חלק שביעי - הסלאר ולה פז - תמיד טוב שיש גיבוי

יום ראשון ושוב אורזים. הפעם -; הסלאר -; מדבר המלח. סלאר דה אויוני, ליתר דיוק. אני משכימה מוקדם להתקלח אבל העובדה שאין מים חמים לפחות בחצי שעה הקרובה מחזירה אותי אחורה. הבוקר מתארך וכל מיני אנשים מההוסטל באים להזכיר לנו שאנחנו צריכים לשלם. אנחנו לא יודעים מי מהחברה ומי מההוסטל ואם הם עובדים ביחד או לחוד אבל אנחנו משלמים ומקווים לטוב. ביקשנו לשלם חצי בהתחלה וחצי בסוף אבל הם לא הסכימו. בתום 3 הימים האלה עוד נתחרט על זה שלא התעקשנו...
הטיול הסטנדרטי של הסלאר הוא בג'יפ של 4-6 מטיילים + נהג + טבחית אם יש מקום ורוצים. בדרך כלל 3 ימים ושני לילות וזה בדיוק מה שלקחנו. לנהגנו היקר שהוא גם המדריך (אם זה לא היה ברור) קוראים כריסטובל.
 מתחילים במסילת רכבת ישנה שעבדה עד שנות ה60-70. עכשיו יש רכבת ארוכה על פסים ללא סוף. חלק מהגלגלים שקועים כמעט עד החצי באדמה ומזכירים כמה זמן האלמנט הזה שוכב שם. ככלל הגוון שלה הוא אדום-חלודה וככל שצופים יותר מלמעלה ורואים יותר רחוק עד איפה היא מגיעה המראה יפה ומרשים יותר.
כל הרכבים שיוצאים לטיול באותו יום מתנקזים לכאן, לאותה מסילה. נוצרת מן אשליה שכל הרכבים "ביחד" בסיפור הזה ומאחר ואין להם שום אמצעי תקשורת זה חשוב, אבל אנחנו עוד עתידים לגלות שזו באמת רק אשליה ועל כך נדון בנושא 'גיבוי' בהמשך.
 אנחנו ממשיכים לתוך הסלאר, עדיין בשוליו, וכריסטובל מסביר לנו שכאן העומק של המלח הוא סנטימטרים בודדים, אבל כמה דקות אחר כך הוא כבר מעמיק לכ10 ס"מ. תחשבו על שקיות מלח שקונים בסופר -; ותחשבו על מדבר שעומק המלח בו הוא 10 ס"מ! עצירה ראשונה בעיירה קטנה שבה מסתבר לי, מייצרים הכל ממלח. חלק מיסודות הבנייה הם מלח. הכיסאות והשולחנות מלח. מזכרות ממלח. אפילו מלחיה ממלח! אני רוכשת לי לאמה קטנה ממלח, הנושאת על גבה שקים של -; כן כן -; מלח. וגם, לראשונה אני מתוודעת בגודל טבעי לשירותי "בול פגיעה" שהם פשוט בור באדמה. סימנתי וי. עוד חוויה. חוזרים לג'יפ -; אחחח כמה שבא לי לנהוג!



 היעד הבא הוא מן מוזיאון. הכלל הוא -; אם אתה נכנס -; אתה חייב לקנות משהו. הא?! ממשיכים לאיים. יש כ25 איים בסלאר. האיים הם בעצם גבעות קטנות (תלוי למה קוראים קטן כמובן) שעשויות מסלע ולא ממלח (אל תתחכמו -; אין סלע-מלח לצורך העניין). אחד מהאיים קיבל את שמו מהאינקה. הוא מפוצץ בקקטוסים עצומים בגודלם (בעצם הרבה מהאיים ככה, אבל זה אחד תיירותי בהחלט) וכדי לטפס עליו צריך כמובן, לשלם. אנחנו מצלמים המון וכמובן עושים תמונות של משחקי פרופורציות למיניהם. יש לנו שחקני תיגבור דרקוניים. הרוח חזקה בצורה מעוררת כבוד ומבריחה אותי לג'יפ וכשכולם חוזרים אנו שמים פעמינו וגלגלינו לחניית הלילה -; מלון המלח. הערב הבלתי נשכח הזה רווי באוכל ובאלכוהול ובעצם מתחיל כשעוד מואר בחוץ. עוד לא סיימנו לפרק את הג'יפ ולשים את התיקים בחדר וכבר מחכה לנו שולחן ערוך עם תה ועוגיות. שעה אח"כ אחרוחת הערב. מושקע. תענוג. תודה לכריסטובל. התאורה היא רק מ6 עד 10 בלילה, מטעמי אמצעים וחיסכון וכך אנחנו מדליקים נר וזורמים למשחק שתייה. משחק אדיר. ושינה אדירה בעקבותיו...



