שבוע וחצי בנורווגיה הקייצית – חלק ג', הפיורדים

היום הרביעי של הטיול

סכר Sysendammen + עיירה איידפיורד / Eidfjord + שביל נהר המפלים של קינסרוויק (Husedalen) - מלון בלופטוס.

את פוסט ההקדמה לטיול, הכולל את כל ההכנות והפרטים הטכניים, אתם מוזמנים לקרוא בקישור הבא:

https://www.lametayel.co.il/posts/m1nyr9

ואת חלק א' שבו טיילנו באזור גיילו, אתם מוזמנים לקרוא בקישור הבא:

https://www.lametayel.co.il/posts/llpy7p

זה היה יום מעבר מאזור גיילו לאזור הפיורדים, כשהמלון נמצא בעיירה קטנטנה בשם לופטוס שממוקמת בין אדיפיורד לבין אודה.

בצער רב נפרדנו מהמלון ומאזור גיילו המופלא ויצאנו לדרך. לראשונה תדלקתי את הרכב. לא כי הייתי חייבת, אלא רק כי הגעתי לחצי מיכל ועברנו ליד תחנת דלק, אז למה לא.

הדרך לשם עברה שוב דרך רמת ההר שבה היינו אתמול, אבל לא הצטערנו לחזור לשם. שמחנו לחוות את הטבע הבתולי והמרשים הזה בשנית וגם עצרנו הפעם במקומות שעליהם דילגנו אתמול.

המקום הראשון היה עצירה לקפה באחת מתחנות העצירה הרבות שפזורות לאורך הדרך. התמונה הבאה מככבת אצלי מאז כשומר מסך והיא מתמצתת עבורי את הטיול.

העצירה השנייה הייתה ב -

סכר Sysendammen

כבר אתמול תהינו מה זה הקיר השחור שראינו מהכביש והיום גילינו את משמעותו.

חפשו את  Sysen Dam במפות גוגל ותגיעו בדיוק לחניה שלפני הסכר.

הסכר המאסיבי הזה בנוי כולו ממיליוני אבני גזית שנערמו אחת על השנייה ויצרו חומה אדירה. הוא סוכר את אגם Sysenvatnet  המהמם. אפשר לעלות על הסכר ואפילו מומלץ. יש ממנו תצפית יפהפייה אל האגם:

 הגבעות הירוקות ושדות הפרחים:

 אם לא היה קפוא וגשום, בטוח היינו מתעכבים שם הרבה יותר.

מה שבסוף כן עיכב אותנו, אבל לא הצטערנו לרגע, היה זה:

מהסכר ניווטנו לעיירת אדיפיורד ואחרי זמן לא רב הנופים הייחודיים של הרמה התחילו להתחלף למשהו אחר לגמרי. הרים ירוקים וגאים ליוו את דרכינו כמו שומרי ראש אימתניים, לבושים בצבעים ירוקים כה עזים עד שנדמה כאילו נכנסנו לממלכה פנטסטית.

ככל שהמשכנו לנסוע, ככה העננים ירדו נמוך יותר ויותר, עד שאפשר היה להוציא את היד מהרכב ולגעת בענן ולא כמטאפורה. כל האזור הזה יפה כל כך שכל מי שמתאר אותו כ"לטייל בגלויה" לא קולע אפילו לחלקיק מהיופי.

נוסף להרים או אולי נכון יותר בגללם, החלו להופיע יותר ויותר מנהרות. כולן מסודרות, מוארות ובהחלט בטוחות יותר לנהיגה מאשר הכבישים הצרים שבחוץ. אחת מהן הייתה מרשימה במיוחד, עם כיכר מוארת בכחול. אחרי נסיעה של כמעט שעה, הגענו ל -

 אדיפיורד / Eidfjord

נשארתי ללא מילים כשראיתי את השילוב שהרכיב את העיירה. עיירה ציורית, מטופחת ופורחת כולה.

 הרי הפיורדים העצומים שמקיפים אותה בעודם חובשים על ראשם כתר של עננים.

אגם כחול שמשקף מתוכו את כל היופי סביבו וצובע אותו בצבעים רכים.

 בתים מתוקים שנראים כאילו יצאו מתוך ספר אגדות אופטימי במיוחד.

אוויר צח, קרירות, גשם ושמש ושוב גשם שמשנים את התפאורה סביב בכל פעם מחדש. אנשים שלווים שמתנהלים כאילו אין בעולם מלחמות, יוקר מחיה ואלימות.

