ירח-דבש באירלנד הירוקה - סוף אוגוסט 2014

כללי

אין לי מושג למה הפוסט לא פורסם במועד (אולי כי עוד לא הוספתי תמונות??), אבל בהיכנסי לפרסם את הפוסט על רומניה, מצאתי את אירלנד בטיוטות. מוזר.

אז קצת (הרבה) באיחור, אבל בתקווה שאולי בכל זאת נצליח לעזור למישהו בתכנון הטיול, אנחנו מעלים את סיפור הטיול שלנו לאירלנד. חופר כהרגלי, אבל הפעם בלי הרבה תמונות (אולי אוסיף בהמשך...)

#####

אירלנד נבחרה כיעד לירח הדבש שלנו, בעיקר מתוך רצון עז לראות הרבה ירוק וטירות, ולפגוש אנשים נחמדים ונעימים (וג׳ינג׳ים! בשביל שבעלי הג׳ינג׳י ירגיש בבית).

קצת עלינו ועל הטיול – אז זוג סטונדטים, ללא תקציב גבוה במיוחד (מה שיורגש בהחלט במהלך הטיול), אוהבים מאד טבע (אבל לא טרקים של ימים שלמים), מורגלים בנסיעות קשות (גרים במושבים בצפון, שנינו עם רכב מגיל צעיר). לכן, הוחלט על טיול רכוב מתגלגל, של שבועיים, סובב כל אירלנד. חלק מהנופים / המקומות נצפו דרך האוטו, שזו מבחינתנו דרך נוחה ולגיטימית לראות נופים ולחוש כמה שיותר מהמדינה.

נקודות כלליות לפני שנתחיל:

• תכנון הטיול – הומלץ לנו רבות, וכך גם עשינו וממליצים גם, על טיול מתגלגל – הכנו שלד כללי לטיול, עם נקודות עיקריות שלא רוצים להפסיד. על השלד הזה, הוספנו לנו (בקובץ הטיול) יעדים רבים נוספים שהם ״אופציה״, וכך בכל יום התקדמנו לפי הרצון והחשק, ויכלנו לשמור על גמישות בהתאם לדברים שלא ניתן לתכנן (כמו מזג האוויר, עיכובים לא מתוכננים, או סתם מצב הרוח).

• לינה - לפני היציאה, קראנו רבות שהלינה באירלנד מומלצת ב-B&B, שקיימים בכל פינה. עוד קראנו, שבסוף אוגוסט זו כבר לא העונה, ולכן לא צפוי להיות קשה למצוא מקום. רוב ההמלצות גרסו שבטיול מתגלגל, כדאי להגיע לקראת אחה״צ לעיירה בה רוצים לישון ולמצוא מקום ע״י הגעה למרכז העיירה וחיפוש רגלי/ב-tourist information. ובכן, לנו זה לא הסתדר בכלל. לא היה פנוי וקל כמו שחשבנו, והחיפוש אחר מקום לינה כל ערב לקח מאיתנו הרבה זמן ואנרגיות, ולעתים נאלצנו גם להתפשר על מקום לא טוב/יקר. באמצע הטיול הבנו שזה לא עובד לנו, והתחלנו להזמין כל בוקר מקום לערב (בעיקר דרך בוקינג, אבל הסתכלנו גם בטריפ-אדוויזור ובאתר BNB שהומלץ לנו). לסיכום, ההמלצה שלנו היא לא להגיע ולחפש (אלא אם זה משהו שנוח לכם איתו), אלא לתכנן ערב לפני/באותו בוקר, ולהזמין מראש בערב/במהלך היום בנסיעות הרבות.
  (מי שקרא גם את הפוסט שלנו על בולגריה יוכל לראות ששם יישמנו את הלקח, והיה לנו יותר פשוט ונעים).

• האירים – ובכן, כל הסטיגמות נכונות. האירים נחמדים. אבל ממש. בהגזמה. לא חושבת שנתקלנו באירי אחד שלא קפץ משמחה לעזור לנו, בכל דבר, כולל להשקיע מזמנם בשבילנו.

• מחירים – יקר באירלנד, זה לא סוד. מבחינתנו הכל היה יקר

יום 0

לאחר טיסה לא פשוטה (מה יש לאנשים עם להיות מגעילים וחסרי התחשבות??), וקונקשן קצר בשוויץ, נחתנו בדבלין ב-22:25. לקחנו מונית למלון - sandymount hotel.

כבר בנסיעה הבנו כמה האירים מחרחרים אנגלית, במקום לדבר אותה. היה מאד קשה להבין את נהג המונית.

המלון היה נוח, נקי, חדר מרווח, סה״כ מאד נעים. הבחור בקבלה היה יעיל מאד, ועזר לנו בחיוך גם בבעיה בחיוב האשראי. לבסוף ב-12 בלילה (בערך) אורי ירד שוב לנסות את מזלו עם האשראי, התערבב עם הבחור בקבלה, גילה שהאשראי עובד אם לא מנסים להמיר את המטבע אלא משלמים ביורואים, ונתן לבחור 5 יורו טיפ לאות תודה על העזרה והאדיבות.

המלון לא במרכז אירלנד, אלא במעין פרבר, אבל יש רכבת למרכז, והחלטנו שבשביל יום ביקור אחד, זה מספיק טוב. לא התחרטנו. בערב גם ככה היינו עייפים מדי מהטיסה מכדי לצאת, ובבוקר לסוע ברכבת נסיעה קצרה מאד זה ממש בסדר.

יום 1 (

קמנו בבוקר, אכלנו ארוחת בוקר אירית, רק בלי החלק האירי (הבשר), ויצאנו ברכבת לדבלין!

הסתובבנו בדבלין חצי יום, במטרה לבקר במקומות החשובים העיקריים.

כבר בהתחלה נכנסנו לוודה-פון, שם קנינו סים מקומי לאייפון של אורי, לשיחות מקומיות, וכן מכשיר אינטרנט עם סים מקומי, מה שהתברר כהחלטה מוצלחת מאד.

טיילנו ברחובות המרכזיים, ובאופן כללי שוטטנו בין אוקונול, גרפן, הנרי, טמפל בר, הסיטי הול וכו׳.

ביקרנו גם בטירת דבלין המרשימה, שהייתה מוקד השלטון האנגלי, ובה יצא לנו לראות גם פסלי חול שהוצגו בה בחינם.

המשכנו לטריניטי קולג׳, שנראה כיף מאד ללמוד בו, שם ישבנו בשקט ונחנו על הדשא, מסתכלים על ילדים משחקים ועל העוברים ושבים, עד שהיה לנו מספיק כוחות לחזור לרכבת ולמלון.

