יום 1 - מסופיה לביקתת לובנה
אנו שני חבר'ה בני 25, בעלי כושר ממוצע. החלטנו על הטיול יומיים לפני הנסיעה, וללא כל ידע מקדים עלבולגריה. די התקשנו למצוא סיפור דרך מפורט על אזור ההרים בבולגריה, ולכן החלטנו מראש שלאחר הטיול נכתוב סיפור דרך ונפרסם אותו לטובת הבאים בתור. כל המסלולים שמפורטים בסיפור זה מתבססים על סימון השבילים שמופיע במפת רילה המקומית (זאת עם העטיפה האדומה) בקנה מידה 1:50.
שדה התעופה בבירה סופיה נראה קטן ופשוט, וממש לא נראה כמו השדה המרכזי של מדינה באירופה. מאחר ולא הצלחנו למצוא חומר נוח על תחבורה בין השדה לבין הנקודה שהתחלנו בה את המסלול, ניסינו לפנות לבולגרים שהמתינו איתנו למזוודות. כבר אז הבנו שהתקשורת עם הבולגרים לא הולכת להיות קלה... מרבית הבולגרים שפגשנו לא מדברים אנגלית כלל, והתקשורת איתם התבססה בעיקר על תנועות ידיים, ולעיתים פשוט שיחה חד צדדית שבה אנחנו מדברים בעברית והם משיבים לנו בבולגרית. על פי הכוונה של מישהו ששוחננו איתו עוד בארץ, החלטנו לשים את פעמינו לעיירה סאמוקוב (Samokov), ומשם להמשיך אלמליוביצה (Malyovitsa), אתר סקי בבולגריה. חברנו לאישה בולגריה מבוגרת, שעובדת בארץ כעוזרת, אל תחנת האוטובוס הסמוכה ליציאה מהשדה. שם חיכו לנו עשרות מוניות, ובעיקר נהגי מוניות, שניסו לפתות אותנו לנסיעה אצלם. האישה דיברה עם כולם והחליטה שמחירים יקרים מדי. על פי ההכוונות שלה, על מנת להגיע לסאמוקוב צריך לקחת אוטובוס לתחנה מרכזית ומשם אוטובוס נוסף לעיירה. אנחנו רצינו להתחיל את ההליכה עוד באותו היום, ולכן בתיווכה התחלנו משא ומתן עם אחד נהגי המוניות להקפצה לסאמוקוב. המחיר שסוכם היה 35 יורו לנסיעה של שעה ורבע. כשהגענו אל מחוז חפצנו, כמובן שהנהג החליט שהמחיר הנקוב הוא לאדם ולכן עלינו לשלם לו 70 יורו. לא עזרו לנו צעקותינו ומחאותינו, האיש לא הסכים לפתוח לנו את הבאגז' עד שנשלם, וכך עשינו. כועסים וממורמרים שאנחנו בבולגריה רק שעה וכבר נפלנו למלכודת תיירים.
יצאנו לשוק המקומי להצטייד לקראת המסע. השוק ממוקם לצד התחנה המרכזית, ובו יש בעיקר דוכני ירקות וחניות קטנות למוצרי בית. אתר רוב קניות האוכל רכשנו בסופרמרקט גדול (Billa) שנמצא בסמוך לשוק. חיפשנו גם בלון גז לגזייה אלפינית (חיבור הברגה) אבל לא מצאנו כזה בשום חנות, וקנינו גזייה חדשה מסוג ניקוב ב- 13 לבה. מסאמוקוב רצינו להגיע למליוביצה ותכננו לעשות זאת באוטובוס. הופתענו לראות שיש רק שני אוטובוסים ביום למליוביצה: ב-8:15 וב-16:15. מכיוון שתכננו לטייל באותו יום כבר לקחנו מונית (אחרי שהבהרנו בבירור שאנחנו מדברים על אותו מחיר, 30 לבות, ושילמנו לנהג לפני הנסיעה). מסופיה לסמוקוב לקח לנו בערך שעה. מסמוקוב למליוביצה בערך חצי שעה. בשעה 14:30 הגענו לאתר הסקי שמורכב משני מלונות וזהו והתחלנו לחפש את השביל האדום שיוצא לכיוון ביקתת לובנה. מיד כשיצאנו מהמונית התחיל גשם שוטף, ואנחנו התנחמנו בכך שאנו נכנסים לתוך היער. השביל האדום יורד מכביש הגישה מעט לפני המלונות. בדרך יורדים ועוברים בתוך יער סבוך ויפה, דרך גשרים קטנים שעוברים מעל נחלים שוצפים. בשעה 17:30 עברנו בביקתת ואדה, שם פגשנו אדם צעיר שעבר לגור שם ומשפץ את הבקתה. ישבנו איתו לכוס קפה וקצת עוגיות והמשכנו בדרכנו.
