חופשת סקי שלישית במרץ 2016, בברק ובוייל, קולורדו. על ימי פאודר מדהימים, מרמה 7 ל 8, ברך דואבת, ואפילו מגילת פורים אחת

טוב, שאלתי וקיבלתי תשובה. אכן, יש מי שמעוניין לשמוע בפעם החמישית לפחות, על חוויותיי מקולורדו, בעוד חורף מאתגר במיוחד. כל הכבוד לכם, ועל כן אני כותבת את הפוסט הזה, בתקווה שיהיו קוראים...

בשנה שעברה עשיתי 4 חופשות סקי, השנה, לרגל לקיחת משכנתא (גם גולשים אדוקים צריכים לגור איפשהו), הורדתי את הכמות מ-4 ל-3. סוג של ויתור.

היה לי ברור שאת עונת 2015-2016 ארצה לסיים שוב בארה”ב, ואכן, לקחתי חלק נכבד מהנקודות שצברתי במועדון מיילס אנד מור של לופטהנזה (105 א' למען הדיוק), וסגרתי מבעוד מועד טיסה לקולורדו דרך דנבר, וחזור מסן פרנסיסקו דרך מינכן לישראל. כל הטיסות היו במחלקת ביזנס, ובתוספת 400 דולר. שווה ביותר ביותר. היה ממש כייף.

בבוקר יום שישי ה 12.3, הכנתי את השעון המעורר, כולל הזמנת מונית מתחנת מוניות סמוכה לארבע וחצי לפנות בוקר. הייתי ארוזה מראש, ומה שנשאר זה רק להעמיס את עצמי למונית ולטוס. פשוט, נכון?

ובכן, לא.

השעון לא צלצל, הטלפון היה על שקט, ומזל שהטלפון הבהב, כך שאמרתי לעצמי מתוך שינה שלפחות אבדוק מה השעה. 4:40. התקשרתי לנהג האדיב מאד, שעדיין המתין למטה, הבטחתי לו שתוך 10 דקות אהיה למטה, ואכן עמדתי במילתי.

העמסנו את הכל כולל המגלשיים, שהפכו להיות נטל שינועי, אולם מתנה בעת הגיעי ליעד.

הנהג היה חמוד להפליא, התעניין מאד במטרת הנסיעה, ואפילו קיבל טיפ נחמד על אדיבותו וכך שהמתין בסבלנות רבה עד שירדתי למטה.

אחרי צ'ק אין זריז (ביזנס !!!, איזה כייף), והעמסת הציוד בקומה התחתונה ביותר של הטרמינל (שם נמצאים לופטהנזה ואמריקן איירליינס), ואחרי הבטחון וביקורת הדרכונים, וגם סיבוב קטן בדיוטי פרי, הלכתי לטרקלין דן. הטיסה, שהיתה אמורה לצאת בשמונה, התאחרה לפי ההודעה בחצי שעה, ובהיותי בטרקלין, נאמר לי כי הטיסה צפויה להתעכב בחצי שעה נוספת. הקונקשן שלי בפרנקפורט היה צפוף (נחיתה ב 11:40, המראה לדנבר ב 13:20), אז כל איחור כזה יכול היה לגרור פספוס טיסה. התבאסתי, וישבתי וחיכיתי בטרקלין הנעים בעודי שותה פלגרינו וסופרת את הדקות. בשמונה שמעתי כי מכריזים בפעם האחרונה (באמת שלא שמעתי את הכריזות הראשונות) לעלייה למטוס, והתברר לי, כי לא שעה ולא נעליים, אלא חצי שעה, וכי מטוס שלם ממתין להגעתי… (הם התקשרו לברר איפה אני, באמת). בטיסה הספציפית הזאת עלינו על אוטובוסים, ואני הייתי האחרונה לעלות על האוטובוס. פדיחוש.

הטיסה עצמה ארכה 3.5 שעות, והקונקשן היה מספק, ואפילו ישבתי וחיכיתי קצת בשדה, עד העלייה לטיסת ההמשך. מה שהדהים אותי (לטובה), היה שהטיסה מפרנקפורט לדנבר, ארכה 9 שעות, כך שבפועל לקח לי כ 12.5 שעות נטו להגיע לדנבר. אף פעם לא הגעתי במהירות כזו למערב ארה”ב. בד”כ לוקח לי 12 שעות להגיע לניו יורק/ניוארק, ומשם לדנבר עוד 4 שעות.

היה ממש כייף לטוס, להתפנק על האוכל (גורמה), המטוס (מרווח), המושבים (מיטות), וס”ה החוויה היתה מעולה. אשמח להתנסות בכך שוב.

