הכל התחיל באיחוד מרגש! חברים מבוליביה הגיעו אלינו להוסטל בשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון. אין לנו באמת תכניות משותפות, אבל מה זה משנה? שישו ושימחו =)
הפסגה הבאה לכיבוש בקוסקו עיר האורות היא רפטינג, ועל כן אנחנו שמות פעמינו לסגור רפטינג כבר למחר. מצוננת וצולעת אני מדדה ברחבי העיר בחיפוש אחר עסקה משתלמת עד שהגוף מאותת לי: עזבי אותך, שבי בשקט. תני לאנשים אחרים להספג במים - ולכי תספגי קצת מתורת הסלסה. ועל כן בערב זה ובערב שאחריו אדדה למועדון האינקה-טים המוכר לנו כבר מפרקנו הקודם לחידוד טכניקות הסלסה המורכבות שלי. איפשהו בשלוש בלילה בדרך חזרה ליונארי - הוסטל הג'וינט הישראלי - מוכרים כמה דוכנים מאולתרים לחמניות עם המבורגרים, נקניקיות וסתם על האש כאלה. מדהים איך האוכל חתולים הזה בא טוב ב3 בלילה!
כבר אמרתי שלי זה לא יקרה?
יום שני מסתמן כיום מנוחה ומנוצל להעלאת המון המון תמונות לאינטרנט באחד ממליון החנויות אינטרנט הטובות שיש שם. לקראת הערב הוחלט על בילוי משותף לזכר ימים עברו - שופינג :) אני ונועה (זוכרים? איחוד מרגש...בוליביה...) הולכות לחנות TopiTop ממש קרוב למרכז העיר. אמנם לא בגדים בשקל, אבל שני ג'ינסים וסריג נקנים שם במחיר מוצלח למדי של 200 שקלים בלבד. נועה קונה את מה שקונה ושתינו יוצאות שמחות ומאושרות לדרכנו חזרה לכיוון ההוסטל, ועוד עוצרות לאיזה שיפוד-שישליק-רחוב קטן בדרך... ואז! (הזקנה לא מתפצלת בסיפור הזה). לפני שיחזור האירוע אולי כדאי לתאר את הרקע האנושי לאירוע. אני ונועה צועדות במורד רחוב ראשי שמוביל לכיכר ראשית. כבר ערב וחשוך יחסית והרחוב מפוצץ באנשים. מכיוון שזה עתה רכשתי במיטב 3 סולי שישליק-רחוב הארנק עדיין בשלוף ולכן אני מחזיקה אותו בתוך כיס הג'קט כשהיד שלי לא נפרדת ממנו וביד השניה אני מחזיקה את השקיות והשיפוד. נועה לידי עם שקיות משלה.
פתאום אישה נופלת על נועה מקדימה והכפכף שלה עף איכשהו לקיבינמט. שניה אחר כך מישהו נדחף בין שתינו מאחורה ואיכשהו אני מוצאת את עצמי מרוחה על הקיר של הבניין. נועה עדיין מחפשת מסביב לאיזה עמוד את הכפכף כשאני מבינה שאת הארנק שלי אני כבר לא אמצא - כייסים עלובי נפש שוכני ביצות שכמוהם!!!! אנחנו רצות ומחפשות ועוברות את הרחוב כמה פעמים אבל חשוך וכמובן - הכל קרה כל כך מהר. הדבר הבא שקורה זה שתוך חצי שעה כבר דיברתי עם ההורים בבית, ביקרתי במשטרת התיירות והשארתי הצהרה בדבר העניין. משטרת התיירות, כגוף שתקפידו להסביר פנים לתייר האומלל, באה אלי בטענות על כך שלא רדפתי אחרי הכייס ושאני לא יודעת להגיד איך הוא נראה. כן. תודה. ממש אתכם אני צריכה כרגע. אנחנו הולכות לאכול ונועה מזמינה אותי. היא מעריכה את קור הרוח שהפגנתי במהלך ה"אירוע". אני פשוט מעריכה אותה. כל אחד צריך כזאת חברה בשעת צרה :-*
לאחר האירוע המדובר מחכים לי יומיים של סידורים, שוב שנק, שוב משטרה, טלפונים, כתובת לאשראי החדש, סלסה, ועוד סידורים.
