מסע לפולין

לקח לי המון זמן לשבת ולכתוב את הפוסט הזה, ולא סתם. הטיול הזה לפולין היה שונה מכל טיול אחר שעשינו עד היום. ראשית, לראשונה בחיינו יצאנו לטיול בקבוצה, ולטיול שבו מישהו אחר מכתיב לנו את המסלול. שנית, הטיול לא נועד להנאה ולמנוחה. זה היה מסע אינטנסיבי פיזית ורגשית, שבו הכרנו את ההיסטוריה של יהודי פולין לפני ואחרי השואה, וצעדנו ביחד עם יהודי אירופה בדרכם האחרונה במחנות ההשמדה השונים. זה מסע שבעלי ואני לא הצלחנו לעשות בתקופת התיכון, ורצינו להשלים אותו. הרגשנו שהכי נכון יהיה לעשות את המסע הזה במסגרת זהה לזו שבה יוצאים תלמידי התיכון למסע, כלומר במסגרת קבוצה מאורגנת עם מדריך שיוכל לתת לנו ערך מוסף למסע, מעבר למידע שאפשר למצוא על כל אתר באינטרנט. יצאנו בקבוצה שאותה אירגן זאביק זמין. זאביק מנהל משלחות לפולין מטעם משרד החינוך, והקבוצה שלנו הייתה הראשונה שהוציא באופן פרטי. לדעתי, האירגון שלו היה מופתי. המדריך היה משה חרמץ, מדריך ותיק ומוערך לפולין. הצבע המיוחד שהוא הוסיף לטיול, לא יסולא בפז.

היום הראשון

נחתנו בפולין באמצע יולי 2017, ביום שני בבוקר (לאחר טיסת לילה).

היום הראשון של המסע הוקדש לוורשה. התחלנו בבית הקברות היהודי. המקום פסטורלי בצורה שלא תאמן.

מצבות השיש העתיקות מפוזרות בין עצים ירוקים וגבוהים, והמקום נראה יותר כמו יער בלב העיר מאשר כמו בית קברות.

עברנו בין המצבות העתיקות. הטקסטים על המצבות היו מרתקים. השפה הפיוטית והתשבוחות שנכתבו על המת היו בעיני נפלאים.

ראינו את המצבות של בעל החמדת שלמה, ד"ר זמנהוף, אביו של יאנוש קורצ'ק, מרק אדלמן, י"ל פרץ ואדם צ'רניאקוב. ראינו את חלקת האדמה שבה נקברו בקבר אחים הרוגי גטו ורשה. ראינו גם את המצבה לזכרה של סטפניה ויצאנסקיה ואת האנדרטה לזכרו של יאנוש קורצ'אק.

מבית הקברות נסענו לראות שריד מחומת גטו ורשה. קיבלנו שם הסבר על הרעב שהיה בגטו. חרמץ אמר לנו שהוא מעדיף להסביר לקבוצות על הרעב בגטו כשהקבוצה רעבה ולא אחרי ארוחת צהרים, כי כך אולי חברי הקבוצה מתחילים לקלוט את הסבל שעברו היהודים בגטו, ואת ההתנהגות הקיצונית שהרעב גרם להם.

אנחנו מגיעים למנוחת צהרים קצרה במלון שבו נשהה בוורשה, מלון נובוטל צנטרום. המיקום של המלון מצויין. המלון עצמו לא מפואר במיוחד, אבל נותן תמורה טובה לעלות.

לאחר מנוחת הצהרים יצאנו לראות את אנדרטת המרד הפולני. לחרמץ היה מאוד חשוב שנכיר גם את הסיפור של העם הפולני בשואה, ולא רק את סיפור העם היהודי. ידענו שהגרמנים השתמשו באדמת פולין כמקום העיקרי לרצח היהודים במסגרת הפתרון הסופי, חשבנו שהפולנים שיתפו פעולה בשמחה עם הנאצים. לא ידענו שהפולנים תיעבו את הנאצים וניסו להאבק בהם ולמרוד. לא ידענו שפולין שילמה בעצמה מחיר יקר (גם בגוף וגם ברכוש) במהלך מלחמת העולם השניה. באנדרטת המרד הפולני שמענו על המחתרת הפולנית ועל ניסיון המרד שלה בגרמנים בשנת 1944. שמענו גם על המחיר ששילמה ורשה על המרד: חורבן של כ-90% מהעיר ומנין הרוגים של כמאתיים אלף אזרחים.