התכנון היה לעשות מסלול מסביב לאגם, אבל המעבר היה סגור וממש לא רצינו לוותר על שיטוט בעיירה היפה הזאת. לכן התחלנו פשוט ללכת ברגל לצד האגם שהוביל לכיוון הכביש שממנו באנו.

 בתוך האגם ראינו תחילה ילדה קטנה וסבא שוחים להנאתם. קצת אחרי זה ראינו שמצטרפים אליהם עוד אנשים. כאן אני מרגישה צורך מוסרי להזכיר שבחוץ היו בערך 15 מעלות וגשם.

רגע לפני שהגענו לכביש ולא היה עוד לאן ללכת, ראינו שביל שעולה על גבעה קטנה. מהר מאוד גילינו שהוא מוביל לתוך מה שנראה כמו שטח חקלאי.

השביל הצר נמתח בשטח טבעי בין הבתים, מספק כל כמה צעדים דבר נוסף להתפעל ממנו. אם אלה הרי הפיורדים שמנחים את הדרך

 האגם שהפעם הציץ מבין העצים,

סוס אצילי שהתענג על עץ תפוחים

 או יער עבות, רענן ומנצנץ כולו.

 והריח.... ריח של יער אחרי הגשם. הריח הכי טוב בעולם.

בשלב מסוים השביל נגמר וחזרנו בחזרה אל מרכז העיירה. קנינו אוכל תאילנדי בדוכן קטן וחמוד בשם Anchalee's Thai mat Eidfjord. בזמן שחיכינו למנות, הגשם התחזק ונאלצנו לאכול באוטו. משם כבר נפרדנו מהעיירה הקסומה והמשכנו בדרכנו לכיוון המלון החדש.

אם עד כה חשבתי שהכבישים קשים, ככל שהעמקנו אל הפיורדים, כך הכביש נעשה צר יותר, תלוי ממש על קצה צוק, מתפתל ובלי שוליים. היו מקומות שכדי ששני רכבים יעברו אחד על פני השני נדרשה מיומנות דיוק של סנטימטרים בודדים בנהיגה. תוסיפו לזה גם גשם שירד ללא הפסקה בעוצמות משתנות. שם גיליתי שלמרות כל מה שחשבתי על עצמי עד לאותו היום, לנהוג ואפילו לנהוג די טוב, אני יודעת. עובדה, שרדתי לספר על זה. 

לאחר נסיעה של עוד שעה בערך, עצרנו למסלול האחרון ביום זה -

שביל נהר המפלים של קינסרוויק (Husedalen)

ניווטנו ל - Husedalen valley parking. יש במקום חניה מסודרת חינם. צמוד לחניה תראו מבנה אבן היסטורי, (תחנת הכוח ההידרואלקטרית הקטנה של קינסרוויק) וצינור מים עצום ממתכת שיורד מההר.

המסלול המלא של עמק המפלים Husedalen אמור להיות ארוך וקשוח. אנחנו עשינו רק חלק ממנו שמגיע עד למפל Tveitafossen ומשם פשוט חזרנו בחזרה. הליכה של כחצי שעה לכל כיוון, או אולי נכון יותר לומר 40 דקות הלוך ו - 20 חזור כי כל המסלול הלוך עד המפל הוא בעלייה.

מדובר בעלייה מתונה, אבל זה במושגים נורווגים. אנחנו בשלב מסוים התחלנו להתנשף כמו שני קטרים. השביל עצמו הוא שביל כורכר רחב ונוח להליכה. מצד אחד של השביל זורם נחל פסטורלי שרק מתחנן שיצלמו אותו ומהצד השני מתפרש לו יער מכושף עם עצים תמירים וריח אדמתי שכמו הדף אותנו למעלה והפיח בנו אנרגיות שלא ידענו שנשארו בנו אחרי יום כה עמוס.

את שאגת המפל שמענו עוד הרבה לפני שהגענו אליו. אומנם הוא לא נמנה עם המפלים הגבוהים, אבל העוצמה שלו, הרוחב והרקע של סלעי הגרניט מעניקים לו מראה בלתי נשכח.

נתזי המים יצרו ענן של רסיסים באוויר, מה שרק הוסיף למראה הקסום. סלעי הגרניט העתיקים, הכהים והחלקים שנשחקו בידי קרחונים במשך מיליוני שנים הפכו את הכול לתפאורה מכושפת.

דבר אחד שהצחיק אותנו היה שלטי "take your poo with you" שהיו פזורים לכל אורך המסלול. לא יודעת אם אלה השלטים או העלייה והירידה, אבל רק אומר שמזל שבחניה היו שירותים...