ההליכה משם לבקתת לובנה, הבקתה שבה תכננו להעביר את הלילה, ארכה כשעה הליכה בטיפוס לא קל. חשוב לציין, שכל ההליכה של היום הזה היא בתוך היער. בדיוק כשהגענו אל בקתת לובנה ראינו שניים ממפעילי הבקתה מכוונים את הגנרטור לקראת הלילה. כמו בשאר הבקתות שראינו בהמשך הטיול, הגנרטור עובד על כוח המים שזורמים בנחל הסמוך. בבקתה זו כ-40 מקומות לינה, חלק מהחדרים הינם זוגיים והשירותים נוחים. את הבקתה מפעילים אישה זקנה ואיתה שני גברים הזויים. הם היו עסוקים בעיקר בלשתות סוג של עראק ולהחליף את הנורות שהתפוצצו כל הזמן בגלל שינויי הזרם בנחל. אכלנו שם מרק עם קציצות בשר שהגברת הכינה והיא פינקה אותנו בתה שרף מיוחד שהיא מכינה מעצי הסביבה. טעים מאוד. הלכנו לישון ואפילו קיבלנו תנור חימום ישן שלא כל כך חימם.
יום 2 - מבקתת לובנה, דרך שבעת האגמים, לביקתת איוואן ואזוב
התעוררנו ב-09:15. יצאנו ב-10:00 לכיוון בקתת-מלון רילסקי אזרא (בתרגום חופשי "אגמי רילה") וטרק שבעת האגמים. את כל הדרך מבקתת לובנה לרליסקי אזרא עשינו בשביל האדום והיא לקחה לנו כשעה וחצי. טיפוס לא קל. מלון רילסקי אזרא הינו מלון גדול ובו מסעדה מסודרת. למלון מגיע רכבל, ואיתו כמות תיירים לא מבוטלת. הרכבל מאפשר לאנשים רבים להגיע בקלות למסלול שבעת האגמים, ולכן הוא מתויר יותר משאר המסלולים על ההר. לפני הנסיעה שמענו רבות על טרק שבעת האגמים, אך לאחר שקנינו את המפה בסמוקוב הבנו שהכוונה היא לא ממש לטרק, אלא למסלול הליכה יומי מעגלי של כ-5 ק"מ העובר דרך שבעה אגמים יפים. המרחק בין האגמים אינו גדול וכל אגם גבוה מקודמו, כך שבעליה ניתן להביט לאחור ולראות כמעט את כל האגמים שעברנו ואת כברת הדרך שעשינו. לכל אגם הבולגרים נתנו שם, פחות או יותר על-פי צורתו, תלוי בעיני המתבונן. לצד כל אגם שלט בבולגרית ובאנגלית, שמסביר מעט על האגם ועל מהות השם שניתן לו.
