מי אנחנו:
זוג בני 55+, אוהבים לטייל, הליכה בטבע או בטבע אורבני, אוהבים אוכל טוב, צילום ונופים שמעניקים השראה.
הוא:
שאלו אותי "למה אבו דאבי? למה לא דובאי?" והתשובה היתה שדובאי נראתה לנו יותר אינטנסיבית וצפופה, ואבו דאבי קצת יותר רגועה. בסוף היינו גם פה וגם שם, והאמת היא - תלוי מה מעניין אתכם לראות ולחוות...
היא:
יום ראשון: יצאנו בטיסת בוקר לאבו דאבי עם Wizz Air. טיסת בייסיק נוחה, עם שירות במחירים נוחים - למשל - קפה זול משמעותית מהמחיר השערורייתי של הכוס החד פעמית הדולפת שקיבלתי באילנס׳. למלון לקחנו מונית, כל המוניות מפעילות מונה, כל הנהגים שפגשנו אדיבים, וכולם מבינים אנגלית.
בגלל עיכוב בטיסה ובגלל שהתעכבנו עוד קצת בנחיתה כדי לקנות סים מקומי, הגענו למלון רק בסביבות חמש אחה״צ. לכן, היום היה קצת מבוזבז מבחינה תיירותית אבל זה זמן טוב להנות מהמלון, הבריכה, ומסעדות החוף שלצידו.
הוא:
הטיסה של Wizz ממש בסיסית, אבל ב-160$ הלוך-חזור + תיק לא צריך לעשות עניין. הזמנו חדר + ארוחת בוקר במלון 5 כוכבים Radisson Blu Corniche במחיר שבאילת היינו מקבלים אכסניית נוער.
עוד מינהלות: כשנחתנו, קנינו סים מקומי ב-50 ש"ח שסגר לנו את הפינה של טלפון (במכשיר גיבוי) בשביל הזמנות שביצענו, נהג שהתקשרנו אליו לגבי איסוף, וגוגל במפות. כל אלה + WiFi במלון ובאתרי תיירות נבחרים מספק לגמרי, וממש אין צורך לרכוש חבילות גלישה יקרות.
היא:
יום שני: היום תכננו לבקר ב-3 אטרקציות החובה של אבו דאבי: הארמון הנשיאותי, מוזאון הלובר (!) והמסגד הגדול. הסתבר שבימי שני המוזיאון סגור ולכן נשארנו עם 2 אטרקציות בלבד. בדיעבד - בשתיהן הסתובבנו המון זמן כי שתיהן פשוט מדהימות ושמחנו שלא היינו צריכים לרוץ.
הפאר של הארמון עוצר נשימה. הצבעים, הארכיטקטורה, העיצוב כל כך מרשימים, המוטיבים האוריאנטליים שנותנים כבוד למסורת בתוך הדבר הגרנדיוזי הזה, פשוט וואו.
לפני השקיעה יש בארמון מיצג דיגיטלי שמוקרן על קירות הארמון מבחוץ, אבל כיוון שראינו דברים דומים בפסטיבל האור בירושלים וכיוון שרצינו להיות בשקיעה במסגד - וויתרנו. אני בטוחה ששווה, למי שיש יותר ימים.
המסגד מרשים גם הוא. צריך לקחת בחשבון שמהכניסה (דרך קניון! ומעבר תת קרקעי) ועד למסגד - יש הליכה משמעותית. לכל חובבי הצילום (כמונו) שרוצים להספיק בדיוק את ה- blue hour החיסרון היחיד הוא שהביקור עוקב אחר מסלול. כלומר - אין (אלא אם כן נתקלתם בשומרים נחמדים) אפשרות לחזור אחורה. ולכן, קשה לצלם את אותו המקום / המרחב בתאורות השונות - גם שקיעה וגם ערב, ובכל אחת מהן - המסגד נראה מדהים! לנו היה מזל ואפשרו לנו ללכת ולחזור, אבל קחו בחשבון שזה תלוי בטוב ליבם ובמצב הרוח של השומרים. כמו כן - לזוגות שביננו - משמרות הצניעות עובדות גם כאן. כבדו את הכללים, שמירת נגיעה, מרחק 4 אמות בתמונות. ראינו זוג שמחקו לו תמונות מהטלפון. קחו את זה בקטע תרבותי טוב. הסתובבנו גם שם המון זמן ונהנינו מאוד.
הוא:
שאלנו את הקונסיירג' במלון בבוקר כמה זמן הליכה זה לארמון הנשיאותי. 20 דקות. מה זה הליכה של 20 דקות? מסתבר שבחום ובלחות של אבו דאבי בנובמבר זה הרבה... חוצמזה, תיירים לא הולכים כאן ברגל, היחידים שנמצאים בחוץ הם אנשי ניקיון ואחזקה מכל העולם.