בדנבר, אחרי שצילמתי קצת מהקולאז' של אמריקה באולם הנכנסים,

וכן מעלית עתיקה שהיתה בעצם כסא באולם הנכנסים,

יצאתי מהטרמינל לקור שבחוץ, לקחת רכב מחברת אלאמו, בעלות של כ 550 דולר לשבוע, ג'יפ של יונדאי (סנטה פה). בסביבות 17:00 יצאתי לדרך. הציוד, אגב, הגיע בשלמותו- גם המזוודה עם הקסדה והבגדים, וגם ציוד הסקי. מגניב.

הכנתי את עצמי מראש לישון באמצע הדרך, ליד ירידה 263, לא לפני שעצרתי בחנות ross dress for less, ביציאה 269A מה I70. חנות רוס, היא החנות המצויינת ביותר בארה”ב לשופינג באופן כללי ובמיוחד בשבילי, וכן בירידה 263 , שם נמצא המלון. הכל היה ממש קרוב לאוטוסטרדה, גם המלון וגם ריכוז נחמד של חנויות בקניון גדול (colorado mills, למעוניינים).

אחרי שהתמקמתי במלון (דייז אין, עליו שילמתי מחיר של כ 55 דולר, נעים ונוח), המשכתי לקניות. עצרתי בקניון בחנות אוקלי, ובדקתי האם ניתן להחליף את העדשה בגוגלס שלי. נעניתי כי החלפת עדשה עולה כמעט כמו גוגלס חדשים, ואחרי שקיבלתי הנחה משמעותית, קניתי גוגלס חדשים במחיר של כ 75 דולר. הרבה פחות מהגוגלס הקודמים, ובאיכות פשוט מעולה, בטכנולוגיה החדישה של אוקלי- oakley prizm, שמאפשרת לראות את השלג באיכות גבוהה יותר בתנאי מזג אויר שונים. שווה ביותר.

עשיתי עוד קצת קניות בטארגט הסמוך, שנסגר בשעה מאוחרת יותר משאר הקניון, והלכתי לישון אני והמלאטונין. ג'ט לג…

למחרת, אחרי לילה מושלג למהדרין, וארוחת הבוקר, החלקתי והשתטחתי ליד הרכב הנחמד שלי, בשל קרח שהיה מתחת לציפוי השלג. כואב….

התחלתי לנסוע לכיוון ברקנרידג', כשהדרך היתה מושלגת להפליא. למי שלא ניסה את זה, אני מזכירה שקשה מאד לבלום על שלג, הרכב בקושי מצליח לבלום, ומדובר בנהיגה קשה מאד, גם עם ג'יפ עם הנעה קדמית. צריך לנהוג במהירות איטית בתנאים כאלה, ולהיות מוכנים לעצירה תמיד.

בשל תנאי מזג האויר הקיצוניים על ה I70 , שגררו פקקים ארוכים לפני ההגעה להרים, הגעתי לברק בסביבות 9:30, למרות שיצאתי בשבע וחצי בבוקר מהמלון. אחרי שחניתי פחות או יותר במקום הרחוק ביותר שיכולתי להחנות בו, כי החניונים היו מלאים (בסוף היום הבנתי שעלות החניה היתה גבוהה יותר ברחוק...15 דולר במקום 12 דולר- לא המון, אבל עדיין מוזר מאד).

על ההר הבנתי שהשלג בסדר, ורוב היום גלשתי במסלולים שחורים לא מוחלקים. היה קפוא ביותר אבל לפחות שמשי… התורים באותו יום דרמו לי להבין שכל קולורדו נמצאת בברקנרידג' פחות או יותר. למחרת הבנתי גם למה- מסתבר שהגעתי בדיוק בשבוע לפני ה easter, דהיינו בחופשת האביב. כולם כולם בחופשה, וגם אני. המעליות היו ממש מלאות, במיוחד זו שעולה לפסגה 8, ועדיין, היה כייף לא נורמלי, ובמיוחד לרדת מההר עייפה ומרוצה בסביבות 16:00 בגלישה (בפעם הראשונה), דרך מסלול ה 4 OCLOCK, שבכל מקום פמפמו אותו כחלופה אטרקטיבית לגונדולה. בינינו, עדיף. למרות שמדובר במסלול ירוק קליל, הוא נחמד לסוף היום, וירדתי מאד קרוב ל southern lot, ודי קרוב לאיפה שחניתי.