ביציאה מהטריניטי הבחנו באולם גדול ומרשים, שהיה הבנק, ואורי החליט שאנחנו נכנסים! גילינו בפנים חדר ישיבות גדול ומרשים, עם שולחן גדול ושנדליר, ריח טחוב וניחוח של כסף.

חזרנו ברכבת למלון, כדי לחכות למכונית השכורה, שנשלחה אלינו למלון (כיוון שהזמנו אותה בטעות מנמל התעופה, במקום מדבלין, מה שיצא בסופו של דבר זול יותר!).

במלון נותרה לנו כחצי שעה, אז החלטנו לשבת על בירה, סוף סוף! אורי עדיין התעקש שהוא לא אוהב גינס, והזמין סמית׳וויקס. זה עוד ישתנה.

בשעה הייעודה אורי יצא לחפש את הבחור מהמכונית, ומצא אותו בדלפק מחפש אותנו. ישבנו איתו עם הבירות שלנו, וקיבלנו את החוזה של המכונית, וכן מפה של אירלנד, והמלצה לשינה בבריי לאותו הערב. רצינו כבר הערב ללון מחוץ לדבלין, כיוון ששמענו שבבוקר יש פקקים ביציאה מהעיר, ורצינו לחסוך אותם ולחסוך כמה שיותר זמן למחרת.

אורי יצא לראות את האוטו ולאשר את הפגיעות בו, ובדרך דיבר עם הבחור המגניב שהביא את המכונית, שהיה ממש נחמד, המליץ לנו על מקומות (והקיף אותם במפה), והכל בצניעות - “It's not a big deal, oh!”.

יצאנו לדרך! בצד הלא נכון של הכביש…. אורי התרגל לנהיגה הפוכה, במהלך הנסיעה לבריי… מלחיץ.

בבריי התחלנו לחפש מקום לישון. הגענו לסיטי סנטר, שהתברר שהוא לא המקום המעניין ביותר בבריי, והבנו שצריך לרדת לחוף. בסיטי סנטר חנינו והוצאנו מהאינטרנט מספרים של B&B, וגילינו שהכל תפוס ועמוס. החלטנו פשוט לרדת לחוף, שהיה יותר מעניין מהסנטר, ולכתת רגליים. גילינו רצועת חוף מהממת! והרבה מלונות. ירדתי במלון הראשון שראינו, ובמקרה היה בו חדר דאבל פנוי, אז מיהרנו למצוא חנייה. הסתבר לנו שהחנייה ליד המלון בחינם רק בערב, אך ב-7 בבוקר היא הופכת לחנייה בתשלום שוב. איו ברירה, אקום מוקדם לשלם על החנייה.

בכל אופן, חנינו, ונכנסנו לקבלה לצ׳ק אין, ואז התחיל זמזום מוזר ומעצבן מאד. הבחורה בקבלה לא הבינה מאיפה הוא מגיע, אך לא התרגשה. עלינו לחדר והרעש נמשך, וכבר התחלנו להתעצבן על המלון, ולחשוב שככה לעולם לא נצליח לישון. לבסוף, בחדר, כשרצינו להניח את המזוודות, הסתבר שהרעש הגיע מהמזוודה - ממכונת התספורת שהתחילה לפעול בעצמה! (איכשהו, נראה לנו שבארץ זה לא היה עובר בכזאת שאננות, רעש שעולה ממזוודה…)

בבריי יצאנו להסתובב בחוף המדהים, לשאוף קצת אוויר אוקיינוס ולצלם את הנוף לפני שמחשיך.

משם המשכנו לחפש אוכל. הלכנו על החוף, ולא כ״כ מצאנו איפה לשבת. לכן, שאלנו שני אנשים נחמדים מאד, שהתעקשו לא רק להסביר לנו בדיוק איפה יש 3 מסעדות טובות, אלא להראות לנו ממש איפה לפנות, ולוודא פעמים רבות שאנחנו מבינים. הבחור המליץ על מסעדה איטלקית, שאמר שיש בה פיצות טובות מאד, ואוכל איטלקי מעולה.

הקשבנו לבחור והלכנו לחפש את המסעדה המדוברת. הגענו אליה, וגילינו שהיא עמוסה עד אפס מקום. זה נראה מקום כ״כ חביב, כולם יושבים על בר ארוך ומתעקל (ולא שולחנות בודדים) עם כוסות יין… התאכזבנו שאין מקום והמשכנו. במסעדה השנייה שהומלצה, המלצר הוריד את השלט של האוכל בדיוק כשהסתכלנו על התפריט, ואף הגדיל לעשות וכיבה את האור של התפריט בעודנו מסתכלים. המשכנו משם למסעדה השלישית, שנראתה מאד פנסי ויקרה, ועם אווירה שקטה ומפונפנת. לכן, החלטנו לחזור למסעדה האיטלקית שוב.

הסתובבנו ליד הכניסה כמו הומלסים, בוהים במסעדה, עד שראינו אנשים עוזבים, ומיד נכנסנו לתפוס את מקומם.

אכלנו לנו פיצות מצוינות ושתינו יין, וחזרנו שבעים ומרוצים לישון.

הערה לסיכום - ממש לא חייב לישון בבריי. זאת למעשה עיירת נופש של הדבלינים, ולכן הבחור של האוטו המליץ עליה, אבל היא לא זולה ודי עמוסה…. זה לא שהיא לא מומלצת, והחוף יפה, אבל היא לא חובה.

יום 2:

בבוקר עקב התחזיות החלטנו שצריך לקנות מטריה.

כיתתנו רגלינו (או גלגלינו) ביציאה מבריי, וחיפשנו חנויות. בשלב מסוים עצרנו לשאול מישהו איפה אפשר לקנות מטריה. הבחור גיחך עלינו קלות, וסיכם במשפט ״its not gonna rain oh!״. (הוא כמובן טעה. זאת אירלנד).

לבסוף מצאנו מטריה מעפנה, והמשכנו בדרכינו.

התחלנו במסענו האמיתי באירלנד - באחוזת פאוורסקורט והגנים שלה.

הגענו לאחוזה ע-צ-ו-מ-ה!!!! עם ״גנים״ בשטח של ישוב קהילתי קטן.

הטירה השקיפה לה לנוף של הרי האיזור, וככה פעם ראשונה בטיול שחווינו את הנופים והמרחבים של אירלנד במלוא הדרם.