אנדרטת המרד הפולני

לאחר האנדרטה המרשימה הזאת, אנחנו הולכים לראות את האנדרטה הצנועה יותר שהרוסים איפשרו לפולנים להקים בסיום המלחמה, אנדרטת הצופה הקטן.

אנדרטת הצופה הקטן

מהאנדרטה אנחנו צועדים לכיוון כיכר העיר העתיקה ששוחזרה לאחר המלחמה. במרכז הכיכר פסל בתולת הים של וארשה, המהווה את סמל העיר. לאחר מכן אנחנו מגיעים לתצפית על נהר הויסלה. את היום אנחנו מסיימים בצעידה בחלק מדרך המלך, אחת הדרכים היפות בוורשה, המתחילה בשדרה הראשית, ועוברת ליד המבצר המלכותי וארמון לאזיינקי.

הסמל של ורשה: בתולת הים

היום השני

את הבוקר אנחנו מתחילים באומשלגפלץ, משם יצאו משלוחי יהודים מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה בטרבלינקה. המדריך מספר לנו על קורותיה של ילדה אחת ששהתה לילה סיוטי באומשלגפלץ עם אמה ואחיה, ובאמצעות העדות שלה אנחנו מתחברים לאיימה שהרגישו היהודים שהמתינו לרכבת המשלוח.

האומשלג-פאלץ

לאחר הביקור באומשלגפלץ אנחנו עוזבים את ורשה, יחד עם יהודי הגטו, לכיוון טרבלינקה.

טרבלינקה היא אחד מהמקומות שאם היינו מגיעים אליו לבד, ללא הדרכה, היינו מפספסים אותו לגמרי. המחנה כולו נחרב לאחר המרד שהיה במקום, והיום יש שם המון דשא ירוק, ואנדרטה שמורכבת מפסי רכבת סמליים וממאות אבנים וסלעים שמסמלים את הקהילות שנחרבו במחנה ההשמדה.

לסיפור המחנה התחברנו באמצעות הסיפור של שמואל וילנברג, אחד הניצולים הבודדים מהמחנה. הוא עבד במחנה, והצליח להמלט בזמן המרד. לאחר המלחמה עלה לישראל. באמצעות כשרון ציור ופסול מרשימים, הוא שרטט את מבנה המחנה ופיסל דמויות שראה במחנה לפני שנרצחו.

בסיום הביקור ערכנו טקס זכרון קצר ליד האנדרטה המרכזית.

טרבלינקה

לאחר טרבלינקה אנחנו נוסעים לטיקוצ'ין. טיקוצ'ין הייתה עיירה יהודית גדולה שהושמדה כמעט כולה תוך יומיים בשנת 1941.

את הביקור בטיקוצ'ין אנחנו מתחילים בבית הכנסת של העיירה. בית הכנסת שרד את המלחמה, מכיוון ששימש את הגרמנים כאורווה. בית הכנסת שופץ ושוחזר, ונראה כאילו קפא בזמן. במהלך הביקור שלנו שרנו שם קטע מתפילת השבת, ולרגע נראה שמתפללי העיירה חזרו לבית הכנסת והצטרפו לשירה.

בית הכנסת בטיקוצ'ין

מבית הכנסת אנחנו הולכים לכיכר השוק של העיירה, שבה רוכזו יהודי העיירה, וממנה יצאו אל מותם ביער לפוחובה. אנחנו נוסעים אל היער, בעקבות יהודי העיירה, והולכים בתוכו עד לבורות ההריגה ששם נרצחו כל יהודי העיירה (למעט בודדים שהצליחו לברוח).

