יום ראשון של הטיול
בדרך לגיילו
את פוסט ההקדמה לטיול, הכולל את כל ההכנות והפרטים הטכניים, אתם מוזמנים לקרוא בקישור הבא:
https://www.lametayel.co.il/posts/m1nyr9
עם מפתח הרכב ביד וחיוך ענק על הפנים, התחלנו להתקדם לחניית הרכבים מההשכרה. רק כשהיינו כבר בדרך לרכב, נזכרתי להילחץ בגלל נהיגה. פשוט עד עכשיו היו כל כך הרבה דברים להילחץ מהם, שמהעובדה שזאת הפעם הראשונה שאני עומדת לנהוג בחו"ל פשוט לא הספקתי. ואל תתחילו עם "קל יותר לנהוג בחו"ל" כי אז עוד לא ידעתי איזה אייל או מוס יקפוץ עליי לכביש.
אחרי שהבנתי איך לתפעל את הרכב והתחברנו לניווט, יצאנו לדרך. רחמים על כל מי שנסע אחריי. אחרי סטרס של בוקר הטיסה, שעתיים וחצי שעות שינה, שני קונקשנים וסיטואציה שבחיים לא הייתי בה... בואו נגיד שחלזונות היו מנצחים אותי בתחרות. גם פחדתי מחריגה מהמהירות המותרת, בעקבות אזהרות על כך שהקנסות כאן דורשים משכנתה.
אחרי שגיליתי איך לתפעל את ה"קרוז קונטרול" ואני והרכב התחלנו להכיר והפסקנו לצרוח אחד על השני - הוא בגלל סטיות מנתיב ואני סתם כדי לא להישאר חייבת - התפניתי גם לשים לב לנוף. הדבר שהכי הדהים אותי זה הירוק. ירוק רענן, עז ומחיה כל כך והוא היה בכל מקום שאליו מסתכלים. נחלים, נהרות, אגמים, מפלונים וכל מה שקשור למים ניקד את הירוק האינסופי כל כמה דקות. והפרחים.... כל כך הרבה פרחים. האוויר כולו היה מבושם בטריות ובחמצן שהריאות נפתחות והחיוך מתגנב אל הפנים ללא שליטה.
עיירה שהייתה רדומה יותר ממני בשדה התעופה בשלוש בלילה. המיקום נבחר באופן אקראי לחלוטין רק בשביל לחלק את הדרך הארוכה. הייתה זאת שעת צוהריים והעיירה המקומית הזאת נדמתה כמעט נטושה.
מצאנו בה מסעדה שנראתה חמודה. רק אחרי שהתיישבנו בה, גילינו שהשם שלה זה Khalles Corner , מייד אחרי זה גם שמנו לב שכל הצוות שם דובר ערבית. מייד עברתי לדבר עם הבן שלי ברוסית והוא עבר להנהן בחוסר הבנה.
שתינו קפה ועוגה והמשכנו בדרך. העצירה השנייה הייתה ב -
Bear House Nesbyen
מסעדה על אם הדרך שמושכת אליה הרבה מטיילים מקומיים עם קרוואנים. היא מתמחה בעיקר בפיצה קצת מפונפנת. לקחנו פיצה אחת צמחונית גדולה לשנינו ואפילו לא הצלחנו לסיים אותה. על פיצה ושתייה שילמתי באזור ה - 120 ₪. אומנם המקום היה קצת יקר, אבל לא בהרבה ממקומות אחרים. כעיקרון מחיר המסעדות די דומה לארץ, כלומר יקר להחריד.
באזור שבע וחצי בערב הגענו סוף סוף לגיילו ולמלון שלנו.
Dr. holms hotel
מלון ארבעה כוכבים נהדר. את המלון הזמנתי ברגע האחרון. זאת אחרי שבנובמבר שנה שעברה סגרתי את כל המלונות, אבל בגלל שמועות עיקשות שהמצב הבטחוני מתחמם ותאריך הביטול חינם של המלון התקרב, לא רציתי לקחת סיכון וביטלתי את כל מה שתאריך הביטול האחרון שלו לא היה יום או יומיים לפני הטיסה. במקום, סגרתי את המלון הזה עם תאריך ביטול רחוק הרבה יותר. כמובן גם שילמתי על זה כמעט כפול.
אם להסתכל על חצי הכוס המלאה, בדרך זו הגעתי לשני מלונות מפנקים שבשום מקרה אחר לא הייתי חולמת בכלל להזמין.
המלון הזה הוא מלון היסטורי. הוא נפתח בשנת 1909 ומרגישים את זה מכל פינה, ויש הרבה פינות חמד במלון.