הגענו לארמון ואני רוצה להגיד שהוא לא סתם מרשים. הוא מטורף! רואים שהשקיעו במבנה הזה כל כך הרבה כסף, שזה לא נתפס. לא חשבנו שנבלה שם כל כך הרבה זמן, אבל היינו שם לפחות שעתיים אם לא יותר.
את הדרך חזרה למלון עשינו במונית.
הביקור ב"מסגד הגדול" הוא חינם, אבל צריך בכל מקרה להזמין כרטיס. אפשר אונליין ואפשר במקום (סריקה של קוד). גברים יכולים להכנס עם טי שירט ומכנסיים ארוכים, נשים חייבות שרוולים ארוכים, חצאית או מכנסיים ארוכות וכיסוי לראש. מי ששכחה, לא לדאוג: לפני הכניסה למסגד אפשר לקנות שמלות ערביות עם קפוצ'ון כזה, או לשכור בגד די בסיסי שמכסה הכל, כדי שמשטרת הצניעות לא יעכבו אותך.
אחרי שסוגרים את ענייני הלבוש, המסגד עצמו באמת מצדיק את התואר "הגדול". הוא עצום! המלצה - בואו אחר הצהריים לקראת השקיעה כי הצבעים פה פשוט מדהימים! בלילה, המסגד מבחוץ נראה כמו הארמון בסרט "אלאדין".
היא:
אחרי המסגד נסענו למסעדה כשרה קרובה, ליד מלון ריץ קרלטון. מי מאיתנו שאוכל כשר אבל בחו"ל הולך גם למסעדות טבעוניות - חפשו אופציה טבעונית או תתכוננו להוציא המון על הארוחה. אנחנו חשבנו להתפנק בארוחה בשרית כשרה ולכן נסענו למקום שנקרא "The Kosher Place". שילמנו 270 ש"ח על ארוחת גריל טעימה שאמרו שתספיק לנו כארוחה זוגית, ובמציאות הייתה בגודל של עסקית וקצת. יצאנו לא ממש שבעים וקצת מבואסים.
הוא:
בגוגל מופיעות 2 מסעדות כשרות באבו דאבי. בפועל, מסעדת Ellies סגרה את המקום הפיזי שלה ועכשיו עושה רק משלוחים. נשארה האופציה עם השם הממש לא מלהיב The Kosher Place. התקשרתי בצהריים למסעדה ושאלתי אם צריך להזמין מקום. כשהגענו היינו היחידים... אחרי זה הצטרפו שני גברים בתלבושת ערבית מסורתית - אולי הם סומכים על הכשרות של המקום כי הם אוכלים "חלאל", אבל במחירים האלה הם בטח יכלו למצוא אופציה אחרת מוצלחת יותר...
היא:
יום שלישי - דובאי. הנקודה הראשונה בביקור שלנו בדובאי הייתה העלייה לבורג׳ חליפה. הזמננו כרטיסים לשעה 10:30, החלטנו להתחיל משם כי זה המקום היחיד שהיינו צריכים להזמין עבורו כרטיס לשעה מסוימת. חשבנו שעדיף להתחיל משם ושאח״כ יהיה לנו זמן לעשות מה שאנחנו רוצים באיזי. הגענו לדובאי בול בעשר, אמצע שבוע, והתור היה סימלי בדיוק במידה להבין שלא טעינו… בחזור, בדרך החוצה השקפנו על התור הארוך ושמחנו על הבחירה.
לבורג׳ חליפה נכנסים דרך "דובאי מוֹל", שהוא מרשים ביותר, מהכניסה עצמה והשרותים המפונפנים (מגבות אישיות!) ועד לאיזור האוכל השופע והסופר-סופר נקי. כמובן חנויות יוקרתיות לכל מעצב-על משלימות את התמונה ויש חנויות כמו פראדה שיש להם עגלת גולף ממותגת שתיקח אותך לחנות שחלילה שלא תצטרך להסתבך עם השקיות... מי שחובב קניונים - זוהי אזהרה, אפשר בטעות להיתקע כאן יום שלם! מצד שני נדמה ששופינג ויוקרה הם שני ביטויים שמאפיינים מאוד את דובאי… אז העיקר שתהנו.
