היום הראשון – נחיתה ונסיעה לליטוכרו
ביום ראשון שעבר, 13 ביולי, בשעות אחר הצהרים, נחתנו בשדה התעופה מקדוניה שמצפון לסלוניקי, בבגדי קיץ קלילים, למזג אוויר קריר ומעונן. הרכב ששכרנו מראש לשבוע, כבר חיכה לנו בשדה התעופה ובשש בערב הגענו לחדר שסגרנו מראש, בקצה הכפר הפסטורלי ליטוכרו, שלמרגלות הרי האולימפוס. בארבע שעות האור שנותרו לנו לאותו יום הספקנו לקנות אמגזית קומפקטית בחנות סטייל "למטייל" שיש בכיכר הכפר, לטייל בנחל היורד מן ההרים שזרם מתחת למרפסת שלנו ולשתות קפה באחת הטברנות הרבות שפזורות על גדתו בקצה הכפר. הטברנה הייתה מלאה בגברים ונשים מכל הגילאים, רובם יוונים ופה ושם קצת תיירים אירופאים אחרים. כולם נראו מאושרים מהחזרה לשיגרת בתי קפה ובילויים עם חברים, אחרי תקופת סגר ארוכה שאנחנו כבר הספקנו לשכוח. את ארוחת הערב שלנו אנחנו מבשלים על האמגזית החדשה שקנינו מול ההרים העצומים שמשחירים.
היום השני- באולימפוס
למחרת, בעזרת הסברים סבלניים ומפורטים של סתברולה, בעלת הגסט האוס החמודה והידידותית (שהיציגה את עצמה בשם סתיו וידעה בדיוק מה משמעות המילה הזו בעברית וגם סיפרה שהרבה תיירים מישראל באים לאולימפוס בספטמבר לתקופת החגים או מטפסים עליו במסגרת מסע בר\ בת מצווה) התחלנו את טיול המפונקים שלנו במקום משכנם של האלים, שפיסגתו, ממש כמו בציורים ובאגדות, מכוסה עננים. נסענו לתחנת התצפית הראשונה המכונה סתברוש. מלבד מסעדה מול הנוף יש שם תצפית פנורמית לים ולפאתי סלוניקי מצד אחד ולפסגות האולימפוס, שחלקן מיוערות וחלקן מצוקיות וצחיחות מצד שני. המשכנו למעלה עם הכביש, אוכלים דובדבנים ותותים מתוקים שקנינו בפרוטות בשוק שבכפר ולא מפסיקים להתפעל מהעצים הענקיים שמצידי הכביש ומכל הירוק והלח הזה שיש רק בארצות עם גשם בקיץ. בתחנה השניה והסופית בכביש העולה להר שנקראת פריוניה יש עוד מסעדה יפה מול הנוף שלא מעט תיירים ישבו ואכלו בה ארוחת צהרים בשרית שנראתה והריחה מצוין אבל אנחנו הסתפקנו שוב בקפה ולא הצלחנו לשבוע מההרים והיערות והנחל שזרם ממש מאחורינו. לקראת שתיים, יצאנו, למסלול קצר במורד הנחל שלא היה מעגלי אבל הערכנו שנצליח לחזור קלות לרכב שלנו בחניה של המסעדה. בסיום המסלול שהתארך קצת מעבר למתוכנן, בתוך היער, לצד הנחל הזורם מהאולימפוס, הגענו לכנסית דיוניסוס הקדוש העתיקה ( יש גם אחת חדשה קרוב יותר לכפר בתחילת הכביש ) וממנה, כמו שקיוינו, תפסנו טרמפ עד לפיצול בכביש עם משפחת צליינים מאודסה, אוקראינה, שבאו למסע בקברי צדיקים נוצרים אורתודכסים ברחבי יון. את שני הקילומטרים הנותרים עד לחזרה לחניה טיפסנו ברגל על הכביש.