האנדרטה ביער לפוחובה, ועליה זר של משלחת צה”ל שביקרה שם כמה ימים לפנינו

היום השלישי

עזבנו את ורשה, ונחזור אליה רק לקראת סוף המסע. מוורשה נסענו לקזימיש דולני, עיירה פולנית יפיפיה שלפני השואה התקיימה בה קהילה יהודית גדולה. בתקופת המלחמה הקהילה גורשה לגטו פלווה וממנו למחנה ההשמדה בלזץ' (שאליו נגיע מחר). תושבי העיירה אולצו ע”י הגרמנים לעקור את מצבות בית הקברות היהודי ולהשתמש בהן לריצוף מדרכות וכבישים. לאחר המלחמה, תושבי המקום פרקו את המצבות מהכבישים, והקימו מהן קיר מצבות בצורת חומה חצויה.

קיר המצבות בקז'ימיש דולני

גם כאן הניגוד בין הירוק שמסביב לעובדה שמדובר בבית קברות, היממה אותי. עד כמה שאפשר לומר זאת על בית קברות, המקום יפיפה. נראה כמו יער מכושף וקסום שהכניסה אליו מוגנת בחומת מצבות.

היעד הבא שלנו הוא מיידנק, מחנה ריכוז שהפך בשלב מסוים למחנה השמדה. בניגוד למחנות השמדה אחרים, מבני המחנה לא הושמדו ע”י הגרמנים בסוף המלחמה, ולכן מיידנק הוא המקום שנתן לי את הבוקס הכי גדול בבטן מכל המקומות שטיילנו בהם במהלך המסע הזה. מיד לאחר שירדנו מהאוטובוס, נגלה מול העיניים שלנו מבנה המחנה, עם הגדרות, מגדלי השמירה והצריפים. אם יש מקום שממחיש בצורה הטובה ביותר כיצד נראה מחנה השמדה, זה מיידנק.

המחנה יועד בתחילה לאסירים מתנגדי המשטר הנאצי, ולאחר מכן לקח חלק בתוכנית הפתרון הסופי להשמדת יהודי אירופה.

במחנה ניתן לראות את צריף המקלחות שבו הושמדו היהודים בגז, צריף מלא בנעלים של חלק מהיהודים שהושמדו במחנה, צריף מגורים לדוגמה, וכן את המשרפות.

ליד הר העפר שבמחנה, קיימנו טקס זכרון, שבמהלכו אחת מחברות הקבוצה סיפרה את סיפורו של סבה, שהיה ניצול שואה.

לאחר הביקור הקשה במיידנק, נסענו ללובלין, לביקור קצרצר בישיבת חכמי לובלין, ישיבה שהוקמה בשנת 1930 כמרכז המיועד לתלמידים שהם עילוי בגמרא ובתורה. בשנת 1940 הישיבה הוחרבה ע”י הגרמנים. כיום יש שם בית מלון, שבחלקו האחורי יש בית כנסת קטן עם שיחזור של חלק מחדרי הישיבה.

ישיבת חכמי לובלין – חזית הבניין

שיחזור חדר האוכל של הישיבה

את לינת הלילה עשינו בעיירה בשם זמוש במלון Artis Hotel & Spa‬. בעיני המלון היה נחמד, אבל די מיושן. לא יצא לנו להשתמש בשירותי הספא של המלון. המיקום שלו לא במרכז העיירה.

היום הרביעי

לאחר סיור קצרצר בזמוש, נסענו ליעד המרכזי שלנו היום: מחנה ההשמדה בלז'ץ. מחנה ההשמדה הזה לא כ”כ מוכר לקהל הישראלי, בעיקר מהסיבה שהוא היה כ”כ מוצלח עד שלא נותרו ממנו ניצולים שיוכלו לספר ולהעיד על מה שהיה שם. למרות האנונימיות היחסית שלו, כחצי מיליון יהודים הושמדו בו. לקראת סוף המלחמה, הגרמנים פירקו את המחנה והסתירו כל עדויות לפעולות ההשמדה שהיו בו, כך שהיום יש באתר רק אנדרטה גדולה ומרשימה, ומוזיאון קטן.