שני בבוקר מתחיל כמצופה בארוחה טובה. הג'יפ מקבל את פנינו בפנצ'ר ואנחנו עוברים בעיירה סן-חואן כדי להחליף גלגל. כל הרכבים האחרים שעושים את המסלול שלנו כבר התקדמו וכריסטובל דוהר כדי להדביק אותם (כבר ציינתי "אוח כמה בא לי לנהוג"?). אנחנו רואים הרבה רכבים שנוסעים בכיוון ההפוך ואני מניחה שאלה עושים את המסלול ההפוך מאיתנו או כבר בדרך חזרה אבל מקרוב מסתבר שהם "שלנו". הם אומרים שהרוח למעלה (אנו מתוכננים לנסוק לגובה של 5000 מ' בערך) חזקה מדי ואבנים ממש עפות באויר ופוגעות בחלונות. שמסוכן מדי, וחוזרים אחורה. ושוב אני בסן חואן אוכלת ופורשת כמו כולם לשנ"צ עד שפתאום כריסטובל מקפיץ אותנו באזעקה שנעלה לרכב. מסתבר שבעודנו נוחרים כריסטובל כבר החליף את הגלגל המפונצ'ר באחד חדש והפך בערך את כל הגלגלים בסדר שונה. בינתיים הרוח שככה וכולם יצאו, ושוב אנו דוהרים להדביק אותם...
אנחנו מספיקים לבקר ב"לגונה ורדה" (הלגונה הירוקה), לצלם כמה פינגווינים למזכרת וממשיכים לדהור הלאה. מדי פעם הג'יפ נכבה בלי הסבר (מוכר לי מאיפשהו) וצריך לעצור ולהתניע מחדש. למרות המאמץ אנחנו לא מצליחים להדביק את השיירה וכך, עם קרן האור האחרונה שמלטפת אותנו ויורדת מתחת לגבעות, הגי'פ נתקע ומכריז שביתה. מאחר וקל יותר לפרק מאשר להרכיב, ומאחר ואין כלים להרכיב את מה שכריסטובל פירק, וגם לא מכשיר כלשהו שיכול לקשר אותנו עם העולם, ומאחר והלילה ירד והמלון הבא נמצא במרחק כ4 שעות הליכה, כל שנותר לנו לעשות הוא לשאול "מה עשינו רע?". אפשר להעביר זמן ועצבים בניתוח המחדל -; למה אין להם שום קשר? למה אין שיירה אמיתית (ולא רק מקרית) ששומרת על קשר עין-גלגל בין הג'יפים? אבל כרגע יותר פרקטי לקבל את רוע הגזירה ולהתארגן ללילה.
הטמפרטורה הצפויה היא מינוס 25 מעלות ונזדקק לכל שק"ש ולכל בגד שיש לנו כדי לעבור בשלום. והנה הפינאל: בעודינו מדליקים פנסים כדי לפשפש בתיקים כריסטובל מצווה עלינו: ";תכבו את הפנסים! אנחנו על הגבול עם צ'ילה! יש פה סוחרי סמים, הם עלולים לפגוע בנו..." ובכן -; למה יותר התגעגעתי מאשר לישון בג'יפ על הגבול במקום שבו חוצים סוחרי סמים? נסעתי עד הקצה השני של העולם כדי לעשות בדיוק מה שעשיתי בצבא :)



שלישי בבוקר והשמש יוצאת. אצבעות הרגליים קפאו אחרי הכל ועכשיו כשהן מפשירות הכאב הוא איום. כולנו קצת מעוכים (7 אנשים ישנים בג'יפ אחד) אבל מנסים לשמור על מורל גבוה. עכשיו כואב. בעתיד -; סיפור לנכדים. כריסטובל יוצא לחפש עזרה. כל הג'יפים שמגיעים מכיוון צ'ילה אמורים להגיע לכאן והוא באמת חוזר עם עוד איזו שישית נהגים שתוך שעה כבר מתקנים ממלאים ומתניעים. אנו ממשיכים סוג-של כמתוכנן ומגיעים לאתר "עצי האבן". המקום נחמד. מעניין לראות. מעניין לטפס. משם נמשיך לשמורה בה נמצאת לגונה רוחו(הלגונה האדומה) והגייזרים. הגייזרים באמת מגניבים. לא מים, אלא בוץ חום-אפור שמשפריץ מכל חור ובכל נקודה שדורכים אפשר להרגיש מאוד מאוד קרובים ליפול לתוך הבוץ הזה. אני תופסת תמונה של בועת בוץ שמזכירה לי את "הצעקה".



