למען האמת, היו אלו 83 יום, אבל השם מתכתב טוב יותר עם "7 שנים בטיבט". זה הסיפור שלי על הטיול שלי להודו, בו לא הייתי בכלל בהודו, אלא ב"טיבט המערבית". זה סיפור על "חוק הטבע האמיתי והיחידי – הכל משתנה". וזה סיפור קצת ארוך, אז תהיו מוכנים מראש.
והסיפור, אישי ככל שיהיה, הינו חוליה אחת בשרשרת סיפורים אישיים, המרכיבים את אישיות המחוז שבצפון הודו. לעמק לַאדָאק (Ladakh) הכלוא בין פסגות הרי ההימלאיה שבין 3,500 ועד למעל לכ-7,000 מטר מעל גובה פני הים, הגעתי לאחר פציעה קשה ברגל בראשית המסע, ו"נתקעתי". ושם, דווקא הקור העז פעל ככור היתוך, יחד עם החוסר בחמצן, מחלת הגבהים והכבישים החסומים מזה חצי שנה שהפכו את הסיפור האישי שלי לרצף סיפורים צבעוניים ומנוגדים, כיאה להודו:
סיפור אודות משפחה בודהיסטית שלא חסר לה דבר, אל מול חיים תחת חודשים של מצור החורף בהימלאיה והצפייה הממושכת להגעת אספקה טרייה מעבר להרים. סיפור אודות בחירות לראשות ממשלת הודו במחוז הרואה בעצמו טיבטי, אולם כלוא בין סין, פקיסטן וקשמיר, אל מול סיפור חג יום הולדתו של הבודהה וביקור הוד קדושתו הדלהי לאמה. הסיפורים, מלווים לרוב בתה חמאה-מקומי, הפכו לרצף בלתי נגמר. ובהדרגה, ממש כמו שהמדבר ההררי הקפוא, האפור והשומם הפך לגן עדן חקלאי ירוק, מוקף שמיים כחולים וקרחונים לבנים, כך גם הפכה העיירה המנומנמת באחת למרכז תרמילאים ועסקים מכל העולם.
כמוהם, זהו גם סיפור אודות גוף שמשתנה ומחלים, ועובר מקביים, למקל הליכה, לאופני הרים ועד למקלות צעידה בטרקים. אולם דווקא הרגל הפצועה היא שהובילה לכתבה זו ממש, שכן סיפור זה אינו תקדים. כל אלו מתגמדים אל מול הסיפור אודות ביקור מרגל ועיתונאי רוסי בסוף המאה ה-19, אשר "נתקע" גם הוא במחוז לאחר פציעה חמורה ברגל, וגילה (יש שיאמרו זייף) במקדש הבודהיסטי הגדול באזור הוכחות לביקורו של ישו בחבל לאדאק ובקשמיר... כמוהו, שלא מצא אף לא אדם רוסי אחד לחלוק איתו את אשר גילה, חזר לרוסיה ופרסם את ספרו אודות "ישו בקשמיר", כך גם אני זה עתה חזרתי, לספר את הסיפור של לאדאק.
ובין לבין, גם היה מונדיאל.
רואים רחוק רואים וורוד
ללאדאק הגעתי מספר חודשים לפני שהתכוונתי, שכן תכננתי להגיע לאזור בקיץ ובשיא העונה. עד כה טיילתי לרוב במקומות מערביים, דוגמת אוסטרליה, ניו זילנד ומקומות רבים באירופה, לכן שמרתי את לאדאק כ"מנוחה" לעצמי מהודו, לקראת סוף הטיול בהודו. אבל, כמו כל תוכנית קבועה מראש, לאחר כשלושה ימים בלבד בהודו קרעתי את רצועת הערקום הקדמית בקרסול רגל ימין, והכול השתנה.
וכך, הגעתי ברכבת לווראנסי (Varanasi), העיר הקדושה ביותר בהודו, המפורסמת בעיקר בשל שריפת הגופות המקודשת הנערכת על גדות נהר הגאנגס, ומיד הלכתי לבית חולים בעיר אליה כולם מגיעים כדי למות. הקרסול נבדק, צולם, הושם בקיבוע מתכתי מיושן סגנון פוארסט גאמפ, ואני יצאתי מבית החולים נתמך על שני קביים. בין כוסות הצ'אי המתוק, לאסי היוגורט עמוס הפירות ושלל הטעמים שנועדו להסיח את דעתי מהכאב ברגל, הזמן עבר, ופינה מקום לעוד זמן. המחשבות נסובו סביב 'האם כדי לחזור עכשיו הביתה, לעבור ניתוח ולהחלים, או להמשיך לטייל? ואם כן, אז איך? אולי הודו לא בשבילי? אולי הפציעה נועדה לסמן לי שהזמן שלי לטיולים ארוכים כבר חלף עם הגיל?'... רחובות ווראנסי הם לא המקום האידיאלי להרהורים – שלל הקבצנים שלא מרפים מהתייר המזדמן, מתערבבים בין שאר דרי הרחוב, התיירים המקומיים, הזרים, הפרות, החמורים, הכלבים, הסוסים, הקופים... ו"קוף המחשבה" שלי? השתולל במוחי מכאן לשם, ובחזרה.
רק מפלט אחד להותיר תקווה להמשך טיול זה: להפוך את הכל – להגיע לסוף הטיול עכשיו, ולאט לאט להתקדם להתחלתו. בחירת היעד הבא התבססה ראשית כל על מחיר התחבורה, אולם המחיר הנמוך כל כך רימז על הבאות בהיות היעד מחוץ לעונת התיירות. וכך יצא, שלאחר כשבועיים בהודו, עליתי על טיסה ישירות לגובה של כ-3,500 מטר, לסוף החורף בעיר לֶה (Leh) שבמרכז חבל לאדאק, בראש ההימלאיה, לטיול מחוץ לעונה בכל הפרמטרים.
לֶה, השוכנת בלב עמק לאדאק, כחלק מהמדינה המנהלתית 'גָ'אמוּ וקשמיר' (Jammu & Kashmir) בהודו, נחשבת למעוז בודהיסטי המבודד משאר העולם כחצי השנה לפחות, בהתאם לכמות השלג והקרח בכבישים, והתחום בין סין, פקיסטן וההימלאיה ההודית. שני כבישים בלבד מגיעים אל העמק – האחד נפתח מוקדם יותר, ומוביל ממערב למזרח מכיוון עמק קשמיר, ומביא איתו תרבות מוסלמית. השני, הראשי וזה הנפתח מאוחר יותר, עולה מדרום ממדינת הִימָצַ'אל פַּארְדֵש (Himachal Pardesh) ההינדית, חוצה את הרי הימלאיה עצמם ונחשב לאחד הכבישים המסוכנים בעולם. דרך מושלגת זו נשקפה מחלון המטוס בדרך צפונה מווראנסי, ונראתה כדרך בלתי עבירה – עכשיו, בקיץ, או אי פעם. וכך, מחום של מעל לכ-30 מעלות ולחות בלתי נסבלת של מישורי הגנגס, נחת המטוס בשדה התעופה הצבאי למראה דרומית לעיר, במדבר צחיח ואפרורי מוקף הרים מחודדים וכהים, מכוסים בשלג בוהק. על אף הצפייה, מכת הקור ביציאה מן המטוס הייתה מהממת, כשאת פנינו מקבלים פתיתי שלג קפואים הנישאים על גבי רוחות מאובקות ומחניקות, בעולם נטול כל צמחייה נראית אשר תחזיק את האדמה במקומה.
"רומנטיקה ורכילות אסורים" - מבט ראשון עגום על העיר [C) Ori Gonen)]
עלייה הדרגתית לגבהים שכאלו עשויה להיות מלווה בתסמינים של מחלת גבהים: קשיי נשימה, כאבי ראש, ראייה מטושטשת, חוסר תיאבון, חוסר יכולת להירדם לצד עייפות, חולשה ובחילות. אולם ההגעה המהירה בטיסה לא מאפשרת לגוף זמן הסתגלות, כדוריות הדם האדומות אינן גדלות מהר דיו בכדי לספוח חמצן יותר מאשר בדרך כלל, והתסמינים מכים באחת, ובעוצמה. ואכן, לאחר נסיעה קצרה משדה התעופה, ההליכה מהמונית אל בית ההארחה היחיד שהיה פתוח בעיר גבתה מחיר כבד, ממנו נדרשו מספר שעות התאוששות. הרגל הכואבת, היעדר החימום (שכן מבחינת המקומיים כל עוד הטמפרטורה היא מעל מינוס 10 מעלות אין צורך בחימום), והתרופה המקומית למחלת הגבהים – שתייה מרובה, של מים חמים, תה-חמאה או מרקים כבדים – כל אלו הפכו את הימים הראשונים בלֶה לזיכרון מטושטש. גם מבחינה ויזואלית היה הכול מעורפל, שכן האור החזק הכאיב ושרף בעיניים, וכל מבט למרחק – שקוף וצלול ככל שיהיה – הניב מראות של הרים וורודים כהים, שמים וורודים בהירים, וגגות בתים בגווני וורוד משתנים...
