ביום שני שוב הגיע הזמן לנדוד. מצטרפת אלינו עדי, ובעודנו מחכים לאוטובוס משחקים במשחק הידוע והמוכר: "מאיפה את/ה בארץ ומה עשית בצבא ומי המכרים המשותפים שלנו?" הזוכה במשחק היא ויקי - סמלתי היקרה מכל וחברתה המאוד מאוד מאוד טובה של עדי! תוצאות המשחק מביאות איתן תוצאה פקצית לאין שיעור בדמות שתי בנות מצווחות ומקפצות בתחנת אוטובוס. וגם ראיה רחבה לעתיד - נכין לויקי שלט ונצטלם איתו ביחד. הפי הפי גו'י גו'י.
האוטובוס שלנו נוסע לפוקון, צ'ילה. הנסיעה היא יום שלם ולעת ערב אנחנו נוחתים בפוקון ובאופן מאוד לא מפתיע מקפצים לעברנו לפחות 5 אנשים שמנסים לשכנע אותנו לבוא להוסטל שלהם ולהסביר לנו מה כל כך רע בהוסטלים אחרים. הזוכה המאושר הוא הוספידחה אליסיה ולגברת אליסיה באמת יש משפחה מאוד נחמדה. הבנות שלה מלוות אותנו, מסבירות ומתנדבות ללוות אותנו גם לסופר ולסוכנות טיולים (אולי הן בעצם נדלקו על הבנים? רק ממרחק 5 חודשים הפרט הקטן הזה פתאום מכה בי).
אחרי כל סידורי הערב הגיע הזמן למקלחת. האמנם? כדי שיהיו מים חמים, מסתבר, דרושות רק כמה פעולות קטנטנות שכולנו עושים כל יום כבדרך אגב:
- לפתוח את הברז של הגז.
- להדליק גפרור
- לסובב את הברז השני ששיך למכשיר המים החמים עד לקבלת גז
- לדחוף את הגפרור ולקוות שהעסק יידלק.
- להיות מתוסכל מחוסר ההצלחה ולנסות שוב ושוב
- לחכות חצי שעה לפחות ולהזכיר לכולם שיילכו להתקלח כל עוד הארור עובד וזהו כמה כיף לקבל מקלחת חמה ביום קפוא זה (:
בפוקון יש הרבה אטרקציות, אבל המרכזית שבהן היא ה"ויאריקה" - הר געש מושלג ועם זאת בר-טיפוס עד הפיסגה איפה שהלבה מפכפכת לה. בימים חורפיים, גשם וערפל מקשים על הטיפוס והרבה טיפוסים נדחים, מתבטלים או מתחילים ומפסיקים באמצע. לא מאוד מיהרנו לסגור את עיסקת הטיפוס, ובלילה שבין שני לשלישי הגשם נתן דעתו.
וכך, אור ליום שלישי, בעיקר תהינו מה נעשה אם הגשם ימשיך לתת דעתו וטיפותיו גם בימים הקרובים. גם הרפטינג סגור ונשארו רק המעיינות החמים. בסדר. בערב. בינתיים אני ועדי יוצאות לשים כביסה. אורי נשאר בדירה (ההוספידחה הוא בעצם 2 וילות קטנטנות. קרוילה סטייל) ואנחנו לא לוקחות מפתח. "רבע שעה אנחנו חוזרות". כן. בוודאי.
4 שעות אחרי אנחנו חוזרות וכבר התחיל לרדת גשם. אנחנו מאוד מקוות שאולי רק בטעות אורי השאיר לנו מפתח או נמצא בדירה אבל כמה חבל - אין אורי ואין מפתח. אין דבר, ננסה לבקש מאליסיה. כמה חבל. היא גם איננה. וגם הבנים בדירה השניה לא נמצאים. טוב, בטח יש איזה חלון לא? האמת? לא. אתמול כבר קיבלנו הדגמה לנעילת החלונות מבפנים ואין מצב. אולי בדירה השניה? עדי לא מאוד נלהבת ממבצע "חפש פירצה" אבל אני רוצה להכנס! אני מסתובבת פעמיים מסביב ל2 הדירות ופתאום! (הזקנה...) אני רואה חלון אחד בדירה השניה שאמנם סגור מספיק כדי שאויר לא יכנס ממנו אבל לא מספיק כדי להיות נעול מבפנים. שלום לך חלון יקר! לזכות המשפחה יאמר: זה לא שהחלון מופקר לכל דיכפין. הוא מאובטח ע"י קרש באורך 4 מטרים, מכונת כביסה ישנה,מקרר ארטיקים ריק ועליהם ספה קטנה, מהסוג שנפתחת למיטה. וכל הקומפלקס עומד ומוצב ממש מול השער של הבית! במילים אחרות אם מישהו עובר עכשיו הוא מזמין לנו משטרה. אבל נו, אני רוצה להכנס! בסיועה האדיב (והלא-מאוד-מתלהב) של עדי אני מתחילה לפרק את הקומפלקס. כמובן זה די קל כי רוב הדברים קלים להזזה. רק הקרש העקשן דורש עבודת צוות ומאמץ. ולבסוף - גאה, זקוף ומלבני הוא עומד לפננו - החלון! אני משתחלת פנימה ומנסה להשאיר את בוץ הנעליים שלי רחוק מהקיר והווילון. מבפנים יותר קל להזיז את הוילון ולפתוח את החלון לרווחה. עדי נכנסת. אנחנו מושכות מבפנים את הקומפלקס שהוזז לכיוון החלון שלפחות יראה סגור, יראה שלם. זהו! עשינו זאת! אין דבר כזה נעול! יותר מאוחר הבנים יחזרו לדירה הזאת ונגלה שהמנעול מספיק מחוכם בשביל שזה יהיה קשה לפתוח את הדלת אפילו מבפנים. מה נסגר?