שבוע לאחר שחזרנו לארץ, שאלתי את הבן שלי מה המקום שהכי זכור לו? שהוא הכי נהנה ממנו בטיול? והוא ציין מייד את המסלול הזה.

משם הייתה לנו עוד כחצי שעת נסיעה עד למלון -

Hotel Ullensvang

זה אחד המלונות המטורפים ביותר שהייתי בהם וגם אחד היקרים. את המלון הזה הזמנתי כמה ימים לפני הטיסה, אחרי שנאלצתי לבטל את המלון הקודם שהזמנתי לפני כמעט שנה, בגלל שתאריך הביטול הגיע יחד עם האיומים של טראמפ וכבר הייתי בטוחה שאני לא אטוס לשום מקום, אז ניסיתי לצמצם הפסדים. הוא היה המלון היחיד באזור שהיה פנוי ועם תאריך ביטול של יומיים לפני ההגעה. שילמתי עבור 3 לילות קצת יותר מ - 4000 ₪. סכום אסטרונומי במושגים שלי, אבל בדיעבד המלון הזה היה שווה כל שקל.

מדובר במלון 4 כוכבים בעיירה קטנה בפיורדים. מלון ענק עם חדרים מרווחים ומאובזרים היטב, ארוחת בוקר עשירה ומגוונת ומיטות רכות, אבל השוס הגדול היה הנוף שנשקף מהחלונות של המלון והבריכה. מרחב אינסופי של שקט. מי הפיורד היו מונחים לרגלינו כמו ראי טורקיז עצום ועמוק, שקטים כל כך שאפשר לשמוע את הנשימה של ההרים שמעבר. ענקים זקופים ומפוסלים העטופים בחורש ירוק כהה וצעיף של עננים.

הגן המטופח של המלון יצר קונטרסט מושלם בין ההרים הפראיים לבין ציוויליזציה עדינה של דשא ירוק ואזמרגדי הגולש עד לקו המים, ביתן לבן וציורי, סירות ושורות של כיסאות נוח הממתינים על רציף האבן, מזמינים פשוט לשבת ולהיבלע בתוך כל היופי הזה. נוף של שלווה עמוקה שעד היום עוד לא מצאתי בשום מקום אחר.

אחרי פריקת מזוודות, הלכנו לדגום את הבריכה וגילינו עולם ומלואו. הנופים המדהימים שראינו מחלון המלון הם אותם הנופים שנשקפים מהבריכה, רק מזווית אחרת ולא פחות עוצרת נשימה.

 יש כמה בריכות מחוממות שונות. תחילת נכנסנו למתחם של הבריכות לכל המשפחה. יש בריכה פנימית, בריכה ארוכה חיצונית ואיפשהו בקצה, בדיוק מול הפיורדים, יש בריכת infinity שנראית כאילו היא נשפכת היישר לתוך האגם הצלול.

משם עברנו אל מתחם נפרד לגילאי 18 פלוס ונחסכו מאיתנו הרעש וההשפרצות של ילדים קטנים. טמפרטורת המים הייתה פשוט מושלמת וגם שם הייתה בריכה פנימית ובריכה חיצונית. אין דבר שיכול להתעלות על לצוף במים החמימים תחת כיפת השמיים האפרוריים כשבחוץ 12 מעלות וגשם קריר מלטף את הפנים. בבריכות מובנה גם סוג של ג'קוזי שפועל כל כמה דקות. אומנם היינו למרגלות ההרים, אבל הרגשנו בפסגת העולם.

המלתחות היו מאבזרות במגבות, סבון, שמפו, לוקרים ואפילו מתקן לייבוש בגדי ים. פשוט לבוא ולהנות.

החיסרון היחיד של המלון היה החניה. באופן מפתיע מאוד היא בתשלום. ולא רק שהיא בתשלום, היא גם די מחרידה. יש מקומות חניה בחוץ שתמיד היו מלאים ויש חניה תת־קרקעית ששוב אתגרה את יכולות הנהיגה שלי. הירידה אליה כה מפותלת וצפופה שאסור לטעות במילימטר וכדאי לקחת כדור לבחילה לפני שמתחילים. המצב למטה לא היה טוב יותר. חניות צרות ולא נגישות בעליל. נדרשה לי רבע שעה כדי לחנות וגם זה רק אחרי שהבן שלי יצא מהרכב וכיוון אותי. נכון, מנהג מנוסה זה כנראה היה דורש עשר דקות, אבל זה לא ממש משפר את המצב. למחרת כבר מצאתי במרחק של כשבע דקות הליכה מהמלון חניה חינמית לחלוטין, במגרש מחצץ, ושם חנינו בשני הלילות שנותרו לנו.