היה ברור כי עלי לטפל במחלת הגבהים, ובמהרה. הראייה הוורודה כך נאמר לי, הינה תוצאה של בצקות נוזלים במוח הלוחצות על עצבי הראייה. גָאצוֹ, בחור לאדאקי מקומי ובעליו של משרד הטיולים הפעיל היחידי בעיר השקועה עוד בתרדמת החורף, ומי שיהיה חבר טוב בחודשים הקרובים, עזר לי להגיע אל "בית החולים הציבורי המתקדם ביותר בהודו" בקצה העיר. הרושם הראשוני של המוסד הרפואי לא שידר "סטריליות" לה מצפה אדם מערבי: לא דלת הכניסה עשוית צמר יאק עבה ומאובק התלוי מהתקרה, ואף לא הרופאה אשר ניקתה בידה את מסיכת החמצן שהרימה מהרצפה טרם שמה אותה על פני, לא תרמו לתחושה זו. גם פתיחת צינור החמצן עם צינור מתכת המכה במיכל לא השרו אווירת בית חולים מרגיעה, אבל נראה היה שהחמצן המרוכז הוריד כל דאגה מליבי, וכשריכוז החמצן בדמי עלה מ-85 האחוזים המסוכנים שנמדדו קודם לכן לכ-99%, הוחלט לשחרר אותי להמשך התאקלמות רווית מרקים, תה-חמאה ומנוחה. ואכן, כבר ביציאה מבית החולים הכל השתנה, וראיתי את העמק לראשונה באמת – מראה הרים שחורים ומושלגים המקיפים מדבריות מוזרות, צלול ושקוף, אבל לא עוד וורוד.
בהדרגה החל הגוף התאקלם לאוויר הדליל, לקור העז והיבש, ואפילו פעילות בזמן מאמץ הפכה לאפשרית – וכל יציאה לרחוב התלול הייתה מאמץ, וזאת בשל השימוש ברגל אחת ובשני קביים. והעיר החלה מתגלה לאט, כבירת המחוז, וכעיר בירת "טיבט המערבית" במאות הקודמות, עדיין ניצבת מלאת הוד פשוט למראה למרגלות ההר הזקור החולש על העיר כולה. עליו, ניצב ארמון לֶה בין תשע הקומות, נצר לממלכת לאדאק בת המאה העתיקה, כהעתק של ארמון המלוכה "פּוֹטָאלַה" (Potala) בעיר הבירה לשעבר לַהסָה (Lhasa) שבטיבט, הכבושה כיום בידי סין. מעט מעליו על ראש ההר ניצב מבצר טְסֶמוֹ (Tsemo) ממנו נשקף נוף פנוראמי מרהיב של כ-360 מעלות, ובו עמק נרחב מוקף הרים מושלגים, כפרים אפורים בהם – ממש כמו בלֶה עצמה – חצובות תעלות להובלת מים מן ההרים. רבות תהיתי מדוע אין מים זורמים בתעלות בשטף רב יותר, אולם מסתבר כי הקור העז עוד אוצר את אלו בקרחונים שבראש בהרים.
ארמון Tsemo מעל לעיר [C) Marianne Fournier)]
"כמו 'משחקי הכס', רק הפוך"
כמו תעלות המים היבשות, כך גם הרחובות רצופים חנויות ובתי עסקים רבים אשר רוב תריסיהן סגורים, ועליהם מצוירים סמלי הבודהיזם הטיבטי, זה או אחר מבין השמונה. לרוב נראה סמל שתי וערב של משבצות השזורות זו בזו, הקרוי "שְרִיבָטְסַה" ׁׁׁ(Shrivatsa), והמייצג את אריג הדרך הרוחנית הבודהיסטית, הזמן והתנועה. לאדם הפשוט, הוא משמש כסמל לקשר בלתי נגמר, בין אם חברות, אהבה או שותפות. הרוכלים הבודדים אשר פעלו בעיר הסבירו כי עסקים רבים מצויים בידי תושבי קשמיר, חלקם אף בידי הודים מן היבשת, ואלו לא מגיעים לכאן לפני עונת התיירות, בטח ובטח שלא כל עוד הכבישים סגורים. מעט העסקים אשר כן קיבלו מבקרים היו בבעלות בני המקום, אשר שמחו על נוכחות תיירים בתקופה זו מחד גיסא, אולם לרוב הביעו בלבול באומרם "ישראל? אתה בטוח? אין ישראלים בעונה הזאת... הם באים בקיץ, בחבורות גדולות, עם אופנועים. לא ככה עם קביים ומעילים...".
לשמחת רגלי המנוטרלת, העיר כולה הסתכמה ברחוב אחד ובאזאר ראשי, התוחמים בחובם את המקדש ההינדי, אל מול למסגד הסוני, וביניהם מעט חנויות מזון אומנות מקומית. בכיפה משלו שתי המסעדות הפתוחות בעיר: גֶשֹמוֹ (Gesmo) המנוהלת בידי חברים נאפליים שהגיעו לעיר עם תום העונה בקטמנדו, כמעין פונדק "צ'ירס" מקומי בו כולם יודעים את שמך, ובו כל ערב מתכנסים התיירים הבודדים אשר היו בעיר והמקומיים המחפשים מפלט מהקור במוזיקה, תה-חמאה או משקה הג'ינג'ר-לימון-דבש, לצד מאכלים נפאלים חריפים ופיצת גבינת יאק.
האחרת הייתה מסעדת נוֹרְלָאק (Norlakh) הקטנה מעל לעץ ערבה עטוף דגלי תפילה שבין המקדש למסגד, ובה שתי נשים מבוגרות אדומות לחיים עטופות צמר יאק בחדר קטן, ובו תמונת הוד קדושתו הדלהי לאמה. מסעדה זו הרגישה כמו ללכת לאכול אצל סבתא: אישה מבוגרת ששואלת בכל פעם "מה תרצה לאכול?", וניגשת להכין קנקן תה אדום, כופתאות 'מוֹמוֹ' מאודות ממולאות בתרד, גבינה או תפוחי אדמה, לצד הנודלס החריף, מרק האטריות 'תֶ'נְטוּק' הסמיך מתבלינים וירקות שורש, מרק תפוחי האדמה והשום 'פִּינְג-אָלוּ', החום והמוצף אטריות אורז דקיקות, ועד לקינוח היוגורט והדבש. אמנם לכל מנה נדרש פרק זמן ארוך עד שתגיע, אולם כל אחת ואחת מהן בלי יוצאת מן הדופן, היו טעימות, מנחמות ומשמחות. נכון לאותה העת, רק כעשירית מן התפריט היה מעשי, שכן בדיוק כמוני, גם המסעדה חיכתה לקבלת אספקה טרייה של רוב המוצרים החסרים מקשמיר.
וכמו לאוכל הטיבטי, אפילו למים עצמם, ולאוויר – היה טעם עז. ואם כבר עז – אז כאלו כמעט ולא היו. וגם לא הרבה פרות. חמורים? פה ושם שוטטו ברחובות. מעל לכל ובכל מקום היו יאקים: שוורי הרים מגודלים, עטורי קרניים מאיימות, רכובי פרסות עבות, עטופי צמר גס המסתלסל מגבם ועד למרגלותיהם. בנסיעות בעמק למדתי כי "אם זה נראה צמרי מדי להיות פרה, וגדול מדי להיות עז – זה יאק... וזה מה שאנחנו חולבים, אוכלים ולובשים".