בערב כולנו הולכים למעיינות החמים. כבר כמה פעמים שמעתי שהרחוקים יותר והיקרים יותר הם הכי טובים. אבל מה אני אגיד? הלכנו לקרובים היחסית זולים והיה מצויין! המים החמים בקור היו מדהימים, היינו אולי 15 אנשים בכל ה7 מעיינות שהיו שם, והכל היה כל כך יפה ושקט ופסטורלי שהייתי מוכנה להשאר עוד.
ברביעי בבוקר, אחרי עוד יום ולילה של גשם, החלטנו לא לחכות. מחציתנו יחזרו לברילוצ'ה סבב ב'. מחציתנו יחזרו לארגנטינה לקורדובה. זה אוטובוס לילה והוא לוקח את הזמן ומאחר בשעה או יותר. טוב, זמן זה עניין גמיש.
חמישי בבוהוריים אנחנו בסנטיאגו, צ'ילה מחפשים אוטובוס לקורדובה. הצ'יליאנים לא נחמדים אלינו, מנסים למרוח אותנו במחיר ולא עוזרים. בסוף אני כבר רוצה דבר אחד: לעוף מצ'ילה! הנסיעה תהיה בערך יממה ואת זמננו (שמאופיין ב5 שעות במעבר גבול) מנעים עו"ד צ'יליאני ששר "הנה מה טוב ומה נעים". הא? כן כן. דודה שלו התנדבה בקיבוץ בשנות ה70. הוא מתקשר לשאול אותה איך קראו לקיבוץ. המבטא שלו גורם לי לחשוב על 3 קיבוצים שונים אבל מה זה בעצם חשוב? אה כן, ועורך דיננו היקר גם היה בחיל הפרשים הצ'יליאני האחרון. חיל הפרשים. כן כן. הודות למעבר הגבול המסורבל אנחנו מפספסים את הקונקשיין ונתקעים לילה במנדוזה. טוב. מנדוזה שווה יין. גם זה משהו.
מקומות ושמות:
פוקון, צ'ילה - עיר אטרקציות עם מעיינות חמים, טיולי יום ברגל ובכלים בעלי גלגלים כלשהם, ראפטינג ובאדי ראפטינג וכמובן - הוייאריקה.
ויאריקה - הר געש גיבור ופעיל ומושלג בחלקו העליון. אפשר לטפס עליו עם אחת החברות המורשות בפוקון ולהגיע עד הלוע הגועש.
הוספידחה אליסיה - הבית המקסים שלה כולל את הדירה של המשפחה ועוד שתי דירות, כל אחת מתאימה לבערך 6-8 אנשים ונעימה כמו צימר. קרוב לתחנת האוטובוסים, ובטווח המחירים הרגיל של האיזור.
מנדוזה - עוד עיר תיירותית בארגנטינה. ידועה בעיקר הודות לתעשיית היין שלה, סיורים וטעימות לתיירים וכמובן טילים סביב סביב.
פינת הטיפ:
- תנו לעצמכם 5 דקות לחשוב ולהשוות לפני שאתם בוחרים איפה לישון. המחיר לרוב יירד ואותם אנשים עדיין יחכו לכם שם.
- שימו לב לעונה. אם היו אטרקציות פתוחות בפוקון מלבד המעיינות החמים אולי עוד הייתה לנו סיבה לחכות כמה ימים לטיפוס. אבל בחורף אין עם מי לדבר.
- והיה וברצונכם לפרוץ להוסטל של עצמכם, ודאו כי בדקתם קודם את כל האפשרויות האחרות...
- אה כן. קחו תמיד את המפתח איתכם. לעולם אין לדעת מה העתיד צופן בחובו...
- דברו עם המקומיים. צרו קשר. זה מתבל את הטיול. באמת.
פינת הסיכסוך הפנימי:
הוסטל או הוספידחה?
הוסטל - כי הוא נוטה להיות יותר זול ויותר חי.
הוספידחה - כי הוא בדיוק ההפך. אף על פי - שלפעמים ההבדל בינהם הוא מאוד דק, חסר משמעות ולא עקרוני. אבל יש כמה הוספידחים שאני יכולה להגיד עליהם שהם מקסימים. עוד לא מצאתי הוסטל שראוי להיקרא מקסים.
לחכות או לפרוץ?
לחכות - נו מה, הבעלים כאלה אנשים נחמדים, ובטוח מישהו יגיע כל רגע, ובכלל - לא נעים אם איזה שכן יראה והמשטרה תעצור תיירים ישראלים...
לפרוץ - מי יודע מתי יגיעו לפתוח לנו? וקר וגשם ובעיקר - שום נזק לא נגרם. מה? נחכה בחוץ
בפרק הבא , אשליך עצמי ממטוס מרצוני החופשי וגם אזכר שההגדרה סטודנטים בחו"ל מתייחסת לילדים בני 18. נתראה!