היום החמישי של הטיול

מסלול ביער עם תצפית על מפל ואגם סאנדווין (Sandvinvatnet)  + מפל Låtefossen (מפלי התאומים) + העיירה אודה / Odda + מסלול אל אגם הטורקיז והסירה Bondhusvatnet.

בגלל המרחקים שעברנו והימים העמוסים, הייתה תחושה פרדוקסלית כאילו מצד אחד אנחנו כבר שבועות כאן ומצד שני כאילו רק הגענו.

אחרי ארוחת בוקר עשירה של המלון מול אותו נוף מהפנט של הפיורדים, רק הפעם בצבעי בוקר:

 יצאנו אל היעד הראשון ליום זה -

מסלול ביער, מפל שמתחבא ואגם סאנדווין  (Sandvinvatnet)

חנינו במפרץ חניה די קטן בכניסה למסלול ביער, כשמצידו השני של הכביש מתמתח לו האגם סאנדווין. פסענו לתוך יער פראי ונפלא שכאילו יצא מספרי אגדות.

הוא היה הרבה פחות מתוייר מהיער שהיינו בו אתמול. מה שאומר שהיינו בו כמעט לבד, דבר שרק הוסיף לקסם. ניחוחות עצי ברוש הפכו כל נשימה לטהורה יותר, קלה יותר. העצים עצמם סוככו עלינו מפני שמש וגשם ששיחקו זה עם זה מחבואים. פרחי בר תיבלו את הירוק העמוק בצבעוניות מעוררת התפעלות. זה היה המסלול שהכי אהבתי בנורווגיה.

הפעם לא באמת היה לנו יעד להגיע אליו. פשוט הלכנו על שביל נוח שעולה כלפי מעלה בעלייה מתונה, כזאת שהפעם לא גרמה לנו להרגיש כמו קטרים. את המפל שנחבא לו בין עצי החורש שמענו עוד מהחניה, אבל לקח קצת זמן עד שהצלחנו לראות אותו. את זה אפשר לעשות אם פונים מהשביל הראשי שמאלה אל אחד מהשבילים המאולתרים הרבים שפזורים לאורך הדרך.

כל פניה גילתה עוד מהטבע הנהדר ועוד זווית חדשה על המפל האיתן. באחד כדאי לרדת למטה בתוך החורש כדי להציץ על חלקו התחתון והנחל שמלווה את הדרך:

באחר כדאי לטפס על סלעים עצומים או רמפות מעץ כדי לראות את חלקו העליון:

ובפנייה אחרת הצלחנו לראות אותו במלוא תפארתו:

באחת הפניות גילינו אומגה ישנה שהייתה נעולה במנעול, אך במהרה הסתבר שזה רק למראית עין. מזל שהייתי שם, כי הבן שלי, בן הטיפש־עשרה (ומעולם ההגדרה הזאת לא הייתה נכונה כל כך) ניסה לשכנע אותי לאפשר לו לעשות את האומגה בכוחות עצמו. אומגה חלודה, רעועה, מעל תהום.   

אחרי כשעה התחלנו לחזור לכיוון הרכב. הפעם חקרנו את הצד השני של השביל. שם מצאנו מטווח ישן עם תרמילי כדורים ומטרות מחוררות. העיניים של הבן שלי נדלקו כאילו מצאנו אוצר.

אספנו תרמילים, ניסינו לנחש את הכיוון הטוב ביותר לפגוע במטרות ובעיקר חקרנו את המקום, כאילו שנינו ילדים קטנים בגן השעשועים. וכן, רק בדיעבד גיליתי כמה שזה היה מטומטם מצידי ומזל ששום תרמיל לא התפוצץ לנו בפרצוף.

משם ירדנו בחזרה לאגם. אומנם זה הצריך רק חציית כביש, אבל בתחושה זה כאילו עברנו למיקום חדש לחלוטין. המים היו כה צלולים שאפשר היה לראות את הקרקעית.

טיפות הגשם טשטשו במעט את השתקפות הפיורדים בתוך מי הטורקיז כשמפל לבן וצח כשלג ממול פילח את ההר כמו ברק.

ומסביב שקט ושלווה. פשוט עמדנו שם, נשמנו ואפשרנו לאותו אגם חלק כמו ראי לחדור אל הנפש ולמלא אותה בהתפעמות שנדיר שחשים בעוצמות כאלה.