מהטירה ירדנו לשיטוט בגנים שסובבים את האגם (והמזרקה) - הגן הסיני, בית הקברות לחיות מחמד, צריחי ההגנה על האחוזה, וגני הפרחים. משוטטים ומדמיינים את החיים בתור בעלי אחוזה עשירים כקורח.

לאחר שיטוט ארוך, שיכל גם להיות ארוך יותר, המשכנו מיד בדרכי אירלנד ההזויות (כי לגיטימי לקרוא לכבישון צר עם נתיב אחד לכיוון ״כביש מהיר״, ולאפשר בו 100 קמ״ש) הישר למפל פאוורסקורט.

במפל עשינו טיול רגלי באיזור. היה נחמד, מרענן, מפל יפה, אבל לא משהו מאד מאד מרשים או יוצא דופן. אם יש זמן, כיף לשוטט שם. אם חסר זמן, בעינינו אפשר לוותר.

משם ממשיכים לגלנדלוך - על המקום הזה כבר לא כדאי לוותר! איזה אגם מדהים! לקחנו מפה עם מסלולים רגליים, ובחרנו במסלול השני הארוך ביותר, עקב חוסר זמן. הלכנו בשביל הצמוד לאגם, עם נוף מהמם בין העצים. טיילנו לנו במחשבה איזה יום שמשי ויפה יצא לנו ביום הטיול הראשון באירלנד.

בסוף האגם הגענו לחורבות כפר עתיק, למרגלות ההר (לפני העלייה להמשך המסלול הארוך), והחלטנו שזהו מקום מושלם לארוחת בוקר - פריכיות ולחם עם חמאת בוטנים. עודנו יושבים באמצע שום-מקום, והעננים מתחילים להאפיר. החלטנו שזו העת להתקפל, ובעודנו מכניסים את הציוד לתיקים, החל מבול. מ-ב-ו-ל!!!

בריצת אמוק, כשהמטריה לא מועילה אפילו לריסים, החלטנו שלא נצליח לרוץ כך עד תחילת המסלול, ולכן מצאנו מכסה תחת בולדר גדול.

תוך דקות מספר נחלש הגשם ונעלם, ואפילו יצאה שוב השמש, ואנחנו ספוגי מים ונדהמים. נעים להכיר, זוהי אירלנד.

הגענו לאוטו, החלפנו לטרנינגים נעימים, ופרסנו את הבגדים הרטובים ברחבי האוטו לייבוש (שם הם יישארו רוב הטיול, עצלנים שכמונו).

לקילקני הגענו מאוחר מאד, וכבר התקשינו למצוא מקום לישון. כל המקומות היו מלאים, ושיטוטינו הרבים (באוטו ובאינטרנט) העלו חרס. כמעט הזמנו במקום שעוד נשאר במרכז העיר, אבל כשהגענו לשם עם האוטו הוא ממש לא נראה לנו, ולכן מהר ביטלנו והמשכנו להסתובב. לבסוף הצלחנו למצוא מקום מעט מרוחק ממרכז העיר, אך בלית ברירה התקשרנו להזמין. בעל הבית החביב הציע לבוא עם האוטו לקחת אותנו, ולאחר שסירבנו בנימוס הצלחנו למצוא את המקום בעצמינו.

המקום היה נעים, החדר בקומה שניה - קטן ודחוס, אבל נקי ונחמד. בעלת הבית הייתה מקסימה.

לאחר מקלחת זריזה החלטנו לצאת לחפש אוכל. זה המקום לציין שבאירלנד מפסיקים להגיש אוכל בערך ב-9 בערב, ושלא נהוג להגיש אוכל מאוחר בפאבים (מי צריך יותר מבירה?).

לכן, נאלצנו למלא את קיבתינו בג׳אנק-פוד מעפן שמצאנו - פלאפל מוזר, חריף ומעוך.

לאחר ה״ארוחה״ החלטנו שחייב לחוות את הערב בעיר, ונכנסנו לפאב ממנו בקעה המוזיקה הטובה ביותר, וישבנו על הבר על גינס. אורי הסכים סוף סוף לטעום גינס, וגילה שאת הגינס באירלנד הוא דווקא אוהב מאד (בניגוד לנוזל המיובא לארץ). את זמנינו הנעים זמר עם גיטרה חשמלית, ששר שירים מוכרים לבקשת הקהל.

חזרנו ברגל (מרחק לא קצר) לישון.

יום 3:

את הבוקר פתחנו בארוחת בוקר נעימה ב-bnb, בלווית קבוצת תיירים, וירדנו לראות את העיר בשעות האור. העיירה והשוטטות היו נעימות מאד. משם המשכנו בדרכנו ליום טירות.

התחלנו בטירת קאשל - בגודל שבאותו רגע נראה כמעט בלתי נתפס (אבל בהמשך נבין שהיא לא כזו מרשימה), ועם נופים ומרחבים ירוקים אינסופיים. בטירה ראינו סרט ושמענו הדרכה קצרה, אולם לא לקחנו את הסיור כיוון שהרגשנו שמיצינו את הטירה, ושהיא מאד נוצרית. אני מניחה שמי שפחות נרתע מכך יוכל להינות גם מהסיור. בכל אופן, הנוף וההתרשמות מהטירה, בהחלט שווים.

המשכנו לקהר - טירה הרבה יותר שמורה, בנויה על נהר וסכר. בקהר הייתה ממש אפשרות לטייל, לטפס, להשקיף מהחומה, לירות על אבירים יריבים, לראות את החדרים הפנימיים וכו׳, ולכן הביקור בה היה מהנה יותר (והוציא את הילדים שבתכונו :))

משם ירדנו לקורק, ״העיר הסטודנטיאלית״. עברנו בין ה-bnbים ברחוב הראשי, וגם כאן היה קשה למצוא מקום, בניגוד להבטחות. לבסוף התפשרנו על bnb יחסית קרוב למרכז, אבל מיושן, לא חמים ונעים, דורש שיפוץ, מלא מדרגות צרות, ועם כל זאת - יקר. טוב נו, רק להניח את הראש. בערך פה כבר הבנו, שהתוכנית להגיע לעיר ולחפש בה מקום לינה (שהומלצה רבות בטיפים ובפורומים), לא מתאימה לנו. אנחנו מרגישים שאנחנו מבזבזים על כך זמן, וכוחות, ובסוף גם מתפשרים (על מיקום, מרחק, ניקיון וכו׳).

בכל אופן, סוף סוף הגענו מוקדם מספיק כדי לחוש את העיר!

