חלק שמיני‏ - נחל הינשופים - הדרך לביצות רצופה במים

דרוש לנו יום ראשון שלם כדי להגיע לנקודת הלינה הראשונה שלנו, הלוא היא הבית של המדריך שלנו שנמצא בכפר גוונאי. כבר בבוקר כשאנחנו נפגשים בבית של שאול ומחכים המון זמן למוניות תחושת הבלאגן הכללי משתלטת. יש המון ציוד, וגם ציוד שחסר, כמו נעליים ששאול אמור לספק או שרוכים שהם תוספת נחוצה לכל נעל הגונה. כל הציוד מועמס למוניות-ג'יפים שלוקחות אותנו לאוטובוס ושם הציוד נפרק ומועמס חזרה אל האוטובוס. אמנם אנחנו 11 אנשים פלוס מדריך אבל עם הציוד תפסנו בערך את כל האוטובוס...
8 שעות הנסיעה עוברות נחמד ונעים וכמובן שאנחנו דשים בנושאי השיחה הכי ישראליים שיש: מאיפה אנחנו בארץ, מה עשינו בצבא, ומה אחרי. מדי פעם אנחנו מרגישים את הדוחק של האוטובוס בדמות ארגז עם תרנגולת או צ'ולה עם תינוק שנשענת למישהו על הכתף. הדרך יפיפיה ואפילו למי מאיתנו שעשו את טיול האופניים של דרך המוות קשה לקבוע אם הדרך היא דרך המוות או החלופית שלה. מה שבטוח שיש בה מצוק, ודרך עפר מפותלת וצרה, ותהום ירוקה ויפה שבתחתית שלה זורם נהר שנותן חיים לכל הכפרים הקטנטנים לאורכו. אני כבר מחליטה שאני רוצה לעשות ברגל את הדרך חזרה.
 בהגיענו לגוונאי אנחנו מבשלים ביחד ארוחת ערב ומתכוננים ללינה משותפת. החדר בקומה הראשונה קטן וחלקים ממנו נרטבים מהנעליים שלנו, שנרטבו מהגשם שלא מפסיק לרדת בחוץ. בסוף אנחנו מקבלים א החדר בקומה השניה שהוא רחב וחמים ומזמין. בשעה טוב ומוצלחת נגמרות לנו הסיבות להתלונן ולקטר, והגיע זמן לישון...



היום השני לשבוע ולטיול אמור היה להיות קליל וקצר. מוניות-ג'יפים יסיעו אותנו לנקודה שבה מתחיל המסלול. אנחנו מקבלים חולצות לבנות ארוכות שייעודן להגן עלינו מפני השמש ומפני היתושים צמאי הדם. רוב החולצות מכוערות ואני לא מאוד אוהבת את שלי אבל זורמת עם העניין. שוב מעמיסים ושוב יוצאים לדרך.
הגשם ירד כל הלילה ועכשיו הדרכים מלאות בוץ. הרכבים נתקעים והנהגים קורעים אותם בנסיון להתקדם כמה מטרים בכל נסיון. בסוף הם מכירים בעובדה שכוח אדם דרוש כאן וחלק מהבנים משנסים מותניים ומתחילים לדחוף. במאמץ שנגרר שעות כל רכב מתקדם 50 מטרים בלחץ. אנחנו הבנות מתקבצות לנו בצדדים ונלחצות כשמישהו כמעט נדרס ע"י הרכב המדרדר עליו, כמעט נתקע מתחת לגלגל או סתם עף הצידה.
 בסוף זה קורה. ואפשר להמשיך. ואנחנו מגיעים לחניון לילה, שוב מבשלים ביחד, ושוב הולכים לישון תחת האוהל הארעי שלנו עייפים אך מרוצים.



יום שלישי נפתח בטרק רגלי במעלה הנהר וחזרה במורד. הטרק ברובו קליל אבל הוא נעשה קשה ככל שמתקדמים. למרות שאני כבר מתחילה לדשדש מאחורה אני יודעת שבשביל זה באתי. שיהיה אפילו יותר קשה, רק שיהיה עם האנשים הנכונים. ההליכה היא לאורך ערוץ נחל שזורם לנהר המרכזי, חלק מהזמן אנחנו הולכים בתך המים וחלק בחוץ. חוצים בריכות קטנות ובחלקן אפילו שוחים נגד הזרם לשם כך. ככל שמתקדמים הנחל הופך לעקוץ צר יותר עד מפל מסוים שממנו כבר אי אפשר להמשיך. הכל מוצל וצומח ויפה, המים קרירים נהדרים, אני באופוריה.
 בדרך חזרה אנחנו מתעכבים לאסוף עצים לרפסודה של מחר ובמחנה מנפחים אבובים. ככל שנעשה היום יותר, נצא מחר מוקדם יותר. אני מדליקה אש. תוך 5 דקות יש לנו 2 מדורות כיריים. חלק מהאנשים מסתכלים עלי כאילו עשיתי קסם. כמעט שכחתי כמה זה קל.