לב של לאמה
ביום חמישי כב חושבים קדימה, קבוצה לטרק האזנגטה (אוזון-גייט). שוב התרוצצויות וטלפונים עד הצהריים. אבל בצהריים הכל נגמר, וחצי עיר נסגרת. כולם עולים על ההר בשביל שהכניסה אליו קרובה לסמטת המציקים. שביל ארוך ותלול שבסופו חגיגה גדולה - הטקס המרכזי של פסטיבל השמש. מרגישים שזה לא לתיירים נטו - כל העיר שם. התלבושות, התזמורת, התכנית האומנותית - הכל צבעוני ומאוד מושקע. מסתבר שכדי לפתוס מקום קרוב מומלץ להגיע נורא נורא מוקדם ולכן הרבה היה קשה לראות, אבל לא יכלנו לפספס את השיא - ההקרבה של הלאמה.
שתי מילים על לב של לאמה - אומרים שאם מוציאים אותו לאחר ההקרבה והוא עדיין פועם - זהו סימן לשנה של שפע ועושר. אם מוציאים אותו והוא לא.... כדאי שתתחילו לדאוג.
אזנגטה
שישי בבוקר זהו יומו הראשון של טרק האזנגטה. מוניות, אוטובוסים, קו 11, הכל כדי להגיע לכלי התחבורה העיקרי שלנו ל4 הימים הבאים - סוסים! הסוס שלי הוא פוקו-פונצ'ו (פונצ'ו הקטן - לעומת פונצ'ו הגדול שהוא באמת בהמה). הרכיבה היא אולי שעה - וכבר הגענו לרפוחיו. אין ספק שחדר אחד קטן וטחוב עם 10 אנשים יכול להיות הרבה יותר מזמין מחדר ל2 במלון. איכשהו מסתבר שיש לנו ה-מ-ו-ן אוכל. ועוד מסתבר, שבקבוצה של 11 ישראלים אין אף אחד שמעשן! הייתכן?!
שבת בבוקר יום יפה, ומסתבר שליל שבת היה קפוא. קרח מכסה את הדשא בכל מקום ורק הסוסים מוצאים נקודה אסטרטגית במקום שהשמש כבר עלתה וחיממה. אנחנו ישנו ולא הרגשנו כלום. מתארגנים ויוצאים לרכיבה של 3 שעות. הנה רפוחיו נחמד. הפסקת צהריים? מסתבר שלא. כאן נעשה את הלילה. והשעה רק 12 בצהריים!
*** נקודה למחשבה - הרבה מהטרקים אנחנו סוגרים דרך חברות ומדריכים ומשלמים להם שיארגנו ה-כ-ל. אנחנו אפילו לא שואלים מה התכנית לכל יום או מה נאכל ולגמרי סומכים עליהם. כל טרק יהיה מ-ד-ה-י-ם בסוף אבל לא כדאי להשקיע קצת יותר מחשבה?...
לפיכך, יש לנו המון שעות לחקור את סביבת הרפוחיו ובתור התחלה אנחנו עוזרים למשפחה המקומית להכין לבנים מבוץ. אקולוגיה ב60 שניות. כמובן עולה בנו הצורך להנציח את עצם קיומנו ועל כן כל אחד חורט את שמו על הלבנה שהוא יצר. לאחר מכן אנחנו הולכים לנביעה החמה. בעצם יש שם בריכה גופרתית קטנה ומסריחה (כן לפעמים הטבע יכול גם להסריח) שממלאת מן בריכת אבנים קטנה שהמשפחה המקומית יצרה כאן. מאחר וגבוה וקר כאן בסביבה ולצאת מבריכה חמה לאויר הפתוח עלול להגמר באסון אנחנו מסתפקים בטבילת הרגליים עד שנמאס. כשהאטרקציה ממצאת את עצמה אנחנו מבחינים בקרחון לא קטן שקורץ לנו ממרחקים ומארגנים משלחת חלוצים בת 3 אנשים ו3 סוסים לחקור את התופעה. הדרך בת השעה רצופה בריכות קטנות כמעט על תקן ביצה, אבנים, חצץ עליות וירידות. כבר כמעט אפשר לגעת בקרחון אבל... ביננו לבינו מפרידה לגונה קטנה הניזונה ממימיו המופשרים של הקרחון עצמו. לא נורא, קצת מנוחה, קצת תמונות, וקדימה חזרה לרפוחיו...