המשכתי באותו יום לשופינג בוולמארט (תותים, בננות ועוד דברים בריאים או טעימים או שניהם). משם לקניון הפתוח בסילברת'ורן- קולומביה, טומי הילפיגר, גאפ, קלווין קליין, ועוד מותגים. מכל החנויות, האהובה עליי מכל היא זו של קולומביה, ואכן, גם הפעם עשיתי קניה נהדרת וזולה. באותו ערב המשכתי לקומפורט אין אייבון, שהפך למלון הקבוע שלי בהיותי בקולורדו. עלות המלון ל 6 לילות- כ 800 דולר. ממש ממש זול במונחים קולורדיים ובמיוחד וייליים.

למחרת, יום גלישה ראשון בוייל, הבנתי שהגעתי למזג אוויר לוהט. בבוקר היה 10 מעלות פרנהייט, קפאתי מקור, ושעתיים אחרי כן, הטמפרטורה כבר המריאה ל 60-70 פרנהייט. היה חם בטירוף, מה שגרר שלג די מעפן, אולם הגלישה היתה בסדר גמור. באותו יום התנגשתי בעמוד ממש באמצע השוק, ליד מעלית 17. כואב מאד, אולם לדברי הבחורה מהסקי פטרול, במרפאה שליד ה two elk lodge, מדובר בפציעה שכיחה ביותר ומה שנדרש לעשות הוא רק לשים עליה קרח. שמתי.

השלג היה באיכות משתנה- חלקו מעולה וחלקו קטסטרופה. כמה טעויות היו לרדת את ה sun down bowl בגלישה על ערימות של מוגולי קרח- ממש קטסטרופה של שלג. לחילופין, היו מסלולים ב back bowls שהיו באיכות טובה ממש. גלשתי 8 שעות באותו יום, עד 16:40, וס”ה היה יום פורה.

השילוב של השמש, הפרצוף המכוסה, הפכו אותי באותו ערב לליצן. סוג של הכנה לפורים. שני פסים על הלחיים, ואף אדום. מוזרה ביותר. למזלי, כל הגולשים האחרים נראו פחות או יותר כמוני, ובקולורדו זה לא היה מוזר כל כך.

למחרת, המשכתי לגלוש בשילוב של תנאים מושלמים עם תנאים קטסטרופליים- שהיו בחלקם קטעים ממש מפחידים עם מוגולים עצומים וקרחיים, משהו קשה במיוחד. התחלתי את הבוקר בגיים קריק, והמסלול הראשון היה מעולה. אחרי כן ירדתי בפארו, וזה כבר היה קטסטרופה. ערימות של מוגולים לא קשורים לכלום. ממש פחדתי לקחת את הסיבוב. כשסיימתי, נכנסתי ל sun down bowl, גם כן למסלול חתחתים רציני, עד שגמלה בתוכי ההחלטה להמנע מה back bowls ולהשאר בצד הקדמי בלבד. לא עמדתי בזה, אבל מפה כבר היתה לי חוויה שונה לחלוטין- קודם כל, מסלולים שלא מעיזים בד"כ להחליק, הוחלקו משיקולי שלג, אבל גם המפנה מאד חשוב. מפנה דרומי יכול להיות מאד בעייתי. ומסלולים כמו forever, ובבלו סקאי באזין-encore, ו - in the wuides,

סיפקו חווית גלישה מעולה. גם הטי קאפ היה בסדר גמור, ואת שארית היום מתחתי עד רבע לחמש. בארבע וחצי בדיוק המעליות נסגרות, כך שאי אפשר לעלות לסיבוב אחרון אחרי. 8 שעות גלישה מצויינות ס"ה, עם חווית השלג הלא משהו של תחילת היום. הפרצוף שלי היה עדיין צלוי היטב וצורב מאד מכווית שלג+קור.

אחד הדברים שהבנתי כבר, שמוגולים קטנים ובינוניים הם משהו שאני יכולה להתמודד איתו בכייף. מחר אבין בדיוק את הקפיצה שעשיתי ברמת הגלישה שלי.

בהיותי בישראל סגרתי שיעור max3 בעלות של 150 דולר לשיעור (מדובר בהנחה יפה), וקבעתי אותו ליום השלישי שלי בוייל, והרביעי בחופשה זו. הגעתי ב 12:45 למקום המפגש, ושם מסדרים את כולם לפי הרמה. אמרתי שאני ברמה 7, ושגלשתי בשנה שעברה עם ג'ים הפנר, אז ציוותו אותי אליו שוב, עם בחורה נחמדה מאד ממקסיקו סיטי, שלהורים של בן זוגה יש בית בוייל. ג'ים סיפר לי שבית בוייל, עם חדר שינה, סלון ומקלחת, עולה מיליון דולר. ובכן, הם כנראה מאד עשירים…

בשיעור זה הבנתי שהשארתי את רמה 7 מאחור, ואני ברמה 8 (yay!!!!). 2מה שהופך אותי רשמית ל expert, ולהלן, מומחית…!!!