גִ'יגְמֶט, בעליו ומנהלו של בית ההארחה בו שהיתי הסביר כי "זה כמו 'משחקי הכס', רק הפוך; אתה מכיר שם את המוטו 'החורף מגיע'? אז כאן אנחנו אומרים 'הקיץ מגיע', ומחכים...". הוא ובני משפחתו חיים במעין משק אוטרקי המקיים את עצמו לאורך כל ימות השנה. בית ההארחה ניצב מעל ומסביב לבית מגורי המשפחה המורחבת והצוות – סבא וסבתא, זוג הורים, שתי ילדות קטנות, דודה ושני עובדים (האחד הודי והשני נפאלי) – אל מול לשטח חקלאי ובו חלקות אדמה המופרדות בתעלות מים. בקיץ, כך אומר גִ'יגְמֶט, "אמא שלי מגדלת כאן את כל הירקות, התבלינים והשורשים שאנחנו אוכלים במשך כל השנה". הסבתא עבדה אמנם בגינה מזריחת השמש בקור העז, מכינה את הקרקע לקראת שתילות האביב, אולם המשפחה העמידה יחסית יכלה להרשות לעצמה לקנות ירקות שורש ומעט פירות, ולאחסן אותם לשימור במשך החורף. השימור נעשה, כך למדתי, בבורות קפואים באדמה. שיא החורף כבר חלף, משאבי המשפחה החלו להתדלדל, ומעט האספקה שהגיע לעיר מהכפרים הסמוכים הכילו בעיקר עלים ירוקים, אגוזים ותפוחי אדמה, והספיקה לכלכל אותם ואת מעט אורחיהם כאחד.
המשפחה, זו שבדיעבד "תאמץ" אותי למשך שלושת החודשים הקרובים, נראתה כנהנית ממעין חיים ברורים בפשטותם, כשהם מוקירים תודה וכנושמים לרווחה בסופו של החורף הקשה. אני עוד סבלתי מהקור ומהיובש, אולם ילדות המשפחה כבר החלו לשחק בחוץ עם הצוות והסבא בשעות הבוקר המוקדמות, עטופות צמר יאק עבה. עצי הערער התמירים המקיפים את חצר המשפחה מכל עבר, ניצבים בכל העיר עירומים מעלים, אפורים ונמתחים לשמיים כמזכרות עגומות מן הקיץ הרחוק. ענפיהם הדקים והריקים השרו אווירה מלנכולית משהו, אולם התושבים הביטו בהם כל בוקר בתקווה, מחכים לראות את השינוי הטבעי והבלתי נמנע, לראות את העלים הירוקים הראשונים שיבשרו את בוא הקיץ, ואת פתיחת הכבישים.
אבל עלים עוד לא היו, והצבע היחיד אשר שבר את האפרוריות הקודרת אשר משלה בכל היו שרשראות דגלי התפילה הבודהיסטים על שלל צבעיהם, הנמתחות בין פסגות ההרים המקיפים את לֶה. בכל רחבי לאדאק, ובכל איזור תחת ההשפעה הבודהיסטית בהודו דוגמת ארץ הסיקים, או במדינות שכנות כמו נפאל, מהווים אלו את החותם הוויזואלי החזק ביותר, זה שנטבע ונשאר עם המבקרים באזורים אלו הרבה לאחר עזיבתם. על פי המסורת, תנועות הדגלים ברוח העזה הם אלו המעלות את תפילות המאמינים לשמים, ומורידות אותן חזרה אל האדמה.
דגלי תפילה במעברי ההרים מסביב לעיר [C) Marianne Fournier)]
בעיר לֶה עצמה, כמו בכל מקדש מבודד בהרי לאדאק, צלילי הבד המתבדר ברוח לרוב נשזרות בקולות מזמורי התפילה האנושיים, לרוב לצלילי מנטרת "אוֹם מַאָנִי פַאדְמֶה הוּם" – "הלל לאבן הטובה אשר בלוטוס" – אחת מן המנטרות המפורסמות בהינדואיזם, המשויכת לחמלה, לאהבה ולהתגלמותן עלי אדמות בצורת הדלהי לאמה. על כן, מנטרה זו קדושה במיוחד למאמיניו, ונחקקת ברבים מהמקדשים הבודהיסטיים, בציורי קיר, על גבי גלגלי תפילה, דגלים ואף על "אבני מַאנִי" הניצבות במפגשי דרכים. גם בעיר עצמה, שרשראות הדגלים מעטרות גג כל מבנה, וביתר שאת את חצר המקדש הבודהיסטי ברחוב הראשי, מול המסגד. אמנם לי, כתושב עמק יזרעאל וכשכן לכפר מוסלמי, נשמעו צלילי המואזין כדבר שבשגרה, אולם תמונה זו נראית מעט מוזרה כששמים לב כי צלילים אלו מתערבבים בצלילי התפילות מן המקדש, על רקע דגלי תפילה צבעוניים והרים מושלגים מוקפים מדבר.
עיתונאי, מרגל, פצוע
הבודהיזם הטיבטי, מהווה היום דת רשמית חיה ופועמת בלאדאק. לא בכדי היא מכונה "טיבט הקטנה" מאז הכיבוש הסיני, אולם הלכה למעשה משמשת כנושאת הלפיד של אותה הדת, שהיא בעצם דרך חיים. תושבי לאדאק רואים בעצמם כתושבי "טיבט המערבית" וככאלו מקיימים את התרבות והדת הטיבטית-לאדאקית בכל פן של חייהם, החל מטקסים בכל שלבי החיים (לידה, בגרות, נישואין, מוות), וכלה בלימודי בודהיזם ברמות שונות במקדשים ובמנזרים, אשר רובם נמצאים מזרחית ודרומית ללֶה.
ארמון שֶאִי [C) Marianne Fournier)]
ארמון שֶׁאִי (Shey), הקרוב ביותר אל העיר ניצב כעדות בת כחמש מאות שנים לתפארת העבר של משפחת המלוכה הלאדאקית, כארמון וכמרכז לימוד נטוש, ובו פסל הבודהה המוזהב הגדול בלאדאק. תל הארמון מוקף גוֹמְפוֹת (Gompa) לבנות קטנות כאנדרטאות המסמלות מאורע קדוש זה או אחר, וסְטוּפּוֹת (Stupa) מחודדות כבתי תפילה בודהיסטים בנקודות גיאוגרפיות גבוהות ובולטות.
גומפות מעל לעמק לאדאק [C) Marianne Fournier)]
מעל כל אלו, גיאוגרפית, רוחנית ואקדמית, ניצב מנזר הֶמִיס (Hemis) המפואר, במעלה ההרים מעל לנהר האינדוס, המשמש כמרכז לימוד בודהיסטי כבר למעלה מאלף שנה. טרם בנייתו שימשה צלע ההר ומערותיה כמגורי נזירים וסגפנים בודהיסטים, אשר משקלם ההיסטורי ניבט משלל הפסלים, המקדשים הקטנים הפזורים על צלע ההר, כפר הנזירים הצנוע, ומעל לכל המקדש רב ההוד הפורץ כתבליט מתוך ההר עצמו, עטוף פתיתי שלג לבנים ודגלי תפילה צבעוניים. פרט לחשיבותו כאתר לימוד עתיק יומין ופעיל כאחד, המיס מפורסם במערב בעיקר בשל ייחוסו לתיאוריית קונספירציה פרי עטיו של עיתונאי רוסי, ויש שיאמרו מרגל, בן המאה ה-19 בשם נִיקוֹלָאִי נוֹטוֹבִּיץ'. ספק עיתונאי ספק מרגל זה, הגיע ללאדאק בשנות ה-80 של המאה התשע עשרה, ובשל פציעה חמורה ברגלו נתקע בחבל ארץ זה ושהה במנזר המיס. לדידו, הוא חשף מסמכים הנוגעים לסיפור חייו של ישו הנוצרי, המעמידים את המנזר הבודהיסטי כעמוד התווך של תיאוריית הקונספירציה החריפה ביותר אודות ישו. זו מוצאת את מקומה באותו פער בברית החדשה של ה'שנים האבודות' שבין התבשרותו על היותו בן האלוהים, ועד לתחילת פעילותו הדתית בארץ ישראל. התיאוריה גורסת כי ישו הגיע ללאדאק דרך קשמיר, שם הוא מוכר כיום כ"איסא" בהגייה המקומית, וכאן למד כביכול אודות עיקרי הדת הבודהיסטית. מהמיס, שב לקשמיר ולארץ ישראל כשבאמתחתו אותה המרדנות כנגד כוהני הדת ההינדים (ה"בראהמנים") שבסיפור דמותו ההיסטורית של הנסיך הנפאלי סִידְּהָארְתַה גַאוּטַמַה כשלוש מאות שנה לפניו, זה המוכר כיום כ"בודהה". תחת השפעה זו, החל להטיף בישראל כנגד כוהני היהדות הממוסדת בירושלים, מה שהוביל בסופו של דבר לסופו, בהתאם לדת על פיה רוצים לראות דמותו של ישו. בין אם תיאוריה זו הינה פרי מחקרו ובין אם פרי דמיונו של אותו עיתונאי רוסי, ועל אף ותגליותיו כבר הופרחו כתרמית, אוששו מחדש על ידי מחקרים שונים ובוטלו שוב – אם כך או אם כך, כפועל יוצא של אותו נרטיב משמשים היום המקדש בלאדאק ואתר קבר המיוחס לישו בסְרִינָגַר (Srinagar), עיר הבירה של קשמיר, כאתרי עלייה לרגל על סמך אותה היסטוריה חלופית.