 בבוקר הרביעי מסתיימות ההכנות וסוף סוף הגיע הזמן לשוט. ההפלגה מדהימה. לפעמים יש רפידים ולפעמים מי מנוחות. שקט ונינוח ורק הקולות של הטבע נשמעים. בחניית ביניים מחכה לנו עוד טרק רגלי בערוץ והפעם הנקיק צר ורטוב ובחלק מהמקומות בלתי עביר לאדם הממוצע. בכל כמה מטרים יש מפלון בדרגן קושי שונה ובחלקם ממש צריך עזרה של לפחות 2 מדריכים כדי לטפס למעלה. בחלק מהמפלים מטפסים ממש מתחת למים הזורמים. לפעמים גם מחליקים ונמרחים למטה. בנקודה העליונה ביותר נמצא עוד מפל בלתי עביר בעליל ושם מצלמים תמונת פרידה קבוצתית מהנקיק הזועף ומתחילים את המסע למטה, שאינו הרבה יותר קל מהמסע למעלה. בערב במדורה כחלק מהעבודה על הספרדית שלי אני מבקשת מהמדריך החביב שילמד אותי שיר אותנטי של המקומיים. ז"א עממי. מאחר והספרדית שלי עוד חלשה אני לא זוכרת הכל אך הפירוש הולך בערך כך: הרפסודה שטה במעלה הנהר/ בדרכה לרורה נבקה/ היא הולכת להביא, היא הולכת להביא/ נערה כדי לשמח (את הגבר)./ הרפסודה שלך קטנה מדי/ ואתה כבר קרוב/ אתה הולך להביא/ נערה כדי לשמח...
 בלילה חזירים מגיעים מהכפר הסמוך לבקר במחנה הארעי שלנו. חלק מפחדים. אני שייכת לקבוצה שרואה את ההומור בעניין. המדריכים לשווא מנסים לגרש אותם. לרגל האירוע המשעשע אנחנו לא ישנים המון והנה הבוקר כבר בפתח.



 אני פותחת את יום חמישי במקלחת בנהר. מקלחת של ממש פלוס קונדישינר והכל. זה עושה לי את היום ואני כל כך מעריצה את הקונספט של מים מתוקים זורמים כל ימות השנה. כמה ירוק, וכמה כחל, וכמה שקט וכמה פסטורלי. אני חוזרת לעבודות ארוחת הבוקר ואח"כ אנחנו מפליגים ברפסודת האבובים הנחמדת שלנו אל חניון הלילה הבא ומגלים לשמחתנו או לצערנו שאנחנו סמוכים מאוד לכפר מקומי. להבדיל מהקהילות הקטנות שפגשנו בדרך, להם יש פאב. מה כפר? מה ציוויליזציה? רוצים טבע וזה. הכל לח ואנחנו לא מאוד מצליחים להדליק אש. עד שאנחנו מכינים איזה דבר מבושל חלקית על מדורה דועכת מתחיל טפטוף ואנחנו מסיימים מהר ובורחים לאוהל. באמצע הלילה אנחנו מתעוררים ברמות רטיבות שונות. אני מתעוררת בין הראשונים והכל אצלי רטוב מבפנים ומבחוץ. שק"ש, נעליים, בגדים, שום דבר לא שרד. אני מקימה קצת מהומה אבל לגשם לא מאוד אכפת והוא מתחזק. אחרים קמים ונעשים מודעים למצב. בנסייון להציל את עצמנו ואת ציודנו אנחנו רצים ל"פאב" של הכפר שפתוח ומנגן (מישהו התלונן על ציוויליזציה?) וחוסים תחת קורותיו. בעלי המקום מתוך רחמים או חברותיות או שניהם מציעים לנו שתיה על חשבונם ופותחים לנו בקבוקים. מחווה יפה מצדם אבל קשה להתעלם מהמוזיקה החזקה עד כאב באוזן ומשכרותם שעושה מהם די דוחים. כאורחים ובנסיון שמור על מורל אנחנו מקבלים את השתיה ואפילו רוקדים קצת. הלילה הופך ללילה לבן מהסוג שייזכר כסיפור לנכדים...