הדברים שהייתי צריכה לעשות- מוגולים קטנים ובינוניים, הפרדת חלק עליון מהחלק התחתון בסיבובים, וכן הוסיפו לי גם ביצוע סימני rail track בוצעו בשלמותם. רוב הזמן גלשתי ללא הדרכה, חוץ מדגשים כמו שמירה על מנח ידיים נכון, והפעלת הpole בצורה נכונה. הייתי מרוצה מאד, וודאי וודאי כשהיה מדובר באותו מדריך מהשנה שעברה, שזכר אותי ודיאגנז אותי אז כ 7. ה spring break, הוא גם הסיבה לכך שהאתר נסגר ב 1630 ולא ב 1600. ההנחה על השיעור למחזיקי הפאס הוזילה את השיעור מ 330 דולר ל 210 ליום שלם, ו 150 במקום 220 לחצי יום. שיעור פרטי ליום שלם עולה קרוב ל 1000 דולר (!). ולחצי יום, "רק" 680. ללא ספק, יקר ביותר. מצד שני, הפאס עלה לי רק 600 דולר לעונה. בקיצור, בשיעור גלשתי די לבד, כי מוניקה היתה צריכה הסבר וסיוע מג'ים, בעוד אני “תקתקתי” מוגולים ממש כמו הנוער מסביבי. היו חלקים שיצרתי מה שג'ים קרא לו “זיפ ליין” שאומר קו ישר מעל המוגולים עד למטה. אני לא יכולה לעשות את זה על המוגולים הגדולים ממש, אבל אני חייבת לומר שמשהו בי נרגע אחרי ששמעתי את זה, והצלחתי להתמודד באותו יום עם מוגולים ממש מפחידים.

עצות למוגוליסט המתחיל:

ליישר מגלשיים בהיותך מעל המוגול. מדובר בטכניקה שונה לחלוטין מזו של גלישת פרלל, כי הפעם המגלש לא אמור לחתוך את המוגול אלא לרחף מעליו במין דחיקה ויישור מגלש מחדש. מי שעושה את זה, מבין. וכפי שציינתי לא מעט בעבר- מדובר בהבנה גופנית ולא מנטלית. המנטלי עוזר, אבל רק אחרי שנפל האסימון הגופני, אפשר להתקדם.

דרך הגיונית לצלוח מוגולים היא בחלק הפנימי- דהיינו, “העמק” שבין שני “הרי המוגול.

לא להילחם במוגול.

להתחיל את הסיבוב במוגולים גדולים מאמצע המוגול ולא מעליו.

אם התחלת לא טוב- תנסה מחדש.

גלישת מוגולים כוללת עבודת ברכיים זהירה, ומאיטה את הגולש בהשוואה למסלול מוחלק.

מי שמצליח לעשות זאת, מובטחת לו הנאה צרופה, כי כמו בכל דבר, אתגרים וצליחתם הם חלק מהעניין.

ג'ים המליץ לי להצטרף אליו מחר ליום הפאודר הצפוי, ואכן בסוף היום סגרתי יום קבוצתי שלם.

למחרת, בהגיעי לאתר, ראיתי את פסל היעל בליונסהד, מכוסה שלג. כך נראה היעל, ביום פאודר...

מצד אחד, היה כייף לא נורמלי, מצד שני, באותו יום הגזמתי לגמרי וגמרתי לעצמי את הברך לטיול זה. פעם ראשונה בקורותיי שהגזמתי עד כדי כך, כך שהבנתי ש:

א. איני עשויה מברזל כפי שהנחתי.

ב. כשהגוף אומר לך משהו בקול ברור וצלול- יש להקשיב.

ג. מעת לעת, לא מזיק לקחת מנוחה קלה.

אדוארדו, אין הכוונה למסלולים מוחלקים רגילים... יום פאודר מוגוליי, הינו יום קשה במיוחד. ג'ים גם ציין שהשלג היה “כבד” ולא רך כפי שהתנסיתי בו בדצמבר בוייל.

ב 10 הגעתי לשיעור, וצוותתי שוב לג'ים, היה אמור להצטרף אלינו בחור צעיר, אולם הוא היה גולש ברמה 7, כך שגלשתי עם ג'ים כל היום, , לבד, ממש כמו בשיעור פרטי. ג'ים, אגב, אמר לי שהכי כייף ללמד גולשים מתקדמים.