שהייתי במנזר ושיחותיי עם נזירים מקומיים, צלבנים אנגלים או רוסים אשר נראו כי התבלבלו לגמרי והגיעו אך במקרה למקדש בודהיסטי, מעניינות ככל שיהיו, אמנם לא העלו הבנה מלאה של הסיפור, אולם העלו מחשבות מבדרות אודות אפשרות לסרט עתידי של "ישו בקשמיר ולאדאק"... ובכל זאת, העובדות הן כי כיום האתר בקשמיר נחשב לקברו של ישוע הנצרתי שלאחר צליבתו, כי על אף היותו אתר עלייה לרגל אין נעשה בו שימוש לשם הכנסה תיירותית זולה, כניסה לאתר סגורה לציבור הרחב מפאת קדושה, ובעיקר כי אותו סיפור ממשיך להתקיים, גם אם בשולי במחקר ההיסטורי המקובל. השהות והלימוד במנזר זכורים לי בעיקר לאור העובדה כי דווקא אותה רצועה לא מחוברת ברגלי, היא זו שמחברת אותי אל אותו עיתונאי רוסי, והיא זו שהביאה אותי לכתוב כעת. נזיר מבוגר, שראה כי אני נתמך בקביים להליכה, וכי אני שואל שאלות רבות אודות אותו מבקר מלפני אלפיים שנה, בחר לספר לי את הסיפור מראשיתו. הוא פנה אלי ואמר "אתה רוצה לשמוע סיפור על מישהו כמוך, לפני יותר ממאה שנה בדיוק כאן? גם הוא היה עם קביים, וגם הוא היה נוצרי". אמרתי שאיני נוצרי כי אם יהודי, והוא ענה בצחוק "יהודים, נוצרים, מוסלמים... זה אותו דבר, לא?"
באותה תחושה מבלבלת של ערבוב דתי חזרתי ללֶה. זוג בעל חנות אמר לי כי עלי להישאר בעיר לרגל חגיגות יום ההולדת לבודהה (Buddha Purnima). הם הדגישו כי דווקא היותי ישראלי ויהודי, היא שמקשרת אותי אל העם הטיבטי, שכן ימי שנינו חולקים היסטוריה דומה של רדיפות. לדידם, רדיפות העם היהודי זהות לכיבוש הסיני ולפירוק טיבט, עד ישוב הוד קדושתו הדלהי לאמה לארצו, "ממש כמו המשיח שלכם" הם אמרו. ואכן יצא בחלקי להיווכח לאותו יום חג, במהלכו יצאו תושבי העיר בני כל הגילאים בתלבושות טיבטיות מסורתיות, עטופי גלימות וכובעים גבוהים, נושאים כדי פרחים, ספרי תפילה וקטורות מעשנות להקיף את העיר כולה משעת הזריחה. פרחי נזורה צעירים חובשי כובעי 'לאמות' עטורי רעמה זהובה ליוו את הצעדות בנגינת תופים ומצילות, חלילים ושאר כלי נשיפה. שיא החג היה הצעדה ממרום המבצר שמעל לעיר, אל הארמון ומשם לרחבת משחקי הפולו, לשם העלאת מופעים המנציחים פרקים מחייו של בודהה.
כל בתי הספר באזור השתתפו באותה המחזה, שעה שכל תושבי העיר כולם, כך נדמה, ישבו מסביב על מחצלות וכיסאות עץ והתכבדו במשמשים ואגוזים. אותי – משום מה, כנראה בשל העובדה כי עוד השתמשתי בקביים – הושיבו ביציע הכבוד, ממש על יד נציגת ממשלת קוריאה הדרומית. לא יכולתי שלא לחשוב כי אם אני רואה את הטקס העתיק הזה כיום, ממש כמו נציגת קוריאה שעל ידי, סביר להניח שגם אותו עיתונאי רוסי ראה את אותו הדבר בדיוק, ואולי גם ישו, ואף אלכסנדר הגדול לפניו...
למאיורו, "למה מודי?" והדלהי לאמה
אותה תערובת משונה של דת עתיקה, תרבויות זרות זו לזו ונוף הררי יוצא דופן עולה ביתר שאת במקדש לַמָאיוּרוּ (Lamayuru). הניצב על הכביש שבין לֶה לקשמיר, ובו ציורי קיר בני אלף שנה של "אלף הבודהות", על רקע נוף הררי לבן ומשונן המתואר לרוב כ"נוף ירח". מיקום המקדש על יד העיירה דְרַאס (Dras), עליה נלחמו צבאות הודו ופקיסטן בפעם האחרונה מבין רבות בשנת 1999 ב"מלחמת קָארְגִיל", הופך את האזור לרווי היסטוריה עתיקה לצד היסטוריה מודרנית. לשילוב דרמטי זה תורמת העובדה כי זה נחשב למקום הקר ביותר בהודו ובין הקרים ביותר בעולם, עם טמפרטורה ממוצעת בחורף של כמינוס 22 מעלות צלזיוס (ועד לכ -45C).
וקור, כמו טבע עוצר נשימה, לא חסר בלאדאק. אגם פָּאנְגוֹנְג (Pangong Tso), הפרוש בגובה של כ-4,350 מטר מעל לגובה פני הים, ונמתח לאורך כ-134 קילומטרים בין הודו לטיבט הסינית, הופכים אותו לאחת מן האטרקציות התיירותיות שיש ללאדאק להציע, במיוחד בשיא העונה. גובהו הרב ומיקומו בין הרים שחורים מכוסי שלג מצדיקים את שמו המתורגם מטיבטית ל"האגם הארוך, הצר והמכושף", ואכן הגישה הקשה אליו בחורף בדרכי אפר וקרח, האוויר הדל והקשה לנשימה, ותנאי מזג האוויר הקשים שלחופיו הפכו את הטיול אליו לאתגר בפני עצמו. ההסתגלות לאוויר הדל, כמו גם לכבישים-שאינם-כבישים, ועצתו של החבר מסוכנות הטיולים הקלו עלי לנסות ולראות את האגם במלוא תפארתו שמחוץ לעונת התיירות – בשיא החורף קופא האגם כולו לגוש קרח אחד עצום, אשר מתחיל אט אט להישבר ולהפשיר. ואכן, בהגיעי נוכחתי כי השם הטיבטי אכן עושה צדק עם מראה אותו אגם מכושף קפוא למחצה, שהיה שווה את הטרחה שלפני הצפת האגם במטיילים ובאטרקציות תיירותיות.
מן האגם נאלצנו לחזור עוד באותו היום, שכן נהג הג'יפ מיהר לחזור למטה המפלגה ולהתעדכן במערכת הבחירות לראשות הממשלה שכל אותה העת התנהלה בהודו. עוד בדלהי קיבלתי סיכה של מפלגת BJP ההודית (Bharatiya Janata Party) ועליה נישאים פניו של העומד בראשה, נַרֶנְדְרַה מוֹדי, על רקע לוגו פרח הלוטוס בצבעי ירוק וכתום. לצד דגלי התפילה התנופפו בעיר גם דגלי כל המפלגות, ועימן גם כרזות על לוחות המודעות וקולות הכרוזים הנישאים מרמקולים המנוידים בעיר. נראה כי ההודים אוהבים לדבר על פוליטיקה, לפחות כמו ישראלים, וכי אין ביכולתם להתעלם מהסיכה התלויה על התיק שעל גבי. כל צעדה ברחוב, בתחבורה ציבורית או בכל בית עסק לרוב גררה תגובות כגון "מודי! מודי!". עם השמועות כי ייתכן והדרך לקשמיר תפתח בקרוב, החלו לעבור את ההרים ראשוני הסוחרים האמיצים מקשמיר, באותה תקופה שהצבא ההודי הצליח לפנות שלגים ולפתוח את הדרך למספר שעות אחת לכמה ימים. התגובה לסיכה שעל תיקי הייתה שונה בפי אותם סוחרים בשואלם "למה? למה דווקא מודי?!". כאשר ג'אמו וקשמיר ניגשו לבחירות כמדינה האחרונה אשר תכריע את הבחירות בהודו כולה, היה יום הבחירות חגיגי כמעט כמו יום הולדתו של הבודהה, אולם בהרבה פחות מאותו יום שלא ציפיתי מעולם שיהיה חלק מחיי – היום בו ראיתי את הוד קדושתו הדלהי לאמה.
