מכרו את המפות האלו אבל היום נדיר להשיג אותן ונשארה לו אחת קטנה והוא לא מוכר אותה אלא שם אותה בתצוגה.

טוב, לא נורא, כולה מפה.. אפשר לחשוב, שטויות.

(אמא אני מצטערת, גם ככה המפה די מכוערת).

ועכשיו הגיע הזמן קצת להנות משופינג אמיתי, במרכז אינסברוק יש קניון מעולה בשם sillpark,

אחלה קניון שבעולם, יש שם הכל, גם חנויות זולות כמו H&M, C&A, new Yorker וכמובן חנות ענקית של primark ואנחנו אוהבים פראימארק! מאוד!

אז עשינו קניות כמה שעות, וקנינו המון דברים יפים בעיקר בפראימארק, יצאנו מרוצים עם המון שקיות ומצב רוח וחזרנו למלון בזיפלד.

היום הארבעה עשר 14.9.16 (יום רביעי):

היום האחרון הגיע, למרות שרק מחר ב6 וחצי בערב אנחנו עוזבים, היום זה היה היום האחרון שבאמת עשינו משהו. עצוב.... אבל עדיין, יום שלם של כיף לפנינו אז ניסינו להנות ממנו עד הסוף.

בתכנון היום ערוץ לאוטש, שנמצא מרחק ממש קצר מזיפלד, כך שהגענו אליו ראשונים בבוקר, (לכניסה האוסטרית) בערך ב9 ורבע כבר היינו שם, שוב הכל רק שלנו ולעצמו, כמה שאנחנו אוהבים......

אז התחלנו ללכת, במסלול האדום כמובן, היה ממש נחמד, הלכנו בתוך יער, בגשרי ברזל, ומתחתנו הנחל היפה שזורם בקצב מפחיד... אנחנו אוהבים ללכת במקומות כאלה, ולשמוע את זרם המים, ובדרך מוצבים כל מיני הפעלות לילדים די מיותרות, כמו למשל קסילופון גדול שתלוי שם באמצע הדרך שאפשר לעצור ולנגן בו. 

הלכנו והלכנו והיה יפה, עד שהגענו לגשר יפה בשם פנורמה ברוק,

כמובן שהנוף מהגשר מאוד יפה. מי שכבר עייף יכול לחצות את הגשר ולחזור בחזרה את המסלול האדום, אבל החלטנו להמשיך וכאן בעצם מתחיל המסלול הכחול, הלכנו עוד בתוך היער, השביל הוא בעיקר בירידה, וכאן קצת התחלתי למצות את ההליכה, כבר לא ראו את הנחל.

אב אז אחרי בערך 25 דקות הגענו לקטע שממנו יוצא המסלול הירוק הקצר והמומלץ מאוד!

המסלול הירוק הוא בתשלום של 3 יורו לאדם והכי אהבנו אותו.

הלכנו על שביל בתוך הנקיק ולצידנו הנחל בצבע טורכיז חזק, זה היה מסלול קצרצר אבל מדהים שבסופו הגענו למפל הגדול והיפה שנופל בעוצמה חזקה מאוד ככה שמי שעומד על המרפסת של התצפית עליו נרטב קצת.

אחרי שסיימנו עם המסלול הירוק רצינו לחזור כבר למכונית, אבל כדי לחזור לחניה אין מנוס מלהמשיך את המסלול הכחול על לנקודת המפגש עם המסלול האדום ומשם כבר החנייה קרובה ממש. מה שלא ידעתי זה שהמסלול הכחול הזה כולל עליות ועוד עליות.

בשלב הזה של הטיול הגוף שלי כואב מאוד, השרירים שלי בכל הגוף כואבים כבר ימים שלמים וכל לילה אני מצטערת שלא הבאתי בנגיי (זה קרה רק לי כמובן נמרוד בכושר מעולה).

וכאב לי לעלות את העליות האלה... סבלתי... אני, שעשיתי את העליות המדוברות במערת הקרח בוורפן בקלות ולגלוג קל על כל האחרים שבכו בדרך, אני עכשיו לא יכולתי לעשות עוד צעד אחד אפילו, מה שגרר כל 5 דקות עצירה על ספסל כדי לנוח, והאריך את הדרך חזור...

בסוף הגענו לחניה בשעה טובה, אחרי שהבטחתי לנימי שאני הולכת לקבוע אבנים חמות איך שאני חוזרת לארץ! כל הסיפור של לאוטש לקח לנו שעתיים וחצי סך הכל.

כמתבקש , גם אנחנו המשכנו משם למיטנוואלד נסיעה של 5 דקות.

ההורים של נמרוד היו שם שנה שעברה בטיול אחר שהם עשו ליער השחור וסיפרו לנו שזו עיירה חמודה שהבתים בה מעוטרים בציורים יפים, בתעלות מים קטנות, ובמדרחוב עם המון חנויות ובתי קפה וכמובן גלידריות, ואכן זו עיירה מקסימה, אם לא היה כל כך חם אולי בכלל היינו ממשיכים להסתובב בה עוד, אבל אחרי בערך שעה של סיבוב והתרשמות וגלידה כמובן וקצת קניות של תכשירים, איפור וסבוני פנים בסניף של muller (מומלץ ביותר, מחירים מגוחכים, באוסטריה אותם מוצרים באותה רשת מולר עלו לנו פי 2, וגם אז המחיר היה נראה לנו זול ביותר לעומת כמה שהמוצרים עולים בארץ, ולכן עדיף לחכות עם הקניות לגרמניה , יותר זול מאוסטריה).

המשכנו בדרכנו.

הרגשתי שאני רוצה עוד מאינסברוק, שהיה לי כיף בעיר הזו..אז נסענו שוב לאינסברוק אהובתנו......

