באחד מן הטיולים בגאורגיה התארחתי בכפר צ'יקני שנמצא בחבל קאחתי במזרח גאורגיה.
קאחתי נקראת חבל היין. "טוסקנה של הגאורגים". כפרים ציוריים, עדרים, כרמים וייקבים. התארחתי בבית מקסים בכפר עם גינה מטופחת ערסלים ובריכות קטנות עם דגים ומים מפכפכים. סוסים בחצר, חזרזירים במכלאה, תרנגולי חופש, ברווזים קטנים ואפילו ארנב, נשבעת לכם! בקיצור הגעתי לגן עדן. טוב לא בדיוק אם לוקחים בחשבון את הדבורים שהסתובבו שם ליד הכוורות דבש של המשפחה 🙂
הבית בין שתי קומות, מיטות ברזל עם כריות בגודל עצום רכות ונעימות. על הריצפה במרפסת פלחי תירס לייבוש. את היוגורט שמוגש לארוחת ערב מרינה הכינה מהחלב שחלבה מהפרה בבוקר. נודרי האבא לוקח אותי לחממות שלו בגינה מתגאה ונותן לי טעימות ואני נשכבת בערסל מרגישה שקט ושלווה ופשוט מתפעמת מהפשטות. מרינה הודיעה לי שהיא מכינה ח'צפורי לארוחת ערב, את זה אני יודעת להכין, ומחליטה לצאת לסיור רגלי בכפר, השעה היא בין הערביים, בפתח יושבות כמה מאמות וסבתות חביבות על שרפרפים ומנהלות שיחה קולנית תוך כדי פיצוח גרעינים. ילדים מאלתרים משחקים בחוץ. ואני פוגשת באיש חביב שמזהה, טוב ברור, שאני תיירת ומופתע שאני דוברת את שפתו. התיישבתי לידו ופשוט דיברנו.. על השכנים היהודים של הוריו.. על המצב בגאורגיה, הצבא הישראלי שהוא מעריץ.. בכלל שתדעו, בגאורגיה, ישראל היא ממש מודל לחיקוי. המקומיים מעריצים את הדרך שעשינו מהקמת המדינה ועד היום. הם מדינה צעירה ושואפים להגיע להישגים דומים.
תוך כדי שיחה ,אני רואה ערימת פרות בדרכם חזרה לכפר. מידי פעם פורשת פרה או כמה לכיוון שער של בית ונעלמת וכך הם מתקדמים ומצטמצמים. הייתי בשוק. עירונית שכמוני, האיש החביב הסביר לי שכל פרה יודעת בדיוק היכן ביתה ולשם היא תחזור. כשחזרתי הבייתה סיפרתי למארחים שלי ואז מרינה אמרה "את יודעת, אני מורה למתמטיקה, בבוקר אני חולבת את הפרה עושה מטלות בית ורצה לבית הספר. בעלי שוטר ויוצא לעבוד. תוך כדי אנחנו מנהלים גם את החיים בכפר. בוצרים יין, מכינים גבינות, מטפלים בעדר ובחקלאות. וכמונו יש הרבה בכפר. מה שהחלטתנו לעשות כדי להקל על עצמנו, זו חלוקה. כל משפחה עושה תורנות ובמהלך החודש מישהו מטעמה יוצא בבוקר עם המרעה. מספר ימי התורנות שלו כמספר הפרות שיש לו במשק. לנו יש 2 פרות ולכן אנחנו מוציאים יומיים וכך הלאה כל היתר וזה מקל על כולם..״
תארו לכם סיטואציה של קימה לפנות שחר, חליבת פרה, עבודה במשק, הכנה ראשונית של גבינה. ואז מהר מהר לרוץ לבית הספר ללמד 6-8 שעות לחזור ולהמשיך עם המטלות הרבות. לא צריכים סופר. הכל נגיש, ומה שמדהים זה שהם פשוט כל הזמן מחייכים. בהודיה לאלוהים על מה שיש להם. הם מנצלים כל הזדמנות לפתוח שולחן לחגוג ולשתות צ'ה –צ'ה אפילו אם עבר תייר ופשוט נכנס לשאול שאלה הוא יימצא עצמו מול שולחן עמוס כל טוב, מרים כוסית לחיים. שמחת החיים והנדיבות הם חלק מהעם.
אני רק שואלת את עצמי מה הסיכוי כבת למשפחה גאורגית טיפוסית שהגנטיקה תחלק לי קלפים של פולניה?
כן, לפעמים אומרים לי שאני כזו 😃