אחת למספר שנים, מגיע הוד קדושתו לחבל לאדאק ללמד, להעביר תפילות ולהראות את פניו בפני מאמיניו. אדם זה החל את כהונתו כ"מלך האל של טיבט" בראשית המאה הקודמת, אולם נמלט עם הכיבוש הסיני וקבע את מושבו בדהראמסלה שבהודו. כיום הוא משמש כיום כנושא הלפיד של הבודהיזם הטיבטי אליו נושאים עיניים ברחבי העולם כולו, כמעין שילוב של מנהיג רוחני, מלך מודח, אל חי והתגלמות החמלה שהיא בבסיס אמונתם.
טרם הגעתו אל העיר, הפכו השמועות אודות ביקורו למציאות של ממש, כשלוחות המודעות פרסמו ברבים את לוח הזמנים של מהלך ביקורו בין המנזרים, המקדשים והמרכזים הקהילתיים. ההתרגשות הרבה שניחנה בכל המקומיים הלכה והתעצמה. ואכן, ביום הגעתו העיר בעל בית ההארחה את כל אורחיו ואני ביניהם, בכדי להתלבש חגיגי. מעצם היות המשפחה חברה באיגוד הבודהיסטי של לאדאק, הוסענו לנקודת תצפית מיוחדת על שיירתו שאמורה הייתה להגיע אל העיר. הרחובות היו גדושים משפחות שלמות לבושות בגדים מסורתיים בגווני אדום, כתום וצהוב, כובעים גבוהים לראשם, צעיפים לבנים סביב צווארם. קטורות בערו מכל חלון, מכל גלגל תפילה, מכל יד פנויה. וכך, בין קהל רב לבוש ביגוד מסורתי על יד שתי בנותיו הקטנות של בעל בית ההארחה, לבושות בחליפות וורודות וכובעים לבנים, עמדתי אני – בחולצה הכתומה היחידה שהייתה לי – לצד הכביש המוביל משדה התעופה.
יום הגעתו של הדלהי לאמה לעיר [C) Ori Gonen)]
על גגות הבתים ניצבו חיילי צבא לשם אבטחה, מסוקים פטרלו באוויר הסגור לתעופה אזרחית ביום זה, שכן הדלהי לאמה, פרט להיותו מנהיג רוחני, מהווה דמות פוליטית רבת השפעה. אמנם אין העולם ברובו מכיר בטיבט כבארץ תחת כיבוש, או בטיבטים ובלאדאקים כעם חסר ארץ, אולם נראה כי זאת אך ורק בשל היות הצד שמנגד להם כאימפריה רבת השפעה, אשר מחמתה מומלץ להימנע – סין.
מספר ג'יפים צבאיים עלו בדרך, ואחריהם רכבים שחורים ובהם נזירים מבוגרים. המולת בני האדם החלה לגווע. אחריהם החלו לעלות משאיות עליהן צלמיו המפוסלים של הבודהה ונזירים נערים אוחזי פרחים, דגלים וקטורות. עם כל רכב חולף, הלך הקהל והשתתק. בעיני רוחי דמיינתי כי אדם בעל חשיבות ציבורית שכזו, אשר שווה הערך היחיד אליו בעולם הינו אולי האפיפיור, יתקבל בתשואות רמות. אולם ההיפך המדויק התרחש: רכב בודד התקרב, ומרחוק ניתן היה לראות את הקהל משני צידי הכביש מצמיד ידיים בתפילה, וקד עמוקות. עם גל הקידה עלתה גם הדממה בכביש, שעה שרכבו התקרב. בהגיעו אל מולנו קד הקהל כולנו, כשקולות בכי חרישיים נשמעים מן הנשים והגברים המבוגרים בקהל. מעולם בחיי לא חשתי הדרת כבוד שכזו המופגנת על ידי קהל כה רב וחדור אנרגיה. אותה דממה אשר ירדה על העולם כך לפתע, כשרק צלילי חריקת צמיגי הגומי על הכביש נשמעים, ליוותה את נסיעתו השלווה והאיטית של הדלהי לאמה שעה שחלף על פנינו ונופף בשקט מאמיניו. הופתעתי מתגובת הקהל, הן בטבעה והן בעוצמתה ולא יכולתי שלא לקוד יחד עימם. עם שלם, שדתו אינה רק מס שפתיים, כי אם דרך חיים מלאת הוד שקט, חמלה, ואהבה.
בחלוף הרכב ונוסעו, שבו החיים לסדרם – הקהל הרים את ראשו, חלק בחיוך, חלק בדמעות, ורובו עם קצת משניהם, כשאנשים חזרו לדבר, חלקם לשיר מזמורים. ואז הכול הגיע הגל הראשון של השינוי הבא בטיול שלי: הסנונית הראשונה הייתה ואן צבעוני שעלה עם השיירה, ונראה כלא שייך, כאילו הסתנן איכשהו לליווי הרשמי של הדלהי לאמה. בהתקרבו, לא היה ספק כי מדובר במסתננים צעירים עטורי ראסטות, אפופי עשן, ברכב פרחוני עמוס ציוד טיולים, שצחקקו לעצמם אל מול הקהל המשתהה. לראשונה מזה שבועות רבים, שמעתי שפה שלא שמעתי זה זמן מה, כשהרמקולים שעל גג הואן ניגנו במלא העוצמה "משיח משיח משיח".
"חוק הטבע האמיתי והיחידי"
ובאמת, הכול החל להשתנות. אני כבר עברתי מקביים למקל הליכה מסוגנן שעה שרגלי החלשה משבועות ארוכים של מנוחה החלימה מעט. במקביל החלו אנשים להגיע לעיר מקשמיר, רובם בעלי עסקים – בין אם שחצו את הדרך במספר ימים של נסיעה קשה בסיוע הצבא, ובין אם שהגיעו בטיסה טרם פתיחת הדרך לשם הכנת עסקיהם לקראת העונה. שמועות החלו נפוצות בעיר, בין התיירים ממש כבין המקומיים, כשלרוב אלו מעדכנים את אלו אודות איזה עסק נפתח, ואיפה. גאצו חברי מסוכנות הטיולים אמר יש לו פתרון לרגל שלי, עכשיו כשאנשים מגיעים לעיר – מרכז מָהַבּוֹדהִי למדיטציה ויוגה (Mahabodhi Center), השוכן ברחוב נטוש ברובו, זרוע שיפוצי בנייה קדחתניים של אכסניות ומסעדות, לקראת המטיילים הצפויים עם בוא העונה.
אז דידיתי לאיטי אל המרכז, על יד חנות האופנועים אשר גם היא כאילו צצה פתאום משום מקום. אותו אתר לימוד, תרגול ועשייה הפך בשבועות שלאחר מכן למרכז ההוויה שלי בעיר מכאן מאילך. השמחה בנוגע לכך שדברים סוף סוף נפתחים בעיר, הובילה אותי מייד לגשת ולהתנסות בכל דבר חדש אפשרי, חסר ניסיון לחלוטין כמות שהייתי: החל מסדנת הוויאפסנה בת שלושת הימים (המרכז אינו מעודד לצאת אל הסדנא בת עשר הימים בלי ניסיון מקדים כפי שנהוג ברוב הודו), דרך שיעורי היוגה הפרטיים טרם הגיעו משתתפים אחרים, שיעורי המתחילים (והפצועים, במקרה שלי), עד לשיעורים המתקדמים לקראת שיא העונה וכלה במפגשי המדיטציה המודרכת. שם רגלי החלימה במלואה, שם פגשתי אנשים מרתקים מכל העולם, ושם למדתי יותר מכל אשר למדתי בחיי בפרק זמן כה קצר. לשם נכנסתי שעון על מקל הליכה, מלא בספקות לצד ביטחון שווא בידע שברשותי, אולם יצאתי כששתי רגלי על הרצפה, נדהם לגלות כמה איני יודע, וכמה עוד נשאר לי ללמוד. לאדאק, כך מסתבר, היא המקום המושלם ללמוד מדיטציה ויוגה, אפילו לאדם לא רוחני ולא גמיש שכמותי. במיוחד טובה לכך עונת "מחוץ לעונה", אותה תקופה קסומה בה קשיי המחייה, היחסיים לשאר עונות השנה, מסננים בקפדנות את המבקרים ומותירים רק את אלו אשר באמת רוצים להגיע וללמוד.