הוא ענק, אבל לא הרגיש לנו מנוכר ואני והבן שלי הרגשנו בו בנוח מאוד. הייתה בו את תחושת ה - cozy הנחשקת.
החדר היה גדול, מרווח עם כל מה שצריך.
אנחנו הזמנו חדר וחצי אפשר לומר. חשבתי שהבן שלי יוכל לישון בחצי החדר, אבל בסוף השתמשנו בו רק כסלון וחדר אוכל
ארוחת הבוקר הייתה כלולה ואיזה כיף שזה ככה כי היא הייתה פשוט מעולה. מגוון ענק שכל אחד יכול למצוא בו דברים שהוא אוהב, אלא אם כן הוא טבעוני.
לפני מספר חודשים נאלצתי לעבור מטבעונות לצמחונות - מעבר שלא היה לגמרי בשליטתי והיה לי קשה נפשית, אבל בנורווגיה הייתה הפעם הראשונה שהודיתי על כך. אין בה כמעט שום מודעות לטבעונות מחוץ לאוסלו. אפילו חלב צמחי אי אפשר היה למצוא ברוב המסעדות או בתי הקפה.
היום השני של הטיול
רכבל קיץ בגיילו ומסלול לאגם + מוזיאון פתוח בגיילו + פארק הפסלים וגשר עתיק בגיילו.
הדבר הראשון שהרגשנו בבוקר זה את היובש. היובש הזה ליווה אותנו כל זמן שהיינו באזור גיילו. תביאו אתכם קרם פנים, ידיים ווזלין. לנו זה עזר מאוד.
אחרי ארוחת בוקר מפנקת יצאנו לדרך. עברנו ברחובותיה הצרים של העיר והתרשמנו מהשקט, השלווה והיופי סביב.
אלה למשל תיבות הדואר של תושבי אחד הרחובות:
וכאן הצצנו על כלב חמוד שנח לו בכיף על כורסה:
אחרי נסיעה קצרה הגענו ל -
רכבל הקיץ - SkiGeilo
את הניווט כיוונתי ל - Bakkestølvegen Parking
יש חניה חינם שצמודה לרכבל.
את הכרטיסים לרכבל קנינו בחנות קטנה ממול. עלה לנו באזור ה - 100 ₪ לשנינו הלוך וחזור. אומנם אנחנו הסתפקנו רק ברכבל, אבל ראיתי שיש במתחם גם טיפוס חבלים, אומגה, מתחם מתנפחים, טרמפולינות ושבילי אופניים. למי שמגיע עם ילדים, מובטח לכם יום של פעילות כיפית.
הרכבל הוא רכבל כיסאות, אבל עם מעקה בטיחות שנסגר מקדימה והוא הרבה יותר בטיחותי לילדים קטנים ולאימהות חרדות.
הערה חשובה: קחו אתכם מעילי חורף, כובעי צמר וכפפות. ולא, אני לא מגזימה, אפילו שזה היה שיא הקיץ, היה שם קפוא ורוחי.
עלינו את ה - 1050 מטר תוך כדי התפעלות מהנוף והגענו לפסגה ירוקה ומהממת.
משם יוצאים מספר מסלולים. אנחנו בחרנו במסלול הירוק (יש שילוט ברור, ממש ליד הרכבל), כלומר המסלול הקל. אני לא סגורה אם הוא מעגלי או לא. אנחנו פשוט הלכנו בערך שעה הלוך ושעה חזור.
ההליכה היא בעיקר על אדמה, סלעים וחצץ. מסלול לא מאתגר במיוחד. אני ריחפתי מרוב אושר. הנופים, הפריחה, הירוק, האוויר הטהור, הקור המרענן ובכלל, העובדה שהצלחנו להגיע לשם, נתנו לי כל כך הרבה אנרגיות. הבן שלי התלהב כמעט כמוני. הוא השותף הכי ותיק שלי לטיולי טבע. לפחות עד לפני מספר שנים, כשהוא הגיע לגיל ההתבגרות וכבר לא רצה לטייל יותר עם אמא. זה מובן לגמרי ועדיין, קשה לי אפילו להסביר כמה משמעותי זה היה בשבילי לבלות איתו טיול שלם שרובו טבע ומסלולים.
בשלב מסוים הגענו לאגם גדול ויפהפה.
זה היה גם השלב שהבן שלי החליט שהוא הולך לשחות. כן, כן, כשבחוץ מספר חד ספרתי של מעלות. מחיתי חלושות, אבל החלטתי שאולי זה הזמן שלו ללמוד את הלקח שלו בעצמו וכך אכן היה. עד היום אני צוחקת כשאני מסתכלת על הסרטון שבו הוא קופץ עירום למים בביטחון מוחלט של מישהו שגדל בארץ חמה ואז צורח שאפסיק לצלם כשהוא שוחה החוצה במהירות שיכלה לזכות אותו במדליה אולימפית.
