שייט מקיף את האיים הבריטיים - סיפור מסע

מוצ"ש 7/8/2010 - בבית

חיכינו בקוצר רוח לצאת השבת כדי להתחיל לארוז. היה לנו ברור שלא נישן הלילה מכיוון שאנחנו צריכים לצאת לשדה התעופה בסביבת 03:00 בבוקר. עם צאת השבת, הכנו את הבית להיעדרות של שבועיים והתחלתי לארוז את המזוודות. אריזת המזוודות היא "מלאכת המחשבת" שלי והיא באחריותי הבלעדית. הצלחתי לארגן את הדברים למזוודה אחת וצ'ימידן אחד במשקל של 17 ק"ג בלבד לכל אחד כך שהוסר החשש ממשקל יתר. בשעה 03:20 התייצבנו לטיסה, מספר הנוסעים בנתב"ג היה עצום וגרם לנו לדאגה שמא לא יישארו ישראלים בארץ.

הטיסה עברה חלק, הטייס עשה את מלאכתו נאמנה וב 10:20 נחתנו בשדה התעופה Luton. המזוודה הראשונה שמחה אותנו והגיעה מייד, אולם השנייה גרמה לנו לפרפורי בטן כי הגיעה עם המזוודות האחרונות. יצאנו בזריזות והאוטובוס (קו 757) שהזמנו לו כרטיסים באינטרנט המתין לנו. לאחר שעה אחת של נסיעה הגענו לתחנה ה"קרובה" למלון שלנו ומכיוון שאנחנו לא פריירים ולא נשלם למונית, הלכנו כקילומטר עם המזוודות עד שכבר לא הרגשנו את הידיים...

החדר במלון Melia White House לא היה מוכן (הם מוסרים את החדרים ב 15:00) ולאחר שלא נענינו להצעות השדרוג היקרות של פקיד הקבלה, עשינו סיבוב קטן לקנות משהו לאכול.

עם קבלת החדר נכונה לנו אכזבה. כדי להתפנק ביומיים שנהיה בלונדון הזמנתי מלון 4 כוכבים. התוצאה היתה חדר קטנטן שכדי לעבור בין המיטה לקיר צריך ללכת הליכה צידית שהיתה אפשרית רק בזכות העובדה שהורדתי במשקל. טוב, זה לא יקלקל לנו את החופשה והפתרון הוא לצמצם את השהיה בחדר ללינה בלבד. ואכן כך עשינו. ירדנו אל תחנת ה Tube הסמוכה ונסענו אל ה London Experience. זהו מוזיאון אימים הפעלתי שמוביל אותנו כחלק מקבוצה בהיסטוריה המוקדמת והאכזרית של החיים תחת גשר לונדון. במהלך הסיור שחקנים מספרים וממחישים זאת בשלל טכניקות של אימה וגועל נפש. שיא הביקור הוא סיור ב Dungeon שמלווה ביצורים מפלצתיים, חלקי גופות (מלאכותיים כמובן), קולות מפחידים ועוד שלל זוועות. עמדנו בכך בגבורה ואפילו יצאנו עם חיוך על פנינו ותמונה למזכרת בידינו.

משם, בתפנית חדה, שמנו פעמינו אל תיאטרון ה Lyric (אליו רכשנו כרטיסים מבעוד מועד ובמחיר מצוין באינטרנט) ובו ראינו את המחזה על מייקל ג'קסון (Thriller – A Live Story) שהיה מופע מוסיקה וריקודים מדהים. עושה רושם שמייקל ג'קסון לא מת...

קרסנו למיטה ב 23:30 לקראת יום חדש.

קמנו למזג אויר נפלא – חמים ונעים, המאפשר להסתובב בחולצה קצרה בלבד. היעד הראשון היה תערוכת מפות, מרשימה ומרתקת, בספריה הלאומית (London Library) שמציגה את ההיסטוריה של המפות בעולם החל מימי הביניים ועד היום. מתברר שמפות לא היו תמיד צילום מצב גיאוגרפי, אלא היו תלויות בעיקר בהשקפת העולם של משרטט המפות. בהתאם לכך ניתן לראות בתערוכה מפות מצוירות החל מהמאה ה 13. ביציאה מהספרייה התבקשנו לענות על סקר משוב ועשינו זאת בשמחה.

משם שמנו פעמינו לרכוש קצת היסטוריה ומורשת קרב בחדרי המלחמה של צ'רצ'יל (Churchill War Rooms). סיור מרתק בחמ"ל ששימש את הנהגת בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה. המקום נשמר בדיוק כפי שנעזב עם סיום מלחמת העולם השניה, בתוספת שחזורים ומולטימדיה שהופכים את הסיור לחוויה מעניינת ביותר. ההפתעה שחיכתה לנו בכניסה – Audio Guide בעברית ללא תוספת תשלום.

כידוע, חז"ל אמרו "כל שביקר בלונדון ולא קנה ברחוב אוקספורד לא יצא ידי חובה". לכן, כדי שנוכל לצאת ידי חובה עשינו "קפיצה" קטנה לרחוב אוקספורד להשלמת מוצרי קוסמטיקה לציפי. בזכות חשיבות המצווה שרתה עליי רוח שלווה ואפילו הצלחתי להסב את תשומת ליבה של ציפי למבצעים נוספים שהקלו במעט על משקלו הרב של הארנק.

לאחר ההפוגה ברחוב אוקספורד נסענו אל הגלגל הענק הנקרא London Eye לתצפית עם שקיעה (גם כרטיסים אלה הוזמנו מבעוד מועד). הגלגל עושה סיבוב איטי ומאפשר תצפית של 360 מעלות על כל לונדון מגובה של 135 מ'. כמובן שהמצלמה עבדה קשה וצילמה תמונות ושני קליפים.

חתמנו את היום המפרך לאחר 12 שעות בחוץ.

היום מתחיל עיקר הטיול – השייט לאיים הבריטיים

בשעה 10:15 יצאנו מהמלון במונית אל תחנת הרכבת Waterloo. "נפלנו" על נהג מונית מבוגר ונחמד שלאחר שיחה קלה התברר שהוא יהודי והבנות שלו גרות בישראל. כשהוריד אותנו בתחנת הרכבת קיבלנו את ההוכחה שהוא יהודי – לא היה לו כסף קטן לתת לנו עודף...

