חלק שישי - עוברים לבוליביה - על חיות ואנשים

רביעי בבוקר ואני מתעוררת הלומת חוסר-שינה בעיירה/כפר/אפילו לא הנידחת גוומס. אני ניגשת למשרד של חברת הנסיעות להסביר לפקידה שבגלל האיחור פספסתי את הקונקשיין, ומגלה שוב כמה השיחון "מועיל" לשיחה. שתי תיירות ספרדיות נחלצות לעזרתי ובספרדית-אנגלית כולנו מגיעים למסקנה שאני אסע לחוחוי ומשם ליעד הנבחר - לה קיאקה - הגבול בין ארגנטינה ובוליביה. בחוחוי בעודי מבררת מתי יוצא האוטובוס הבא, צרפתייה כלשהי - מרין - מציעה לי שנסע ביחד. מסתבר שהיא על אותו אוטובוס איתי כבר מאתמול. שתינו לבד. שתינו נוסעות לבוליביה - בכיף.
 בתחילת הנסיעה אנחנו מדברות. אני צרודה, והדיבור בשתי שפות שהן רק במקרה אינן עברית מקשה עלי עוד יותר. אפשר לומר - צרידות מנטלית. בסוף אני פורשת לסריגה ובכל מושכת קהל ילדות אינדיאניות קטנות שמתלהבות לראות אותי עושה בדיוק מה שאמא שלהן עושה במושב ליד...



הנסיעה נמשכת יום שלם וכל עוד יש אור אני מוציאה את הזמן בין קריאה, סריגה, ובעיקר התבוננות בנוף. למעשה, כבר בצפון ארגנטינה אפשר לפגוש את צאצאי האינדיאנים ולראות את הכפרים שלהם. כל הדרך לגבול הם שם. חלקי בתים, מחומרים קבועים או מזדמנים, עם חצרות שלמות או הרוסות, דרכים ותשתיות חלקיות בלבד. לא משנה אם זה תוצאה של תרבות, עוני או צנעה - אני ממש בטוחה שאני מסתכלת על הפזורה הבדואית בנגב. כן כן - אינדיאנים זה לא משהו ששיך רק לג'ונגל - גם לעיירות שקטות ומנומנמות בצפון ארגנטינה...
 מרין ואני חוצות את הגבול. הליכה של 5 דקות על גשר שמפריד בין לה-קיאקה (La Kiaca) בצד הארגנטינאי וויאסון (Villazon) בצד הבוליביאני. כבר ירד ערב והפקיד זועף ונוזף אבל מעביר אותנו בכל זאת. בדרך למרכז העיירה אני מרגישה כאילו בחציית הגשר חציתי גם 2000 מטר של גובה - קשה לנשום. הגילוי המדעי נראה לי כל כך מרעיש שאני מחליטה לשמור אותו לעצמי ולהציע למרין שנחפש הוסטלים שיש בהם עוד מטיילים. להפתעתנו - אין כאלה. לפחות לא בעשרה שבדקנו. ועל כן בחרנו להעביר את הלילה בסתם הוסטל זול - זה רק ללילה אחד...