אחרי שהתלבש וחזרנו לכיוון הרכבל, גילינו בקתה ליד שמוכרת בעיקר וופל בלגי, קפה ושוקו חם, ונכנסנו אליה כדי להתחמם קצת. זה היה רגע בלתי נשכח, לשבת עם הקינוח המושחת הזה ולידו שוקו מהביל, להסתכל על הנוף ולהגיד לעצמי שאנחנו באמת כאן. זה באמת קורה.
הנוף בירידה ברכבל היה אף יותר מרהיב מאשר בעליה וכל גיילו נפרשה תחתינו במלוא תפארתה.
המוזיאון הפתוח ההיסטורי - Geilo Jordet
ניווטנו אל - Geilojordet parkeringsplass
החניה שם חינם ולמי שמגיע עם רכב חשמלי, יש גם עמדות טעינה.
זה אתר היסטורי קטן ומקסים תחת כיפת השמיים. מטיילים ברגל בין בקתות עץ עתיקות ואותנטיות מהמאות ה-18 וה-19.
על כל גגות הבקתות צומחים דשא ואזוב נורווגיים מפורסמים.
בכל בקתה, החדרים מאובזרים בדיוק כמו פעם עם רהיטים עתיקים, כלי מטבח, כלי מלאכה ועוד.
יש כמה תרנגולות ולפעמים גם עיזים מאחורי הבקתות למי שמגיע עם ילדים.
מה שהכי הפליא אותי זה שהכניסה היא לגמרי חינם, אבל האתר מתוחזק כמו אתר בתשלום.
המקום פוטוגני וחמוד ולגמרי שווה עצירה לשעה קלה אם אתם באזור.
פארק פסלים / Fekjo Skulpturpark וגשר עץ עתיק - Tuftebrui
מדובר בחלקת טבע מקומית ולא מתויירת. הכנסתי אותו לתכנון בעיקר בגלל שהיינו בקרבתו ובגלל שאחרי הנסיעה הארוכה מאוסלו, לא רציתי לנהוג רחוק.
כדי להגיע לפארק הפסלים, ניווטתי אל רחוב - Fløtagutu ולפי המחקר שערכתי בבית, היה אמור להיות בסוף הרחוב הזה מפרץ חניה. במציאות לא היה שם מפרץ חניה, אלא כביש כורכר שהמשיך עד לפארק עצמו. נסענו בכביש ממש עד שהוא נגמר וחנינו. רכבים נוספים לא היו שם, רק אנשים על אופניים. את הסיבה לכך גילינו רק כשנסענו בחזרה. התברר שהיה שלט שאסר על כניסה לרכבים עוד ברחוב שאליו ניווטתי מלכתחילה ואני פספסתי אותו.
החנינו את הרכב ונכנסנו לתוך ה"פארק".
הגענו לשדה רחב ידיים ושופע דשא ופרחים שעליו פזורים מבני מתכת, כשבכל אחד מהם קונסטרוקציה אחרת שמפיקה צלילים מוזיקליים.
התענגנו על הטבע והשתעשענו עם ה"כלים המוזיקליים" המשונים. היינו שם לגמרי לבד, מה שרק הוסיף לחוויה. צילמתי שם אוסף תמונות מרהיב של פרחים, לפחות עד שהבן שלי איבד את הסבלנות וחזרנו לרכב.
משם ניווטתי לגשר העתיק - Tuftebrui
הדרך הייתה קצת מאתגרת, מזל שהרכב שלנו היה מעט יותר 'ג'יפוני' מרכב רגיל ועמד בזה בכבוד.
הגשר התגלה כגשר עץ ישן ורגיל לחלוטין, אבל הנהר שזרם תחתיו היה שווה לגמרי את העצירה.
הוא שצף וקצף והמחיש בצורה מושלמת את עוצמות הטבע והמים בפרט.
רק אחרי שתרגמנו את השלט שהיה שם, הבנו שהזרימה העוצמתית שאנחנו רואים היא כלום ושום דבר לעומת הזמנים שבהם פותחים את הסכר. מתברר שמסוכן בכלל להתקרב לגשר כי אז הנהר עולה על גדותיו ושוטף את כל העומד בדרכו, כולל תיירים שלא יודעים לקרוא נורווגית ולא עלה בדעתם לתרגם את השלט.