לאחר נסיעה נעימה של כשעה ורבע ברכבת ל Southampton ומונית אל הרציף, הגענו לטרמינל של חברת פרינסס. יעילות היא שם המשחק כאן. נכנסים לאולם המתנה עצום ובו ספסלים נוחים, שתייה קלה וחמה, ותוך כ 3 שעות עלו אל האוניה יותר מ 3,000 איש. כל נוסע שמגיע לטרמינל מקבל פתק בצבע מסוים ועליו מודפסת אחת מאותיות האלף בית. בכל מספר דקות מכריזים ומראים את הצבע והאות וכל מי שבידו האות והצבע התואמים מתבקש לגשת אל אחד מעשרות דלפקי הבידוק. תהליך הבידוק אורך מספר דקות וכך יצא שתוך כשעה מהרגע שיצאנו מהמונית היינו בחדרנו באוניה.

את השעות הראשונות הקדשנו להתארגנות: אני פרקתי את המזוודות שהגיעו מהר מאד, ציפי לקחה את מעט הבגדים המלוכלכים אל חדר הכביסה, הפעילה את אחת המכונות ולאחר הייבוש גיהצה את הבגדים שדרשו גיהוץ. בכל מסדרון יש חדר כביסה מסודר עם מכונות כביסה המופעלות בארבע מטבעות של 25 סנט ומספר עמדות גיהוץ מלאות, וכך עד ששאר האורחים הבינו מה קורה איתם, אנחנו סיימנו להתארגן.

ב 16:15 נשמע צופר האזעקה בכל האוניה – תרגיל החירום שהוא חובה לפני הפלגה ראשונה. עם השמע הצפירה, כל הנוסעים לקחו את חגורות ההצלה מהחדר, הלכו בצורה מסודרת אל אזור החירום המוקצה להם על פי האות הרשומה על החגורה ובאזור החירום התקיים תדריך בטיחות מפורט ותרגול של לבישת החגורה.

מיד בתום התרגיל הלכנו לבדוק את חדר הכושר. הוא בהחלט עמד בכבוד מול כל חדר כושר של "הולמס פלייס" והיו בו את כל המתקנים אליהם אנו רגילים. מצאנו את המשקל ונשקלנו כדי לוודא במהלך השייט שלא נעלה קילוגרמים מיותרים. ציפי לא חיכתה יותר מידי וכעבור רבע שעה היא כבר בדקה את המכשירים הלכה למעשה. אני הייתי פחות חרוץ (כי אין לי עדיין מנוי פלטינום בהולמס פלייס...), חיברתי את המודם הסלולארי והתקשרתי לילדים באמצעות ה Skype.

ב 19:00 הגענו אל אולם התיאטרון המרכזי ה Princess Theatre שם הציגה בפנינו מנהלת הבידור (Sam) את צוות הבידור, סקרה את התוכנית המצפה לנו לאורך השייט ולאחר מכן התקיים מופע קצר ונחמד של ריקודים ושירה.

התור לארוחת הערב היה ארוך במיוחד. לא בגלל שהאורחים הגיעו מורעבים אלא שעל מנת שכל נוסע יכיר את השולחן הקבוע שלו, הוא מלווה אל שולחנו באופן אישי ע"י אחד המלצרים, לכן התהליך איטי. להפתעתנו, קיבלנו שולחן לשניים שבסמוך לו משני צידיו ישבו עוד 2 זוגות והנחנו שייצא לנו להכיר אותם במהלך הערבים הקרובים. כרגיל, גם עניין ארוחת הערב "מתוקתק" ויעיל להפליא. רב המלצרים –איטלקי חמוד בשם Massimo הגיע אלינו לסכם את ענייני הכשרות והסיר דאגה מליבנו. חוץ ממנו היה מלצר (ששמו Raul) ובנוסף להם עוזר מלצר פיליפיני בשם: Memesio

בתום הארוחה עשינו עוד סיבוב באוניה וחזרנו לחדר עייפים אחרי היום הראשון.

יום רביעי – 11/8/2010 - Guernsey

היום הוא למעשה היום הראשון לשייט. במהלך הלילה הפליגה האוניה (זה לא הורגש) ובבוקר עגנה במרחק של מספר קילומטרים מ "איי התעלה" ובפרט מהאי גרנזי (Guernsey). אלה קבוצת איים הממוקמים בתעלת לה-מנש קרוב לצרפת ונכבשו במלחמת העולם השנייה ע"י הגרמנים. החלטנו לכבד את המורשת המקומית, מה עוד שגם לנו יש זיקה לנושא, ולקחנו אוטובוס מס' 4 אל בית החולים הגרמני התת קרקעי (German underground hospital) שנמצא באי. בית חולים זה שימש את הצבא הגרמני לאשפוז הפצועים שלו במהלך המלחמה ונבנה ע"י עובדי כפייה מקומיים וגם כאלה שהובאו מאירופה ובהם כמובן, יהודים. למרות שהמוזיאון לא שוחזר והוא ריק כמעט לחלוטין מציוד, הקור התת קרקעי, טפטוף המים ועובי הקירות משרה מועקה כבדה ולא קשה לדמיין את המקום בזמן שהיה פעיל. בתום הביקור ולאחר שיחה עם מנהל חנות המזכרות ששמח לשוחח איתנו, צעדנו רגלית כ 10 דקות והגענו לכנסיה קטנה ומעניינת הקרויה The Little Church. זו הכנסייה הקטנה בעולם והיא בנויה כולה משברי חרסים צבעוניים.

משם צעדנו לכיוון שדה התעופה והדרך הראשית ועלינו על אוטובוס מספר 7 שמקיף את כל האי. הנסיעה ארכה קרוב לשעה ואפשרה הצצה על כל האי – נחמד מאד. מהאוטובוס ירדנו במרכז העיר וניגשנו לראות את ההיסטוריה של גרנזי בת כ 1,000 השנים שמונצחת באמצעות 10 שטיחי קיר רקומים, כאשר כל שטיח מתאר מאה שנים - פרויקט שבוצע לכבוד המילניום. התערוכה מוצגת בסמוך לכנסיה ונקראת Guernsey Tapestry Museum. בכניסה מקבלים גם Audio Guide ללא תוספת תשלום.

חזרנו לאוניה עייפים למדי והלכנו לחטוף תנומה קלה כדי להיות יפים בערב הרשמי הראשון של האוניה.