אין ספק שבימים האחרונים הייתי צריכה לצבוט את עצמי לא מעט כי הראש התקשה להאמין שיופי כזה אכן קיים במציאות ושזה לא רק חלום שחלמתי.

התחנה הבאה שלנו ליום זה הייתה העיירה Odda אבל בדרך אליה עצרנו לעוד מפל מרשים שנקרא -

 מפל Låtefossen  

או בשפה העממית, מפלי התאומים. 

בשביל המפל הזה אתם לא צריכים לעשות מסלול כי הוא נמצא לצד הכביש. ממול יש חניון גדול ומסודר וכן, גם הוא חינמי. כיאה לפנינת טבע שאפשר לראות אותה ללא מאמץ, המקום היה מלא בתיירים. אחרי הבוקר הנפלא והמבודד ביער ואחרי שהיינו צריכים לכבוש שבילים וסלעים כדי לראות את המפל הנסתר, התרגשנו קצת פחות מהמפל הנוכחי. אולי כי הוא פשוט בא לנו יותר מדי בקלות. עם זאת, אין ספק שהוא מרשים ויפהפה. שני זרמי מים עצומים משני צדדיו של מה שנראה כמו אי ירוק וקטן גועשים ושוצפים בעוצמה.

בגלל שהמקום היה עמוס, צילמנו מעט תמונות יחסית והמשכנו ליעד הבא -

Odda והמסע שלנו בעקבות הסדרה "רגנארוק"

זוהי עיירה נורווגית טיפוסית ויפהפייה שהסיבה העיקרית שהגענו אליה היא בגלל הסדרה "רגנארוק" שאני והבן שלי ראינו לפני מספר שנים. אז עוד לא העזתי אפילו לדמיין שאני ברצינות הולכת לראות את הנופים המטורפים האלה במו עיניי. באותו הזמן די ייחסתי את כל היופי הזה ליכולותיו של AI וזוויות צילום ותאורה. רק כשהגענו התברר ששום דבר ממה שראינו בזמנו לא היה מבויים או עבר דרך פילטרים. לא היה צורך. העיירה וה"תפאורה" סביב כה מעוררות השתאות שהן לא היו זקוקות לשום התערבות או ייפוי. השינוי היחיד בין הסדרה למציאות הוא שבסדרה השם של העיירה הפך מ - Odda ל Edda.

גם אם אין לכם שמץ של מושג על איזו סדרה אני מדברת, הביקור בעיירה הזאת שווה ביותר. רחובותיה השקטים והירוקים, הבתים הנורווגיים הטיפוסיים, הנהר שמתחיל ממרכז העיר ונשפך אל הפיורדים, בהכול שורר קסם נורווגי אותנטי שמרגיע את הנפש ומרחיב את הלב.

את המסלול שלנו התחלנו ב -

מלון ויקינגהאוג והבית של מאגנה ולאוריתס

ניווטנו אל Trolltunga apartments Viking Haug.

בית הארחה היסטורי יפהפה ומפואר שממוקם על גבעה ומשקיף על העיירה מלמעלה.

המקום מעניק תצפית עוצרת נשימה על הפיורדים ועל אודה עצמה ומומלץ בלי שום קשר לסדרה לעבור שם ולהתרשם מאודה ממעוף הציפור.

משם ניווטנו ל - Odda videregåande skule כדי להציץ על התיכון שבו מתרחשת כמחצית מהעלילה של הסדרה.

זהו התיכון הרשמי של העיירה. לכאן לא הייתי נוסעת באופן מיוחד, אלא אם כן גם אתם סקרנים לראות את המבנה ואת החצר שבה פיור, סקסה, מגנה והאחרים מנהלים את חיי החברה והדרמות שלהם בהפסקות.

שמחנו לגלות שהתיכון היה סגור כי אני בטוחה שזה היה נראה מחשיד ביותר לראות רכב נעצר ליד בית הספר ומתחיל לצלם את המבנה והתלמידים.

משם נסענו אל -

מרכז העיר Odda

ניווטנו אל Odda sentrum שזה מרכז העיירה. במקום יש חניה גדולה וגם שם התפלאנו לגלות שגם היא חינמית לחלוטין.

החניון יושב בדיוק ליד -

כנסיית אודה  (Odda kyrkje)

כנסיית עץ קלאסית אופיינית בסגנון "כנסיית אורך" בצבע לבן פנינה. היא מצטלמת פשוט נהדר על רקע הפיורדים והמזח שלידה ולחובבי הסדרה, בטח תזכרו אותה מהצילומים.