 השכמה מוקדמת, אור ליום חמישי, וויאסון נראית פתאום הרבה יותר צבעונית ושמחה. מקלחת ראשונה בבוליביה מגלה לי את מה שכבר יכולתי לצפות - או מים חמים, או זרם סביר - אי אפשר לקבל את שניהם. אנחנו יוצאות לחפש את עתידנו באיזור האוטובוסים. מתלבטות בעיקר בין רכבת (הו! כמה מתחשק לי רכבת!) לאוטובוס ובין טופיזה לאויוני. אנחנו מדברות עם קבוצות של מטיילים אחרים שם ותפאום אני קולטת שמרין מדברת עם מישהו שאני כבר מכירה! ולא רק מכירה אלא שגם תכננו לטייל ביחד! מסתבר שהוא ידע שאני מגיעה היום ושלח לי הודעה אפילו, רק שלא הספקתי לקבל אותה וככה בחוסר תיאום מושלם אנחנו נפגשים כאן. מרין לוקחת רכבת לאויוני, אני מחליטה להצטרף לחברי החדש וחבריו יותר מאוחר בטופיזה. אני שולחת הודעה שיחכו לי בטופיזה אם לא יהיה מקום להשאיר לי הודעה בתחנה. הוא לא מקבל את ההודעה אבל בחוסר תיאום מושלם מחכה לי שם בכל זאת :) אקונה מטטה. באמת. שלושים שניות על יהודים (ישראלים), גויים וכסף -
חברי החדשים סגרו בהוסטל כל אחד ב25, אבל מציעים לי להתמקח. על כן אני סוגרת לעצמי ב20 (בוליביאן ללילה, אם זה לא ברור). תיירים אחרים שמגיעים אחרינו מקבלים מחיר כפול (40) ואז הישראלים אומרים להם באנגלית (גם ככה בעלת המקום לא מבינה) שאנחנו משלמים רק 20 ובסוף גם הם מקבלים לילה ב25 בוליביאן. ככה עושים שלום עם אירופה. ככה לא עושים שלום עם בוליביה :) אבל זה בסדר, בוליביה הפסידו בכל המלחמות שלהם ממילא...
 אני פורקת את המטען שכולל גם תיק קטן חדש (במקום המתפרק שהיה לי) ומכנסיים חדשים (במקום אלה שנקרעו) ויוצאת עם נעם, חברי החדש לשוק. חולצה חדשה שתמצא את מותה בקרוב נקנית, ובערב אני מתוודעת לשילוב בין אירופאים, בירה וסמים. המובילה בתחום הקקטוסים מעוררי ההזיות היא בת 32 שחוגגת יום הולדת. בהחלט טיפוס. אני יכולה לבהות בהם כל הלילה אבל אני מוצאת את הספר שלי יותר מרתק...

בשישי בבוקר אני ונעם יוצאים לטיול סוסים. הבחורה שאוספת אותנו ועוד כמה אנשים מהוסטלים מסביב עוברת גם למסע קניות בשוק על הדרך ואנחנו נגררים אחריה. השיא זה ההמבורגרים שהיא קונה. לקחנו טיול של כמה שעות - זה אוכל בשבילנו? בסוף בחווה מקבלים את פנינו שני ילדים חמודים. בני כמה הם? 12? 13? אה. הם המדריכים שלנו. קטקטים שעוד לא התחלף להם הקול ותנאים אחרים (ישראל) הם בטח היו משחקים עכשיו איזה משחק רשת עם החברים שלהם הספונים בביתם... העיקר לשמור על ראש פתוח. הילד הזה בטח רוכב על סוסים יותר שנים ממני :) למדריך קוראים מייקל ולסוס שלי בובו. בובו כנראה מאוד רוצה להוכיח את עצמו. קודם לעקוף את כולם, אח"כ הוא יחשוב מה הלאה. הניתוח הפסיכולוגי המעמיק עוזר לי להבין למה הוא דוהר כמו משוגע. עכשיו אני רק צריכה לגלות איך לא לעוף שני מטרים באויר עם כל צעד-דהירה שלו... בשיא הדהירה אני כבר ממש באויר. החולצה בחדשה הייתה קשורה לתיק, עכשיו היא כבר לא. שיהיה. העיקר שנהניתי! הנוף עצמו מדברי בצורה עוצרת נשימה: מישור אדום מעוצב היטב בזכות הנחלים שעוברים בו, מלא בקקטוסים ושיחים מדבריים, עצים נמוכים ושבילים צרים. מסוג הטיולים שצריך לעשות אותם 3 ימים ולא 3 שעות.
 בשעות השוטטות של הערב יש תחושה שהעיר נעצרה. בהולכנו לכיוון מוזיקה חזקה בסגנון מארש צבאי אנחנו רואים שהמוני התושבים עומדים קרוב לאיצטדיון סגור. תושב אחד מסביר לנו שזה ההמנון של בוליביה. מתוך נימוס אנחנו גם עומדים כמה דקות וכשההימנון נגמר מר תושב מודה לנו על שעמדנו. מודה לנו! האירוע הוא כדורסל בנות Tupiza vs Potsi. חצי שעה של ריקודי מעודדות (ומעודדים) מקדימה את המשחק ואני שמחה לראות ספורט וריקודים ואומנות במקום שכוח האל הזה. הבנות האלה גם באמת יודעות לשחק!