לכבוד ערב זה לבשנו את מיטב מחלצותינו – אני לבשתי את החליפה מהחתונה של אודי, וציפי לבשה את שמלת הנסיכה מהחתונה של מור. במהלך השייט מתקיימים 2 "ערבים רשמיים" (Formal Nights) המחייבים חליפות כהות ועניבות לגברים ושמלות ערב לנשים. למרות שלא מדובר בישראלים יש זלזול רב בקוד הלבוש ורבים מגיעים לבושים בבגדים סוג ו'... אבל אנחנו ממושמעים והרווח כולו שלנו. ברחבי האוניה היו פזורות כ 10 פינות צילום שבהן צלמים מקצועיים עם ציוד מתאים צילמו את כל מי שרצה בשלל פוזות ובחינם. התמונות מוצגות למחרת על גבי לוחות גדולים באזור חנות הצילום, ומי שחשקה נפשו במזכרת ישלשל 20 דולר לתמונה בגודל A4. לאחר מכן התקיים טקס קבלת הפנים המסורתי של קפטן האוניה שכולל ברכות ומזיגת שמפניה על מגדל הכוסות. את השמפניה מוזגות בעיקר נשים וכמובן שציפי היתה בראש המוזגות.

האווירה בארוחת הערב היתה הרבה יותר חופשית. התוודענו לשכנינו מימין ומשמאל והשיחה והצחוקים קלחו היטב.

עם סיום הארוחה מיהרנו לתיאטרון לראות את המופע. לפני תחילת המופע הזמנו משקה אלכוהולי מתוק שלמרות הקיבה המלאה עלה מהר לראש והעלה את מצב הרוח (והטשטוש...). המופע עצמו היה חביב וכלל בעיקר שירים וריקודים של שנות ה 60 וה 70, דבר שהתאים לרוב האוכלוסייה שנכחה באולם.

"נפלנו" למיטה בחצות וחצי.

יום חמישי – 12/8/2010 - Cork

זוהי ללא ספק גולת הכותרת של השייט!

היום קיבלנו אירוח וסיור פרטי של ילידי ותושבי המקום - דניס ונורין בוהן. דניס היה חבר בארגון המורים של אירלנד ובמסגרת זו הכיר את ציפי בכנס במנצ'סטר. ההיכרות הובילה לקשרי עבודה וידידות והקשר נשמר בחילופי מיילים. דניס הוא אדם מיוחד במינו – אירי ג'ינג'י וחמוד וכשציפי ספרה לו לפני מספר חודשים שאנחנו מגיעים לקורק הוא הודיע לנו חד משמעית שנהיה האורחים שלו ושל רעייתו. אין ספק שהוא קיים את הבטחתו לעילא ולעילא.

קבענו מראש להיפגש על הרציף ב 9:30 בבוקר אולם כבר ב 8:50 הוא התקשר והודיע שהם למטה אבל שלא נמהר. בכ"ז מיהרנו לרדת ופגשנו אותם ממתינים לנו על הרציף.

הנקודה הראשונה שבה עצרנו היתה האזור היהודי (דניס עשה "שיעורי בית"). ראינו את "פארק שלום", את בית הכנסת (היה סגור עקב ניתוח עיניים שהשמש עבר היום) ואת שכונת המגורים של היהודים. במהלך הסיור קיבלנו גם רקע והיסטוריה על יהודי קורק.

משם לקחו אותנו דניס ונורין אל מרכז קורק להיכרות עם העיר. סיירנו בעיר תוך שאנו מקבלים הסברים, רקע היסטורי ומידע מעניין על המדינה והתושבים. אחד הדברים המדהימים הוא שבאירלנד לא גובים תשלום על המים. נכון, המים ניתנים חינם. לאחרונה עלה הרעיון ה"חדשני" לגבות תשלום על המים אולם כאשר עשו חישוב של עלות התקנת מוני מים בכל בית וכל תשתית הגביה, הרעיון נפל והמים ממשיכים להינתן בחינם. עלינו אל מגדל הפעמונים של St. Fin Barre's Cathedral ושם ניגנו בפעמונים ע"י משיכה של חבלים ממוספרים לפי סדר מסוים. ניתן לנגן מספר מנגינות כאשר לכל מנגינה רשום סדר המספרים המתאים. מהקתדראלה צעדנו אל מרכז העיר, ביקרנו בשוק המקורה שהניקיון והיופי שלו מעוררים התפעלות ועלינו אל הקומה השנייה לשתות כוס קפה. משם המשכנו רגלית וראינו את הכנסייה הפרוטסטנטית של קורק עם ציורי הקיר המתארים סצנות מהתנ"ך ומהברית החדשה.

התחנה הבאה היתה טירת בלרני (Blarney Castle). בזמן שהמתין לנו על הרציף, בירר דניס את זמני ההגעה של הקבוצות המאורגנות מהאוניה וכיוון את הביקור שלנו ל"חלון הזמן" שבו לא תהיינה קבוצות. הוא בהחלט הצליח בכך. כאשר הגענו היה רגוע יחסית ולקח לנו רק כחצי שעה לטפס למגדל הטירה ולנשק את האבן המפורסמת. המסורת בקורק אומרת שכל מי שמנשק את האבן בשכבו על גבו כשהאבן מאחוריו, זוכה לצחות לשון. שיהיה, עם מסורת לא מתווכחים וגם אנחנו עשינו את הטקס שהונצח במצלמתה של נורין.

ירדנו בזריזות במדרגות הצרות ונסענו לאכול צהריים בקינסייל (Kinsale), עיירת דיג נחמדה ומטופחת. בדרך, עצרנו בביתו של דניס כדי לראות בית טיפוסי של משפחה מהמעמד הבינוני באירלנד. הבית בן שתי הקומות נחמד, חמים ומאחור – חצר גדולה ומסודרת. כשנכנסנו לבית הכיר לנו דניס שכן חביב, וכשיצאנו, העניק לנו השכן מתנה – דיסק עם שירים איריים שמאד ריגש אותנו. לאחר מכן עצרנו בכנסיה שבה דניס נוהג להתפלל. זו כנסיה קתולית הבנויה בצורה מודרנית ובפשטות. בקינסייל אכלנו דגים במסעדה נחמדה שדניס מכיר ובזריזות יצאנו בחזרה לאוניה. מכאן ועד שהגענו לאוניה הדופק שלנו עלה בהתמדה. דניס לא העריך נכון את זמן הנסיעה, הזמן רץ ושעת סגירת כבש האוניה התקרב במהירות. לפחות התנחמנו בעובדה שאם נאחר את ההפלגה, נתארח ללינה בביתו של דניס ולמחרת הוא יסיע אותנו לדבלין. לשמחתנו זה לא קרה והגענו בדיוק בזמן המתוכנן להרמת הכבש.