מרכז מהבודהי ליוגה ומדיטציה [C) Ori Gonen)]
שינוי זה, הן הגופני והן המחשבתי אשר החל מעצם הנסיעה להודו, התעצם עם כל שלב בדרך. פתיחת תודעה זו הגיעה לשיאה באותם השבועות המבודדים האחרונים בלֶה שטרם פתיחת הכבישים, תחת השפעתו של מָיִיק – גרמני מבוגר המלמד יוגה ומדיטציה בצ'אנג מאי שבתאילנד, מפעיל תוכנית חונכות במחוז אוֹרִיסַה (Orrisa) העני שבדרום מזרח הודו, מלמד על תרבות בודהיסטית בגרמניה, ומיישם את כל אלו בלאדאק. מייק הגיע אל העיר בטיסה, יחד עם בת חסותו הצעירה תושבת דרום הודו – שָׁשִׁי, כחלק מתכנית הכשרת מדריכי יוגה ומדיטציה לשם פרנסתם. שניהם הפכו לחברים קרובים, ואותו אדם חייכני, אדיב, מאוזן ושקט, לא שרק לימד אותי את תורותיו, אלא גם אודות המחוז הקסום בו שהינו, אליו הוא מגיע ללמד כבר למעלה מעשרים שנה. בין השאר, הוא לימד מעט גרמנית, הרבה ספרות, והמון ניסיון חיים עשיר. בתום התקופה, למדתי כי גם אם האדם מטיף ליישוב דעת, אהבה וחמלה, כל זה ממתין בצד כשגרמני רואה מונידאל ומעודד את ארצו, גם בשעה שתלמידו מעודד רק את יריבותיה...
השכם בבוקר אחד, נשמעה לפתע צהלת ילדות קטנות מחצר המשפחה. כשירדתי למטה בירך אותי עָנַן, עובד המשק הנפאלי, והצביע על שדרת העצים שלאורך חומת המשק. תחילה לא הבנתי, אולם לפתע שמתי לב כי בקצה אצבעו ועל כל העצים ישנם מספר עלים ירוקים... וכמו במטה קסם, כמו מבוים בידי יד נעלה כלשהי, באותו הרגע נשמעה המולה מרחובות העיר. בצאתי לרחוב נוכחתי כי המוני נשים וגברים נושאים סלים ריקים צובאים את הרחובות, שרים ומזמרים, נראים כממתינים לדבר מה. השמועה הייתה כי נראה והכביש לקשמיר עומד להיפתח כדרך קבע, על כן התקהלו תושבי העיר ליד המקום בו אמורות משאיות הסחורה לעצור ולהעמיד דוכני מכירה. שמתי לב כי כבר שכחתי את מצור החורף והמחסור עימו חיינו, אולם לא יכולתי שלא להצטרף להתרגשות התוססת שלקראת השינוי הקרב ובא.
ואכן, בצהרי אותו היום החלו לטפס אל העיר המשאיות הראשונות, עמוסות כל טוב. עימן, החלו להגיע סוחרים קשמירים עבי זקן, ועימם תיירים הודים הבאים לנפוש את חופשת הקיץ של בתי הספר, ולראות שלג לראשונה בחייהם (רק בלאדאק חופשת בתי הספר הינה בשיא החורף, אז הגישה אל בתי הספר כמעט ובלתי אפשרית). אחריהם, תחילה בטפטוף איטי ולאחר מכן בזרם אדיר, החלו להגיע המוני תיירים אל העיר. מוזר היה לפתע לשמוע גרמנית או צרפתית בדוכנים החדשים שצצו מדי בוקר בכל רחוב, אנגלית במבטא אוסטרלי כבד או במבטא בריטי מעודן בבארים רוויי הרום שנפתחו לפתע, כשעיירה מנומנמת הפכה בשבוע יחיד למרכז הנראה ומכפיל את כמות תושביו מדי יום, רובם ככולם מתרכזים ברחוב האכסניות צָ'אנְגְספָּה (Changspa) אשר עד כה עמד שומם. בני המשפחה המארחת, כמו כל שאר המקרים בעיר הלכו נרגשים אל השוק לקנות פירות טריים לראשונה מזה למעלה מחצי שנה. לפתע נצבעו רחובות העיר בצבעיהם העזים: עשרות סוגים שונים של מנגו, בננות, תפוחים קשמיריים מתוקים, קוקסים, לימונים, ושלל ירקות בערימות ענק, אשר נעלמו כלאחר יד תחת שעטת הלקוחות. עם המזון החלו להגיע גם מוצרי עץ וצמר מקשמיר, יחד עם מזכרות למטיילים מכל הודו כולה. מסעדות חדשות נפתחו, ואלו הוותיקות יותר אשר פעלו גם בחורף הכפילו פי כמה וכמה את תפריטיהן לנוכח עושר המוצרים.
הסחורה הטרייה המגיעה לעיר לאחר החורף [C) Ori Gonen)]
שיעורי היוגה והמדיטציה היומיים, עליהם שילמתי ב"תרומה" לקהילה על פי שיקול דעתי, אלו שתחילה היו "פרטיים" מחמת היעדר משתתפים אחרים, הפכו בכל יום ליותר ויותר קבוצתיים עם זרם המבקרים הזרים. אני, כמובן, החשבתי את עצמי למקומי ומעט הוטרדתי מהזרימה המתמדת של תיירים. אולם ממש כמו הרגל שהחלימה, כמו האוכל בעיר שלפתע קפץ מדרגה, כמו העצים עצמם שנראה ושבו לתחייה לאחר תרדמת ארוכה – כך העמק כולו השתנה באחת, כאילו ופתיחת הכביש לקשמיר פתחה מסדרון אוויר חם ומחיה הנכנס לראשונה אל העמק. הרחבת הדעת וחוויות אותה התקופה במרכז היוגה והמדיטציה מספיקים כדי למלא כתבה שלמה בפני עצמה, ואפילו ספר, אולם ניתן לסכמם במנטרה עליה חזר מייק שוב ושוב, הן בשיחות חולין, והן בהדרכת המדיטציה: "הכל משתנה".
"תתרכזו רק בנשימה, כל תודעתכם בנחיריים. יישבו את דעתכם. תתרכזו. שימו לב, כי הנשימה לאט משתנה. לפעמים היא שטוחה, ולפעמים עמוקה. פתאום היא חמה, ואז קרה. יבשה או לחה... הכל סביבנו, ובמיוחד אנחנו עצמנו כפופים לאותו חוק ממש כמו הנשימה. ויש רק חוק אחד אמיתי לטבע – הכל משתנה".
הכל משתנה [C) Ori Gonen)]
סוף סוף – סוף ה"מחוץ לעונה"
עם תום מצור החורף על העיר ועל העמק כולו, נפתחה גם הגישה לרוב האטרקציות שיש לאזור להציע למטיילים, כל אותם מוקדי משיכה אשר המידע לגביהם נגיש ושגור בכל מדריכי הטיולים. אני, כבר נייד כמעט לחלוטין עם רגל המתחזקת מיום ליום בשיעורי היוגה כתחליף לפיזיותרפיה, וכ"מקומי" שהוכתר כך בפי עצמו, לקחתי כל הזדמנות בשתי ידיים:
רכיבת אופנים במורד ההרים דרך קרח ובוץ, כל הדרך חזרה אל העיר מרום מעבר ההרים הסלול הגבוה בעולם בשם קַארְדוּנְג-לָה (Khardung Lah), בגובה של כ-5,600 מטר. מעבר ההרים עצמו, עמוס שלטים בסגנון "שהייה של למעלה מ-5 דקות עלולה להיות קטלנית" או "תה חם מצבא הודו לבעלי מחלת גבהים" היה כה מרשים, והדהירה למטה הייתה כה מהנה, עד כי שבוע לאחר מכן עליתי לשם בג'יפ שוב. גם הפעם נסעתי על אופני ההרים כל הדרך חזרה אל העיר, אולם כעת נסעתי לאיטי עם מוזיקה שמתנגנת באוזניות, דרך שלל הפסקות צ'אי עם פועלים המפנים את השלג לצד הדרך.
Downhill מגובה 5,800 מטר ~ [C) Ori Gonen)]
המשכתי בנסיעה משותפת עם חבורת ניו זילנדים לעמק נוּבּרָה (Nubra) צפונית לאותו מעבר הרים. אותו עמק נפתח רק לאחרונה למטיילים, במיוחד קצהו על גבול הודו-סין-פקיסטן, ומהווה עדות מעניינת לרב גוניות המתאפשרת תחת התרבות הבודהיסטית: לצד מקדשים ומנזרים בודהיסטים סביב פסל בודהה עצום בגובה של כ-35 מטר במרכז העמק, ליד בירת המחוז דִיסְקִיט (Diskit), מעבר לעדרי הגמלים הדו-דבשתיים של הנוודים על דרך המשי לשעבר, מהווה העמק גם מקום מושבם של בני העם הבאלטי (Balti). אלו הם בני שבטים טיבטים אשר אימצו את דת האסלאם במאה ה-15, וכיום מקיימים אורח חיים שיעי, סוני וסופי זה לצד זה, ומתנהלים בשפות הטיבטית, הלאדאקית, האורדו והבאלטנית.