התכנון היה לחצות את הגשר ולטייל עוד ביער, אבל המקום שבו השארתי את הרכב והעובדה שלא ראינו נפש חיה כבר זמן רב דחקו בנו לעשות אחורה פנה.
את היום סיימנו בהצטיידות במרכז הקניות:
Thon Senter Geilo
מרכז קניות של העיירה ובו סופרמרקט, חנויות בגדים ורשת שרואים בכל מקום אפשרי בנורווגיה - "REMA 1000". היא שילוב בין חנות נוחות ענקית - הכול בדולר והום סנטר. יש בה קצת בגדים, מלא קשקושים לבית, חפצי נוי, מחלקת ממתקים גדולה ומפתה ועוד. קנינו שם בעיקר מתוקים ועברנו ל -Spar Geilo שממוקם ליד. שם הצטיידנו באוכל שפחות הורס את השיניים.
את היום סיימנו בבריכה של המלון שהתגלתה כדרך מושלמת לסגור את היום. היו שם כמה בריכות מחוממות, טוב, סוג של מחוממות. לי זה היה סביר, אבל הבן שלי התלונן שקר לו. אחרי טבילה במי הקרח בצוהריים, הוא כבר פחות שיחק אותה גיבור. טבלנו גם בג'קוזי שהיה בחוץ, מול הנוף הירוק וההררי, אבל שם המים בקושי חוממו וזה היה קר מדי גם בשבילי, שלא לדבר על זה שאת כמה הצעדים שמפרידים בינו לבין המבנה המחומם צריך לחצות כשאתם בבגד ים, רטובים ובחוץ בקושי 10 מעלות. אחרי הג'קוזי רצנו לסאונה ואחרי שהתחממנו והזענו, חזרנו לחדר.
היום השלישי של הטיול
רמת ההר Hardangervidda + מפלי וורינגפוסן Vøringsfossen).
היום הוקדש לרמת הר מפורסמת ששוכנת לא הרחק מגיילו.
רמת ההר Hardangervidda
הנסיעה לשם היא חוויה בפני עצמה. זה נחווה קצת כמו מסע לקצה העולם. הנוף משתנה פתאום מטבע ירוק ומיוער לנוף ארקטי ודרמטי.
זוהי רמה שטוחה בגובה קיצוני. כל מה שרואים זה מישור חשוף, פתוח ובלתי נגמר, בלי עצים ובלי צמחייה גבוהה. רק אופק אינסופי של טונדרה אלפינית, סלעים עתיקים ואינספור אגמים בכל מיני צבעים. יש משהו נקי, פראי ומבודד מאוד במקום הזה.
בכביש אין בכלל שוליים, אבל כל כמה דקות יש מפרץ או חניה מסודרת לעצירה, מה שמקל לספק את הרצון העז לצלם את כל הנוף החייזרי והיפהפה הזה.
המקום הראשון שעצרנו בו היה ליד אגם Ørteren. מה שמשך מייד את תשומת ליבי זה שהיו על החוף אינספור רוג'ומים, כלומר מערומי אבנים שנעשו בידי אדם. מסתבר שעם השנים, המקום הזה על גדת האגם הפך לספוט מסורתי שבו מטיילים עוצרים ובונים "פירמידה" קטנה משלהם כמזכרת או כסגולה לחזרה בטוחה. זה יוצר מראה מרהיב וכמעט מכושף של עשרות עד מאות פירמידות אבן קטנות שעומדות על רקע המים וההרים הפתוחים.
משם המשכנו ליעד הראשון שלנו. במקור רציתי לעשות את המסלול של אגם האלנה (Halnefjorden). לשם כך ניווטתי אל Halne Fjellstugu . יש שם מסעדה וחניה גדולה שממנה יוצא מסלול של 4.5 קילומטר לאורך אגם הלנה העצום.
רק שכשיצאנו מהרכב, הבנו שרצון לחוד ומזג אוויר לחוד. אומנם באנו מצוידים היטב עם מעילים עבים, כובעי צמר ונחישות, אבל חששתי שאם אישאר עוד דקה אחת בחוץ, האף שלי ינשור מרוב קור. גם הגשם שכל טיפה שלו הייתה כמו מחט של קרח על העור לא בדיוק עזר.
לכן הכנסתי לניווט את מפלי וורינגפוסן שהיו היעד הבא.
לא מיהרנו להגיע לשם. עצרנו לאורך הדרך בכל מקום שנראה לנו מעניין.
במקום אחד מצאנו פרחים צמריריים:
באחר ספסל שמשקיף על אגם:
באחר מישור ירוק שנמתח עד אינסוף ושביל הליכה שעליו צעדנו עד שנמאס ואז חזרנו לרכב:
לאורך כל הרמה היו לא מעט מבנים שבעצמם הצטלמו נפלא:
בילינו כמה שעות רגועות שבהן פשוט ספגנו את הנופים וקעקענו אותם לתוך זיכרון מופלא.