משם פנינו להציץ על המזח שנמצא צמוד לחניה. מי טורקיז חלקים תפסו את ההשתקפות של כל מה שסביבם.

הפעם לא היו אלה רק עצים או הרים, אלא גם מבנים ואפילו מפעל תעשייתי ענק.

בסדרה היה זה המפעל של משפחת ג'וטול שזיהם את מי הפיורדים והופיע לא מעט פעמים במהלך הסדרה. במציאות זה מפעל אבץ פעיל ולא מזהם, אף על פי שזה לא תמיד היה כך. בשנות ה-80 זיהום המים "זיכה" את מי הנהר של אודה בתואר המפוקפק "האזור המזוהם ביותר על כדור הארץ." קשה להאמין לזה עכשיו, כשמסתכלים על הנהר הצלול ובכלל על אורח החיים הנורווגי.

משם הלכנו לאורך הגדה עד שהגענו ל -

סלע נטפליקס

או אבן הרונים שצולמה בסדרה ונותרה כמתנה לעיירה מנטפליקס עצמם. היום היא ניצבת על שפת הנהר כמוקד צילומים עבור תיירים מתלהבים, כלומר אנחנו.

משם הלכנו להסתובב קצת במרכז העיירה עצמה בין החנויות הרבות שפזורות שם ואפילו עשינו מעט שופינג במחירים סבירים. רחובותיה מטופחים, נקיים, הבתים צבעוניים וכמעט מצועצעים מרוב שהם יפים.  

את הביקור באודה סיימנו בדיינרEdda Grillen  שבו צולמו גם כן לא מעט סצנות מתוך הסדרה.

שמחנו לשבת ולאכול המבורגר צמחוני במקום שבו ישבו גיבורי הסדרה. בעיניי האוכל היה טעים. בעיני הבן שלי פחות. גם הביקורות על המסעדה ברשת חלוקות. היו שנהנו והיו שהשוו את טעם האוכל לגרביים שנשכחו בתיק אחרי אימון אינטנסיבי בחדר כושר.

משם נסענו ליעד האחרון ליום זה:

אגם הטורקיז והסירה המפורסמת: Bondhusvatnet

ניווטנו אל  Rasteplass Bondhusvatnet

במקום יש חניה גדולה ומסודרת, אבל היא דווקא כן בתשלום. יש מכונות שאפשר לשלם בהן ביציאה.

מדובר במסלול פופולרי מאוד. בהתחשב בכך שזה מסלול טבע ובעובדה שהגשם לא הפסיק לרדת לשנייה, החניה הייתה מלאה והיו לא מעט אנשים על השביל. השביל עצמו רחב, אבל כולו בעליה. בעוד המסלול מוגדר כקל וילדים נורווגים בני שלוש עושים אותו, אותנו המסלול הזה אתגר ועייף. אני בכושר ממוצע ביחס לבנות גילי ואילו הבן שלי עוסק בריצה, מרים משקולות ובכללי בכושר מעולה, ואפילו לו היה קשה. מספיק קשה כדי שינסה לשכנע אותי לחזור לרכב באמצע הדרך. ספוילר - זה לא עבד לו. אני מניחה שזה גם קשור לכך שהיה זה סוף יום, אחרי שכבר עשינו מסלול והרגליים נשאו אותנו בכל רחבי אודה כמה שעות.

הדרך עוברת לצד נחל שוצף ויער ירוק מסנוור.

אי אפשר לעשות כמה צעדים בלי לצלם עוד ועוד מאדריכלות הטבע הנפלאה סביב.

גולת הכותרת של המקום היא האגם. זה גם היעד שעד אליו הגענו ולא המשכנו עוד. מי טורקיז צלולים. סלעי ענק מזדקרים מתוך המים כמו איים קטנים של שלווה. הרי הפיורדים שמגדרים אותו מצד אחד ויער פראי מצד אחר.

 ואם זה לא מספיק, אז תוסיפו לזה גם סירה שעומדת שם בבדידות נוגה, מדגמנת לכל מי שהזדמן לו להגיע עד אליה.

 יצאו לנו משם תמונות מושלמות. גם עכשיו, כשאני מסתכלת עליהן, אני מתקשה להאמין שבאמת היינו שם מרוב שהיופי הזה נראה לא אמיתי.

הדרך הלוך ארכה כשעה והחזור באזור ה-40 דקות.

אני בטוחה שאם היינו עושים את המסלול הזה על הבוקר ולא היה יורד גשם ללא הפסקה, היינו ממשיכים עוד.

למלון הגענו רטובים ועייפים, אבל מחויכים עד לפסגות הפיורדים המעוננות.

