11.5.15 – 12.5.15
WEXFORD
בשורה התחתונה – לא. אין באמת מה לעשות שם אז תחסכו לעצמכם.
אבל אם בכל זאת בא לכם לקרוא על מה שלא עשיתי שם, אתם מוזמנים :)
עזבתי את גלנדלוך שבאזור הרי וויקלואו והתחלתי להדרים. לילה לפני כן חיפשתי מארח ב-couchsurfing והראשון שענה לי והסכים לארח אותי היה בחור פולני בשם דני שגר בעיירה ווקספורד שנמצאת במחוז בעל שם זהה. אז לווקספורד! התחלתי לחפש דרכים זולות ופשוטות ומהירות להגיע לשם – אוטובוסים ורכבות היו גם יקרים מידי, גם מסובכים מידי וגם לקחו יותר מידי זמן. פיטר ונטליה הציעו שאסע בטרמפים והתגובה הראשונית שלי הייתה – נראה לכם?? ואז נזכרתי שאני לא בישראל ומסתבר שבאירופה זה די נפוץ לנסוע בטרמפים, גם אם את בחורה שמטיילת לבד. פיטר הכין לי שלט שכתוב עליו WEXFORD על קרטון ולקח אותי ב-6 בבוקר בדרכו לעבודה לנקודת טרמפים טובה להגדרתו. היה קר. מה זה קר, קפוא. עמדתי שם ביציאה מתחנת הדלק לכיוון דרום, מחזיקה את השלט. חיכיתי שם אולי 10 דקות ועצר לי מישהו – בחור שנוסע לבד, לבוש חליפה מחוייטת, ניגרי. האינסטינקט הראשוני שלי? להגיד לא תודה, אני מעדיפה לנסוע עם נשים. אבל אז הוא חייך ואמר שהוא נוסע לווקספורד ושאני יכולה לשים את התרמיל בכיסא מאחורה. והיה לי קר, אז עליתי. מסתבר שהבחור, יומי (Yumi) שמו, גר בדבלין כבר 15 שנים ועובד בווקספורד. אשתו גרה בכלל במנצ'סטר ויש לו 3 בנות, אחת לומדת בניו יורק. כשהוא ראה שקר לי הוא שלף בקבוק גומי עם מים חמים ונתן לי אותו כדי שאתחמם. מסתבר שזה ממש להיט באירלנד. סיפרתי לו שאני מישראל והוא ממש התלהב, סיפר שאמא שלו הייתה בישראל בטיול צלבנים והוא התקשר לאשתו וסיפר לה בהתלהבות שיושבת לידו ישראלית אמיתית. נסעתי איתו כמעט שעתיים וכשהגענו לווקספורד הוא הסיע אותי עד לתחנת רכבת, למרות שזה היה סיבוב בשבילו. החלפנו פייסבוק ונתתי לו גלויה עם תמונה של הכנרת, ממש ריגש אותו. נראה לי שבתור טרמפ ראשון באירלנד אפשר להכתיר את זה כהצלחה מסחררת! בשעה 10 בבוקר כבר הייתי בווקספורד, זה בחיים לא היה קורה שם עם תחבורה ציבורית.
תחנת הרכבת קטנה וריקה מאנשים בשעה הזאת, גם מעובדים. היה שם רק עובד אחד שנראה שהוא בכלל לא אמור להיות שם בשעה כזאת, כאילו 10 בבוקר זה מוקדם מידי, אפילו שזה יום שני ואנשים אמורים לעבוד. השארתי אצלו במשרד את התרמיל בתמורה ל-3 אירו אם אני זוכרת נכון, ויצאתי לחקור את העיירה עד שדני המארח שלי יוכל לפגוש אותי. ווקספורד היא עיירת נמל משעממת. כאילו, באמת, אין מה לעשות שם. הלכתי למרכז המידע לתיירים וניסיתי למצוא משהו מעניין לעשות שם, אבל כל המידע שהיה להם היה בנוגע לאתרי טבע במחוזות ווקספורד וקילקני. היו רוחות חזקות וקרות וזה הכאיב באוזניים. חזרתי לתחנת רכבת ודני הגיע לשם לאסוף אותי. הלכנו בערך 10 דקות עד לדירה שלו, שנראית כמו מוזיאון – מצוחצחת ומבריקה. הוא עבר לגור שם בערך שבוע לפני, ולא היו לו יותר מידי דברים והוא גם לא הכיר ממש את העיר ואת האזור. הלכנו לסיבוב בעיר, אכלנו ארוחת צהריים וחזרנו לדירה. היו לו שני חדרי שינה אז היה לי חדר שלם לעצמי. את היום העברנו בלדבר על היסטוריה ומוזיקה בעיקר ואחרי שעשיתי שנ"צ קליל הכנו ארוחת ערב ביחד (אורז עם עדשים וחזה עוף). כבר בצהריים הבנתי שיום למחרת אני אמשיך הלאה, לקילקני. האמת שפיטר המליץ לי לנסוע לשם ולא לווקספורד, לא יודעת למה לא הקשבתי לו. אמרתי לדני שאני עוזבת בבוקר והוא קצת התאכזב (הוא הסכים לארח אותי ל-2 לילות מראש) אבל הוא התמודד בגבורה. בערב הוא לקח אותי ל-2 פאבים, באחד סתם ישבנו ושתינו בירה ודיברנו, ובשני עשינו אותו דבר רק עם הופעה של מוזיקה אירית. האנשים בפאב היו ברובם מקומיים, והלהקה הייתה מקומית וזה היה נהדר, חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן! אורגזמה לאוזניים. ללהקה קוראים TheRossiler Bros. לא זוכרת איך קוראים לפאב.
