לא להאמין, אבל במרכז התיירים כאן יש WIFI ואתמול יכולתי לשלוח מייל לכולם ולהרגיע (אני מקווה), הרבה דאגות בקשר לרעיונות שהעגלה תהפוך לקרוון. בכל מקרה, בינתיים העניין בהמתנה וכל הספקות שלי לא נובעים מטעמי בטיחות, כי לא מדובר על שינוי צורת העגלה אלא בנוחות, בעיקר עבורי. אני שמחה שאתם דואגים לנו.
עכשיו אחר הצהריים, אנחנו יושבים בפינת הקפה שלנו בקומה השניה של הבית, שהיא בעצם קומה עם ארבעה חדרי אירוח ומסדרון, לנו יש חדר אחד אבל רק אנחנו מתארחים כאן. ש' בדיוק חזר משתיית בירה (אחת). מעניין לראות איך כל הדברים שבחיינו בישראל מלחיצים את ש' עדי כדי הבאתו למצב קיפאון, כאן מרגישים לו לגמרי אחרת. למשל, בארץ הוא לא מרגיש בנוח לישון בבית אחר, אצל אף אחד, גם לא משפחה או חברים (חוץ מהבית של הוריו). לעומת זאת, כאן הוא העדיף להיות בחדר אצל משפחה, שבו אנחנו צריכים לשמור על ילדינו שיתנהגו כיאות ויכבדו את כללי הבית, לחרבן ולהשתין לידם, לבשל במטבח (בחוץ) שלהם ולהיות בחיכוך תמידי איתם. ולא להאמין - עוד מסתבר שהבעל שוטר (זה לא אומר הרבה, חוץ מזה שחולצה שכתוב עליה משטרה תלויה בחוץ ליד הערסל עליו הוא שוכב).
אנחנו כבר יומיים כאן ומאוד נעים לנו, אפילו שאתמול לא ממש עשינו משהו מיוחד. כבר שכחתי מה זה לבשל ולהתעסק עם הארוחות, בייחוד כשקודם אני צריכה להדליק פחמים ולהבעיר אש (ת'אמת בעלת הבית עזרה לי והדליקה), אז הצלחתי להכין ארוחת צהריים וערב. אחר כך הלכנו למרכז המבקרים שם מציעים כל מיני טיולים מאורגנים, וסתם הסתובבנו בכפר ושתינו שוקו קר בשקית ניילון. עם כל צעד שעשינו הצטרפו אלינו עוד ועוד ילדים מהכפר, ובסוף יצא שנועם ועומרי הובילו חבורה גדולה של ילדים ונראו כמו יהורם גאון בסרט קזבלן (אני זוכרת נכון? יש כזו סצנה?), זה גם היה נחמד וגם קצת מלחיץ. בכל פעם שהוצאתי את המצלמה, תוך שניה הם הסתדרו לתמונה ואחר כך קפצו עליי ורצו לראות את התמונה. בלילה ירד גשם חזק והיו רעמים מאוד חזקים, נועם התעורר אבל לא היו נזילות. היום בבוקר הלכנו לאכול ולשוק הקטן, שאלנו בחנות הירקות אם יש בשר והיא אמרה שב 12:00 צריכה להגיע סחורה ואכן כך היה. אחר כך נסענו לנחל יפה מאוד עם מפלים קטנים, המים היו די רדודים והאבנים מחליקות אך נעימים וחמימים. השמים היו מעוננים ונשבו רוחות אז היה לנו קריר ולא נשארנו שם הרבה זמן. בצהריים הכנתי ארוחה ובעלת הבית, בעלה ועוד כמה אנשים התגודדו סביבי, ובכל פעם שהוספתי משהו לווק הם תיארו אחד לשני מה הוספתי וצפו במנהגי הבישול. הרגשתי שאני לא ממש יכולה להרשים במגרש שלהם, בסך הכל בישלתי רקות ובשר מוקפצים, אז מיד התחלתי להכין בצק, אפיתי פיתות וכיבדנו את כולם (בעיקר הילדים אכלו). כשאכלנו כולם נעלמו וש' אמר שהם נתנו לנו שקט לאכול.
היום כולם דילגו על שנת הצהריים, אפילו נתנאל, אני מקווה שנישן טוב בלילה ושנחזיק מעמד עד אז. עכשיו אנחנו מתלבטים אם לחזור הביתה מחרתיים, או להמשיך לעיר שנקרא קו קונג על גבול תאילנד ונמצאת צפונית להרי הקרדמון, וממנה לחזור דרך כפרים נוספים בהרים האלה. בכל מקרה, אנחנו צריכים להגיע לבנק אז להישאר כאן עוד שבוע זו לא אופציה.