לקראת שבע בערב המשכנו את המסע שלנו לכיוון דרום מזרח. מעבר ליום הראשון לא תיכננו את הטיול באופן מחייב מדי, אבל שעות האור הארוכות והכבישים הנוחים והאדרנלין של טיול ביעדים חדשים איפשר לנו לנסוע רצוף במשך יותר משעתיים, דרך שטחים פתוחים ודרך פאתי העיר טריקלה, עד שלפנות ערב ( אחרי תשע אבל רק עכשיו שקיעה...) ראינו מולנו את הצוקים המוזרים של איזור מטאורה שנראים כמו תפאורה מסרט מדע בדיוני. כשהגענו לגסט האוס בכפר קסטרקי, שהזמנו תוך כדי נסיעה על בסיס המחיר הכי נמוך וההמלצות הכי טובות באתר בוקינג, גילינו שאנחנו כמעט האורחים היחידים שם ושהבחור בקבלה עוזב ב10 בלילה וחוזר רק למחרת ב12 בצהרים אבל משאיר לנו מפתח, כך שתכלס זה היה כמו rbnb ... כשאנחנו יושבים לאכול ארוחת ערב במרפסת החדר שלנו שממש על הצוקים, מתחילה סופת ברקים שמתפתחת לגשם חזק שיורד במשך שעתיים. פתאום כל הצמחיה שלמרגלות הצוקים התלולים הצחיחים וביניהם נראית הגיונית.
היום השלישי- מטאורה והדרך לזגוריה.
למחרת, אין כמעט שרידים לגשם הלילי. די חם והטיפוס בעשרות מדרגות תלולות מהחניה שליד כל אחד מן המנזרים מתיש מאוד, אבל הנופים מהמרפסות שלהם יפים בצורה כמעט לא אמיתית. לא דומה לשום דבר מוכר, חוץ אולי מאשר לתפאורה מוגזמת או תמונות של שומרי מסך. אנחנו פוגשים כאן הרבה יותר תיירים מאשר באולימפוס, רובם רוסים ועוד כמה אירופאים אחרים, זוג אמריקאי אחד שמתווכח או רב בדרמטיות ברמה שאני כמעט שואלת את הבחורה אם היא רוצה עזרה כדי לצאת מהזוגיות האלימה שהיא נמצאת בה ( ולא עושה את זה כמובן ואנחנו לא מפסיקים לחשוב עליהם אחר כך עד סוף הטיול) וגם חבורת ישראלים מבוגרים קולנית שאי אפשר לפספס.
אפשר היה להעביר את כל היום בבהייה בנוף ובצילומים. יש לי תחושה שכל שעה וכל זוית נראית כאן אחרת. אם לא היה כל כך חם יכול היה להיות כיף גם להסתובב כאן ברגל או לרכב על אופניים בין המנזרים כמו שחלק מהאירופאים הספורטיביים עושים. אבל הלו"ז שלנו להמשך הטיול עמוס למדי ולקראת ארבע, אחרי שהצטיידנו במרכולית גדולה בעיירה קלמבקה שמתחת למנזרים, אנחנו עוזבים את הנופים החדים והמצוקיים של איזור מטאורה וממשיכים בנסיעה מזרחה בנוף אלפיני של יערות מחטניים בכבישים רחבים ונוחים שמטפסים אל הרי אפירוס. יש לי את הנטיה הישראלית מדי, להשוות כל נוף או אתר למשהו מוכר מהארץ וכאן בדרך התחושה היא כמו לנסוע בגליל העליון או בפסגות השומרון, רק שההרים האלה כמעט לא נגמרים ואין עליהם כמעט יישובים. בטח שלא ערים גדולות. התחושה המרכזית שלי במקומות מהסוג הזה היא שבארץ יש לנו מכל הנופים האלה רק דוגמיות קטנטנות ועוד תחושה שמלווה אותנו כל השבוע היא כמה צפוף אצלנו בארץ וכמה חסר סיכוי זה להשאיר שטחים ירוקים פתוחים בארץ שהגודל שלה הוא שביעית מהגודל של יון אבל מספר התושבים שחיים בה זהה.