היינו במגדל יותר מכפי שציפינו והצטלמנו יותר מכפי שציפינו, והיה כיף. עלינו לקומות 124-125 - לא יכולה לומר שראינו שכדור הארץ עגול, אבל שהנוף מרשים - כן. (גם ראינו איים מלאכותיים חדשים שצצים כמו פטריות, וזה - יחד עם העובדה ש"אי הדקלים" יפה במיוחד מגובה של רחפן - גרם לנו לוותר על סיור גם שם. אולי הפסדנו, אולי לא, לא יודעת. כנ״ל לגבי "מסגרת דובאי" - אחרי שעליתם את בורג׳ חליפה נראה לי מיותר לטפס למקומות נמוכים יותר. אחרי הירידה מהמגדל כדאי להאט ולהתעכב על המיצגים הפזורים (מהמעלית ועד עוד חנות מזכרות) על העובדות הקשורות בבנייתו ואחזקתו. מעניין ולא עמוס.
הוא:
את הדרך מאבו דאבי לדובאי אפשר לעשות בהמון אמצעי תחבורה, מהִתכַלבוּת אמיתית בתחב"צ (אפילו לא בדקנו מחיר...), מונית שירות (כשעתיים, איסוף מהתחנה המרכזית, מונית של 4 או של 6, מתמלא ונוסע, כ-40-60 דירהאם לכיוון, לאדם), מונית עם מונה (כ-300 דירהם למונית, לכיוון), רכב שכור (לא יקר במיוחד אבל צריך דלק והחנייה בדובאי היא התעסקות, ואת האוטו אפשר להחזיר רק למחרת כי כשחוזרים בלילה אין אפשרות), אוּבֶר (אופציה יקרה מאד, סביבות 800 דירהם הלוך חזור), ובמלון גם הציעו לנו מונית משותפת ליום שלם עם סיור בנקודות ספציפיות בסביבות 1000 דירהאם, או מונית עם נהג צמוד ב-1300 דירהאם.
בחרנו את האופציה של מונית ספיישל מהמלון. הסתבר שהנהג מסוריה (סאמֶר, כבר 17 שנה באמירויות, זמין, אמין וישמח לקחת אתכם לכל מקום. טלפון שלו להזמנות (גם וואטסאפ) 971-55-3691987+). הוא גם אסף אותנו בחזור אחרי שהסביר שהתעריף החוקי של מוניות בדובאי לק״מ יקר יותר מהתעריף החוקי של מוניות באבו דאבי. הוא גם שכנע אותנו להעדיף את המטרו כדי להתנייד בתוך דובאי (רק 6 דירהם לאדם בתוך ה-zone, ואם יוצאים מהאזור למעגל רחוק יותר - משלמים יותר. אבל עדיין לא ברמה של מונית). וכך מצאנו את עצמינו במטרו בשעות העומס והיה נדמה לנו שבמקום דובאי עשינו קפיצה למומבאי... כולם אחרי ארוחת צהריים מתובלת במיוחד, וריח של המון אנשים שנפגשים בקטע לא טוב, אבל הרכבת חדישה וממוזגת, והתחנות מרשימות ומרווחות, וההודעות באנגלית.
היא:
אחרי בורג׳ חליפה וארוחת צהרים (vegan burger) בקומת האוכל של המוֹל, מצאנו את המטרו (הרבה אנשים טובים שעזרו לנו למצוא אותו, כי בתוך הקניון המפונפן אין שלטי הכוונה לתחב"צ של העמך...) ונסענו לשוק Grand Souq Bur Dubai. תבלינים, בדים, אהילים ומזכרות שנראים נהדר, באווירת שוק ערבי מזרח-תיכוני מוכרת. מצד אחד לא משהו שלא ראינו, מצד שני - אותנטי ויפה. כן יש זעפרן, הרים של זעפרן, שאני לא זוכרת מהשווקים שלנו, אבל באנו בשביל האווירה, הריחות, הצבע, ולא בשביל לקנות, אז לא ממש בדקתי מחירים, תצטרכו לבדוק לבד.
בצד השני של הנהר נמצא… עוד שוק! ויש בו - הפתעה - תבלינים, בדים, אהילים ומזכרות שנראים נהדר וכו׳, אבל בנוסף יש גם את "שוק הזהב" שהבנתי שהמחירים בו טובים. כדי להגיע לשם לוקחים ׳Abra׳ שזו סירה פתוחה ל-20 איש וכשמה כן היא - מעבירה אותך מצד לצד. תמורת דירהם בודד אתם מוזמנים לשאוף כמה דיזל שאתם רק יכולים ואז עוד קצת, תוך כדי צילום כל ה׳עברה׳-ות ששטות בכיוון ההפוך והשחפים שמלווים אותן ואתכם. מי שלא רוצה זהב - שוטו הלוך וחזור בשביל החוויה. שווה.