עם הגיענו לאוניה החלפנו לבגדי ספורט ולאחר שתית קפה וטעימת משהו מתוק הלכנו "להוציא את המיץ" בחדר הכושר. ביצענו אימון מלא שנמשך כשעה וחצי, עלינו על המשקל ושמחנו שאנחנו עדיין באותו משקל כמו ביום העלייה על האוניה.

בדרך אל חדר האוכל עצרנו באזור התמונות וראינו את תמונות הפורטרט שלנו מתנוססות על הלוח. התמונות היו מוצלחות ביותר ולאחר שעשינו "פשרות כואבות" קנינו "רק" 3 תמונות בעלות כוללת של כ 75 דולר. לאחר מכן ראינו הופעה של קוסם חביב ומוכשר וחזרנו לחדר עייפים אך סחוטים...

לאחר ארוחת הבוקר ירדנו אל הרציף ושם חיכו לנו הסעות של חברת פרינסס (בתשלום "צנוע" של 6 דולר לאדם לכל כיוון). ההסעה לקחה אותנו אל מרכז העיר שם מצאנו טלפון ציבורי כדי להתקשר אל הילדים והנכדים לפני שבת. צור ביקש מציפי שתבוא לקחת אותו מהפעוטון והודיע לה שהוא עצוב שלא לקחנו אותו איתנו לחו"ל. זה כמובן רק הגביר את הגעגועים וציפי אמרה לאודי שאנחנו מוכנים רק שהדבר תלוי בו וביפעת... לאחר מכן עלינו על אוטובוס ה HOHO (Hop on Hop off) שעושה סיבוב בין כל האטרקציות העיקריות ומאפשר לעלות ולרדת מתי שרוצים. ניסינו למצוא את המוזיאון היהודי אבל לא הצלחנו והרגשנו איך שהזמן הקצר בורח לנו במהירות. ביקרנו במוזיאון הלאומי של אירלנד (National Museum) וחזרנו לאוניה מאוכזבים. אין דבר, נפיק לקחים לביקורים הבאים ונשתדל למצות אותם בצורה המיטבית.

כשהגענו לחדר חיכתה לנו בתיבת הדואר הזמנה לקוקטייל עם הקפטן בזכות העובדה שיש לנו כרטיס Gold (זהו השייט השלישי שלנו בחברת פרינסס). מה שיפה הוא שהאירוע יתקיים בדיוק ביום הנישואין שלנו – 17/8.

בארוחת הערב הפתיע אותנו רב המלצרים החביב והביא לנו צָ'לַה – הכוונה כמובן לחלה לכבוד שבת שהיתה מאוד טעימה ונתנה לנו קצת טעם של שבת. בתום הארוחה ראינו מופע היפנוזה שבו מהפנטת הפנטה כ 10 אנשים בו זמנית וגרמה להם לעשות דברים משעשעים. היא לא עברה את הגבול ולא הביכה אותם יותר מידיי.

בליברפול האוניה עגנה ממש מול מרכז העיר במעגן חדש ומשוכלל על הנהר המפורסם Mercy. אטרקציות רבות בליברפול סובבות סביב החיפושיות והמקומות בהם ניגנו, קנו ציוד, הופיעו, שתו וכד'.

על הרציף, בירידה מהאוניה, חיכתה לנו להקה ששרה לנו משירי החיפושיות.

את הכרטיסים למוזיאון החיפושיות הנמצא בסמוך מאד למעגן ונקרא The Beatles Story הזמנו מבעוד מועד וקיבלנו אותם הביתה בדואר. המוזיאון מציג בצורה יפה מאד את ההיסטוריה של הלהקה בתוך מבנה דמוי מרתף ארוך. תערוכה בהחלט מעניינת שמאפשרת ללמוד ולהיזכר בתולדות להקה חשובה זו. על פי מספר המבקרים מתברר שהלהקה ממשיכה להרוויח הרבה כסף גם היום... משם המשכנו למבנה סמוך שבו מתקיים מופע מולטימדיה חביב ומשעשע שנקרא FAB4D. הדרך למרכז העיר קצרה ביותר ושם היו המוני אנשים, בפרט משפחות עם ילדים שנהנו משלל מופעי רחוב מקוריים. באחת מפינות הרחוב ראינו ילד כבן 14 מנגן בגיטרה חשמלית כאשר את מוסיקת הרקע הוא מושך מתוך אייפוד ...

בצהריים חזרנו "הביתה" לארוחת צהריים ומנוחה.

לקראת השעה 17:00 התאספו מאות מתושבי ליברפול על הרציף להיפרד מהאוניה שעמדה להפליג. זה היה מחזה מרגש לראות שורות אנשים כאורך האוניה (כ 300 מטר) שעומדים ומנופפים לנו לשלום. לאחר 2 צפירות ממושכות לאות פרידה הפליגה האוניה אל עבר היעד הבא – בלפסט. אנחנו לא בזבזנו זמן ופצחנו בהליכה נמרצת על הסיפון הפתוח (סיפון מספר 7) המשמש כמסלול הליכה. הלכנו כ 5 ק"מ ב 45 דקות.

לאחר ארוחת הערב הלכנו (כרגיל) אל תיאטרון הפרינסס לראות את המופע. גם הפעם היה מופע של שירה וריקודים כשהנושא הוא מקומות שונים בעולם. מגוון התלבושות שאותם החליפו חברי הלהקה היה מרשים ביותר וגם הביצוע שלהם בהחלט מקצועי.

סימנו בזריזות את ארוחת הבוקר וירדנו מהאוניה. על הרציף חיכתה לנו הסעה (הפעם בחינם!) שלקחה אותנו למרכז בלפסט. מכיוון שזה יום ראשון הכל היה סגור והרחובות היו נטושים. ביום ראשון החנויות לא נפתחות לפני 13:00. נגשנו אל לשכת התיירות והנציג המליץ לנו כיצד לבלות את הזמן המוגבל שברשותנו באופן המיטבי. מזג האוויר היה נפלא (כמו ביום חורף בהיר בישראל) ולאחר צעידה של כ 20 דקות הגענו לגנים הבוטניים. לצערנו, למרות שהגנים היו פתוחים, הביתנים Palm House והבית הטרופי הו אמורים להיפתח רק בצהריים. עשינו סיבוב קצר בגנים (נחמדים) ומשם לקחנו מונית אל מערב בלפסט.