ס”ה היה יום ממש כייפי, עם שלג צח ועמוק מאד, בחלקים מסויימים של היום לא ראיתי לעצמי את הרגליים בכלל…

המשכנו לבלו סקיי באזין ל encore, divide, ו little ollie, star. הראות היתה על הפנים. באנקור, המוגולים היו בגובה של בן אדם (לא גבוה במיוחד, אבל עדיין). היה קר ביותר ולא תמיד התחשק לי לצלם. אחד הפספוסים היה נפילה שלי במסלול יחסית ישר אחרי מסלול מוגולים. היה שם בור שכוסה בשלג וצנחתי לתוכו, פרצוף בפנים. קורע. לא הצלחתי למצוא את המגלש משהו כמו 5 דקות, דחפתי את ה pole עד שמצאתי אותו. היה שם לובש חליפה צהובה מהאתר (המדריכים לובשים כחול, המסייעים לובשים אדום, ומי שאחראים על הסדר, במיוחד בסוף היום לובשים צהוב). הוא שאל אותי אם צילמתי את הנפילה הקורעת להלן. ובכן, לא צילמתי. חבל. הייתם מתים מצחוק, אתם ועוד מיליון גולשים (באינטרנט, לא בשלג). אחרי ארוחת הצהריים המשכנו לגלוש בפאודר עמוק, וכן, גם אני, שועלת קרבות ותיקה, הגולשת מהנץ החמה עד צאת הנשמה, סיימתי את היום בארבע ולא בארבע וחצי ובינינו, חבל שלא סיימתי בשלוש וחצי. כי בסוף היום הייתי גמורה, אבל ממש, ועוד המשכתי לגלוש בסוף השיעור, למרות שהברך שלי עשתה לי סימנים שהגיע הזמן שדי, אחרי יום כ”כ קשה. 

בערב הייתי עקומת גאוס, ולמחרת כבר הייתי עקומת תמורה. או יותר מדוייק, עקומת אין תמורה. לא הצלחתי לגלוש (וניסיתי), כי הברך כאבה ביותר. אחרי כמה נסיונות ירדתי מההר והלכתי לנוח. 

שיניתי את הטיסה למחרת משעות הערב לשעות הבוקר המוקדמות, ויצאתי מהאיזור בארבע לפנות בוקר. 

באותו יום, אגב, הלכתי לבית חב”ד למסיבת פורים חמודה, והיה ממש נחמד. רבי דוביד מינץ קרא את האגדה במהירות האור, וזה היה מצחיק. 

אשתו, אגב, התחפשה לקרואלה דה ויל וזה היה יפה מאד. היו ילדים מחופשים לכרישים, למשה רבנו וכו'. האוכל היה טעים וכשר, כמובן. ועדיין, הייתי עקומה ביותר. 

אני התחפשתי למיני מאוס. 

למחרת יצאתי מאייבון לשדה התעופה בדנבר, לטיסת ההמשך לוגאס, בארבע בבוקר. חשבתי שזה די והותר להגיע לטיסה בשמונה ועשרה. ובכן, סופת השלגים המפחידה שהיתה לאורך כל הדרך לא חשבה כמוני. במקום לנהוג במהירות 60-65, נהגתי במהירות 25-30, ולקראת סילברת'ורן, אפילו התגבר השלג, וזו היתה חווית הנהיגה המפחידה שלי בכל הזמנים. סופה+שלג+לא רואים מטר קדימה ונוהגים נגד כיוון הרוח+המון שלג וקרח על הכביש+ אמצע הלילה= סכנת נפשות. הגעתי לטיסה שעה לפני, מסתבר שזה מספיק.. האישה שלקחה אותי לשדה, סיפרה לי שיומיים קודם היתה סופה מחרידה בשדה התעופה ובדנבר בכלל, והיא נתקעה עם נוסעים שהיו אמורים להגיע לאלאמו לשכור רכב במשך 7 שעות בשאטל (!!!!). זו, אגב, היתה אחת הסיבות שטיסה לוגאס היה לי מאד קשה להשיג באותו יום, והצלחתי להשיג כזו רק למחרת. את הטיסה המקורית בסאות'ווסט ביטלתי (מקבלים זיכוי לשנה).

ולסרטונים:

https://www.facebook.com/lea.michaeli/videos/vb.1095499780/10208191684325231/?type=2&theater

https://www.facebook.com/lea.michaeli/videos/vb.1095499780/10208319411158322/?type=2&theater

https://www.facebook.com/lea.michaeli/videos/vb.1095499780/10208315185012671/?type=2&theater

https://www.facebook.com/lea.michaeli/videos/vb.1095499780/10208204861094642/?type=2&theater