הלכנו משם לעיר העתיקה. מדובר בשכונה שעשו בה סוג של שיפוץ-שימור, כמו שעשו ליפו העתיקה למשל, ע״י חידוש ארכיטקטוני לבתים בסגנון מדברי בצבעי חימר, חול ועץ, ובהכנסת חללי גלריות, עם אמנות צעירה ואמנות רחוב. טיילנו וצילמנו המון צילומי אווירה.
בתוך הקומפלקס יש מוזיאון קפה, עם אוסף גדול של מטחנות וכלי קפה מתפוצות שונות, לו״ז מתומצת (פוסטר) של היסטורית הקפה וכמה פרסומות קפה. הכניסה עולה 10 דירהם לאחד, והמוזיאון מפנק ב-2 טעימות קפה (אחת היתה טעימה, השנייה לא…) זהו. אפשר גם לראות את זה אחרת - בית קפה שמציע 2 טעימות קפה קטנטנות ב-10 דירהם, וקפה נוסף בהזמנה למי שרוצה, במקום שמעוצב כמחווה להיסטוריה הקפה. מחווה לא משהו בהתחשב בכך שהקפה חומם על פלטה חשמלית. לכו לבית קפה ׳אמיתי׳.
לסיכום היום: דובאי מרשימה. ממש רואים אותה גדלה מהחולות. שומעים המון שפות. האורות לקראת ערב על כל המגדלים נותנים תחושה של עיר מערבית מתקדמת וקיצבית. לא נכנסנו למוזיאונים הגדולים, כמו למשל מוזיאון העתיד, והם עולים לא מעט. ניסינו לראות גם חדש וגם ישן, ניסינו לראות משהו ׳ייחודי שאין במקום אחר, ואני חושבת שהצלחנו. הבורג׳ חליפה הוא לדעתי חובה לכל מבקר, וחוץ מזה - כל אחד מוזמן לתפור לו את דובאי שלו.
הוא:
יום רביעי ואחרון: אטרף של להספיק, התחלנו כבר ב-5:10 ביציאה לטיול זריחה מדברי עם ג'יפ (יש המון אופציות לטיולים מהסוג הזה, סגרנו את הטיול מול הקונסיירג' של המלון כך שאני לא יודע מה שם החברה), חזרנו לארוחת הבוקר במלון ואחרי מקלחת טובה - יצאנו ללובר ואחרי זה לטיול שקיעה + שייט קיאקים בשמורת המנגרובים ג'ובייל. יום עמוס וטוב (ויקר).
היא:
את הספארי המדברי אפשר לעשות בשעות וצורות שונות, אבל כפי ששמתם לב - ולחובבי צילום שביננו זה ודאי נכון שבעתיים - מראה של שמש בזריחה ובשקיעה עושה לנו את זה. (ואנחנו בהחלט רק בליגת החובבים).
הקונספט בכל הטיולים זהה. מגיעים לאזור דיונות בתולי, עושים מה שנקראdune bashing שזה אומר שהנהג מתפרע על הדיונות, בודק שוב ושוב את הגבולות הפיזיקליים (ובתקווה לא את גבולות הביטוח) של הלֶנד-קרוּזר בנסיעה בזויות בלתי אפשריות על קצה הדיונות וגלישה במורד, תוך כדי צעקות אימה / תפילות / גם וגם של התיירים. אז מגיע זמן הצילום (זריחה/שקיעה) תוך כדי פינוק קפה ותמרים, ומשם נוסעים לחווה כלשהי שבה יש סיבוב גמלים, לפעמיםsand boarding , רֵייזֶרים, תלבושות מסורתיות להצטלם בהן, וכאלה. בדרך כלל, ספארי שקיעה הוא ארוך יותר וכולל גם ברביקיו ומופע ריקודי בטן, וכאלה, אבל זה פחות כוס הקפה שלנו...
אחרי שכתבתי מפורשות ׳צרחות אימה׳ - וכן, היה מתאים לי יותר פשוט לשבת על הדיונה בשקט עם ספר - אפילו ה-dune bashing היה חוויה.
באופן ספציפי זכינו שאיתנו בטיול היו עוד 3 תיירים, בני 70+, כך שהייתה תמימות דעים באשר לנסיעה רגועה נטולת bashing אחרי הקפה. יכול להיות שאתם הקוראים בני 20-30 תשמחו להגדיר מחדש את המושג אקסטרים (אגב - יש באבו דאבי פארק שלם של פרארי) - אז אדרבא, לכו על זה.