אחרי כל ההמלצות על מצובו , אנחנו לא יכולים לוותר על ביקור קצר גם בו. בכיכר הכפר שעל ידה חנינו יש עץ אלון ענקי שצריכים בערך שלושה אנשים כדי להקיף את הגזע שלו ומסביבה חנויות מזכרות ובתי קפה ומלונות שרק מחכים לתיירים שמעטים מאוד מהם התחילו לחזור. כל הכפר או העיירה הזו, עם הרחובות המרוצפים והבתים עם גגות הרעפים מאבנים שחורות, נראים כמו לוקיישן מושלם לסרט תקופתי. כהרגלנו, אנחנו נאלצים לדחות שידולים של בעלי מסעדות שעומדים בפתח ומנסים לעניין אותנו באוכל המקומי הטעים שהם מגישים ולהסתפק בקפה מול הנוף ושיחה קצרה באנגלית מקרטעת עם הבחור שמנהל את המקום ששייך למשפחה שלו כבר ארבעים שנה. הוא מספר לנו, בלי יותר מדי מרמור, על הקורונה שהרסה להם את הפרנסה ועל התיירים שמתחילים לחזר וגם על רוב הצעירים של הכפר שעזבו לערים הגדולות. מטיילים אחרים שפגשנו, נשארו בכפר הזה ללילה אחד או שניים, אבל אנחנו ממשיכים בנסיעה שלנו, כדי להגיע עוד לפני השקיעה לזגוריה. ממשיכים עוד מזרחה בכבישי האגרה הרחבים עם מנהרות שחותכות את רכסי ההרים , חולפים סמוך ליאנינה בירת האיזור אבל לא נכנסים אליה אלא מטפסים להרים שמעליה עד שאנחנו מגיעים קצת אחרי שמונה בערב לגסט האוס של משפחת לדיה בכפר מונודנדרי ( גם אותו הזמנו מהדרך לפי מחיר הכי זול והמלצות בבוקינג. נחמד שם, והמשפחה שמנהלת את המקום מאוד נחמדה ואדיבה אבל זה באמת כפר פחות ציורי מהכפרים האחרים באיזור. אם יש לכם זמן עדיף להתקדם לכיוון ויקוס או אריסטי) ליפתריס, הבחור שמארח אותנו, מכבד אותנו ישר כשאנחנו מגיעים בגבינת פטה שהם מכינים מהחלב של העיזים שלהם, ככה על חשבון הבית ובשם הכנסת האורחים או יחסי הציבור או שניהם. מאוחר מדי להגיע לנקודת התצפית על קניון ויקוס שבפאתי הכפר, אז זה כבר ישאר למחר.
יום רביעי- זגוריה חלק א
אחרי תפילה וארוחת בוקר בחצר הגסט האוס השקט והשלו של משפחת לדיה, מול נוף שמזכיר לנו את הרי הגליל העליון ובתי צפת רק מוכפלים פי מאה, ליפתריס מציע לנו מסלול להיום ( יש לו שם מפה שחלק מהשירות שלו זה להראות עליה למטיילים שלו הצעות למסלולים. את מי שרוצה וצריך הוא גם מלווה ומדריך בעצמו. הוא בחור בשנות העשרים שחי שם עם ההורים והאחים שלו בבית הזה כבר 3 או 4 דורות ) .
בהמלצתו אנחנו מתחילים בתצפית על קניון ויקוס מגבוה בנקודה שנקראת אוקסיה שנמצאת במרחק שישה קילומטר נסיעה ( ואפשר להגיע אליה גם בהליכה. יש שביל ברור שיוצא לשם).
בתצפית אנחנו פוגשים זוג צרפתים שמטיילים עם הילד שלהם , טימותי, בן 6 , כבר חצי שנה באירופה בקרוון. הם ברחו מסגרי הקורונה שהיו שם בחורף, לקחו שניהם שבתון מהעבודה ( מסתבר ששם כל עובד יכול לעשות את זה ולא רק מורים !) וככה עוברים מארץ מארץ , ישנים בחניוני קמפינג עם הקרוון שלהם ומשתדלים לבחור מסלולים ופעילויות שיעניינו גם את הילד ומדי פעם למצוא ילדים אחרים שהוא יוכל לשחק איתם. היה כיף לדבר איתם ולשמוע איך מטיילים ככה תקופה כזו ארוכה ומה זה עושה למארג המשפחתי, אבל טימותי, שלא מבין אנגלית מתחיל לאבד סבלנות ובנקודה שבה אנחנו נפגשים מעל המצוק שמעבר לו תהום מטורפת, אין לו הרבה מקום לשחק ולא כדאי לקחת סיכון... בדרך חזרה לאוטו אנחנו פוגשים גם שני זוגות מרמת מגשימים שטסו איתנו לסלוניקי ביום ראשון ומחליפים קצת רשמים והמלצות. מכל מפגש כזה בטיול אני יוצאת עם רשימת נקודות ומקומות ומסלולים שכנראה לא נספיק לראות ולחוות בעצמנו ומשתדלת לא להתבאס מזה, אלא לשמוח מכל מה שכן. התמודדות שכיחה מאוד בטיולים קצרים לאיזורים נרחבים מן הסוג הזה ומאתגרת במיוחד לטיפוסים כמוני שהמשימתיות וההשגיות לא עוזבת גם כשמדובר בטיול...