התחלנו באיזור התיירותי - סיירנו קצת, ונכנסנו לאכול בפאב שנראה תוסס. האוכל היה מעולההההה! ותוך כדי הסעודה התחילה הופעה אירית, עם ילדים אירים קטנים שרקדו ברחבי הפאב. אין ספק שזה מאד תיירותי, אבל היי, אנחנו תיירים! נהנינו.

משם המשכנו בחיפושים אחרי פאב שראינו בטיפים באינטרנט, ובו מובטחת להיות הבירה החזקה בעולם. כל מי ששאלנו ברחוב ציין ש״זה באיזור אחר לגמרי״ וכמה זה רחוק.

אז אחרי הליכה לא קטנה (זה אכן באיזור אחר, ומעט רחוק) הגענו - במקום שקט, רק עם מקומיים, בין בניינים ליד הנהר, היה פתאום פאב הבירות הגדול.

הזמנו לנו כוס מהבירה החזקה בעולם (איכס!), והמשכנו לבירות נורמליות יותר. בהתחלה האווירה המקומית הרגישה לנו שקטה ופחות שמחה. אבל אז יצאנו לעשן (לא מומלץ! כבר נגמלנו מאז), ונתקלנו בחבורת סטודנטים קורעת! היו שם צרפתי וספרדי, שאיתם התחילה להתפתח שיחה. ישבנו לנו בכיף, התחלנו להכיר ולעשות צחוקים, הבירות זרמו, כשכל פעם מישהו אחר מזמין סיבוב לכולם. ואז הגיע מבפנים גם ״הבוס״ - צרפתי מבוגר ושתוי כלוט, בקושי הולך ישר ומדבר. המשכנו לשבת ערב ארוך ומצויין, כאשר לקראת הסוף החבר׳ה מזמינים אותנו אליהם לדירת הסטודנטים להמשך הערב, אבל אנחנו נאלצנו לסרב בנימוס, כדי להצליח לישון ולהתפכח קצת.

אחרי שחזרנו מדדים לחדרינו, כמובן שהגיע בוקר…. קשה. קשה מאד.

יום 4

אחרי שהעברנו הרבה מאד מהבוקר בהתאוששות ברכב (כיוון שלא הצלחנו להתחיל בנסיעה ליעד הבא), ואחרי כמה אקמולים (שאורי הלך לבית מרקחת לרכוש לנו), הצלחנו בסוף להתקדם לאט ובזהירות לטירה הבאה - בלרני.

עקב הבוקר הקשה, ו-10 יורו לכרטיס לסטודנט, כמעט וויתרנו על הכניסה לטירה. לבסוף החלטנו להיכנס - ומזל שכך! הטירה הייתה מדהימה, והפארק העצום שסבב סביבה גם.

טיילנו לטירה - שהייתה יחסית שמורה, כך שניתן לטייל בתוכה. בטירה טיפסנו קומות רבות במדרגות צרות, בכל חדר עצרנו לקרוא את ההסברים על החדר ועל התקופה (כמו למשל חדר שייעודו היה לזרוק דברים רותחים על הפולשים הארורים לטירה). במהלך שיטוטינו בטירה, החלה להישמע מוזיקה קלאסית עוצמתית, בכלי תזמורת. לא הצלחנו להבין מהיכן המוזיקה מגיעה…. התחלנו לזחול בטירה בעקבות הסאונד, עד שמהחלונות ראינו תזמורת גדולה ב״הול״ באמצע הטירה, מספר קומות מתחתינו. ישבנו לנו להינות מההופעה, מחדר גבוה המשקיף אל ההול.

בחלק הכי גבוה של הטירה יש את אבן בלרני המפורסמת, אבן השקרנים, שלפי האגדה נישוקה יספק לאדם לשון חדה, יכולת לשקר ברהיטות. כדי לנשק את האבן, יש לשכב במהופך, כאשר 2 סדרנים מחזיקים אותך. מעבר לעובדה שהרעיון לנשק אבן שכלכך הרבה אנשים נישקו לפניי נראה לי נורא (הרפס לכולם!), ושיש צורך בתשלום ״דמי נישוק״ נפרדים, לאבן השתרך גם תור ארוך מאד. אז לא, לא טרחנו לעמוד בתור, לשלם ולזחול על הגב (בזמן ששני אנשים מחזיקים אותך) כדי לנשק אבן.

מהטירה נפרשים מדשאות ענק, עם שבילים רבים, צמחיה. תוך כדי טיול החלטנו לנוח בצילו של עץ, להסתכל על השמיים, לשמוע מוזיקה, ולהעריך את הרגע בנחת.

בהחלט מקום מומלץ, רחב ידיים, עם הרבה מה לראות ואיפה לטייל.

משם המשכנו לקינסייל, וכשהגענו לא רצינו להמשיך (למרות שהיה רק 16:00, וחשבנו שרק נעשה פה עצירה קטנה), מרוב שהעיירה הייתה ציורית ונעימה, והשרתה עלינו אווירת נחת שתאמה את היום.

חנינו בחניון ליד הים, והתחלנו לטייל בעיירה, עד שמצאנו בית קפה חמים לשבת לאכול. נכנסנו וגילינו עיצוב מאד ביתי, ומארחת מבוגרת ואדיבה. אכלנו פאי רועים ומרק מינסטרונה מצוייניםםםםם, ונהננו מכל רגע.

המשכנו בחיפוש bnb, ומצאנו מקום מקסים, עם אישה קשישה הכי נחמדה ביקום. כ״כ נחמדה, שכיוון שנשאר לה רק חדר אחד, שהיה יקר יחסית, היא חיפשה עבורנו טלפונית חדר אחר במקומות שכנים! אך חדר כזה לא נמצא, והחלטנו לקחת את החדר היקר. והיא הייתה כ״כ נחמדה, שכשהלכנו להביא את האוטו מהחנייה הרחוקה, היא התעקשה לשמור לנו חנייה ליד ה-bnb, ועמדה באמצע הכביש וצעקה על אנשים לא לחנות. החדר היה מקסים ונקי.

יום 5

ארוחת הבוקר נדיבה - אכלנו בשולחן אוכל עם אנשים נוספים - זוג אמריקאים מבוגרים מגניבים, שמטיילים בעולם (האישה סיפרה שהיא נכנסת לפעמים ליאהו לבדוק מזג אוויר של מקומות שונים בעולם), וזוג שנראה בתחילה מעט מוזר ומתנשא, אך נחזור אליהם בהמשך… הייתה שיחה נעימה וארוחה כיפית מאד, כ״כ כיפית שאיחרנו לצאת.