נקודת ההתחלה של מסלול שבעת האגמים היא המלון. ההליכה לבקתת "סדמט אזרא" (בתרגום חופשי "שבעת האגמים) נמשכה כ-45 דקות. הבקתה צנועה ופשוטה, דומה לשאר הבקתות שראינו בהמשך, שוכנת ממש צמוד לאגם השני ("הדג"). מכאן והלאה לא הפסקנו לצלם כל אגם מכל הכיוונים, והנוף היה מדהים. משם המשכנו לשביל צהוב-ירוק בטיפוס אל שאר האגמים. לפני האגם האחרון פנינו אל השביל הכחול, כך שבעצם בנקודה זו עזבנו את מסלול שבעת האגמים לכיוון הבקתה בה תכננו להעביר את הלילה. השביל הכחול חוצה את קו הרכס בטיפוס קשה, ולאחר שטיפסנו לפסגה של 2,700 מטר, ירדנו לצידו השני של הרכס לבקתת "איוון ואזוב" (Ivan Vazov). הגענו בשעה 18:30 לאחר שהייה ממושכת באגמים. איוון ואזוב היא בקתה יפה בשיפולי הפסגות, שיכולה להכיל עד כ-90 איש (הרבה מקום) בחדרים משותפים עם מזרונים נוחים ושמיכות. קיימים גם בונגלוס זוגיים באותו מחיר. עלה לנו 13 לבות לנפש. יש בבקתה חשמל (המופק מהנחל שליד הבקתה), שירותים מסוג בול פגיעה, ולצערנו, אין מקלחת. ניתן לאכול שם בתשלום: מרק שעועית (בעגה המקומית - Bob), אומלט, כדורי בשר, ובבוקר לחם מטוגן עם ריבה, הכל מעשה ידיו של מנהל הבקתה. אנחנו בישלנו אוכל משלנו ושתינו מרק שעועית טעים מאוד. מנהל הבקתה דיבר אנגלית טובה והיה נחמד למדי (מחזה נדיר בבולגריה). לאחר ארוחת הערב נעזרנו במקומיים ששהו אתנו בבקתה לתכנון המשך המסלול שלנו. אנחנו תכננו לרדת למנזר רילה דרך השביל הכחול (הקצר יותר), אך הם הסבירו לנו שעדיף לרדת בשביל האדום, ובצדק! (מעט ארוך יותר, אבל בשיפוע מתון).
יום 3 - מבקתת איוואן ואזוב למנזר רילה
קמנו ב-08:00 ליום חורפי וערפילי ואכלנו לחם מטוגן שהכין מנהל הבקתה. מהחלון ראו רק לבן ולא הצלחנו לראות מטר קדימה. התלבטנו האם מספיק בטוח לצאת לדרך בתנאים כאלו. עדיין התלבטנו אם לעשות מסלול בגובה, בין הפסגות או לרדת מטה למנזר, אך מזג האוויר הבהיר לנו שכדאי לרדת כמה שיותר. לאחר התייעצות עם מנהל הבקתה החלטנו לצאת וחברנו לזוג שוויצרים צעירים שתכננו לעשות גם את אותו מסלול למנזר. מזג האוויר לא אכזב והגשם, הרוח והערפל ליוו אותנו כל היום. נרטבנו עד לשד עצמותינו וקפאנו מקור. חוויה מעניינת - לבעלי לב חזק בלבד! באמצע הדרך כמו משמיים מצאנו בתוך הערפל שני צריפי-מחסה וניסינו להתחמם ולהתייבש בהם מעט. הכנו תה חם עם עוגיות ובעיקר הסדרנו את הנשימה. בצריפים האלה אין שום דבר, פרט לקורת גג וארבעה קירות, והם קטנים ומלוכלכים. הצריפים שיותר דומים לדיר עיזים/חזירים דמו לנו באותו הרגע לגן עדן. לאחר זמן מה נשכנו שפתיים והמשכנו ללכת. הירידה מתחת לקו היער, והכניסה למעטה העצים הייתה נהדרת, כך קיבלנו קצת מחסה מהגשם. לאחר ירידה ארוכה, בערך בשעה 15:30, יצאנו בבת-אחת מהיער הפראי הישר אל הכניסה למנזר. אל המנזר מגיע כביש ואיתו תיירים רבים. למרות שהחלטנו כבר על מסלול, שוב התלבטנו האם לנסוע משם לכיוון הר המוסלה (ההר הגבוה ברכס רילה ובבולגריה כולה) או לוותר על הר זה, לישון במנזר ולמחרת לטפס חזרה אל הרכס ולחזור לכיוון נקודת ההתחלה שלנו. לאחר בירורים, הבנו שהמשמעות של נסיעה מהמנזר למוסלה היא להקיף את ההרים ממערב וצפונה (דרך הכפר דופניצה), כלומר נסיעה במספר אוטובוסים שהייתה לוקחת יום שלם, ובכל מקרה, האוטובוס הבא שיוצא משם היה רק למחרת בבוקר. אנחנו רצינו בכל אופן לסיים את המסלול צפונית לקו הרכס כדי לקצר את זמן הנסיעה לסופיה ביום האחרון.