בבוקר שישי המדריכים מתעוררים ובאים לחפש אותנו בפאב. אנחנו מספרים להם את קורות הלילה ובעיקר מגיעים להחלטה לא לעשות עוד לילה. כמה בנות מחליטת לחזור לגוונאי ומשם ללה פז. אנחנו הנשארים נעשה עוד יום טיול ובערב ניסע לרורה נבקה. כל הציוד שלנו רטוב ולא יצליח להתייבש במידה שתאפשר לנו לישון הלילה. שוב קופצים לרפסודתנו החביבה ושוב מפליגים עד חניית ביניים שממנה וצאים לטרק רגלי במעלה ערוץ הנשפך לנהר הינשופים. גם כאן הטיפוס עובר בין מפלים ובריכות קטנות. הוא קשה ומסוכן, אנחנו מחליקים ונתפסים בשורשי עצים בטיפוס, נזהרים מחרקים וצמחים מסוכנים וגם רואים את הטבע במלוא יופיו. אני נזכרת בסרט אוואטר (זוכרים שראיתי אותו 3 פעמים?) ולרגע נדמה לי שאם אני אסתכל אחורה לחברים שלי הם יחייכו אלי מתוך פנים כחולות עם אף ארוך ואוזניים ארוכות... המפל הגדול ביותר מדהים ואחריו שוב יורדים ושוב נגמר לו יום של טיול והפלגה.
 מגיעים לכפר מיאיא וממנו מתחילים להשתנע לרורה נבקה. כל מה שיש לאכול בכפרונים הנידחים בדרך זה אותו עוף מטוגן ע צ'יפס ואורז ועל כן אני בוחרת בצורה אחראית ובוגרת בקרקרים. על זה נאמר: למל"מ. תוך שעות ספורות אנחנו ברורה נבקה, שמים פעמינו על מונית-אופנוע להוסטל הלובו של רורה נטול החלונות. העובדה שאין חלונות אגב, מעבר לבריזה, היא פטנט נהדר לייבוש ציוד. זאת ועוד אני מתוודעת לראשונה לסכנת האגזוז האורבת לנוסע האופנוע האחורי, מידע שבעתיד יזכיר לי להזהר אך לא יציל אותי מגורלי... הנוף מהחדר אל הנהר יפה אפילו בלילה נטול ירח ואני כבר מחכה למחר להכיר את העיר...


מקומות ושמות
שאול - ששמו כבר נזכר בפוסט הקודם.
גוונאי - אין לי באמת הרבה מה להגיד על הכפר הזה. אם תם חובבי הרפתקאות פשוט תדעו שיש חור נידח בשם הזה. אולי תרצו לתפוס לשם אוטובוס..
נחל הינשופים ורפסודות בכלל - נא לברר אצל שאול.
רורה נבקה - נקודת היציאה המרכזית לפמפס (הביצות) של בוליביה. עיירה חמודה ונעימה עליה נרחיב בפוסט הבא.
הלובו - "סניף" הלובו של לה פז ברורה נבקה. המחיר סביר ביחס למקומות האחרים, יש חדרים סגורים "נורמליים" ויש את החדרים הפונים החוצה נטולי החלונות.

פינת הטיפ
- האוכל בטרק של שאול לא היה מאוד מגוון ובעיקר ככל שעברו הימים לא מאוד טרי, וזאת על אף שהיינו אמורים לקנות באחד הכפרים בדרך אספקה חדשה. כדאי לוודא איתו את העניין מראש כי אלחם שלנו כבר העלה עובש...
- מתוך 11 מטיילים 10 מאיתנו סבלו מקקי-קון-אגווה (שלשול). יודעי דבר טוענים שימים שלמים במים והקור שזה משרה על הגוף מפריעים לעיכול וזו הסיבה. התארגנו בהתאם!
- דאגו לשקיות אטומות מתאימות לצילום ובגודל המתאים למצלמה שלכם. אין כמו לצלם בנינוחות בתנאי רטיבות מלאים :)
 - בלובו של רורה יש לזכור כי בריזה נעימה ביום היא רוח קרה בלילה ולכן כדאי להצטייד במקדמי חום-גוף טרם הזמנת חדרים נטולי חלון... המים, כיאה לבוליביה, הם בחירה בין חום לזרם נורמלי.

פינת הסכסוך הפנימי
להשאר עוד לילה או לחתוך?
להשאר - כי כבר שילמנו על זה, כי מי יודע מה צופן בחובו ההמשך, כי זה בסך הכל עוד לילה אחד, וכי חוץ מעניין הרטיבות אנחנו באמת נהנים. וגם אפשר לחפש פיתרון יצירתי. וחוץ מזה - ניתן לכמה טיפות לשבור אותנו?
לחתוך - כי לכולנו גם ככה יש כבר שבוע "קקי-קון-אגווה", כי כל הציוד שלנו ובעיקר שקי השינה רטובים לחלוטין, כי כל לילה אנחנו ישנים פחות וערים יותר, וכי נתנו לכמה טיפות לשבור אותנו... P:

אווטר או ספר הג'ונגל?
אווטר. ברור שאווטר.

 בפרק הבא נשחק עם תנינים, נבקר בבריכה של אוסקר ונתאהב בבית חב"ד (וגם נקיא בו). להתראות!