מהתצפית היפה אנחנו נוסעים לכפר קיפי מטיילים שם קצת על גשרים עותומניים מהמאה ה18 בין הכפרים קיפי ודילפו ( אם צריך לבחור בין זה לאחד המפלים עדיף מפלים) ואז לכפר ויקוס שממנו התחלנו את המסלול למעינות ודימטראיוס - אם יורדים ממונודרדי לתוך ערוץ הויקוס זו גם הנקודה שעולים ממנה . פגשנו זוג אחד, בני גילינו בערך ( בני ארבעים פלוס מינוס) שבאו משם את כל הדרך ב6 שעות. ( הם יצאו ב10 ממונודרדי וכשאנחנו ירדנו בארבע וחצי הם עלו) אמרו שלא קשה במיוחד רק קצת משעמם כי אין מים בשאר המסלול. הם תיכננו לקחת הסעה מויקוס חזרה למונודרדי אבל זוג ישראלים אחר שפגשו במסלול, השאיר רכב בויקוס והתנדב לקחת אותם ! אני משתכנעת שאפשר ממש לבנות על הקפצות מהסוג הזה במהלך הטיול באיזור ולמחרת הקטע הזה עמד למבחן.
כמה דקות מתחילת המסלול אנחנו רואים מתחתנו בערוץ בריכות בצבע תורקיז ולידם מבנה של כנסיה קטנה. מולנו - הצוקים התלולים והעמוקים של קניון ויקוס מסביבנו המון צמחיה ים תיכונית מוכרת אבל על סטריאודים. כזו שמקבלת המון גשם, עם עלים וגזעים וענפים עצומים, ומשגשגת יפה וירוקה באופן מסנוור שנראה כמעט מלאכותי גם בקיץ.
תוך 40 דקות אנחנו כמעט בסוף הירידה. מגיעים לשלט צהוב עם סימוני קילומטרים שמשמאלו יורד שביל לכיוון הכנסיה והבריכות. מתלבטים אם לרדת בו או להמשיך לנקודת הנביעה של המעינות ומחליטים להמשיך לשם עוד כמה דקות הליכה עד לסימון גדול אדום על עץ של שביל איפריוס ( זה מסלול הליכה בין הכפרים סטייל שביל הגולן שאפשר להספיק בהליכה של שישה ימים. חלק ממנה מאתגר מאוד אבל חלק ממש סביר.) בדיעבד היה עדיף ללכת רק לבריכות ולכנסיה כי זו הנקודה הכי מדהימה במסלול הזה. אפשר סתם להסתכל על הבריכות היפהפיות האלה ואם אתם חסיני קור ואמיצים במיוחד - גם להיכנס אליהן ! המים נובעים שם כנראה ממקום עמוק מאוד באדמה כי הקור לא סביר בכלל . לי הייתה תחושה של כוויות קור רק מלשכשך קצת רגליים ( אבל נתנאל המשוגע נכנס כולו לכמה דקות 🥶🥶🥶 ) היה כל כך יפה שם שלא רצינו לעזוב, אבל אחרי שעה קסומה של בהיה במים והאזנה לציפורים ולרוח, התחלנו לטפס חזרה.
בדרך טיפטף עלינו גשם קל אבל זה היה דווקא נחמד. העליה ארוכה ולא קלה אבל קרוב לשמונה בערב ועם עננים וטפטוף זה היה ממש בסדר. בשלב כלשהו, הגשם הקל והשמש שהחלה לשקוע יצרו קשת ענקית שנפרשה כמו גשר מעל שני צידי הקניון, כאילו עוד רגע יצאו ממנה גם חדי קרן ויתחילו לדלג. זה היה אחד המראות המרהיבים שיצא לנו לראות וללא ספק אחד משיאי הטיול.