האנדרטה בבלז'ץ

בהעדר עדויות של ניצולים, עקבנו במהלך הביקור שלנו בבלז'ץ אחרי עדותו של קצין נאצי, שהגיע למחנה להתרשם מהאופן שבו בוצע בו תהליך ההשמדה. מכיוון שבלז'ץ היה המחנה הראשון שבו בוצעה השמדה שיטתית של יהודים באמצעות גז, הלקחים ממנו נלמדו ותוקנו אח”כ באושוויץ. כך לדוגמה למדו הגרמנים שלא יעיל להטמין גופות באדמה, אלא עדיף לשרוף אותן. וגם לגבי שריפת הגופות הייתה להם שיטה מסודרת כיצד לסדר את הגופות כך שישרפו ביעילות.

מבלז'ץ נסענו לציון הקבר של ר' אלימלך מליז'נסק. זה מסוג האתרים שאני פחות מתחברת אליו, אבל נראה שיש מסביב לציון הקבר תעשיית תיירות ערה מאוד. הרבה בתי הארחה עם שלטים בעברית, ואפילו מבנה של ישיבה.

מליז'נסק נסענו לעיירה לאנצוט, בה נמצאת האחוזה של גראף פוטוצקי. כל מי שאמו פולניה, חייב (לדעתי) להכיר את גראף פוטצקי, מכיוון שאין סיכוי שבמהלך ילדותו הוא לא שמע לפחות פעם אחת את המשפט: “את לא הבת של הגראף פוטוצקי”. גראף פוטוצקי היה אציל פולני שהעסיק יהודים רבים באחוזה שלו, ובשלב מסוים (לפחות לפי האגדה) התגייר, ומת על קידוש השם.

ליד אחוזתו של גראף פוטוצקי למדנו על האופן שבו השתלבו היהודים באחוזות האצילים הפולניים, וסייעו להם בניהול החשבונות ובגביית המיסים. השתלבות זו גררה שנאת יהודים מצד פשוטי העם בפולין, שנאה שהתפרצה מפעם לפעם בפוגרומים ופרעות. לדוגמה, פרעות ת”ח-ת”ט כנגד היהודים היו חלק ממרד כולל של הקוזקים והצמיתים כנגד האצילים הפולנים.

לאחר סיור קצר בגני האחוזה, הלכנו לבית הכנסת היפיפה של לאנצוט, שם אחת מחברות הקבוצה סיפרה לנו על משפחתה שהגיעה מהעיירה בלאנצוט, והתפללה בבית הכנסת הזה.

מלאנצוט התחלנו בנסיעה ארוכה לכיוון קרקוב, שבמהלכה ראינו את הסרט “רשימת שינדלר” כהכנה לביקור בפלאשוב ובקרקוב.

לאתר מחנה הריכוז בפלאשוב הגענו בשעה מאוחרת כשאנחנו כבר עייפים מאוד, ולכן התקשינו לתת למקום את מלוא תשומת הלב. גם בפלאשוב, כמו באתרים אחרים שבהם ביקרנו, השמידו הגרמנים את כל הראיות לקיומו של מחנה הריכוז. יש במקום אנדרטה גדולה, ועוד אחת קטנה, ובעיקר המון דשא ופולנים שעושים פיקניק.

היום החמישי

היום הזה הוקדש כולו לאושוויץ ולבירקנאו, ודווקא זה היה היום היחיד מכל הימים שלנו בפולין, שירד בו גשם שוטף. בערך 5 דקות אחרי שהגענו למחנה בירקאנו, מיד כשהתיישבנו אל מול שער הכניסה לשמוע הסבר, התחיל לרדת גשם שוטף, שהפך את המטריות שלנו (של אלה שהביאו, לפחות) לחסרות תועלת ואת הבגדים שלנו לספוגים במים. האירופאים שמתורגלים בגשמים כאלה, התלבשו בצורה נכונה יותר: סנדלים, בגדים קצרצרים, ומעליהם שכמיית נילון. ברגע שנפסק הגשם, הם התייבשו במהירות, בזמן שאנחנו המשכנו לדשדש כל היום בנעלים ובבגדים רטובים.