ראשון מסתמן כיום של מחשבות והגיגים. היום נפתח בעלייה מאומצת של בערך שעה וכשהיא נעשית קשה יותר אנחנו עולים על הסוסים. שמץ של רגשות אשם וחוסר מוסריות עולה בי - מי אמר שלסוסים האלה מתחשק לסחוב אותנו בעליה? את התיק שלי לא מתחשק לי לסחוב בעליה. כשאנחנו עוברם בלגונת האזנגטה אני שואלת את עצמי אם לא כל הלגונות (ולא חסרות פה לגונות) בסביבה מחוברות ביובלים ומפלים קטנים. מישהו זורק שאלה על הצבע השחור בחלק העליון של ההר ואני מוצאת את עצמי מסבירה על סלעים וולקניים וסדימנטריים, על יסודות והווצרות של כל מיני דברים. כפיר שואל מאיפה הידע, ופתאום אני מבינה שזו ממש מתנה לטייל ולהבין מה אני רואה. להבין את הנוף סביבי ולדעת לקרוא אותו כמו ספר! אז מה אם גיאולוגיה זה לחנונים? :)
את היום אנחנו מסיימים בירידה תלולה במיוחד, יורדים אותה רגלי עד שנגמרות לי הברכיים. המדריכים מפטמים אותנו בעודנו יושבים בחדר מרוצף עורות לאמות (או אלפקות, באמת לא שאלנו) ושם גם שוכבים לשנת היופי שלנו.
שני בבוקר מגיע ומסתבר שכל אחד מאיתנו חווה בנפרד לילה לבן. כולנו היינו כל כך מנומסים ולא רצינו להעיר אחד את השני שנרקבנו איש איש לבדו בחוסר השינה שלנו... היום מתחיל ברכישת כבש (כן, לאכילה) מאיכר מקומי בירידה ארוכה ולא מאוד קשה והופה לסוסים. פוקו-פונצ'ו לא רגוע מתחילת הרכיבה. מחפש צרות. אנחנו עוברים איזה נהר קטן (או יובל גדול) וכל הסוסים דורכים במים ועוברים לצד השני. אבל פוקו-פונצ'ו? לאאאאאא. הוא מרגיש צורך לקפוץ מעל המים! מזל שלאחר כמה ימי רכיבה אני כבר די מתורגלת ומגיבה היטב להפתעה שהוא עשה לי, אחרת הוא היה יבש ואני הייתי רטובה ועם איזו עצם שבורה... אחר כך הוא גם מתחרה בסוסים אחרים ומנגח אותם. לפעמים אני מעודדת אותו אבל כשהדרך נעשית צרה ותלולה אני מנסה לרסן אותו ובסוף המדריך מחליט להחזיק אותו קצר. במלוא מובן המילה. בהמשך העליה אנחנו נכנסים לתוך ענן וגם נשאר בו לכמה שעות טובות. פתיתי שלג קטנים יורדים עלינו וחלקם נכנסים לנו ברוב חוצפתם ישר לתוך המרק. ממשיכים ללכת, שלג וקצת ברד כמעט עד הסוף. מגבעה אחרת אנחנו רואים איזו תנועה על הגבעה שניה. צ'ולה זקנה עם כלב מובילה עדר של לאמות/אלפקות במורד הגבעה. היא עצמה נשארת למעלה. כל מה שאנחנו מצליחים לראות עכשיו זו דמות צ'ולה אפורה וצללית של כלב בתוך ענן. איך היא עושה את זה? יורדים מתוך הסופה אל כפר קטן ומתמקמים בקומה השניה של מבחנה לא ברור. החדר ארוך ומרוצף במזרנים ואנחנו מתארגנים והולכים למעיין החם. הפעם זו האמת בריכה ובאמת חמה ויש יופי של שעתיים להעביר שם ביחד עד ארוחת הערב - הכבש שלנו. הבטן מלאה והחדר נעים - הלילה נישן טוב.
יום שלישי - זהו יומו האחרון של הטרק המדהים הזה. הולכים ורוכבים אל הכפר ממנו יצאנו. ב5 ימים האלה למעשה עשינו מסלול מעגלי שמקיף את רכס האזנגטה המושלג ועכשיו קשה לעזוב ולחזור אל הציוויליזיציה - אל קוסקו ואל ההוסטל המזעזע שכבר למדתי לאהוב - היונארי. היה שלום פוקו-פונצ'ו, והיה שלום אזנגטה יקר. מי ייתן ונתראה בעד כמה שנים!
מקומות ושמות
topitop - חנות בגדים במרכז קוסקו, פרו. בגדים רגילים, מחירים קצת יותר זולים מרגילים. מומלץ.
אינקה טים - ראה חלק 11.
פינת הטיפ
- אין דבר כזה להחזיק את הארנק! שימו אותו עמוק עמוק בתוך התחתית של האמצע של אמא של התיק! ובכלל, מומלץ מינימום כסף ומסמכים אם אתם לא מתרחקים מההוסטל.
פינת הסכסוך עם עצמי:
להזמין אשראי חדש לקוסקו או ללימה?
בפרק הבא נעשה סקי-חולות וטיול ג'יפים בנווה מדבר, נבקר בגלפגוס לעניים, נמשיך ללימה ונבצע פריצה שלישית! נתראה!