תיכננו להספיק גם את רוגובו פולס שנמצאים על יד הכפר פפינגו שבמורד הויקוס בסוף כביש שמתפתל מהכפר ויקוס אבל השעה כבר הייתה שמונה וחצי בערב . ראינו שקיעה יפה מעל הערוץ, מן הסוג שמילים ואפילו תמונה לא יצליחו לתאר והמשכנו לסיבוב קצר בכפר אריסטי, שכמו הרבה כפרים באיזור הזה ולמרות שזה נשמע כמו קלישאה שבלונית הוא ממש חמוד וציורי. החלטנו בספונטניות לשבת שם לארוחת ערב כדי להנות מעוד שעה של אור מעל הנחל. בישלנו את ארוחת הערב שלנו על האמגזית בפינה בצד הכיכר עם המסעדות ובתי הקפה ( זוג ישראלים שעברו שם בדרך לגסטהאוס שלהם, הסתכלו עלינו במבט מרחם או משתתף בצער ואמרו - קשה לשמור כשרות הא?) ואז, בהסכמת הבחור מהמסעדה הסמוכה, התיישבנו עם סיר הפסטה והצלחות שלנו והזמנו ממנו גם סלט וקפה והרגשנו כמעט כמו תיירים רגילים שנהנים מהאוכל היווני המפורסם במסעדה כפרית מול הנוף. קצת אחרי 10 התחלנו משם את הנסיעה חזרה למונדונדרי. הכביש חשוך לגמרי ובדרך הבהלנו כמה ארנבות, משפחת חזירי בר וכמה כלבי רועים ששמרו על עדרי הפרות והעיזים הרבים שם ולפי רעש החבטה ברכב אפילו חששנו שפגענו באחד😟 ב11 הגענו חזרה בשלום מיום עמוס וקסום שגרם לי להבין למה צריך לפחות שבוע לאיזור הזה.
יום חמישי – זגוריה היום השני
אחרי ארוחת הבוקר ישבנו שוב עם ליפתריס על הצעות למסלולים שלנו ועל הדרכה למסלול רגלי באיזור בשביל הבן שלנו שמטייל כאן בשבוע הבא. על הדרך שמענו ממנו גם קצת על החיים של אנשים צעירים באיזור הזה , שפעם היו בו יותר מאלף אנשים בכל כפר והיום כולם עברו לערים ויש אנשים ותעסוקה בעיקר בקיץ בעונת התיירות. לבית ספר למשל צריך לנסוע כבר מכיתה א עד יאנינה ( קרוב לשעה ) ולכן למשפחות עם ילדים בבית הספר יש בדרך כלל גם דירה בעיר. לפני שהלכנו הייתה לליפתריס גם בקשה מאיתנו - שנכתוב לו בעברית נוסח לשלט שהוא יוכל לשים בכניסה לגסט האוס כדי למשוך תיירים ישראלים. ברור שהסכמנו... אז אם תיקלעו בקרוב לכפר מונודנדרי ותראו על יד הגסט האוס של לדיה גם שלט בעברית על אירוח משפחתי והדרכה מקצועית למטיילים – שימו לב רגע שהוא לא העתיק אותו מהדף שכתבנו לו בשגיאות כתיב...
לקראת 11 אנחנו יוצאים לנקודה הראשונה שלנו להיום - תצפית על קניון ויקוס מנקודה נמוכה יותר מזו שצפינו עליו אתמול - בפאתי מונדומנדרי. המראה באמת שונה משתי נקודות התצפית שראינו אתמול ולא פחות מרהיב מהן, אבל לא בטוח שכדאי לעבור בכפר הזה רק בשבילו. משם אנחנו נוסעים לנקודה סמוכה לכפר קפסובו שממנה מתחיל מסלול המדרגות של וראדטו ( ביוונית- ורדטו סקאלה- שזה מדרגות ביוונית אבל מילה מוכרת ושימושית גם בשפות אחרות)- דרך נוחה ועתיקה שמטפסת בהרים בין שני הכפרים בנוף מהמם עם פריחה אביבית – קייצית של פרחים וצמחי מרפא ים תיכוניים מוכרים אבל לא זהים לצמחיה הארץ ישראלית. מישהו מהישראלים שפגשנו אתמול היציע לנו לקחת בחשבון את הגשם הצפוי מהצהרים, אבל די שכחנו מהאזהרה הזו, עד שהעננים הלכו והתקדרו מעלינו לאורך הטיפוס במדרגות התלולות במסלול וברקים ורעמים מאיימים הצטרפו ודי הבנו שזה כנראה לא יהיה דומה לטפטוף הפסטורלי של אתמול ורק התפללנו למצוא טרמפ חזרה לרכב שלנו שחנה בתחילת המסלול ובמרחק נסיעה של שבעה קילומטרים משם בכביש מפותל. בסוף העליה אנחנו כבר כמעט רצים וכשאנחנו מגיעים לבית הראשון של וראדטו מתחיל גשם זלעפות אדיר ואנחנו תופסים מחסה מתחת לגג אבן בחצר ומקווים שלבעלי הבית לא יהיה אכפת... בבית הסמוך עובדים שני פועלי בניין וכשהגשם מתחיל הם אורזים מהר את הציוד שלהם ונכנסים למכונית ישנה שאנחנו מבינים שמיד תצא משם בדיוק לכיוון שאנחנו צריכים. נתנאל רץ אליהם ומנסה להסביר להם מאיפה באנו ולאן אנחנו צריכים להגיע. זה לגמרי לא פשוט לאור העובדה שהם פועלים אלבנים ( הפלשתינאים של היוונים שחיים לא רחוק מכאן מעבר לגבול ...) שלא מבינים בכלל אנגלית, אבל בני אדם הם בני אדם וגשם זלעפות הוא לא משהו שצריך להכביר לגביו במילים ושני הצדיקים האלה לוקחים אותנו בטרנטה שלהם בגשם בדיוק לנקודה שבה החננו את הרכב וירדנו למסלול. כשאנחנו מציעים להם תשלום הם כמעט נעלבים ומסמנים לנו בתנועות ידיים על החזה שהם עזרו לנו בקטע אנושי מכל הלב.