עקב המצב הרטוב שהיינו בו, החלטנו להישאר בלילה במנזר ולמחרת להמשיך רגלית את הטרק. כלומר, לחצות את ההרים חזרה צפונה ברגל. ישנו במלון Tsarev-Vrak, שנמצא כמאה מטר הליכה מהמנזר. לקחנו חדר עם שתי מיטות יחיד ובו מקלחת עם מים חמים. עלות החדר היא 45 לבות משתלמות ביותר. החדר נקי ונעים, ואנו חשנו שחזרנו לציוויליזציה. אחרי מקלחת חמה ותליית הבגדים לייבוש הלכנו להתרשם מהמנזר עצמו - מבנה מרהיב בגודלו ויופיו, אך למי שבא לעשות טרק ואינו חובב גדול של מוזיאונים, השהייה במנזר לא תהיה ארוכה. קיימת אפשרות ללון במנזר עצמו, אבל כשאנחנו הגענו כל ההחדרים היו כבר תפוסים. אכלנו ארוחת ערב במסעדה של המלון שלנו, היה טעים ובמחירים סבירים מאוד. לא מצאנו בשום מקום חיבור לאינטרנט על מנת לברר את מזג האוויר הצפוי ולבסוף התקשרנו בטלפון עם המשפחה בארץ. התחזית הייתה ליומיים שמשיים ונאים. שמחנו מאוד ותכננו להצטייד במזון נוסף באזור המנזר. ישנה צרכנייה קטנה (דלה מאוד במצרכים) בין המנזר למלון שישנו בו, ובנוסף יש מאפייה לידו (ממש מול השער האחורי של המנזר) תכננו לקנות בבוקר לחם במאפייה ולצאת לדרך.
יום 4 - ממנזר רילה לבקתת מליוביצה
על אף שהיה כתוב שהמאפיה נפתחת ב-09:00, היא נפתחה בפועל רק ב-10:00, וב-09:30, בתיווך של שני מקומיים הצלחנו לקנות כיכר לחם וגביע שמנת חמוצה (על פי המקומיים, זהו החלב הטוב בעולם והוא מקור גאוותם, בעינינו הוא די חמוץ). רצינו לוותר על ההליכה במסלול הצהוב הצמוד לכביש (לכיוון מזרח כשבעה קילומטר) ותכננו לקחת טרמפ או מונית לתחילת המסלול הירוק המטפס חזרה אל קו הרכס. טרמפים ירדו מהפרק מהר מאוד, מכיוון שהכביש (ברוחב נתיב אחד) היה שומם. מסתבר שכל המכוניות מגיעות אל המנזר, אך לא ממשיכות ממנו הלאה. הלכנו לחנייה בצד המערבי של המנזר בתקווה למצוא מונית. בשעות אלה (09:00-10:00) המנזר די ריק וכך גם החנייה. שאלנו אדם שעמד בחנייה אם הוא יודע היכן ניתן למצוא מוניות והוא קפץ על המציאה והקפיץ אותנו לתחילת המסלול בעבור 15 לבות (מחיר מופקע וניתן להתמקח על פחות).