מערב בלפסט הוא האזור שבו התקיים הסכסוך המפורסם בין הקתולים והפרוטסטנטיים. השכונה, על הבתים, הרחובות והחנויות נראית כאילו נשארה בשנות ה 80. הרחובות נקיים ומטופחים ובתי המגורים בני 2 קומות נאים. האטרקציה התיירותית היא ציורי הקיר (Murals) המביעים מחאה כנגד הבריטיים, זיכרון לנופלים ואפילו הסכסוך ישראלי – פלסטיני לא נעדר מהם. בעזרת מפה מיוחדת שקיבלנו בלשכת התיירות הלכנו בעקבות ציורי הקיר וצילמנו את אלה שעניינו אותנו ביותר. בכלל, לאורך כל הביקור באירלנד התרשמנו מהשנאה הגדולה שהאירים רוחשים לבריטים. אם לומדים קצת את ההיסטוריה המפוארת של אירלנד ואת היסטורית השלטון הבריטי, אין מה להתפלא וניתן למצוא דמיון רב לסבל שלנו מהבריטים בתקופה שלפני קום המדינה ולמאבק בהם.

משם לקחנו מונית ולאחר 5 דקות נסיעה חזרנו אל מרכז העיר. בשלב זה החל המרכז אט אט להתעורר. סיירנו ברחובות, צילמנו, קנינו מזכרות יפות כדי שיהיה לנו קל לזכור את אירלנד ולאחר מכן לקחנו את ההסעה "הביתה". לא איבדנו זמן ועלינו "להוציא קיטור" בחדר הכושר. לא ויתרנו על שום תרגיל או מכשיר ועשינו את כל סט התרגילים כמו ב"הולמס פלייס".

אחה"צ הצלחתי סוף סוף להתחבר לאינטרנט באיכות טובה ודיברתי עם הילדים באמצעות הסקייפ. גולת הכותרת היתה השיחה עם צור שבזכות המצלמה של אודי יכולתי לראות אותו. לאכזבתו הוא לא יכול היה לראות אותי, דבר שנראה לו מאד מוזר. סיפרתי לו קצת על האוניה והוא ביקש שנביא לו אוניה. לא אוניה קטנה, אלא אוניה גדולה כמו שלנו... הגעגועים אל הקטנים עזים מאד ואנחנו מדברים עליהם המון. עכשיו אנחנו רואים את הקשר הנפלא שלנו איתם וההוכחה לכך היא שצור כל הזמן שואל מתי נבוא אליו ומתי סבתא ציפי תבוא לקחת אותו מהפעוטון.

ראוי לייחד פיסקה לשכנים שלנו בארוחת הערב ולאווירה המיוחדת השוררת בה. כאמור, אנחנו יושבים ב 3 שולחנות זוגיים נפרדים אולם קרובים למדיי, כך שמחד אפשר לשמור על פרטיות ומאידך אפשר בקלות ליצור יחסי ידידות. שני הזוגות שלצידנו הם אמריקאיים. מצדנו האחד זוג דיי צעיר שלו 3 ילדים קטנים ומהצד השני אבא ובת שלומדת בקולג'. האווירה בארוחה מאד עליזה. יש התעניינות הדדית בין כולם, ולשמחתנו, 2 הזוגות ניחנו בחוש הומור מפותח כך שאנחנו צוחקים הרבה ועל כל דבר – על האוכל, על השתייה (הזוג הצעיר החל בשתיית בקבוק יין בכל ארוחה ולאחר מכן החליף אותה בכוס חלב...), על המנות האחרונות (בכל ערב יש מנה אחרונה "דיאטטית" המצוינת כ Sugar Free אבל עם תוספות של שוקולד וגלידה...) ועל כל מה שרק אפשר. גם המלצרים שותפים לאווירה העליזה ובפרט רב המלצרים – Massimo שמפגין נימוסים מעודנים ומתבל את דבריו במילים איטלקיות.

מכיוון שבאתר האינטרנט של פרינסס ביקשתי שיחגגו את יום ההולדת של ציפי היום, חיכו לנו הבוקר על משקוף הדלת 3 בלונים שעליהם מודפס Happy Birthday.

למעשה, האוניה אינה עוגנת בגלזגו מכיוון שהנהר אינו עמוק מספיק. לכן העגינה מתבצעת בנמל המסחרי הצמוד לעיר Greenock. זו עיירה קטנה שאין מה לעשות בה פרט לכך שיש שם קניון חדש ומרשים למדיי. לאחר צעידה נמרצת של כ 15 דקות הגענו לתחנת הרכבת ועלינו על הרכבת לגלזגו – מרחק נסיעה של 40 דקות. גלזגו עיר יפה עם בניינים מרשימים, אתרי תיירות, מוזיאונים ומרכזי קניות מפותחים. עד שהגענו לגלזגו כבר היה 10:30 (הזמן "עף" ואי אפשר להאט אותו קצת) וכדי להיות יעילים עלינו על אוטובוס ה HOHO במטרה לעשות איתו סיבוב אחד שלם ובדרך לרדת במקומות שמעניינים אותנו. התחנה הראשונה שבה ירדנו היא הקתדראלה של גלזגו. לאחר מכן המשכנו למקום שנקרא People's Palace שזה גן גדול מאוד שבתוכו ביתן עם צמחיה טרופית ובית קפה וכן מוזיאון גדול שאליו לא נכנסנו מפאת קוצר הזמן. משם המשכנו בעזרת ה HOHO אל אזור שנקרא Kelvin Grove על שמו של לורד קלווין שעל שמו קרוי מדד הטמפרטורה קלווין. זהו בניין מרשים מבחינה ארכיטקטונית שבתוכו מספר תערוכות. בתערוכת הטבע ראינו חיות מפוחלצות וצילמנו כדי שנוכל להראות לצור. בתום הביקור במקום זה עלינו שוב על האוטובוס והשלמנו את הסיבוב עד לנקודת המוצא בכיכר המרכזית. נשאר לנו עוד זמן לסיור במדרחוב, להציץ בחנויות היקרות ולעלות על הרכבת חזרה לגרינוק. בגרינוק עצרנו בקניון, עשינו סיבוב קצר לצורך התרשמות (מבלי לקנות כלום...) וצעדנו חזרה לאוניה.

בהגיענו חזרה, עלינו לשתות קפה במסעדה שבסיפון 15 כאשר הפעם דאגתי להתקין את מצלמת האינטרנט, כך שיכולנו לקיים שיחת וידיאו מלאה עם הקטנים. השיחה היתה מאד מרגשת ויכולנו לראות זה את זה. מידי פעם סובבתי את מצלמת הוידיאו כדי להראות לצור את האוניה.