שער הכניסה לבירקנאו

את תחילת הסיור בבירקנאו עשינו בעקבות עדותה של נערה צעירה שהגיעה למחנה במשלוח מיוון. מהעדות שלה למדנו על תהליך האקציה בכניסה למחנה, על קריעת המשפחות זו מזו ועל כמות היהודים שהגיעה בכל משלוח.

לאחר מכן באזור תאי הגזים והמשרפות, עקבנו אחרי עדותו של איש זונדר-קומנדו, שתאר את תהליך ההשמדה, משלב הכנסת היהודים לתאי הגזים ועד לשריפת הגופות. ליד אחד ממבני הקרמטוריום (שהושמדו בסוף המלחמה), הדלקנו נר זיכרון.

מבירקנאו עברנו למחנה אושוויץ, שמתפקד כיום בעיקר כמוזיאון. כמעט כל אחד מביתני המחנה מוקדש לתצוגה אחרת. המזעזעות ביותר הן תצוגת הנעלים והשיערות.

בלוק 24 באושוויץ – בית הבובות

גדר בכניסה לאושוויץ

בסופו של הסיור, קצת לפני שנכנסנו לביתן שמכיל את כל הרשומות של האנשים שניספו במחנה, קיימנו טקס הקראת שמות, שבו כל אחד מחברי הקבוצה, הקריא את שמות קרובי משפחתו (או שמות אחרים שביקש להנציח) שנספו בשואה.

בסוף הסיור באושוויץ עלינו במהירות לאוטובוסים, והתחלנו את הנסיעה לכיוון קרקוב, כשהשבת דופקת בפתח וגורמת לנו להזדרז. במהלך הנסיעה לקרקוב, זאביק (ראש הקבוצה) הפתיע אותנו עם מכתבים מהבית. כל אחד מחברי הקבוצה קיבל מכתב מאחד מקרובי המשפחה בבית (ילדים / הורים), והמכתבים גרמו להתרגשות רבה.

היום השישי

היום השישי למסע שלנו, היה יום שבת. את השבת עשינו בקרקוב. לנו במלון Galaxy, שמבחינתי הוא מלון ממש לא מומלץ. סבלנו שם מרעש זוועתי מהמטבח (שהיה ממש מתחת לחדר שלנו), והצוות סרב להחליף לנו חדר כשהתלוננו על הרעש. המלון גם לא כ”כ קרוב לרובע היהודי.

בשבת בבוקר התפללנו בבית כנסת אייזיק, שהיה עמוס במתפללים ממשלחות שונות שמבקרות בפולין. תקרת בית הכנסת גבוהה ויפיפיה.

לאחר התפילה וארוחת הבוקר / צהריים, טיילנו ברובע קז'ימיש. נכנסנו לבית הכנסת הניאוליטי, שהוא אחד היפים שיצא לי לראות (בפולין או בכלל), עברנו גם ליד בית הכנסת של הרמ”א שהיה סגור.

מקז'ימיש הלכנו בעקבות יהודי קרקוב לגטו קרקוב, תוך שאנחנו עוברים מעל הגשר שמחבר את קז'ימיש לקרקוב (גשר שרואים אותו גם בסרט “רשימת שינדלר”). בגטו ראינו את אנדרטת הכסאות הריקים שנמצאת במקום שבו היה האומשלאג-פלאץ. נכנסנו לבית המרקחת של תדיאוש פנקביץ' שמחלונותיו ניתן היה לראות את האומשלאג-פלאץ. בעל בית המרקחת ניסה ככל יכולתו לסייע ליהודים בגטו, ובית המרקחת היווה נקודת מפגש ליהודי הגטו ושער להברחות לתוך הגטו. כיום המקום משוחזר ומתפקד כמוזיאון.