בקיריל מדוו (Kiril Meadow), נקודת ההתחלה של המסלול הירוק במעלה ההר, ירדנו שמחים וטובי לב, אך במהרה גילינו ששכחנו זוג מקלות הליכה באוטו שלו. המקלות היו עזר חיוני, אם לא הכרחי לטיול ולכן החלטנו לחזור לקחת אותם על אף העיכוב הצפוי. שכנענו בעלת מלון מקומית בעד 8 לבות לקחת אותנו בחזרה למנזר בשביל המקלות ולאחר שמצאנו אותם, לשוב איתה אל תחילת המסלול. לאחר כל הטרטור יצאנו ב-11:00 במעלה המסלול הירוק. הטיפוס לא קל בהתחלה ובהמשך מתמתן. תחילת הטיפוס בתוך היער, אך לאט לאט העצים מידללים עד שמגיעים לפסגות המושלגות. הטיפוס יפהפה ובחלקו עובר לצד נחל יפה מלא בפריחה ופלגי מים שזולגים מההרים. באמצע הטיפוס במסלול הירוק ישנו אגם יפה ובו עשינו עצירה למנוחה וקפה. למחסה (שלטר) "קובילינו ברנשטה" (מופיע במפה) הגענו אחרי שעתיים בערך. המחסה נחמד מאוד, לא מאוייש וללא חשמל. יש כשמונה מיטות, אח לחימום ונחל קרוב.
מהמחסה טיפסנו עם המסלול האדום לפסגות. בדרך ישנם מספר אגמים יפים מאוד, שלדעתנו לא נופלים משבעת האגמים המפורסמים. חצינו את קו הרכס וירדנו עם המסלול האדום לכיוון הבקתה של מליוביצה, בה תכננו להעביר את הלילה. לצד אחד האגמים, בנקודת החיבור בין המסלול האדום לכחול, נמצא מחסה ללא שם במפה, מדהים ביופיו, במיוחד במיקומו הסמוך לאגם יפהפה. במחסה יש כ-14 מקומות לינה, אח להסקה, תשורות שמטיילים שונים השאירו שם לטובת מטיילים אחרים ואפילו מחברת זיכרונות. חשבנו להישאר לישון שם, אך שני פולנים מבוגרים היו יותר נחושים מאתנו להישאר ולא רצינו ללון בחברתם. המשכנו בירידה לכיוון מליוביצה. הירידה למליוביצה הייתה תלולה וארוכה משחשבנו ובאמצעה נכנסנו חזרה לתוך היער. הירידה לקחה לנו כשעתיים. לבסוף, הגענו עייפים ורעבים בשעה 20:30. חוץ מאיתנו בבקתה היו רק עוד זוג תיירים. הבקתה גדולה מאוד, יש חשמל (מכבלים אמיתיים), שירותים, מקלחת בתשלום נוסף (לא ניסינו), אינטרנט אלחוטי וכמובן אוכל חם (מרק, כדורי בשר וכו'). נראה שהבקתה יכולה להכיל יותר ממאה איש ובחורף היא מרכז של אתר סקי במקום. אל הבקתה מגיעה דרך עפר רצינית וניתן להגיע אליה ברכב. מכיוון שידענו שלמחרת אחה"צ אמור להתחיל גשם החלטנו להשכים קום ולצאת לטייל מוקדם. החדר שישנו בו היה נקי ומסודר ובו ארבע מיטות קומותיים.
יום 5 - מבקתת מליוביצה לכפר ספארבה בניה
קמנו ב-06:00 בבוקר ויצאנו לדרך ב-06:45. טיפסנו עם המסלול האדום לפסגה הראשונה. העלייה הייתה משוגעת ובדרך ניצלנו אגם מדהים למנוחה ואכילה. משם המשכנו עם המסלול האדום על פסגות קו הרכס. יש לציין, שהמסלול טומן בחובו עליות וירידות תלולות מאוד שאינן בולטות במפה בגלל ההפרש בין קווי הגובה בה (50 מ'). כך "תפרנו" את קו הרכס מפסגה לפסגה, הנוף היה מרהיב ונגלה אלינו בכל 360 המעלות. מקו הרכס ירדנו חזרה דרך שבעת האגמים (המסלול הצהוב-ירוק-אדום) ובכך סימנו V גם על האגם העליון (הדמעה) שעליו ויתרנו בדרך הלוך. עם המסלול האדום המשכנו עד לרילסקי אזרא. הגענו לשם ב-16:00 