משפחה ישראלית אחרת שפגשנו ליד הרכב שלנו, הייתה פחות ברת מזל ואנחנו רואים אותם רצים חזרה מתחילת המסלול לרכב שלהם רטובים לגמרי ומופתעים מהקיץ הזה שיכול להפוך כאן ברגע לסופת ברקים עם גשמים של עונת מעבר.
אנחנו מבינים שהתוכנית שלנו להמשיך מכאן לעוד תצפית על הויקוס ( בנקודה שנקראת בלוי וסמוכה לוראדטו ) ואז למסלול עם בריכות ומפלים ליד הכפר איליוכורי ( https://www.greece-islands.co.il/pages/Iliochori.html) נעשית פחות ופחות רלבנטית. גם אם הגשם יפסיק בשעה הקרובה הכל יהיה רטוב וחלק. אנחנו שולפים את התוכנית החלופית שלפתריס עזר לנו לבנות בבוקר ומחליטים להקדים את היציאה שלנו מזגוריה חזרה ליאנינה ולבקר בדרך במערת הנטיפים פארמה.
השילוט בדרך למערת הנטיפים, שנמצאת באמצע רחוב באחד הכפרים הסמוכים ליאנינה, גרוע במיוחד. אנחנו עושים שם כמה סיבובים ומגיעים לכניסה למערה עשר דקות לפני שעת הסגירה הרשמית ( חמש אחר הצהרים. למרות שבאתר היה כתוב שבע.) נראה שאנחנו בין המבקרים הראשונים שלהם מאז תום תקופת הקורונה ולאורך כל הסיור אני לא בטוחה אם המדריכה יותר שמחה שסוף סוף יש לה מבקרים או יותר מעוצבנת מזה שבגללנו היא נתקעה שם ותגיע הבייתה מאוחר ממה שחשבה. בכל מקרה, היא מקצועית מאוד ולא מפספסת אפילו חדר אחד במערה הענקית הזו ואף לא שורה אחת מהטקסט שלמדה לשנן על ההיסטוריה של המערה ( נתגלתה במקרה בזמן מלחמת העולם השניה כשאנשים בכפר חיפשו מקלט מהפגזות הגרמנים ) ועל כל אחד מסוגי הנטיפים שיש בה. עד תום הסיור המקיף במערה הגשם נגמר ואחרי שיטוט קצר בכפר הזה שלמרות העליבות וההזנחה השלטת יש בו גם לא מעט פינות צבעוניות ציוריות, אנחנו ממשיכים לבירת מחוז אפירוס, העיר יאנינה, שעל שפת אגם פאמבוטיס. פעם, עד להשמדת קהילות יהודי יון בשואה, הייתה כאן קהילה יהודית גדולה ועתיקה ששורשיה מגיעים עד גלות בית שני. היום, חיים בעיר פחות מחמישים יהודים אבל אחד מהם הוא ראש העיר הזו ! חוץ מאגם יפה ( שלא שוחים בו כי הוא מזוהם ומסוכן ) ועבר יהודי, יש בעיר הזו חומה ושרידי ארמונות וחומה מימי הרומאים ועד לימי התורכים ששלטו כאן עד שהמחוז הפך לחלק ממדינת יון, רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. מזג האוויר מתבהר קצת אבל עדיין רטוב וקריר ואחרי שיטוט בסימטאות ובעתיקות, אנחנו שוב מוצאים לעצמנו פינה לפתוח אמגזית ולהכין ארוחת ערב ומשלימים אותה בקפה מבתי הקפה הרבים שעל שפת האגם. גם כאן, בעיר הגדולה, עוד לא מספיק מלא ובעלי המסעדות היפות ובתי הקפה ונהגי הכירכרות ( סטייל נהריה של פעם... ) מחכים לתיירים.