בפעם הראשונה באירלנד התעוררנו לבוקר חורפי, אפרורי וגשום, דווקא לפני נסיעה ארוכה מתוכננת.

אז התחלנו בדרכינו לטבעת ברה.

הנסיעה העקלקלה הייתה יפה, בכבישים צריך שמשקיפים מדי פעם לקטעי ים. אבל כשמגיעים לכביש הטבעת מגלים פתאום את כל האוקיינוס שנפרש מתחתינו. נסענו על האוקיינוס עד לאדריגול, שם פונים להילי פס.

מעבר הרים מדהים, נוסעים בין מפלים, סלעים ונחלים, עם נוף לאוקיינוס. אנחנו הגענו ביום סגרירי ומלא בערפל, מה

שהקשה על הראות ועל הנסיעה עוד יותר. הדרך קשה מאד, אבל שווה כל רגע, בוודאי אם יש יום טוב עם ראות טובה.

בירידה מההרים, כשהתיישרנו עם גובה האוקיינוס, על הכביש ה״ראשי״, גילינו פתאום מסעדה גדולה, עם חלונות גדולים המשקיפים לאוקיינוס. החלטנו לעצור לאכול. כמו כל מסעדה באירלנד (בגלל הכלכלה המקרטעת*, כמו שעוד יציינו הזקנה בקיוסק, והסייס החבר שלנו), גם המסעדה הזו הייתה מעבר ליכולותינו הכלכליות, לכן החלטנו להתפנק במרק לכבוד היום הקר. הזמנו במקרה מרק תפוחי אדמה וכרישה, שלימים הפך להיות מרק הבית בביתינו. התזמון היה מצוין, מסתבר, כיוון שצעירי האיזור התאספו במסעדה כדי לראות את משחק חצי הגמר של ליגת אירלנד בכדורגל אירי, בו השתתפה הקבוצה האזורית. 60 שניות על כדורגל אירי, כמו שהוסבר לנו - הוא מוזר, ואפשר לשחק בו גם עם הידיים. זהו, זה מה שהבנו.

המשכנו לקנמר, במטרה לבדוק אם אנחנו רוצים להישאר או להמשיך לקילרני. הגענו למעשה לרחוב קטן במרכז עיירונת (ככה״נ בעלת 3 רחובות), אבל היה שם כ״כ שמח שהחלטנו להישאר. מצאנו מעין אכסניה מעל פאב - חדר לא זול אבל מאד מרווח, נעים ונוח.

הלכנו לנו לאכול באחד הפאבים, ומשם חזרנו לפאב ליד הפאב של האכסניה להופעה. ב-מ-ק-ר-ה, פגשנו שם את הזוג המוזר מארוחת הבוקר, שהזמינו אותנו לבירה, והתבררו כאחלה אנשים. בן-הזוג התחבר לו עם הזמר, כתב לו בקשות לשירים בפלאפון, והזמר שר בשמחה.

יום 6

ארוחת הבוקר במקום הייתה במסעדה של הפאב - הייתה בחירה מתפריט מגוון, והיה טעים מאד.

תכננו לוותר על טבעת קרי ולהקדיש יום טיול שלם לפארק קילרני, אבל היה יום גשום, אז החלטנו לזרום על הטבעת...

החלטנו את זה כשהיינו כבר בדרך, וכך יצא שכששינינו את המסלול ב-GPS, הוא כיוון אותנו דרך כביש l... לא ברור מה מטרת הכביש הזה, הוא לחלוטין נראה כמו כביש חקלאי (אבל כמובן שמותר בו 80 קמש!), אבל - היה מהמם. ממש נסיעה בשומקום, באמצע הכביש צומח דשא, מסביב הרים עצים ויער... מדהים.

טבעת קרי הייתה יפה מאד! ממש לא הפריע לנו שהיא מתויירת.

עצרנו לקפה בסנים, עם נוף מקסים לאוקיינוס, ומשם התחלנו את הסיבוב.

באמצע הדרך חתכנו לכיוון קילרני, ב-waterville, כמו שהומלץ באחד הטיפים... ובכן, הכביש קשה. הייתה נהיגה לא קלה בכלל, בכביש במעבר הרים, צר, וכן מגיעות מכוניות (בניגוד להילי פס). אז אמנם היה יפה, אבל למי שרוצה לחזור מהר, זו לא הדרך.

בדרך חיפשנו מקום לישון בקילרני - החלטה טובה כי הם היו עמוסים מאד. הזמנו מקום, וכך היינו רגועים להמשיך לטייל בפארק קילרני.

ובכן, זהו לא בדיוק פארק כמו שמוכר לנו, זה למעשה שטח גדול עם מספר נקודות עניין וטיולים.

התחלנו במפל טורק, שלמרות האזהרות, כנראה עקב השעה ומזג האוויר, לא היה מפוצץ תיירים בכלל. עלינו ליד המפל להשקיף מלמעלה.

משם נסענו ל-Lady's view, נקודת התצפית המקסימה, שקיבלה את פנינו אמנם מעוננת, אבל עם קשת בענן.

עכשיו כבר התחיל להחשיך, ולכן ויתרנו על המשך לטירת רוס, או על מעבר ב-gap of dunloe, ונסענו ישירות למקום הלינה.

ישנו במקום שהוא יותר מלון מבנב, בעיקר מבחינת היחס (שלנו זה לא הפריע). אבל זה בהחלט 2 דק מהעיר, החדרים חמודים מאד ומעוצבים יפה (אם כי שלנו היה קצת קטן), ויש לאונג׳ יפה מאד עם כורסאות עור מפוארות לאורחים.

הלכנו לאכול. כרגיל, הכל היה יקר ולקח לנו זמן למצוא. למען האמת עניין חיפוש האוכל-במחיר-סביר התחיל להימאס עלינו. בסוף מצאנו מסעדה שנראית שקטה מאד ויפה מאד, עם מחירים סבירים - פחות מ-10 יורו. נכנסנו, התיישבנו, קיבלנו את התפריט וחטפנו שוק - המחירים שראינו היו רק מנות ראשונות. בעיקריות כל אחת 20 יורו לפחות! טוב, היא בהחלט נראתה מסעדה פנסית. הרגשנו מעט לא בנוח לצאת אחרי שכבר קיבלנו תפריטים, אז החלטנו פשוט להזמין מרק לכל אחד (וכמובן גינס). הם היו מעט מופתעים שאנחנו רוצים רק מרק, אבל זרמו. הגיע לנו מרק עגבניות בצלחת ענקית, שהיה פשוט מושלם. בהחלט המרק הכי טוב שאני אכלתי. ביחד עם הגינס, המוזיקה השקטה והאווירה השלווה (היינו שם אחרונים) - היה מאד מרגיע, ואחרי זה כבר לא היה לנו חשק לפאב וחזרנו לחדר.