קניון מפלי וורינגפוסן (Vøringsfossen)
אחד המפלים המפורסמים, האייקוניים והמרשימים ביותר באזור. המים נופלים בעוצמה פנומנלית מגובה עצום של 182 מטרים ישירות אל קרקעית של קניון צר.
אחרי יומיים שבהם בקושי פגשנו אנשים, הגענו למקום שהיה עמוס. מחזה נדיר בנורווגיה, לפחות אם לשפוט לפי המקומות שבהם טיילנו. אני מודה שבהתחלה קצת התאכזבנו, אבל אחרי שראינו את המפלים עצמם, נזכרנו שלפעמים המקומות עמוסים במבקרים כי הם באמת שווים את זה.
ניווטנו אל Vøringsfossen Visitor Parking והגענו לחניה גדולה, מסודרת וחינמית לחלוטין. גם הכניסה למפלים היא ללא תשלום.
את המפלים המרשימים אפשר לראות ממרפסות תצפית שמצריכות הליכה קצרה ובעיקר מישורית ושם גם היה הריכוז הגדול של המבקרים.
אפשר גם לעשות מסלול של כשעה וחצי שכולל הליכה על שביל מסולע, סדרה של מדרגות רשת פלדה, שבילי בטון, גשרים ולא מעט עליות וירידות.
אנחנו כמובן בחרנו את האופציה השנייה. מאחר שרוב האנשים עצלנים, מהר מאוד קיבלנו את כל הטבע השופע והמדהים הזה שוב לעצמנו. ההליכה הייתה מעט מאתגרת, אבל לא משהו שאי אפשר לעמוד בו. בנורווגיה היא בטח מוגדרת כמסלול קליל לפעוטות. בארץ זה יותר בסקאלה של מסלול בקושי בינוני.
בכל פנייה נפתח נוף אחר עם זווית ייחודית ושונה על המפלים
כל אחת יפה יותר מהאחרת
יש משהו מהפנט באותו זרם אדיר שנופל מגובה עצום ומעצב בדרכו גם את הסלעים העקשנים ביותר. ניחוחות היער עטפו אותנו מכל כיוון כשברקע צלילי המפל ליוו את צעדינו. בחרנו לעצור מדי פעם, אם בשביל תמונה, התענגות על הנוף או פשוט לחידוש כוחות.
שימו לב שבחלק האחרון של המסלול יש שביל על שפת מצוק, אומנם רחב מספיק כדי שלא יפעיל אצלי את פחד הגבהים, אבל לא מגודר בשום אופן ולא הייתי עושה אותו עם ילדים קטנים. עם מתבגרים זה כבר לא כזה משנה, כי גם אם זה מגודר, זה לא יעצור מבעדם.
הסכמנו פה אחד שהמסלול היה שווה את זה גם אם לא היה קל. הצלחנו לחוות לעומק את המקום. הרי בסופו של דבר אנחנו הרבה יותר מעריכים את מה שצריך להתאמץ בשבילו מאשר את מה שאנחנו מקבלים בקלות. עם זאת, גם אם תחליטו להגיע רק למרפסות התצפית, ההנאה עדיין מובטחת.
הדרך בחזרה למלון ארכה שעה וחצי, בלי להחשיב עצירה לארוחה באחת המסעדות שפזורות על רמת ההר. הכבישים היו רטובים ונסיעה ללא שוליים על שפת מצוק נראתה בעיניי מאתגרת ביותר. אז עוד לא ידעתי מה מצפה לי בהמשך. בואו נגיד שביום למחרת, הכביש הזה כבר נראה בעייני כמו אוטוסטרדה בין־עירונית רחבה ונזכרתי בו בערגה בזמן שצלחתי מעברים בלתי אפשריים בהרי הפיורדים, אבל עוד נגיע לשם.
גם את הערב הזה סיימנו בבריכה ואחריה במקלחת חמה וטובה. הרגשנו כמו מוגלי שיצא מהג'ונגל אל תוך ציוויליזציה. אין ספק שהמלון המפנק הוסיף מאוד לטיול.
היה זה הלילה האחרון שלנו בגיילו, העיירה והאזור שהתאהבנו בהם ואני לא יכולה לחכות כבר לחזור לשם שוב.
עד כאן החלק השני של הטיול שלנו בנורווגיה. בקרוב אעלה את החלק השלישי שכולו הרי הפיורדים הדרמטיים והיפהפיים.