בארוחת הערב, רמת הצחוקים המשיכה לעלות ומצב הרוח היה לעילא ולעילא. לקראת סוף הארוחה, הגיע צוות המלצרים, הביא לציפי עוגת שוקולד מיוחדת והכל תוך כדי שירת Happy Birthday ביחד עם שכנינו. אני הייתי מוכן מבעוד מועד והנצחתי את האירוע במצלמה.

עם תום הארוחה שמנו פעמינו, כרגיל, אל עבר תיאטרון הפרינסס שם התקיים מופע מיוחד ושונה – הפעם זה היה מופע מקורי (ומשוגע) של צוות האוניה. עוד בזמן ההמתנה למופע, מישהו מצוות הבידור חילק בלונים וגרם לחגיגה מטורפת של העפת בלונים. מבוגרים כילדים עסקו בניפוח בלונים והעיפו אותם מאחד לשני. המחזה היה מדהים – עשרות רבות של בלונים באוויר עפים מכאן לשם. לאחר שהקפיצו את כל האולם עם מוסיקה אדירה החל מופע מטורף של אלתורים וכישרונות של אנשי הצוות. צחקנו כמו משוגעים. זה היה בהחלט סיום עליז ליום מעייף.

היום סוף סוף אפשר לנוח אחרי המסע המפרך בין ערי החוף של האיים הבריטיים. לא מדובר ב"סתלבט" מכיוון שיש המון פעילויות על האוניה אלא בהאטה מסוימת של הקצב, כי הרי לנוח אפשר בבית...

על כן לא קמנו מוקדם מידי, זה לא כולל אותי שהתעוררתי ב 7:00 והלכתי לשים את הכביסה במכונה. עד שציפי המשיכה לישון המשכתי לכתוב את סיפור המסע בשירותים (המקום היחידי המואר בחדר...) ולאחר 40 דקות להעביר את הכביסה אל מכונת הייבוש. עוד לפני ארוחת הבוקר ציפי הלכה לראות את המכירה של פריטים ב 10$ וכמובן חזרה עם מתנה לאמא שלה ו 2 תיקי מעטפה אלגנטיים לערב. בתום ארוחת הבוקר עליתי לעשות סיבוב צילומים וסרטונים בשטחים הציבוריים ובסיפונים הפתוחים של האוניה. בינתיים ציפי הלכה להשתתף בסדנת קרמיקה והכינה כלי מאד יפה ליפעת ואני ניסיתי להתחבר לאינטרנט ולבדוק האם השמועה על שביתה של עובדי שדה התעופה הית'רו ביום ראשון (בדיוק כשאנחנו צריכים לטוס חזרה) – נכונה. לאחר מספר ניסיונות הצלחתי להתחבר וגיליתי שסוכנת הנסיעות שלנו בחופשה. ביקשתי מגיא שיברר בשבילנו והעדכון שלו הבהיר שאומנם היה איום בשביתה אבל הוא הוסר, רווח לנו מאד.

ב 16:00 ציפי הלכה לשיעור פילאטיס ואני עליתי לחדר הכושר. בתום השיעור שלה, הצטרפה אלי להליכה על המכשיר. אחרי שסימנו בחדר הכושר הלכנו להתכונן לערב החגיגי במיוחד – יום הנישואין ה 35 שלנו! שבמקרה היה ערב פורמאלי שמשמעותו – לבוש רשמי.

ב 19:45 נכנסנו לקוקטייל עם הקפטן, אירוע אליו קיבלנו הזמנה מספר ימים קודם לכן. האירוע כולל מפגש עם צוות האוניה הבכיר, משקה על חשבון הבית, ברכות של הקפטן והכרזה על זוג הנוסעים המתמידים ביותר (671 ימי הפלגה על אוניות חברת פרינסס). במהלך האירוע יצא לנו גם לשוחח עם הקפטן והוא סיפר לנו שבמסגרת עבודתו הוא ביקר (עגן למעשה) פעמים רבות בישראל. משם המשכנו אל ארוחת הערב.

לקראת סיום הארוחה קיבלנו עוגת שוקולד תוך שירת Happy Anniversary של המלצרים כשאליהם מצטרפים שכנינו לשולחן.

תוכנית הבידור בתיאטרון היתה סביב שירי שנות ה 60 – שירים שאנחנו מאד אוהבים ולאחריה ב 23:30 התקיימה מסיבת ריקודים עליזה ביותר שהחלה בפיזור של עשרות בלונים על ראשי הרוקדים. היינו בין הרוקדים על רחבת הריקודים וכל המדרגות בפיאצה היו מלאות בצופים. רקדנו בהתלהבות עד אחר חצות - סיום חגיגי ומיוחד ליום הנישואין שלנו.

יום רביעי 18/8/2010 – Invergordon

הבוקר יצאנו לסיור מאורגן של האוניה. כדי לעמוד במשימה קמנו ב 6:30 לפנות בוקר (מחר יהיה יותר גרוע...) ולאחר ארוחת בוקר קלה (מי יכול לאכול כל כך מוקדם?)וההתארגנות התייצבנו בתיאטרון. תהליך יציאת הסיורים הוא יעיל ביותר (כמו שאר הדברים על האוניה). הכרטיסים לסיורים שהזמנו באמצעות אתר האינטרנט של פרינסס חיכו לנו על המיטה ביום ההגעה, בעלון היומי כתוב היכן צריך להיות ובאיזו שעה לכל סיור, בכניסה לאולם ההמתנה מקבלים מדבקה עם מספר וצבע בהתאם לסיור ומופנים לשבת במקומות המסומנים. בכל כמה דקות חוזרים שוב ושוב על ההנחיות ברמקול. לאחר שמגיעה כל הקבוצה לוקח אותה מלווה אל האוטובוס שעליו יש שלט של פרינסס עם צבע המדבקה והמספר. על יד האוטובוס מחכה מדריך טיולים שאוסף את הכרטיסים ולאחר מספר דקות יוצאים לדרך. גם זמן היציאה וגם זמן החזרה מדויקים ביותר. היתרון הגדול בסיור מאורגן של האוניה הוא שאם עקב תקלה הסיור מאחר לשוב – האוניה לא מפליגה בלעדיו. מה שאין כן לגבי סיורים פרטיים בהם אחראים הנוסעים להגיע בזמן והיו לנו מספר מקרים שנוסעים חזרו וראו את האוניה מפליגה. במקרה כזה הם צריכים "לדלג" ליעד הבא ולעלות שם על האוניה.