יום 7:

בבוקר השלמנו את טירת רוס - בהחלט יפה, על האגם, נחמד מאד להסתובב... אבל בגלל שלא היה לנו זמן לא חיכינו לטיול ולא עשינו שיט. מניחה שאם אין זמן ואין ברירה אפשר לדלג, אבל אנחנו נהננו גם מהשהייה הקצרה שלנו.

נסענו, עברנו את דינגל והתחלנו בטבעת.

בינתיים, התקשרנו ל-bnb שמצאנו בדינגל, כדי לחסוך זמן ולא למהר.

אממה? בעלת הבית (בדיעבד עקב חוסר הבנה), התעקשה שנגיע לקחת את המפתח קודם, כי היא לא חושבת שנספיק לעשות את הטבעת ולחזור בשעה סבירה (לאחר מכן הסתבר, שהיא חשבה שאנחנו עושים את קרי).

אז חזרנו, התמקמנו, והתחלנו שוב.

את מסעדת הדגים בונטרי חיפשנו. וחיפשנו.. וחיפשנו...!!

עברנו את העיירונת המסכנה הזו איזה 5 פעמים (כולל החזרה לדינגל). התחלנו לטפס בה, עד שראינו שאנחנו באמצע שומקום ושדות, ופגשנו זוג זקנים מטייל, והבנו ש-לא.

אז עצרנו במסעדת דגים אחרת – הייתה טובה בהחלט! הזמנו דגים טריים, שתינו גינס והסתכלנו על האוקיינוס... מהמם. אמנם המסעדה "על הכביש", אך בהתחשב בכמות התנועה באירלנד... לא מורגש בכלל.

לקראת סוף הטבעת התחילה להיגמר לנו הסוללה במצלמה, ואני התחלתי לחשוש ולחסוך בתמונות. כל מקום שעצרנו היה יפה מהקודם! עד כדי כך, שבכלל לא הצלחנו להבין איפה זה ה-slea head. הכל היה יפה, לא הבנו שהגענו ל״תצפית הכי יפה״, וכנראה שחלפנו אותה (אבל צילמנו, כמובן).

בערב אכלנו במסעדת waterside bistro - חצי מפונפנת, כרגיל יקרה, אבל היה מאד טעים ונעים.

מהמסעדה המשכנו לשוטט ברחוב, ופתאום בקעו צלילי הופעה מאחד הפאבים, אז כמובן שנכנסנו. היו ילדות חמודות שרקדו עם השיר, והזמר החביב ניסה להבין מאיפה אנחנו – באמצע הפאב, מול כולם, בשיא מבצע צוק איתן (להזכירכם, דעת הקהל העולמית הייתה מעט בעייתית). התחמקנו באלנגטיות של פיל (we're from the north!), ולאחר ההופעה, כשניגשנו לדבר איתו, הוא התנצל ממש שהוא לא הבין למה אנחנו מתחמקים…

יום 8:

יצאנו מדינגל לדולין

דרך מעבר קונור, מעבר ההרים הגבוה באירלנד (456 מ'). היה יפה וקרררררר.

מצאנו בדולין מקום מקסים (Killilagh House) – לא הכי מודרני, אבל פשוט הרגיש כ"כ ביתי, שמיד היה לנו כיף ונוח! הבחור שהגיע להכניס אותנו נראה מושבניק, כאילו עכשיו הגיע מעבודה בשטח עם הפרות. היה מעין סלון נעים בכניסה, עם אח חשמלית ומפה של דולין, והחדר היה נקי ונעים (רק – מי שם רובה צהובה??).

התמקמנו, ומהר מהר יצאנו שוב – להספיק לצוקי מוהר.

האמת שיצא שהגענו בול בזמן – היה מאוחר, ולכן הכניסה הייתה פתוחה חופשי (ללא תשלום), אבל עדיין היה מעט אור (שהלך ושקע לאורך הסיור). בנוסף, לא היו הרבה מטיילים (האוטובוסים בטח כבר יצאו), ויכלנו להסתובב בשקט בשקט, רק אנחנו והפרות, לספוג את הנוף ופשוט... להינות. הייתה אחת מנקודות השיא בטיול, ללא ספק.

בדרך חזרה, חזרנו מדרך צדדית, ליד צריח המשקיף על הנוף – אז כמובן שעצרנו (לנסות) לצלם, לא בהצלחה רבה – כיוון שהיה כבר חושך.

הגענו חזרה לדירה בדולין, וגילינו שאין את האייפון של בעלי!! חשיבה מהירה – הבנו (או קיווינו) שהוא נפל כשעצרנו לצלם. מהר מהר חזרנו – ואכן אחרי לא מעט חיפושים (בחושך) מצאנו אותו.

השמחה הייתה רבה, אבל אז בדרך, מרוב לחץ... נתקענו בשלט, ונשברה המראה הצדדית.

כך יצא שלמרות שתכננו היטב את שעת החזרה, עד שהתעכבנו בחיפושים ובנסיעות, היה כבר אחרי 9! אבוי, אחרי 9 באירלנד אי אפשר לאכול.

מהר מהר עשינו סיבוב בעיירה, ואכן – גם המקומות הפתוחים הפסיקו להגיש אוכל (והפאב היחיד שהסכים להגיש לנו היה כ"כ עמוס שלא היה איפה לשבת לאכול). רעבים, חזרנו לחדר – ועשינו ארוחת ערב על הרצפה, מלחם, חמאת בוטנים וצ'יפסים. לצערינו לאחר כל הערב הגדוש הזה, כבר לא היה לנו כוח לצאת בחזרה לפאבים, למרות שהם נראו ממש ממש מזמינים, עם אווירה מצוינת.

יום 9:

הבוקר רצינו לקחת את המעבורת לאראן, אבל.... משהו לא הסתדר לנו עם השעות. האם זה כי לא בדקנו מראש את שעות המעבורת, ובבוקר גילינו שזה לא מסתדר? או שהיה גשם? אנחנו לא זוכרים בדיוק.

בדרך, חיפשנו מוסך לחבר את המראה שנשברה בערב. הפנו אותנו למישהו, שמסתבר שהוא סה"כ פאנצ'רמעכר. בכל אופן, הוא היה, כרגיל, נחמד מאד, ונתן לנו אזיקונים לחבר את המראה.