חול, גמל וישראלי. רק השלג על הרי ההימלאיה ברקע מרמז על עמק נוּבְּרַה [C) Ori Gonen)]
העמק התחום בין מעבר ההרים הסלול הגבוה בעולם לבין הר K2 בפקיסטן – שני בגובהו רק להר האוורסט – מקבל את הקיץ בזרועות פתוחות טרם זה מגיע לעמק לאדאק. בהגיענו גילינו שהעמק כבר מוריק כולו, זרוע שדות חיטה מבשילה, עצי משמש הגודשים את העמק מצדו האחד לאחר, נהר טורקיז הזורם דרכם, וכפרים מבודדים אשר מקיימים הלכה למעשה את המונח "כפר ציורי" – אם תתנו לילד צבעים ירוקים וכחולים לצייר כפר בהרים, סביר להניח כי הכפר שיצייר יהיה זהה לחלוטין, או לפחות דומה מאוד לכפר טוּרְטוּק (Turkuk) שבקצה העמק. אישור השהייה המוגבל ללא יותר משבוע ימים הינו הסיבה היחידה לכך שאני, או כל תייר אחר, לא בחר להשתקע לזמן מה באותו כפר מוסלמי, הנראה מנותק מן העולם באורח קסום, ממש כפי שהוא מנותק מחשמל, בינות עצי המשמש, המפלים והנחלים הקטנים, הגשרים התלויים, שדות החיטה האינסופיים והמצוקים האיתנים מכל עבריו.
שדות החיטה של הכפר טוּרְטוּק בעמק נוברה [C) Ori Gonen)]
במשך הזמן רדף ראפטינג בנהר האינדוס את זה האחר בנהר זָאנְסְקַאר (Zanskar) בעמק הנידח הנושא את אותו השם. וכך גם הטרק בן שלושת הימים דרך עמק שְׁאָם (Sham) צפונית לדרך לאדאק-קשמיר, או זה בן שמונת הימים דרך עמק מָארְקַה (Markha) דרומית לאותה הדרך. שניהם הוליכו בין מדבריות צחיחות, מעברי הרים משוננים עטורי דגלי תפילה ושלל כפרים לאדאקים חקלאיים עצמאיים. קריאות ה"Julley!" הנשמעות מכל חקלאי שבדרך מזכירות את אותן הקריאות בדיוק מלֶה עצמה השגורה בפי עוברי אורח ברחוב, בפי הרוכלים והחברים – המילה הלאדאקית שמשמעה "שלום", "להתראות" ו-"תודה", כל מה שצריך כדי להסתדר. אלו מביניהם המתחכמים ואומרים "Julley Julley!" מכפילים גם את החיוך המלווה תמיד את הקריאה השמחה והמשמחת. כשהתייעצתי בסוכנות הטיולים כיצד אמצא את הבתים המארחים תרמילאים במשך הטרק (באזורי הספר נהוג לשהות במגורים ביתיים עם משפחה מקומית המכונים Home Stay), צחק חברי ואמר "זאת שאלה טיפשית... אל תדאג". רק בהגיעי אל הכפר הראשון הבנתי את דבריו, שכן כפר זה, בדומה לכל אלו שאחריו, הכיל ארבעה-חמישה בתים עם חצר משותפת אחת, כשכל בית מעניק תמורת תשלום סמלי מיטה, ארוחה ואירוח חם ונעים, גם אם לאו דווקא דובר אנגלית.
עוברים ושבים בשבילים שבין הכפרים [C) Ori Gonen)]
דרכי עזים חמקמקות בהרים כשבילים [C) Ori Gonen)]
ראפטינג בנהר זאנסקר [C) Ori Gonen)]
בית הספר המקומי באחד הכפרים [C) Ori Gonen)]
בכל שיבה חזרה אל העיר, נראה היה כי מספר המבקרים הזרים גדל, במקביל למספר המסעדות, מספר החנויות, ומספר הדוכנים ברחובות. נראה היה כי הרי ההימלאיה תכננו זאת כך שהדרך הראשית ללֶה, זו המסוכנת והמאתגרת המגיעה מדרום להרים, תיפתח בזמן לתחילת משחקי הגביע העולמי בכדורגל. ואכן, מעט לפני תחילת שידורי המונדיאל, נפתחה אותה הדרך. באחת, התפוצצה העיר בתיירים, וכמוהם, גם עלו מקבצי הנדבות ההודים כמעין מקצוע עונתי נודד. וכך, לטוב או לרע, הפכה העיר למעין שילוב מוזר ותוסס של בודהיזם, הינדואיזם, איסלאם, ובעיקר "תייריותיזם". אל המקומיים אשר כבר מזמן עברו להתקיים תחת תחושת מיעוט למשך העונה, הצטרפו כבר המבקרים אשר הגיעו לכאן במשך החורף, וכעת גם התיירים אשר מקדם הגיעו מקשמיר – כל אלו מתגמדים אל מול כמויות המבקרים העצומות אשר שטפו את העיר. כקבוצה מוגדרת בפני עצמה בהודו, החלו להציף את העיר גם עדרי ישראלים רכובי אופנועים, "בית יהודי" כגרסא מקומית של בית חב"ד נפתח ובתי קפה רבים עברו להשמיע מוזיקה ישראלית. אלו זכו לראות את עמק לאדאק ירוק, מוקף הרים צחיחים ויבשים, אולם לא הכירו את אופיו המושלג והמבודד.
הקהל האופייני לרחוב 'צ'אנגספה' לפני פתיחת הכבישים [C) Ori Gonen)]
ועם התיירים, צצו גם מספר חצרות אשר היו ספק בתי קפה ספק בארים, ואשר נועדו לשדר את המשחקים. עם המונדיאל הגיעה גם החברותה שבצפייה במשחקים בינלאומיים בין קהל רב לאומי, שמעביר בסיבוב זר קוצים ריחני, בקבוק רום, או כוס משקה חם. קסם זה החשוב כל כך בטיול בארץ זרה, החזיק ערבים ולילות שלמים בחצרות אל מול מסכי ענק, במכנסיים קצרות וחולצה ארוכה, היכן שלפני ניתן היה לשבת רק במעיל צמר יאק, מעל לפליז, מעל לחולצה תרמית... ריח הקטורת, מנטרות מזמור מן המקדש לצד צלילי המואזין, הרגלי שתייה אנגלים לצד צלחות חמוצים ישראלים, אטריות נודלס סיניות וכופתאות טיבטיות אכן יצרו אווירה של משחקים בינלאומיים, על המרקע וממולו. החלה שגרה של טיולי הליכה קצרים בבוקר – אל הארמון, אל המבצר, אל אתר התפילה הבודהיסטי-יפאני שָׁאנְטִי-סְטוּפַּה (Shanti Stupa) הלבן והבוהק שמעל לעיר – וצפייה בטורניר בפאב בלילה.
אתר התפילה הבודהיסטי יפאני "שָאנְטִי סְטוּפַּה" שמעל לעיר [C) Ori Gonen)]
"הסיבה בגללה אני מטייל הלאה? אל תחשוב על זה פעמיים, זה בסדר"
עד אשר בוקר אחד, הכל השתנה, שוב. ג'יגמט בעל בית ההארחה התנצל והסביר כי החדר, ובעצם כל חדרי האירוח מוזמנים מראש לתקופה הקרובה. תחילה הציע להעתיק את מגורי לאירוח בבית דודתו בקצה העיר, והסביר כי מעצם היות המשפחה חברה מכובדת באגודה הבודהיסטית של לאדאק, הם מארחים השנה את אחותו של הדלהי לאמה ופמלייתה למשך חודש במהלך פסטיבל הקָלַאצַ'קְרַה (Kalachakra). פסטיבל קרב ובא זה היה בקצה תודעתי זה תקופה ארוכה, שעה שהעיר התמרקה והתכוננה לקראת שהייתו הארוכה של הוד קדושתו בעיר ובסביבתה. משמעות שמו של הפסטיבל הינה "גלגל הזמן", והוא מבוסס על לימודי בודהיזם טיבטי באופן מתקדם ומרוכז אודות האמיתיות הפיזיות, המנטליות והרוחניות של קהל מאמיניו. על אף היותו איזוטרי במיוחד, פתוח הפסטיבל לקהל הרחב ומושך משתתפים רבים מכל רחבי העולם, אשר לרוב התכוננו והזמינו מקומות אליו מבעוד מועד. לצד הרצון לחוות גם מאורע זה, התחושה בעיר הייתה של התפוצצות אוכלוסין אשר טרם הגיעה לשיאה. גם בתושבים המקומיים עצמם ניכרה התרגשות לצד תשישות קלה ומיאוס מנומס בקהל העצום שהתכנס בעיר. עם כל הצער שבדבר, דבריו של מייק כי "הכל משתנה" השרו תחושת סגירת מעגל, והשלמה עם העתיד לבוא, כשהתחוור כי הפרידה מלאדאק קרבה.