כאמור, הגענו לאולם התיאטרון ומשם יצאנו אל האוטובוס. הטיול היה אל טירה בשם Dunrobin המשמשת עדיין למגורים. הטירה נבנתה עבור הדוכס והרוזנוּת של דרום סקוטלנד (The Duke of Southerland) במאה ה 13 ונזכרה לראשונה ב 1401). הטירה מרשימה, החדרים נאים והגנים מאד מרשימים ומטופחים. לעומת זאת המדריכה שלנו היתה מאכזבת. ההסברים שלה במהלך הנסיעה באוטובוס היו דיי משעממים ואיטיות הדיבור הרדימה. על ציפי זה השפיעה לטובה ואפשר לה להשלים את חוסר השינה של הבוקר. בטירה עצמה, אפשרה לנו המדריכה להסתובב באופן חופשי ללא הדרכה. אנחנו, שהיינו מעוניינים להבין את מה שאנחנו רואים, הצטרפנו לקבוצה של האוטובוס השני ונהנינו מההדרכה הטובה של המדריכה השנייה. הגענו חזרה לאוניה בצהריים ועשינו סיור ב Invergordon. זו עיירה קטנה בעלת רחוב מרכזי אחד שמה שמיוחד בו הוא ציורי קיר על מספר בתים. כאן, ציורי הקיר אינם מבטאים מחאה כמו בבלפסט אלא מציגים מהווי החיים בעיר.

לאחר ארוחת הצהריים מיהרנו לתיאטרון הפרינסס שם התקיימה הופעה של להקה סקוטית קטנה שניגנה ושרה שירים וריקודים סקוטיים. במהלך ההופעה גילה זמר הלהקה שלהקה גדולה עומדת להיפרד מאיתנו עם ההפלגה ומיד תכננתי היכן להתמקם לצורך צילום. עם תום ההופעה הלכתי במהירות אל סיפון 7 ו"תפסתי עמדה" מול המקום שהבנתי שבו תעמוד הלהקה. ואכן, כ 10 דקות לפני מועד ההפלגה הגיעה בצעידה מרשימה להקה של 18 נגני חמת חלילים ועמדה על יד האוניה ממש מתחתנו. הם המשיכו לנגן תוך כדי התרחקות האוניה מהמעגן והשמעת 3 הצפירות המסורתיות. המחזה היה מרשים מאד: כמעט כל הנוסעים היו על הסיפון והריעו ללהקה.

כפי שרמזתי קודם, הבוקר קמנו עוד יותר מוקדם – ב 6:00 לפנות בוקר. זה לא היה קל, אבל היינו צריכים להתייצב כבר ב 7:30 לסיור וכדי לתפוס מקום טוב באוטובוס (ציפי צריכה לשבת בשורות הראשונות כדי לא לקבל סחרחורת, וגם להיות בעמדת זינוק טובה לפני כולם כשהאוטובוס עוצר...). הפעם התהליך היה מסובך יותר מכיוון שהאוניה עגנה בלב הנהר והמעבר לחוף מתבצע באמצעות סירות ההצלה. היינו בין הראשונים בסירה והתמקמנו קרוב לדלת שבה נכנסנו במטרה לזנק מהר ולהיות בין הראשונים לאוטובוס. כשהגענו לחוף התברר שטעינו – על יד דלת הכניסה הניחו קלנועיות והיציאה היתה מהדלת השנייה בקצה השני, כך שבמקום להיות ראשונים לצאת היינו אחרונים. הפעם אני הייתי השובב וברגע שהעובדים פתחו את הדלת להוציא את הקלנועיות זינקתי בזריזות החוצה. בי הם לא הבחינו, אולם זה שניסה לעשות זאת אחרי חטף צעקות מאנשי הצוות והם לא אפשרו לאף אחד לצאת משם. בהליכה מהירה עקפתי את מעט הנוסעים שהלכו אל עבר האוטובוסים וכך הצלחתי לתפוס מקום בשורה השלישית באוטובוס. בדרך אליו נפל לי הכרטיס המגנטי של האוניה ולמזלי נהג האוטובוס מצא אותו על הכביש בסמוך.

הסיור היה אל טירה בשם Glamis (מבטאים זאת "גְלָאמְס") ואח"כ אל עיר הגולף המפורסמת St. Andrews. גם המדריכה וגם נהג האוטובוס היו ממש מעולים. בדרך אל הטירה נתנה המדריכה סקירה מקיפה על סקוטלנד, על ההיסטוריה, החקלאות, אגדות וסיפורי פולקלור, המלך ארתור ועוד ועוד. ההסברים היו מעניינים מאד ושמשו כתבלין לנופים היפים שראינו. גם הנהג שהתברר כיליד האזור השלים את המידע. אל הטירה הגענו כעבור שעה וחצי. הטירה ידועה כמעון הילדות של המלכה אליזבת ואִימה. הטירה משמשת כמעון בית המלוכה החל משנת 1372 ומלכים ודוכסים נולדו וגרו בה במהלך השנים. גם כיום משמשת הטירה את בית המלוכה הבריטי ולכן חלק מהאגפים סגורים למבקרים. הסיור בטירה מתבצע בקבוצות כאשר לכל קבוצה מדריכה מצוות הטירה שמלוה את הקבוצה בין החדרים ומסבירה בכל חדר וחדר. החדרים מרשימים ולמרות שמדובר בבית המלוכה, הפאר הוא ברמה סבירה ולא מוגזמת מידיי. בתום הסיור נשאר לנו מעט זמן לשבת בגנים וליהנות מהשמש הנעימה, לשתות כוס קפה ולאכול את הכריכים שהכנו בבוקר כאשר היה מוקדם מידיי לאכול צהריים.