משם, כיוון שהשתבשו תוכניותנו להיום, החלטנו ללכת עם החשק של בעלי, ולמצוא רכיבה על סוסים! עקבנו אחרי שלטים שראינו עוד יום קודם, והגענו לחווה עם אירי כבד, שלקח אותנו לטיול. דיברנו איתו בדרך, הוא מאד הופתע מהצבא שלנו – "מה, בגיל 18 כולם לומדים לירות בנשק??", והיה מאד נחמד.

משם המשכנו לגאלווי.

את הלינה הפעם הזמנו מראש בבוקינג - ב-Griffin Lodge Guesthouse… אבל כמובן שלקח זמן רב למצוא את הרחוב! הוא היה רחוב נידח מאד, במין סמטה מהכביש הראשי, ולכן נסענו הלוך חזור על הכביש הראשי.

בסוף מצאנו! ואז לא מצאנו חניה. בעלת הבית יצאה לדאוג לנו לחניה – הזיזה את האוטו שלה והראתה לנו איפה לחנות... ואז נשארה בחוץ, למצוא חנייה לאורחים הבאים.

החדר היה פצפון (אבל נקי ונעים בהחלט), ובעלת הבית חמודה מאד.

התקלחנו, החלפנו בגדים, ויצאנו לכיוון הנהר, שם כמובן ראינו אירים על סירות קיאק, למרות שהיה קור אימים וגשם. לגיטימי.

נכנסנו לסמטה חמודה מאד, והחלטנו הפעם להיכנס מיד למקום שנראה יפה, ולהתפנק על דגים יקרים – היה מעולה! והייתה במסעדה גם הופעה כיפית של 4 נגנים. הערב בהחלט הוכתר כהצלחה.

יום 10:

יצאנו בדרכנו לקונמרה... עדיין חיפשנו מוסך, אך ללא הצלחה.

התקשרנו לחברת ההשכרה, אך הסתבר לנו שהם לא מתכוונים לעזור, ואנחנו "יכולים" ללכת למוסך ניסן מורשה, שהיה.. רחוק מאד.

החלטנו לוותר, קנינו עוד אזיקונים ודבק 3 שניות, אלתרנו הדבקה, והמשכנו!

בדרך לקונמרה לאט לאט הנוף משתנה למעט פראי יותר – עשבים ארוכים יותר, בצבעים פחות ירוקים ויותר צהובים-סגלגלים. מעט המערב הפרוע. חוץ מזה, גם הכבשים הרגישו המערב הפרוע, וכבשים פשוט טיילו להן ממש ליד/על הכביש!

עצרנו בפארק הלאומי קונמרה, לטיול רגלי – המסלול האדום שעולה על ההר.

עלינו באומץ רב! אפילו שלמעלה היה כ"כ הרבה ערפל, שלא ראינו מטר לפנינו... היה מהמם, ומאתגר.

לקילמור אבי הגענו להסתכל מבחוץ, אך החלטנו רק לעשות עצירה זריזה ולהמשיך הלאה, ללא כניסה פנימה.

בערב – חלקית מחוסר ברירה, וחלקית מרצון, החלטנו להתפנק לנו ב-בנב יחסית יקר, אבל ממש כיף! היה נקי, נעים, עם חניה, אבל השוס הגדול... אמבטיה!! פינוק שכזה לא היה לנו כבר שבועיים. St Anthony's Riverside בווסטפורט.

יום 11:

יצאנו לכיוון דונגל.

עצרנו בקולוני לחפש את המפלים... מפלים לא מצאנו, אבל פרסומת מהלכת לקרקס, בדמות אנשים על קביים, ובית קפה של אישה זקנה ומצחיקה – בהחלט כן! דיברה איתנו ארוכות על המצב הכלכלי באירלנד, ועל החלום שלה לקנות אוטו....

משם המשכנו לצוקי סליב ליג. כמו בטיפ בלמטייל, יש גדר שהיא לא באמת סגורה – פותחים אותה וממשיכים לעלות עם האוטו. רעיון מצויין, כי אחרת עד שהיינו מגיעים למעלה היינו מתעייפים ולא רואים כלום! במילה אחת, מ-ה-מ-ם. טיפסנו וטיפסנו, עד שהשמש התחילה לשקוע וחששנו שנסתבך עם הירידה.

לינה ב-The Ritz Accommodation

יום 12:

הבוקר ״עוברים את הגבול״ לצפון אירלנד – היישר לעיר לונדונדרי.

התחלנו בנסיעה, ולקחנו לנו 2 טרמפיסטים – גרמנים, מעט פרו-פלסטינים, כנראה. סיפרו שביקרו בארץ, בחיפה, ירושלים, בבית-לחם…

אחרי שהורדנו אותם בצומת, איפה שאנחנו היינו צריכים להמשיך לכיוון אחד, והם לאחר, עצרנו לגלידה – טעימה טעימה!

המשכנו ללונדון-דרי – סיירנו תחילה בתוך החומות, כולל עצירה בבית קפה נעים מאד, מלא ציורים על הקירות ונגינה חיה של מישהו עם גיטרה. לאחר מכן יצאנו לטייל מסביב, ואז ירדנו לראות את ציורי הקיר. אמנם הציורים היו מדהימים, אבל השלטים/כיתובים האנטי-ישראליים (להזכיר-זה היה בדיוק בצוק איתן), גרמו לנו לחוסר נוחות – ולכן יחסית מהר עלינו חזרה והמשכנו הלאה.

בקיצור, בתוך החומות היה לנו נחמד ונעים, מבחוץ אמנם מעניין, אבל אנחנו לא הרגשנו בנוח ולא התחברנו.

נסענו לבושמילס, בתקווה להספיק לסיור... אך גילינו שאיחרנו את המועד. לא נורא, נחזור מחר.

הלכנו לאחת העיירות בהן הציעו לנו לישון – בושמילס, ניוקאסל, באליקאסל, שם ישבנו בבית קפה עם אינטרנט (סטארבקס, כנראה), והתקשרנו וחיפשנו את כלללל מה שבסביבה. לא מצאנו כלום! עוד רגע והלכנו לישון באוטו.

נלחצנו, אבל החלטנו להתחיל לסוע לכיוון היעד הבא, ובתקווה למצוא מקום בדרך – ואכן מצאנו בנב נידח, עם נוף מקסים!

כיוון שעדיין נשאר לנו קצת זמן אור, החלטנו להמשיך לדרך הענקים.