מחוסר זמן מוותרים על המעיינות החמים.כשאנו כבר קרובים ליציאה מהסלאר וחולפים על פני רפוחיו שמשרת נהגי משאיות על ציר בוליביה-צ'ילה הג'יפ שלנו מכריז שוב שביתה וכדי לעשות שרירים גם שופך את כל הגיר. במאמץ אנחנו דוחפים את הסרבן חזרה כמעט עד הרפוחיו ושוקלים ברצינות לעשות אם את הלילה. בעל הרפוחיו מחליט בשבילנו: לנשים אסור לישון כאן. רק לגברים. הפתרון נמצא בדמות זוג ותינוקתו שנוסע לאויוני. פשוט מאוד: שניים שוכבים בארגז מאחורה מכוסים בניילון ו4 במושב האחורי. כריסטובל משלם להם במזומן ומנחה אותנו: שילמתי להם, אתם לא חייבים כלום. מה שלא מפריע לאישה בסוף הנסיעה לדרוש מאיתנו כסף. ג'נט, בעלת החברה, מגיעה למקום. הן מסכמות משהו בינהן והיא מניחה לנו. אנחנו מסכמים איתה שנבוא מחר לקחת את הדברים שלנו ולספר לה על כל ההרפתקאות...

 יום רביעי באופן כללי מוקדש למנוחה, מלחמת החזרת כסף מגברת ג'נט של הסלאר והמתנה לאוטובוס ללה פז. ג'נט מחזירה לנו סכום בדיחה ביחס לכל הפשלות שקרו והמקומות שהפסדנו אבל מה שעבר עבר ויישאר סיפור לנכדים.

בשישי אני יוצאת לטיול טרקטורונים בעמק הירח ליד לה פז. טיול יפיפה עם תצפית מדהימה על העיר וכמובן -; טרקטורונים!



בשבת נסגר הטיול ליום הבא -; שבוע שיט ברפסודה -; נחל הינשופים אצל שאול הסוכן הישראלי. אני גם נפרדת מהדיסק און קי שלי (נאבד? נגנב?) ושמחה שעוד לא הורדתי את התמונות מהמצלמה ושיש לי עוד דיסק און קי לגיבוי...

מקומות ושמות
אויוני, בוליביה -; נקודת היציאה העיקרית לסלאר. אין המון מה לחפש בעיר חוץ מזה, אבל יש מגדל שעון וכמה פיצות.
סלאר דה אויוני -; מדבר המלח -; כשמו כן הוא. מדבר לחלוטין. שאדמתו היא מלח. הסלאר חולק גבול גם עם צ'ילה כך שאפשר לצאת משם ולסיים בבוליביה. או ההפך. או איך שתרצו. הטיול כולל בתוכו בדרך כלל עיירה תיירותית אחת או שתיים, לינה ב"מלון מלח" שבו הכל אכן מלוח, הלגונות המצויינות לעיל, גייזרים, מעיינות חמים והמון מלח.
לה פאז -; עיר הבירה הבלתי רשמית (התואר האמיתי שייך לסוקרה) בה עושים שופינג לרוב ואפשר לצאת ממנה למגוון טיולים.
עמק הירח -; איזור קטן בשולי לה פאז שקיבל את שמו בזכות תוואי השטח הסלעי שלו. ניתן להשכיר טרקטורונים פלוס מדריך או לטייל שם בדרכים אחרות.
שאול -; סוכן הטיולים הישראלי שחי בלה פאז. ביתו-משרדו קרוב להוסטל הלובו. הרבה נאמר על מידת האחריות שאין לו אבל אין ספק שהוא מוציא את הטיולים הכי שווים.
הלובו -; הוסטל "ישראלי" לחלוטין בלה פז. יש מחשבים בתשלום ויש גם מסעדה עם אוכל ישראלי. אם ריח של ג'וינט באויר באופן קבוע לא מפריע לכם ורעש הוא ידידכם הטוב ביותר אז זה המקום בשבילכם.

פינת הטיפ
- השתדלו לשלם על טיולים חצי מראש וחצי בחזרה. אף אחד לא מבטיח שכספכם יוחזר לכם אם יהיו בעיות.
- זו גם הזדמנות לדבר עם הסוכנות על "במקרה של בעיה"...
 - אם אתם לא צריכים לסחוב על הגב -; הביאו יותר בגדים חמים ממה שצריך.

פינת הסכסוך הפנימי
 איזו מזכרת-מלח לקנות?
לאמה -; כי זה ממש הגמל של היבשת הזאת. וזה שילוב של מלח עם בדים ושטויות עמידות.
קופסא עם ציור -; כי זה שימושי יותר והציורים יפים. ציפור קטנה לחשה לי שעם הזמן או בכל נסיון לנקות את הקופסא הציור יורד ונשאר רק המלח...
פיל וינשוף -; מה הם קשורים?

בפרק הבא נשוט ברפסודה, נטייל בקניונים ומפלים, נלמד שיר בוליביאני עממי ונעשה לילה לבן!