ב 12:00 בדיוק יצאנו לכיוון St. Andrews. ייחודה של עיר זו הוא במגרשי הגולף שלה. משחק הגולף הומצא בסקוטלנד לפני כ 500 שנה ומועדון הגולף השני נוסד בעיר זו (הראשון נוסד באדינבורו). בכל סביבות העיר מפוזרים מגרשי גולף רבים ובעיר עצמה – מוזיאון הגולף הבריטי וחנויות רבות לציוד גולף. בנוסף לכך, בסמוך לעיר, מצוי בסיס חיל האוויר הבריטי המפורסם וניתן להבחין במטוסי החיל ממריאים ונוחתים. כאן היתה לנו הפסקה של שעתיים שאותה ניצלנו לסיבוב קצר בעיר (העיר עצמה קטנה מאד) וגם לאכול משהו קל לצהריים. ב 15:15 יצאנו חזרה ולאחר נסיעה של שעה ורבע הגענו אל הרציף ב South Queensferry. מכיוון שהאוניה אמורה להפליג רק ב 01:00 אחר חצות (כדי לאפשר לנוסעים לצפות ב Military Tattoo) היה לנו עוד זמן לביקור קצר באדינבורו, מקום שבו בילינו שבוע עם הילדים בשנת 2000). הסתובבנו קצת בעיר, דיברנו עם כל המשפחה מטלפון ציבורי וחזרנו סחוטים בשעה 21:00 לאוניה.

בכל זאת אי אפשר לסיים ערב על האוניה כל כך מוקדם. על כן, לאחר ארוחת הערב, הלכנו אל תיאטרון הפרינסס לצפות בהופעת פולקלור סקוטית. ההופעה היתה מעניינת ולמרות העייפות הרבה הצלחנו לשמור על ערנות.

כדי שיהיה מעניין, הזיזו את השעון שעה קדימה בלילה (בגלל המעבר לצרפת) וכך יצא שקמנו ב 6:00 בבוקר והלכנו לישון ב 1:00. הספק לא רע ליום אחד.

היום הוא יום ים – האוניה בדרכה מאדינבורו אל Le Havre שבצרפת על תעלת לה מנש.

עוד לפני שציפי התעוררה חמקתי באלגנטיות מהחדר לעשות כביסה. אנחנו מעדיפים להגיע עם כמה שפחות כביסה הביתה וכאן נוח מאד לכבס, לייבש ולגהץ. במהלך שעות הבוקר (עד שסיימנו את ארוחת הבוקר כבר היה קרוב ל 10:00) כל אחד פנה לעיסוקיו – ציפי ראתה סרט בטלוויזיה ואני המשכתי לכתוב את סיפור המסע ולהעביר את התמונות של אתמול מהמצלמה למחשב. ב 12:00 בצהריים התקיימה באוניה צעדה למען ולזכר חולות בסרטן השד. כל מי שרצה להשתתף בצעדה נדרש לתרום מינימום של 15$ וקיבל כובע שעליו כיתוב מתאים. התרומה מיועדת למחקר בתחום סרטן השד. כל מי שצעד, ולצערנו יחסית למספר הנוסעים באוניה מספרם היה זעום, ציין עבור מי או לזכר מי הוא צועד. אנחנו צעדנו לזכרה של החברה הכי טובה של ציפי – לינדה צור ז"ל שנפטרה מסרטן השד לפני 5 שנים. עקב תנאי מזג האוויר לא יכולנו לצעוד בחוץ ולכן צעדנו כ 5 ק"מ בקומה המרכזית של האוניה, דבר שעורר תשומת לב של הנוסעים.

לאחר ארוחת הצהריים ושנת צהריים קלה ציפי השתתפה בשיעור הפילאטיס השני ואני התאמנתי בחדר הכושר. בתום השיעור, ציפי הצטרפה אליי להליכה של 40 דקות על מכשיר ההליכה. לפני האימון קצת התאכזבתי כשגיליתי שעליתי 700 גר' במשקל, אבל הדבר הוא בר תיקון והוא יתוקן במהרה. את השעות הבאות הקדשנו להכנות הרגילות לשבת.

שבת 21/8/2010 – Le Havre

היום האוניה התרוקנה כמעט מנוסעיה. הסיבה לכך היא שרוב הנוסעים נסעו לפריז, מרחק 3 שעות נסיעה. אנחנו טיילנו בעיר בין אתרי מורשת עולמית. העיר הוכרזה בשנת 2005 ע"י אונסק"ו כאתר מורשת עולמית ובמסגרת זו הוכרזו גם מספר אתרים בעיר. טיילנו כשלוש שעות וחזרנו לאוניה. מזג האוויר הלך והתחמם והטמפרטורות טיפסו ל 24 מעלות. כמיטב המסורת של שבת הלכנו לישון אחר ארוחת הצהריים ולאחר שקמנו, מכיוון שלא יכולנו להתאמן בחדר הכושר, צעדנו על הסיפון יותר מ 5 ק"מ.

ארוחת הערב היתה פרידה חגיגית מצוות המלצרים ובה הם צעדו עם עוגות גלידה שעליהן נרות דולקים (חשמליים כמובן). בתום הארוחה התקיים בתיאטרון הפרינסס מופע שירה והומור של בדרנית מ Wales שלמרות שהיה קשה להבין חלק מהדברים שלה, היא היתה מצחיקה בטירוף. ניתן לשמוע את הצחוק של ציפי בחלק מהקליפים שצילמתי...

הבוקר התעוררנו כבר ב 6:00 כי היינו צריכים "לעוף" מהאוניה ב 7:30. תהליך פינוי האונייה מדהים ביעילותו. יומיים לפני תום השייט מקבלים דף הנחיות מפורט ותגים למזוודות. ערב קודם מוציאים את המזוודות למסדרון ונשארים רק עם תיקי יד. בדף ההנחיות רשום לכל קבוצה (עפ"י תג המזוודה) היכן להתכנס ומתי. שתי דקות אחרי שהגענו לאזור ההתכנסות קראו לכל בעלי התג לבוא והובילו אותנו אחר כבוד אל מחוץ לאוניה. שם עברנו דרך אולם ענק שבו היו מסודרות המזוודות, שוב על פי אותו התג. כך בקלות רבה ניתן היה לאתרן. משם המשכנו אל עבר האוטובוסים וזיהינו את האוטובוס שלנו על פי אותו התג. עם האוטובוס הגענו כעבור כשעה וחצי אל שדה התעופה הית'רו אל טרמינל מס' 1. בשדה התעופה היתה לנו המתנה ארוכה מאד לטיסה – 6 שעות ארוכות ומשעממות.

הטיסה חזרה היתה רועשת מאד. המטוס היה מלא במשפחות עם ילדים קטנים, רעש, צעקות, בכי תינוקות, וכאשר רצינו לראות סרט במערכת הבידור המשוכללת של הבואינג 777 התברר שיש תקלה במערכת כך שהחגיגה היתה מושלמת...

בשדה התעופה גיא הפתיע אותנו והסיע אותנו הביתה. קרוב לחצות נכנסנו סוף סוף הביתה.

עכשיו צריך להתחיל לתכנן את הטיול הבא...