בכדי להקל על עצמי, אספר בקצרה רק כי באותן לילות של כדורגל ורום התקבצה חבורה – מישראל, מאנגליה, מאוסטרליה, מארה"ב ומשוודיה, חלקנו "טריים" בעיר, אולם רובנו "חצי מקומיים" בעיני רוחנו – אשר התבססה על אמון, חברות ושותפות, מאוחדת תחת העובדה המבדחת היחידה כי למעשה אין לנו שום דבר במשותף. יחד החלטנו להתארגן, ולצאת דרומה מלאדאק לכיוון מָנַאלִי וסוף סוף אל "הודו האמיתית", כפי שהיא שגורה בפי המטיילים, דווקא ביום פתיחת הפסטיבל והפוך מכיוון התנועה הערה אל העיר. הלוואי ואותה תקופה קצרה של פרידות הייתה זכורה לי במעורפל, אולם אני מניח שישנה סיבה לכך שתרמילאים לא נשארים כל כך הרבה זמן באותו המקום – 83 יום. מעולם בחיי לא חייתי זמן כה רב כחלק מטיול במקום אחד, וזאת, מסתבר, בשל הקושי העצום לעזוב. אותם יחסי תייר-מקומי בתחילה, הפכו עם הזמן לקשרים אמיתיים, של עניין הדדי, חברות ואהבה, אשר יוצרים רצף זיכרונות עצוב-מתוק.
בני המשפחה המארחת אשר נפרדו בארוחה חגיגית ובמתן צעיפים לבנים בידי הסבא והסבתא, כאות של כבוד וכברכה להמשך הדרך (ממש כמו בראד פיט ב"7 שנים בטיבט"...). בָּזְ'רָנְגִי ועָנַן עובדי המשק שיותר מאשר על הטיפ שקיבלו בשווי שלושה חודשים, שמחו על החיבוק שנתנו לי בפרידתנו. מייק מורה המדיטציה אשר ערך שיעור פרידה מיוחד לכבוד המאורע, כתב גלויה, והעניק שרשרת חרוזי תפילה שתזכיר לי להמשיך ולתרגל. עימו, גם חניכתו הצעירה אשר הוקירה תודה על נוכחותי כתלמיד שהקל בהתמודדות עם ביישנותה. גאצו מסוכנות הטיולים הָיַאן הִימָלַאיָה (Hayan Himalaya) שעם אשתו הקוריאנית ובתו התינוקת אירחו בביתם לסעודת שישי אחרונה, והעניקו תחריט עץ של סמל הקשר הבלתי נגמר. צוות הנאפלים ממסעדת גֶשְֹמוֹ שהזמינו לתה ג'ינג'ר-לימון-דבש-רום, וזה האחרון כתוספת חגיגית, על חשבונם. נשות מסעדת נוֹרְלָאק המבוגרות שהתפללו למפגש מחודש בלאדאק בעתיד, שכן כעת היא כבר חלק ממני ואני חלק ממנה. הצוות ההודי מהבאר בו ראיתי את כל שלב הבתים של המונדיאל, הבחורה מחנות המוצרים המקומיים, ההיא מעמדת מילוי המים בבקבוקים רב פעמיים, הנזיר הזקן מהמקדש, המוכר הקשמירי המצחיק, ועוד כה רבים אחרים...
פרידה אחת מבין רבות: הסבא והסבתא המאמצים, ואפילו הנכדה [C) Ori Gonen)]
בלֶה ראיתי הרבה שלג, אולם מעולם לא ראיתי גשם בארץ יבשה זו. עובדה נחרצת זו השתנתה אף היא לפנות הבוקר האחרון בעיר – לאחר שלושה ימים ארוכים ומתישים נפשית של פרידות, לאחר שמכתב הפרידה והוקרת התודה הושאר על הדלפק הראשי, לאחר שתיית כוס תה-חמאה אחת והשארת האחרת מלאה לכשאחזור ללֶה, ולאחר העמסת תרמיל הטיולים הכבד על גבי, יצאתי לראשונה לבוקר אפרורי, תחת מעטה גשם דק. ההליכה בשבילים הצדדים שלמדתי להכיר, אלו העוקפים את הרחוב הראשי, העלו זיכרונות, וגעגועים במעין "נוסטלגיה עכשווית" למקום בו צעדתי בזה הרגע, בדרכי לעזוב. החבורה כבר התאספה סביב הג'יפ והתארגנה לצאת למסע בן שלושה ימים לכיוון אגם טצוֹמוֹרִירִי (Tso Moriri) כפלא הטבעי האחרון והמרהיב באמת, מתנת לאדאק, ומשם דרומה להודו. עטוף באחד מבין ספור צעיפי "שלום הדרך" הלבנים אשר קיבלתי כפרידה, ניסיתי לכוונן את תודעתי לכאן ולעכשיו, לראות בעזיבה זו כזמנית בלבד ולא באור שלילי, לזכור שאני בטיול ושלא באמת עברתי לגור בלֶה, לנסות ולא להתייחס למאורע בדרמה מיוחדת מדי...
נכשלתי, וכך הבנתי שהתאהבתי בהודו. כן, זה נשמע כמו קלישאה, אולם זאת רק מפני שכל קלישאה הינה בסך הכל דבר אמת, שמדבר היותו אמר נאמר פעמים כה רבות, עד כי הוא מאבד ממשמעותו. אבל לא התכוונתי שהתאהבתי בהודו עצמה, אלא שהתאהבתי בזמן שהייתי בהודו, בלאדאק. בהקשר זה, לא קשה לתאר אותה כאהובה בלתי מושגת: תמירה ומחודדת כהרים האופפים אותה, רכה ועדינה כשלג המכסה את פסגותיה. עיניה החודרות והעמוקות בשמים הכחולים-כסופים ממעל וחיוכה המקסים נשקף מכל עוברי האורח ברחוב. לחייהם האדומות של תושביה, ושפתיה האדומות מן הקור העז. שערה הגלי הניכר בכל השמיכות עשויות צמר היאק החום, הזהוב והאדום, ואופייה הזורם בכל נחליה הקטנים, בכל תעלות המים המעשירות. אהבתה החמה והמנחמת כמו אותו תה-חמאה מהביל.
צבעי לאדאק ברוח [C) Ori Gonen)]
בהמתנה לזריחת השמש וליציאה, התנגן מהמערכת שוב ושוב מזמור התפילה הבודהיסטי "אוֹם מַאָנִי פַאדְמֶה הוּם", מלווה בצלילי הגשם על גג השמשה הקדמית. כשכולם היו כבר מיושבים בג'יפ, כל אחד מהרהר צמוד לחלון המשקיף החוצה, שאלה אחת הבחורות אם יש לנו העדפה מוזיקלית. כשאף אחד לא ממש ענה מחמת השעה המוקדמת, היא חיברה את נגן המוזיקה שלה, והפעילה שיר לבחירתה. וכך, התחיל סיפור חדש והשלב הבא במסע, הביקור הראשון שלי בהודו לאחר כלמעלה משלושה חודשים בהודו: שלב של נסיעות מרובות בדרכים קשות, של הרים מושלגים ההופכים מיוערים, של טרקים ירוקים אפופי ערפל, של אוכל הודי חריף ומעולה, של רביצה על מרפסות עץ מעל לנהר, של הודו כמו שהודו אמורה להיות. היה זה שלב של הרבה בוב דילן, שהחל עוד בנסיעתנו מחוץ לגבולות לֶה בפעם האחרונה, מלוות במילותיו:
"When your rooster crows at the break of dawn, Look out your window and I'll be gone. You're the reason I'm trav'lin' on, Don't think twice, it's all right".
כמו שכבר כתבתי, כשלתי בניסיון ההתמודדות הרגועה עם הפרידה, במיוחד לאחר שהשוויתי אותה להתאהבות בלתי מושגת. אבל אהבה כן מושגת, וזו לוותה אותי לאורך כל הטיול. אמנם כתבתי את סיפורי בלשון יחיד, אך זאת רק מטעמי נוחות כתיבה. האמת היא, למען גילוי נאות, כי הייתי לעזר כנגד בת זוגתי שירה, אשר צעדה עימי בכל אותה הדרך (גם אם לא בנסיעה על אופני ההרים...).