מהגטו צעדנו עד אל בית החרושת של שינדלר. לא סיירנו במקום, אלא רק עברנו לידו וקיבלנו הסברים.

לאחר הסיור הארוך, שבנו למלון למנוחת צהרים.

בשעות אחר הצהרים לקראת הערב, טיילנו לכיוון מצודת וואבל. למרבה הצער, הגענו אליה לאחר שעת הסגירה. עשינו שם הבדלה, ואחריה הלכנו אל כיכר העיר בתקווה למצוא שם כמה דוכני מזכרות פתוחים. מכיוון שהשבת יצאה בשעה מאוחרת, הגענו אל הכיכר קצת לפני שמרבית החנויות ובתי הקפה שבה נסגרו. עדיין, התרשמנו מיופיה.

היום השביעי

התחלנו את היום בביקור בעיירה קיילצה, שבה בשנת 1946 – לאחר תום מלחמת העולם השנייה – נעשה פוגרום ביהודים ניצולי השואה ששבו לעיירה בתום המלחמה. בפוגרום נהרגו 42 יהודים. לאחר הפוגרום רבים מיהודי אירופה ששרדו את השואה, הבינו שאין להם יותר מה לחפש באירופה, ובחרו לנסות לעלות לישראל.

האנדרטה שהוקמה לפני מספר שנים לזכר הרוגי פוגרום קיילצה

מקילצה נסענו לגטו לודז', הגטו היצרני ביותר מבין הגטאות. התוודענו לסיפור המרתק והשונה של הגטו, ולדמותו של ראש היודנראט מרדכי רומקובסקי. רומקובסקי האמין שאם היהודים בגטו יועילו לגרמנים בעבודה קשה, הם יושארו בחיים. גטו לודז' אכן היה מהאחרונים שחוסל, אבל גם הוא חוסל לבסוף.

באתר ההנצחה יש קרון רכבת מקורי שבו נשלחו היהודים למחנות ההשמדה. נכנסנו לתוך הקרון ושם חרמץ סיפר לנו עדויות על הנסיעה בקרונות. על אף שהיינו רק 30 אנשים בתוך הקרון, חשנו במחנק. קשה לדמיין כיצד הצליחו לדחוס לקרון כזה כ-100 אנשים.

חלק מאתר ההנצחה בגטו לודז'

קרון הרכבת

לאחר הביקור בגטו לודז' נסענו לבית הקברות היהודי בלודז'. בבית הקברות יש מבנה טהרה ענק ומפואר, שנראה כמו תחנת רכבת גדולה. בתוך בית הטהרה, אפשר לראות את חדר הטהרה והציוד שבו, וכן את הכירכרה ששימשה להובלת המתים לקבורה.

בית הטהרה בלודז'

בית הקברות של לודז' מכיל כמה אחוזות קבר מדהימות ביופין. הגדולה והמרשימה ביותר היא אחוזת הקבר של משפחת פוזננסקי, שהייתה המשפחה העשירה ביותר בלודז', וששטח בית הקברות נרכש ע”י ראש המשפחה, ישראל פוזננסקי. הקבר שלו נראה כמו מוזלאום, עם ארון קבורה ענקי בפנים, ותקרה גבוהה ומצויירת.

אחוזת הקבר של משפחת פוזננסקי

תושבי לודז' התעקשו להביא לקבר ישראל כל אדם שנהרג בגטו. בניגוד לבית הקברות בוורשה שהכיל 3 בורות שבהם נקברו כל הרוגי הגטו בקבר אחרים, בלודז' כרו קבר לכל הרוג והרוג. בהתחלה עוד הצליחו להכין מצבות להרוגים, אבל לאחר מכן, הסתפקו בלקבור את המת ללא מצבה. בשנים האחרונות יש פרויקט שמופעל על ידי צה”ל (במסגרת עדים במדים) וע”י חלק מהמשלחות של ביה”ס התיכוניים, שמנסים לשחזר, בעזרת רשימות, את שמות האנשים שנקברו בבית הקברות, ולציין את שמם על גבי הקבר.