היום השישי של הטיול

כפר וויקינגי אותנטי בגודוונגן Gudvangen) + שייט הלוך חזור לעיירה פלאם / Flam.

הבוקר משחק המחבואים בין השמש לגשם נגמר והם החלו להופיע יחדיו ברקיע, יוצרים קשתות מהפנטות ששקעו לתוך הרי הפיורדים. היה קשה מאוד לנהוג ככה ולהמשיך להסתכל על הכביש ולא על משיכות המכחול של הטבע.

היעד הראשון של היום היה:

הכפר הוויקינגי האותנטי Njardarheimr

ניווטנו אל Viking Valley, יש שם חניון ממש על המזח.

לא בדיוק הצלחתי להבין אם החניון בתשלום ואם בכלל מותר לחנות שם, בגלל כל מיני שלטים, אז מצאתי חניה לצד הכביש ששם זה היה בוודאות ללא תשלום.

מדובר בכפר משוחזר שבו ברצינות חיים וויקינגים מודרניים בדיוק כמו לפני אלף שנה.

הם לא שחקנים בתחפושות זולות, אלא קהילה שבחרה לחיות לפי מסורת עתיקה. הם מבשלים לעצמם את האוכל, מייצרים את הכלים שלהם ואת הבגדים ובכללי פרשו מהטכנולוגיה המודרנית.

יש שם בקתות עץ אמיתיות שבכל אחת מהן ניתן לראות סוג אחר של מלאכת יד.

פגשנו נפחים, טווים בנול, דוכן תכשיטים המתאים לרוח התקופה.

שמענו סיפורים על ספינה וויקינגית משוחזרת שעומדת בשטח מפי וויקינג שלא נראה בשום צורה כמו שאתם מדמיינים שוויקינג אמור להיראות.

ראינו שם עמודים פרובוקטיביים של האל פריי מהמיתולוגיה הנורדית. לפחות זה מה שהבנתי שזה, מקווה שאני לא מטעה. בכל מקרה, לחלק מהמבקרים העמוד הכפול הזה בהחלט גרם להסמיק.

אחד הדברים המהנים ביותר בכפר היה האפשרות להתאמן עם וויקינגים בכל מיני כלי לחימה:

חץ וקשת - אל הדוכן הזה היו לי שתי סיבות לגשת. האחת מובנת מאליה והשנייה בגלל הוויקינג המסוקס שכיוון קלולסים כמוני לירות את החץ למטרה ולא בטעות אל ישבני המבקרים. יש לציין שלמרות ההתרגשות שלא קשורה לאימון עצמו, בזמן שזרועותיו השריריות עטפו אותי כשהוא מדגים לי איך לירות, הצלחתי לקלוע פעם אחר פעם במרכז המטרה, אז אם תהיה אפוקליפסה, נראה לי שמצאתי את הנשק שלי.

השלכת גרזינים - פה כבר הצלחתי פחות, בלשון המעטה. בואו נגיד ככה - הוויקינג שאייש את התחנה הזאת נאלץ להימלט על נפשו לאיזו פינה רחוקה מרוב בהלה.

מצד שני דווקא פה הבן שלי גילה את החוזקות שלו. הוויקינג כה התרשם שהציע לו להישאר איתם בכפר ולהפוך לוויקינג הישראלי הראשון. כנראה שאם הבן שלי היה מתנהג בטיול כמו שהוא מתנהג בארץ, הייתי שוקלת את זה לחיוב.

היו גם חרבות - מעץ כמובן, כי יש גבול כמה אפשר לסמוך על תיירים, זריקת חנית וקליעה למטרה עם חישוקים.

הבן שלי כמעט הצליח לשכנע אותי להרשות לו לעשות קעקוע. מזל שהיה תור ולא נשאר לו זמן בשביל זה.

בסך הכול העברנו שם מספר שעות מהנות ביותר. שילמנו על 2 כרטיסים כ - 180 ₪. בעיניי זה לגמרי היה שווה את המחיר. עד היום אני חולמת על הוויקינג ההוא.

למי שרעב, יש במקום מסעדה בסגנון וויקינגי... עם אוכל מערבי לחלוטין. לא אכלנו שם, רק לקחנו גלידה ומיהרנו לשייט שהזמנתי מספר ימים מראש:

השייט בפיורד הצר בעולם (Nærøyfjord) לפלאם / Flam

את הכרטיסים הזמנתי באתר אינטרנט בכתובת:

https://www.norwaysbest.com/en/flam/things-to-do/fjord-cruise-naeroyfjord

זה עלה באזור ה - 650 ₪ עבור 2 מבוגרים.