שבת בבוקר (כוס קפה) וגיברת מוכרת-כרטיסי-אוטובוס החליטה שאנחנו צריכים להוסיף כסף על הכרטיס שבמקרה הכינונו מראש (קנינו אתמול) כי זו לא אשמתה שהפקידה שישבה אתמול במשרד מכרה לנו בהנחה. תגידי - את בסדר?! האוטובוס כבר הגיע ומלכת האוטובוס מעכבת אותנו מלעלות. אנחנו מחליטים למחול על העוולה ומוסיפים את 5 הבוליביאנים (2.5 שקלים) ויוצאים לאויוני (עיוני, בישראלית מדוברת). 7 שעות נסיעה והאוטובוס חנוק ומסריח, החלון נפתח ונסגר על דעת עצמו, אין שירותים, ואחת הנוסעות היא תרנגולת. בוליביה - הכל אפשרי. העליה בגובה חודרת היטב לאוזני ואני שמחה שבאויוני אנחנו מצליחים לסגור הכל ביעילות ובמהירות. מחר נצא לסלאר עם עוד שני בריטים ושני ישראלים שהכרנו (ואתם תכירו בפרק הבא) כבר היום. מדברים איזה 3 שעות. "שיחת היכרות" יסודית. :)

מקומות שמות
גוומס, ארגנטינה - עיירה נידחת ולא מאוד תיירותית אי שם בדרך לצפון ארגנטינה.
חוחוי, ארגנטינה - עיר קטנה פחות נידחת ויותר תיירותית. בשבילי היא הייתה רק תחנה בדרך כמובן...
לה קיאקה-ויאסון - הגבול בין ארגנטינה ובוליביה. באופן מפתיע למרות שכולם עוברים שם, אף אחד לא יודע שאלה השמות של העיירות...
טופיזה, בוליביה - עיירה בדרום בוליביה, האטרקציות המרכזיות בה הן טיולי הסוסים שנמשכים מכמה שעות לכמה ימים, והאפשרות לצאת לסלאר (בו נדון בפרק הבא) ממנה ל4 ימים.

פינת הטיפ
- המון אירופאים שולטים בספרדית יותר טוב מהמון ישראלים. הם ישמחו לעזור לכם לתקשר במקרה הצורך.
- מעברי גבול נסגרים לרוב עם השקיעה. מומלץ להגיע לפני ולהמנע מאי נעימויות ופקידים זעופים.
- יש יותר מטיילים שמעבירים את הלילה בצד הארגנטינאי מאשר בצד הבוליביאני.
- כדאי לטיול סוסים שיהיה ארוך. יש המון מה לראות ולרוב המסלולים הם מעגליים כך שלא מגיעים רחוק.
- בוליביאן אחד שווה לחצי שקל. אין צורך לריב על סכומים קטנים.

 פינת הסיכסוך הפנימי
רכבת או אוטובוס?
רכבת - כי אמור (זה שם של דג) להיות בה יותר מרווח, וכי רכבת נשמעת יותר כיפית בעיקר. וגם - אין תחנות "הפתעה" בדרך...
אוטובוס - כי הוא יותר זול ויותר קרוב (הרכבת קצת רחוקה מהמרכז).

 בפרק הבא נעשה את מה שלמדנו היטב לעשות בשירותינו הצבאי - נישן בג'יפ על הגבול ונקווה שלא יבואו סוחרי סמים. נשתמע במדבר!