שוב במדרחוב היפה... הפעם החלטתי שאם כבר אין יותר את מפת השולחן המדוברת, אקנה לפחות את המפה היפה לאמצע השולחן, ואכן קניתי אותה.

אחרי שמיצינו את אינסברוק, רציתי עוד קצת שופינג לנשמה.. נשארו לי עוד שטרות של יורו ואני לא רוצה לחזור אפילו לא עם יורו אחד' אז שוב חזרנו לקניון סילפארק והעברנו שם שעתיים והחלטנו לחזור למלון.

זה היה הלילה האחרון שלנו באוסטריה, הלילה האחרון במדינה היפה הזו.......

הלילה האחרון בטיול הכיפי שלנו שהתחיל אי שם בוינה (וינה נראת כמו חלום רחוק עכשיו) והמשיך לזלצבורג וטירול.

אז ארזנו את המזוודות (זה לא היה קל, עם כמויות הבגדים החורפיים שהבאנו לא היה מקום לדברים החדשים שקנינו, וכמויות השוקולד מהחנות ההיא בזלצבורג בכלל לא השאירה סיכוי).

היה אובר-וויט בוודאות, אבל לא הייתה לנו דרך לבדוק את זה כי למלון אין משקל..

היום החמשה עשר 15.9.16 (יום חמישי ואחרון): (וגם 5 שנים של זוגיות עם נמרוד )

בוקר טוב אוסטריה בפעם האחרונה...

בכלל כל היום הזה היה בסימן של "הפעם האחרונה". (כמה אובר דרמטי)

זו הפעם האחרונה שנאכל ארוחת בוקר באוסטריה, זו הפעם האחרונה שנראה את הנופים היפים האלו, זו הפעם האחרונה שניסע באוטו הזה, זו הפעם האחרונה שנראה פרות בדרך ונתלהב מהם... ועוד שלל שטויות כאלו שדאגתי ליידע את נמרוד. שונאת ימים אחרונים!

אז עשינו צ'ק אווט והשעה הייתה סופר מוקדמת, משהו כמו 9 וחצי בבוקר, כשהטיסה היא ב-6 וחצי בערב מזלצבורג.

אז הלכנו להסתובב בזיפלד והכל היה סגור, עוד לא התעוררה העיר.

וכבר נמרוד לחץ עלי שכדאי להתקרב לאזור זלצבורג, שאי אפשר לדעת באיזה פקק ניתקל בדרך ושעדיף לנו להתקרב כמה שיותר לשדה. אז נסענו לזלצבורג, והדרך הייתה מוזרה.. לא היה לי כוח ליום הזה, אם כבר חוזרים הבייתה, אז הייתי רוצה לדלג על כל החלק הזה ופשוט לחזור ולהיות בבית שלי עכשיו, התגעגעתי לקרית אונו.

אז אחרי שנסענו ונסענו ושמענו (בפעם האחרונה חח) את השירים שליוו אותנו באוטו כל הטיול הזה, הגענו לשדה מוקדם מאוד, ושקלנו את המזוודות וגילינו שיש לנו אובר וויט שמסתכם לאיזה 4 קילו, וויתרו לנו

המתנו שם שעות רבות לטיסה לוינה, שגם לצערי נדחתה וכמעט שלא הספקנו את הטיסה מוינה לתל אביב (שעה קונשקיין בהחלט זה ריסקי).

והאמת שאם זה היה תלוי בנו- היינו כבר מעדיפים לנהוג כל הדרך מטירול הרחוקה לוינה.

כבר אמרתי שנמרוד ממש אוהב לנהוג?

ואם בכלל הייתי צריכה לסכם את היום הזה אז כמובן שהוא היום הכי מיותר בעולם.

עדיף היה למשל לנסוע לזלצבורג ערב קודם ונצל את היום האחרון שוב לשיטוט בעיר.

וזהו, בשעה טובה המטוס נחת בישראל ב1 בלילה

(בקצרה אספר שאחרי שנחת על הקרקע והכל היה נראה כמו נחיתה רגילה המטוס פתאום האיץ ממש והמריא שוב !!!!! הייתי המומה... לא הבנתי מה קורה, המראנו שוב וממש הגענו לים, והוא שוב עשה את הסיבוב הזה של הנחיתה, והכל היה כמו מן דה ז'ה וו מוזר כזה, והטייס דיבר והרגיע ואמר שאנחנו עשינו עכשיו משהו שנקרא בעולם התעופה הליכה סביב ושעוד כמה דקות ננחת.

ואז אחרי רבע שעה בערך מהנחיתה הראשונה שוב נחתנו והיו רעשים פסיכים והוא בקושי הצליח לבלום!! אבל בסוף הוא עצר… אין כמו אל על).

אה! והמזוודה שלי לא הגיעה!! ואני ממש רציתי לפרוק אותה בבוקר ולהוציא את כל מה שקניתי

ובנימה אופטימית זו- זהו.... נגמר הטיול שלנו לאוסטריה, כמה דיברנו עליו, כמה תיכננו אותו,

והוא נגמר. והוא היה מושלם, מדהים.

אני ונמרוד צברנו המון חוויות יפות, תמונות מדהימות, והאהבה שלנו רק גדלה ופרחה.

אוסטריה הרגה אותנו, אוסטריה היא גן עדן, היא המקום הכי יפה באירופה.....

ועוד מעט חוזרים ללימודים... אבל אנחנו כמובן, מתחילים לחשוב כבר על היעד הבא בספטמבר הבא

תודה לכל מי שקרא עד לכאן, שזה כנראה אף אחד..

ונתראה בסיכום הטיול הבא.

-דנה ונמרוד-