ובשעה 16:15 התחיל גשם שוטף (מזל של מתחילים). הרכבל עובד עד השעה 19:00 וניסינו לתזמן את 15 דקות הירידה ברכבל עם הפוגות הגשם. בזמן ההמתנה במלון להפסקת הגשם קיבלנו שיעור בשלושת (מתוך 7) המשחקים של השש-בש הנהוגים בבולגריה מפי אחד העובדים במקום. ירדנו בערך ב-17:00 בהפוגה קלה של הגשם. קיווינו לתפוס טרמפ מתחתית הרכבל לספרבה בניה (Sapareva Banya) העיירה הקרובה. בפועל, היו מעט מאוד רכבים/תנועה למטה. למזלנו, שני ילדים שמכרו תירס למטה בדיוק סיימו את עבודתם והאבא/מעסיק שלהם בא לאסוף אותם ולקח אותנו בעד 15 לבות לספרבה בניה ונתן לנו תירס חינם. אחרי נסיעה באוטו המתפרק, עם פליטת האגזוז בתוך האוטו הגענו לעיירה (בערך 20 דקות נסיעה, כש-10 קמ"ש היא המהירות מקסימלית). שאלנו את הנהג איפה אפשר לישון בעיירה והוא הביא אותנו למלון Emaly. המלון היה מצויין, חדר מפנק, מיטה זוגית, מקלחת מרווחת וחמה והכי חשוב - בריכה מקורה + ג'קוזי ( ממי המעינות החמים של הכפר בטמ"פ של 35 מעלות) וסאונה רטובה ויבשה. כל זאת כלול בתשלום של 50 לבות לשנינו יחד. במלון יש גם WIFI חופשי בלובי. אחרי פינוק בג'קוזי ובספא וכמובן מקלחת חמה הלכנו לטיול בעיירה. כשקראנו על העיירה ציינו בהרבה מקומות כי בעיירה מעיינות חמים וגייזר בכיכר המרכזית. הגייזר המדובר במרכז העיירה דומה יותר לממטרה קטנה ולא ריגש אותנו בכלל. העיירה עצמה די שוממה ורדומה. הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה ממש ליד הגייזר, ארוחת מלכים במחיר נמוך, טעמנו לשמחתנו את כל המטעמים המקומיים ומשם הלכנו ישר לישון.
יום 6 - נסיעה מספרבה בניה לשדה התעופה בסופיה
בבירור עם מקומיים הבנו שאין אוטובוס ישיר מספרבה בניה לסופיה וצריך לעבור דרך העיירה דופניצה. מונית מספרבה בניה לדופניצה עלתה 7 לבות (15 דקות נסיעה) ומשם לקחנו אוטובוס לסופיה (6 לבות לנפש). האוטובוס היה די מצ'וקמק ובעליות ראינו אפילו משאיות כבדות עוקפות אותנו. לסופיה הגענו בערך ב-11:00 בלי הרבה תוכניות וידע מקדים. מהתחנה המרכזית שבה הוריד אותנו האוטובוס היינו צריכים לקחת רכבת קלה למרכז העיר (לקחנו קו 5) בעלות לבה אחת לבן אדם. התברר לנו שיש מרכז מידע לתיירים במרכז העיר ובו קיבלנו מפות והסברים על מה כדאי לראות. לא התעניינו במוזיאונים, וחיפשנו בעיקר שווקים מקומיים. חוץ משוק הנשים, כל מרכזי הקניות שעברנו בהם היו די משעממים. אפילו לא מצאנו מזכרות לקנות לחברים בבית. חיפשנו אינטרנט קפה ובו פתחנו טיפים מ"למטייל" ובנינו מסלול לסיור. על פי אחד הטיפים באתר הלכנו למרכז קניות מרוחק מהמרכז (אילינצ'יבאזאר) במחיר של 5 לבות לכיוון במונית. בפועל, המרכז היה על סף סגירה ( 16:00) ולא מצאנו בו הרבה עניין. סיימנו את היום במסעדת Happy Grill במרכז. מסעדה גדולה מאוד שמסומנת במפה החינמית שקיבלנו. היה טעים מאוד ולא יקר במיוחד. שם העברנו את שלוש השעות האחרונות בטיול. משם לקחנו מונית נוספת בעלות נמוכה אל השדה (נסיעה של כ-15 דקות) והיישר חזרה לת"א.