במתחם המדברי, קיבלנו סיבוב על גמלים, נחמד, גם אם אנחנו הישראלים כבר עלינו על גמל או שניים בעבר, וגם אם זה רק לסיבוב של כמה דקות…
השתעשנו קצת בדיונות עםsand boarding , היה כיף, אחרי שמטפסים פעמיים שלוש על הדיונה הטובענית (וגם יש בציר תמונות) הספיק לנו. חזרנו מרוצים בהחלט.
זכינו גם שהנהג היה צלם יוצא מהכלל כך שיש לנו "בוּק" מדברי שאפילו בחתונה לא קיבלנו…
אחרי ארוחת בוקר והתרעננות במלון נסענו ללובר של אבו דאבי. ציפינו להתרשם מהאדריכלות והיא אכן מרשימה ברמות. נראה שזו ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות לאדרכלים ויוצרים, וגם הלובר עצמו בתנופת בנייה כזו שנראה שהלובר של היום יהיה המחסן האחורי של הלובר של עוד שנתיים.
לי אישית היה פחות חשוב לראות יצירות מקוריות של ציירים אירופאים כי מה להם ולמדבר, וכן, כסף יכול לקנות גם אומנות ולא רק לבנות קניונים, אוקי, ועם זאת - האוצרים הצליחו לבנות קונספט מעניין של תערוכה קוהרנטית, שמראה איך כל מורשת מתייחסת באומנות שלה לאותם נושאי ליבה וזה היה יפה.
מבחינה אדריכלית - הגג, וההתכתבות של המבנים הלבנים והכחול של הים הם כמובן ה- highlights בביקור, אבל האוצרים הצליחו לשלב אומנות עכשווית מאוד (למשל תערוכה של אמן בשם מיכאֶלאנג'לו פיסטוֹלֶטו) לאורך כל התערוכה הקבועה שמציגה אלפי שנות היסטוריה של האמנות והשילוב הזה בהחלט יצר עניין. שמחנו שהגענו ביום שיכולנו להקדיש זמן למקום. ממליצה להקצות שעתיים וחצי מינימום לביקור.
משם המשכנו לשמורת המנגרובים שהם עצים ושיחים הגדלים במי ים או במים מליחים לאורך החופים ויוצרים שם מערכת אקולוגית חשובה. יש כאלה בסיני למשל. בשמורה יש מסלול הליכה של כ-2 קמ על גשרי עץ, עם נקודות תצפית. חמוד. מזכיר קצת את שמורת החולה, אבל כמובן הכל כאן נקי וחדש כאילו בנו אותו רק אתמול. הכניסה עולה 15 דירהם לאדם.
אנחנו הזמננו בנוסף שייט קייאקים בשמורה, 130 דירהאם לאדם. גם כאן יש שייט בזריחה, שייט במשך היום, שייט בשקיעה ואפילו שייט לילה עם תאורה מלמטה... יצאנו לשייט שקיעה - מדובר בחתירה של כ-40 דקות הלוך, עצירה והסברים ואז 40 דקות חזור, על מים סופר שקטים ולא עמוקים. עם זאת - התחושה פסטורלית ורגועה, השקיעה נהדרת, בעצירה קיבלנו הסברים על המנגרובים ותרומתם לאנושות (כן!), על למה זה בסדר שמעבר לאוטוסטרדה בונים שכונת יוקרה על איזור מנגרובים (שבכלל מלאכותי מלכתחילה) ולמה אנחנו לא שומעים ציפורים שרות (לא מה שיואל סלומון חשב). בחזור כבר הדלקנו פנסים בתוך dry bags שהוסיפו נופך מיסתורי וצבעים חדשים לחוויה. הבחירה במקום ובשעה הייתה סיום מוצלח לטיול.
הוא:
היום הזה היה יקר. גם ספארי מדברי, גם לובר וגם מונגרובים. מצד שני - הרגשנו שאספנו חוויות מאוד מגוונות ומיוחדות ממה שיש למקום להציע. מבחינת עלויות - מה שלא הבאנו בחשבון ולקח לנו זמן לזרום איתו לא היה רק עלות האטרקציות אלא העובדה שלכל מקום צריך מונית, וזו הוצאה מצטברת משמעותית. אם רוצים פתאום לצאת לאכול ייתכן שרק מוניות יוסיפו עוד 80 דירהם לארוחה ולעלות של המוניות שכבר לקחנו באותו היום. אז שימו לב ותכננו בהתאם.
משמורת המנגרובים לקחנו מונית חזרה למלון, ארוחת ערב במסעדה על החוף, לארוז, לישון, ומוכנים להשכמה בשלוש וחצי בבוקר... והביתה שמחים ומרוצים.