לקראת תשע אנחנו יוצאים משם לכיוון סלוניקי בתחושה מבאסת של של חוסר מיצוי מהחלק הזה בטיול שלנו אבל גם של השלמה מסוימת. אי אפשר להספיק הכל ויש המון דברים- כמו גשם באמצע הקיץ- שלגמרי לא בשליטתנו. אחרי נסיעה רצופה ונוחה דרך עשרות מנהרות ארוכות שחוצות את רכסי האפירוס והפינדוס, לקראת חצות, אנחנו מגיעים למרכז העיר התחתית של סלוניקי. מסביבנו רעש של מוזיקה אופנועים ובליינים, חם ולח. אני מרגישה שנפלנו מגן עדן. ומקווה שלא נתבאס מכל הזמן שיש לנו לבלות כאן עד הטיסה בראשון בבוקר.
בחמישי בבוקר לפני שיצאנו לדרך, הזמנו שלושה לילות במלון אסטוריה, לפי המלצות שמצאנו. זה מלון סביר ולא יקר ( 840 שח לשלושה לילות בסוף שבוע ) אבל עם רמת שירותיות נמוכה מאוד וצוות מעצבן ובמיקום שהיה עבורנו רועש וסואן מדי. הסיבה היחידה שכדאי לשומרי שבת וכשרות להזמין שם חדר לסופש היא שבית חב"ד סלוניקי שוכן במלון הזה, מאחורי חדר האוכל. יש שם תפילות במנין ואפשרות להרשם מראש לארוחות שבת כשרות ( במחיר מופקע של 30 יורו לאדם לארוחה ). למי שיכול להסתדר עם אוכל קר ותפילות ללא מנין עדיף לחפש אפשרות לינה אחרת בעיר.
יום שישי- סלוניקי
בשישי בבוקר אנחנו מסתובבים בעיר בסיור מודרך בעקבות רוחות הרפאים של יהודי סלוניקי. פעם הם היו חמישים אחוז מאוכלוסיית העיר והחזיקו בה חנויות ועסקים והיו סבלים בנמל שהיה סגור בשבתות. היום, מונה הקהילה כמה מאות אנשים. לעבר היהודי המפואר אין הרבה זכר בעיר הזו היום, מלבד אנדרטה אחת, לא גדולה מדי, מול הנמל הישן, שבה הם רוכזו לקראת השילוחים לאושוויץ וכמה שברי מצבות בעברית מבית הקברות היהודי שמשובצות במבנים ובמדרכות ברחבי העיר. במהלך הסיור אנחנו מבינים שכל החיים היהודים בסלוניקי עד לשואה התנהלו בלאדינו ולא ביוונית. היהודים הספרדים המשיכו את תרבותם הספרדית על אדמת יוון. הקניות, האוכל, השוק, הקצב, הכול התנהל בלאדינו, לא היו ליהודים חברים לא יהודים, אלא רק יהודים דוברי לאדינו. לא היה מי שיחביא אותם או יעזור להם לשרוד אם היו מצליחים לברוח מהעיר. המדריך שלנו, מיכאל, הוא בחור יהודי ממוסקבה שבא ללמוד כאן יוונית באוניברסיטה לפני 15 שנה ובמהלך השהות שלו מתוך היכרות עם הקהילה היהודית בסלוניקי התקרב בעצמו ליהדות ולישראלים ולמד עברית. הוא איש מעניין וידען אבל הסיור עצמו היה מבולגן, אקלקטי ולא מקצועי. אפשר היה למשל לסיים אותו במוזיאון היהודי ולא לשלוח אותנו לחפש אותו בעצמנו ולהגיע לשם 20 דקות לפני שסגרו... ( ביום שישי סוגרים אותו מוקדם יותר, בשעה 13, למרות ששבת תיכנס רק בתשע וחצי ). בגדול אבל נראה לי שאפשר לוותר על הסיור על המוזיאון ועל כל השהות בעיר הזו. לא הייתה לנו ברירה הפעם בגלל שבת ובדיקות הקורונה שהיינו מחויבים בהם לפני הטיסה והמתנות שהבטחנו לקנות לילדים והטיסה המוקדמת שלנו ביום ראשון. בדיעבד, אם הייתה אפשרות אחרת, אני הייתי מגיעה ישר לשדה התעופה ונמצאת כמה שאפשר