השייט יוצא ממזח שצמוד לכפר הוויקינגים ולא היינו צריכים להזיז בכלל את הרכב. נווטו אל Norway's Best Fjord Cruises

כאן הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראינו ישראלים ולא סתם זוג או משפחה, אלא קבוצה ענקית, צעקנית ורועשת.

אולי אם היינו עושים את השייט ביום הראשון שלנו בנורווגיה, היינו מתלהבים הרבה יותר, אבל זה נחווה כמו ירידה ברמה. נופי הפיורדים היפים ביותר ליוו אותנו במשך ימים, רק עם יתרון שאפשר היה לעצור ליד כל מפל או שיח כדי להרגיש אותם קרוב. כאן לעומת זאת הכול פשוט חלף על פנינו ואיכשהו פתאום הכול נראה... פחות. שלא לדבר על תחושת ה"תיירותיות יתר" שעד כה לא הרגשנו כמעט בשום מקום ופתאום הכתה בנו בקולניות בלתי נסבלת.

אנחנו התמקמנו בקומה התחתונה, המוגנת בזגוגיות. ניסיתי לעלות מספר פעמים אל הסיפון העליון הפתוח, אבל לא שרדתי שם הרבה. הגשם לא הפסיק לרדת ובזמן שייט, הטיפות הרבה יותר אכזריות מאשר בהליכה. אומנם לבשתי מעיל עבה וכובע צמר, אבל הרוח מצאה את דרכה להיכנס בין התפרים ולהקפיא אותי.

ובכל זאת הספקתי לצלם כמה תמונות מוצלחות:

השייט עד פלאם נמשך כשעתיים. נתנו לרגליים שלנו לנוח קצת, הצלחנו להתפעל מהנופים וכשנמאס גם מזה, ניצלנו את הזמן להתעדכן בנייד.

בפלאם היו לנו בערך שעתיים וחצי להסתובב עד להפלגה חזרה.

העיירה הרגישה לי מצועצעת ומזויפת מדי, כאילו כל מה שיש שם נבנה עבור תיירים. אין ספק שהיא מצטלמת יפה לאינסטגרם וכאילו נועדה לנקר את העיניים.

נתקלתי לא פעם במקומות כאלה בטיולים שלי. פעם, כתיירת מתלמדת, התלהבתי מהם. היום אני כבר פחות נלהבת להגיע לכאלה. הרבה יותר מהנה למצוא את המקומות האותנטיים. אלה הייחודיים שנדמים כמו תיבת אוצר שגיליתי במקרה.

התחלנו במוזיאון רכבות קטן וחינמי ממש על המזח. המוזיאון היה מזערי ולא מעניין במיוחד. סיימנו אותו תוך רבע שעה.

הבנתי שיש שם גם רכבת אמיתית שנועדה לתיירים ושעולה על הר. אנחנו החלטנו לוותר מראש בגלל מחסור בזמן.

כל המזח מלא חנויות מזכרות יקרות, כאלה שצריך למכור איברים חיוניים כדי לקנות בהן. מצאתי שם בובות עכברים שאמא שלי אוהבת לקנות באליאקספרס בכמה שקלים בודדים. שם אותם עכברים בדיוק עלו באזור ה - 50 ₪ לעכבר.

קצת יותר פנימה יש שדרה של דוכני אוכל מגוונים עם מבחר לא רע בכלל. אנחנו לקחנו אוכל מקסיקני.

אחרי האוכל התיישבנו על שפת אגם בהמתנה ארוכה ודי מייגעת להפלגה חזרה. אחרי ימים כה אינטנסיביים זה נחווה כמו הפסד של זמן. נכון, כל הרקע מסביב יפהפה, אבל לאותו זמן נתון זה נחווה כמו כלוב מזהב.

לפחות עד שפתאום השמש והגשם החליטו לאחד כוחות והעניקו לנו את הקשת המפוארת ביותר שראיתי ביום זה. היא הייתה כפולה, מרהיבה ובדיוק מעל הנוף המשגע ביותר של המקום.

להפלגה נאלצנו להמתין בגשם שרק הלך והתחזק ואת השייט חזרה העברנו בתוך בטן האונייה, תשושים.

למלון הגענו רק אחרי השעה תשע בערב לכבוד הלילה האחרון שלנו באזור הפיורדים.

את החלק האחרון של הטיול שכולל את הדרך לאוסלו ויומיים באוסלו עצמה אעלה בקרוב.