החלקה הענקית של הרוגי גטו לודז'. ניתן לראות בקצה התמונה את הקברים שנותרו ללא מצבה. 

סיימנו את היום בביקור באנדרטת הלב השבור, המוקדשת לזכר הילדים שנספו בגטו לודז'. האנדרטה הזו כשמה, שוברת לב. זו אנדרטה שמאוד קשה להסתכל עליה. הבנו שמרבית משלחות בתי הספר מדלגות עליה מקוצר זמן. אם יוצא לכם לבקר בלודז', כדאי להגיע אליה.

אנדרטת הלב השבור

מלודז' נסענו בנסיעה מאוד ארוכה עד לוורשה, שם לנו את הלילה האחרון שלנו בפולין.

היום השביעי והאחרון

את היום האחרון למסע התחלנו במוזיאון היהודי בוורשה.המוזיאון מסכם את כל הנושאים שנגענו בהם לאורך המסע: תולדות יהודי פולין מראשית ההתיישבות היהודית בפולין, השמדת היהודים במהלך השואה, וסקירת ההיסטוריה היהודית לאחר השואה (ובעיקר בתקופת השלטון הקומוניסטי). במוזיאון ויתרנו על סיור מודרך ולקחנו אוזניות עם הסברים מוקלטים. המוזיאון מאוד מקיף ורחב, אבל פחות עניין אותי, במיוחד לאור העובדה שלאורך השבוע שמענו את אותו סיפור של יהדות פולין, בצורה מעניינת יותר.

המוזיאון היהודי בוורשה

מהמוזיאון נסענו לגן החיות בוורשה, שם ביקרנו בביתו של מנהל גן החיות, יאן ז'בינסקי. סיפורו של יאן ז'בינסקי ואשתו אנטונינה הוצג בסרט “אשתו של שומר גן החיות”.

ביתם של יאן ואנטונינה ז'בינסקי בגן החיות בוורשה

לאחר הביקור בגן החיות קיבלנו מספר שעות חופשיות, שאותן ניצלנו לקניות בקניון זלוטי טראסי. הקניון היה יחסית יקר, ולא מצאנו בו מציאות. מצד שני, זה נתן לנו קצת אוויר לנשימה לקראת החזרה הביתה.

את היום סיימנו בהליכה במסלול הגבורה בוורשה. אני חייבת לומר שמבחינתי המסלול הזה היה אנטי-קליימקס לכל המסע. הליכה ברחובות ורשה בעקבות אבנים המציינות אנשים ומאורעות, פחות דיברה אלי, וגם העייפות מכל השבוע הכריעה אותי והתקשיתי להקשיב להסברים ולהתרכז.

בסיומו של מסלול הגבורה הגענו אל אנדרטת רפופורט, שנמצאת ממש מול המוזיאון היהודי. האנדרטה מוקדשת למרד גטו ורשה. למרגלות האנדרטה קיימנו טקס, שהיה למעשה טקס הסיום של המסע.

אנדרטת רפופורט

מבחינתי, המסע הזה היה מאוד משמעותי. שונה לחלוטין מכל טיול אחר שעשיתי. לא חזרתי ממנו כמו מי שחוזר מחופשה, וגם לא הרגשתי במהלכו כאילו אני בחופשה. המסע הזה היה חובה שהרגשתי חייבת לעצמי, עוד מאז שהחמצתי את המסע לפולין בתיכון. אני שמחה שיצאתי למסע הזה, ובעיקר שמחה שעשיתי אותו עם מדריך נהדר (משה חרמץ) ועם מנהל משלחת מצויין (זאביק זמין) שדאג לכל פרט ופרט, והקפיד שלא יהיו שום תקלות לאורך כל המסע. אני מקווה שהרשמים שלי יסייעו למי שישקול לצאת גם הוא למסע כזה, אפילו באופן עצמאי.