באיזורים הכפריים ההרריים או בחופים של חצי האי פיליון. נתנאל לעומתי דווקא נהנה מאוד מהשהות בעיר הגדולה והמפגשים ושיחות עם האנשים. במהלך הסיור מיכאל המדריך בודק עם הרב של הקהילה האם נוכל להתארח אצלו לארוחת שבת. נתנאל, מנסה במקביל לארגן אירוח כזה מכיוון אחר ומצליח כמובן... אנחנו קובעים עם הרב שנפגוש אותו עם הילדים שלו ושאר האורחים שלהם ביציאה מבית הכנסת בשעה תשע וחצי, אחרי ערבית. לבית הכנסת עצמו לא נתנו לנו בשום אופן להיכנס. וממש לא עניין את השומרים שם שאנחנו מחוסנים. אף אחד מלבד בני הקהילה הקבועים לא נכנס עכשיו לתפילות בגלל הקורונה. קצת אחרי תשע וחצי אנחנו פוגשים כמתוכנן בספסל שמול בית הכנסת את הרב אהרון ישראל. הוא רב ישראלי שהגיע לכאן עם אשתו תהילה לפני 12 שנים ומשמש מאז סמכות רוחנית עליונה בעיר הזו וגם מנהיג פוליטי שנלחם באנטישמיות ובהתקפו נגד מדינת ישראל שמתעוררות כאן לא מעט. מלבד הרב צועדים איתנו בדרך מבית הכנסת לבית שלהם, הסמוך למגדל הלבן – סמל העיר סלוניקי, גם שניים מששת ילדיו החמודים ועוד אורחים מהקהילה שהתקרבו ליהדות. למרות השעה המאוחרת שבה מתחילה הארוחה ( עשר בלילה !! ) תהילה ואהרון הם מכניסי אורחים ברמה הכי גבוהה שיש. כשאנחו יוצאים משם ב12 וחצי הרב אומר לנו שזה ממש לא מאוחר מבחינתו ויש שבתות קיץ שאנשים יושבים איתם שם גם עד שלוש בבוקר... אנחנו מדברים על קורונה ועל הפוליטיקה ביוון ובישראל ועל ביבי כמובן ועל החיסונים ועל אנטישמיות ישנה וחדשה ועל שורשים יהודים שמתגלים פתאום ועל החלום של כמה מהאורחים לגור בירושלים, כמונו. חלום שעבורנו הוא הכי שיגרה שיש ואולי באמת אנחנו צריכים להעריך אותו יותר.
בשבת עצמה, לקראת חמש אחר הצהרים, כשמתקרר קצת אנחנו יוצאים לסייר על פי המסלול שלמדנו וללא המפה שאנחנו לא יכולים לטלטל. כשאנחנו חוזרים מסיור מקיף ויסודי בעיר , בעשר בלילה, ישר להבדלה אנחנו מרגישים קצת כמו אחרי סיור בלוד או ברמלה, רק עם הרחבת הלב שיוצר נוף לים. נראה שסלוניקי היא עיר עם אוצרות ארכיאולוגיים והיסטוריים נדירים שלא זוכים לטיפוח ולהנגשה. חלק מהשרידים המרשימים מהתקופה הרומית והעותומנית יושבים גם בנקודות נוף מרהיבות עם תצפית לים ובכל זאת לא מספיק מסודרים ונקיים. לתושבי סלוניקי אבל, לא נראה שזה מפריע. כל המסעדות ובתי הקפה והמועדונים והברים מלאים אנשים שאוכלים, שותים, רוקדים ונראים שמחים מאוד מהחזרה לחיים, בעיקר בערב הזה שמישהו בדרך מסביר לנו שהוא תחילתו של סופשבוע ארוך, עד יום שני, בגלל חג לאומי שהם חוגגים.
ביום ראשון בבוקר, בדרך לשדה התעופה, אנחנו עוברים שוב בנקודת התצפית הגבוהה של העיר לכמה תמונות למזכרת ומגיעים באיחור אופייני לטיסה חזרה. במטוס, אנחנו משווים עם זוג חמוד שיושב לפנינו מקומות שבהם הם היו עם המקומות שבהם אנחנו ביקרנו ומגיעים למסקנה שכל טיול בצפון יוון יכול להיות שונה לחלוטין ושאנחנו חייבים לחזור שוב בקרוב להשלמות !