נסענו, וגילינו שם עניין חשוב – התשלום הגבוה הוא על החנייה!! עכשיו, בהינתן שבאנו בשעה שאין הרבה אנשים, מיותר לחנות בחניה שלהם... רק שאין שום שילוט לפני שנכנסים לחניה! אז כמובן שנכנסנו בטעות, ומהם מאד הבנו שעשינו טעות ורצינו לצאת (בלי לחנות, כמובן), אבל מסתבר שאחרי שנכנסים, אין עם מי לדבר – הבחורה בכניסה ממש התעקשה שכל עוד כבר נכנסנו לחניה, אנחנו חייבים לשלם מחיר מלא, לא משנה כמה מעט דקות היינו שם… חצופים. ממש הרגשנו שרימו אותנו. בכלל, הייתה תחושה שהצפון-אירים הרבה פחות נחמדים…

עם זאת, מאחר וכבר חוייבנו לשלם, החלטנו להשאיר את האוטו בחנייה, ולנסות לשכוח מהעניין ולהסתובב בכיף. אין ספק שהמקום מקסים, וכיף מאד להסתובב בו, אבל לא הרגשנו שהוא כ"כ שווה את הכסף שלנו...

מקבלים בכניסה מכשיר שמע, שמספר את האגדה ופרטים מעניינים באווירה פיראטית קצת – נחמד מאד בהתחלה, אפילו די מצחיק, אבל לנו נמאס באיזשהו שלב. אולי גם כיוון שבאנו מוכנים, והכרנו את האגדה לפני.

משם חזרנו שמחים ועייפים לבנב הנידח שמצאנו.

יום 13:

ארוחת בוקר נחמדה, ויאללה לגשר החבלים.

בגשר החבלים כבר הבנו את עניין החנייה... החלטנו הפעם לא לעצור, כי היה הרבה אנשים ותור ולא כל-כך התחשק לנו לחכות, אז בחרנו רק להסתכל מבחוץ ולצלם קצת את הצוקים, והמשכנו הלאה. חשוב – בכניסה לחנייה אמרנו מראש שאנחנו רק מסתובבים ולא חונים, ולכן לא שילמנו.

חזרנו לכיוון בושמילס – לסיור במבשלה. הסיור היה באמת בתוך המבשלה עצמה, עם ריח וויסקי משכר באוויר. היה מעניין מאד. שתי המלצות חשובות – מין הסתם המדריך מסביר באנגלית, לכן מומלץ לפני לוודא שמכירים את המילים שקשורות להכנת וויסקי (לתת, שמרים…) - הן לא מילים יום-יומיות במיוחד, ואחרת לא מבינים את כל ההסבר. שנית, חם שם אששששש! מומלץ לוודא שאפשר להוריד שכבות.

משם המשכנו לפארק יער גלנריף – בכניסה הייתה עמדת תשלום, רק שלא היה מחסום, ולא היה בכלל לאן להכניס כרטיס! אחרי התלבטות והתייעצות קלה עם אנשים שגם חנו, אכן לא קנינו כרטיס חנייה. כנראה זה קשור לאיזה שיפוצים שהיו שם...

טיילנו לנו ביער, בין הנחלים והמפלים – היה מאד כיף לטייל ולנשום אוויר יערות, למרות שלא היה שם משהו מרשים יחסית למקומות אחרים. כיפי, יפה, נחמד – אבל לא מרשים יחסית לאירלנד. עם זאת, אם אני לא טועה, המפל הגדול היה סגור…

לינה בבלפסט – הפעם במלון, ibis Belfast Queens Quarter. מלון נעים, לובי חביב לשבת בו, חדר נעים ונקי.

הגענו בזמן טוב, התקלחנו ב״מקלחת החלל״ שהייתה בחדר (המקלחון פשוט היה מעוצב בצורה מוזרה מאד), ויצאנו לנו לחפש פאב שכונתי ונעים.

מהגר כלשהו, שבתחילה נראה מוזר ומעט מלחיץ, היה בסוף נחמד, והראה לנו בדיוק איפה נמצא פאב מומלץ...

אכן הוא היה שכונתי, ודי שקט (כי הגענו מוקדם, לפני שיוצאים בעיר הגדולה). התיישבנו לנו בכיף על הבר, ולאט לאט התחלנו להתחבר עם הבחור שלידינו.

העברנו איתו ערב נחמד מאד, קנינו לו שתיה והוא קנה לנו בחזרה. עלינו לקומת הסנוקר, וככל שהתקדם הערב והאלכוהול, הבחור נהיה מאד מוזר... כ"כ מוזר שאחרי כמה משחקים, יצאנו לסיגריה, וכבר הרגשנו מאד לא נעים – והחלטנו בחילוף מבט זריז ללכת. למזלינו, באותו רגע גם הודיעו על סגירת הפאב. אז מהר מהר נעלמנו, ודי רצנו (באשמתי, פרנואידית) למלון.

החלטנו לסיים בנחת על הבר במלון, כדי להירגע. יצא ובמלון על הבר היו שני סקוטים חביבים, והחלטנו להישאר לשבת איתם על בירה. היה כיף והם היו נחמדים מאד. כ"כ נחמדים, שבבוקר השאירו לנו מכתב אצל הברמנית....

יום 14:

בוקר שקט ורגוע – שוטטנו קצת בבלפסט הערה, ועצרנו לארוחת בוקר מפנקת במיוחד בבית קפה נחמד מאד. המלצר היה חביב, והאוכל מעולה.

בחזרה למלון לקחת את הדברים – פגשנו את החברים הסקוטים! אחרי שדחפנו להם את שאריות המטבעות הצפון-איריים שהיו לנו, נפרדנו לשלום ואיחלנו להם הצלחה במשאל העם על עצמאות סקוטלנד.

נסענו לכיוון דבלין, ובדרך עצרנו באיזו עיר שאיני זוכרת, לחפש מסעדה.

בכניסה לעיר ראינו מסעדה עם פסל של סוס – נראתה כמו מסעדה בשרית נעימה. החלטנו לעצור להיכנס – ראינו מחירים סבירים מאד לעסקית, והחלטנו להתפנק. האוכל בהחלט היה טעים, ושמחנו מאד שעצרנו.

המשכנו לאיזור אאוטלטים מומלץ, שאני לא מצליחה למצוא כרגע – לצערינו, הוא נסגר מאד מאד מוקדם, וגם באופן כללי לא היו בו דברים או מחירים מיוחדים. ישבנו לנו בסטארבקס, ונהנינו מקפה נורמלי, והמשכנו לכיוון דבלין.

רק מה? נסיעה שהייתה אמורה להיות פשוטה מאד איכשהו הסתבכה לה, ומצאנו את עצמינו ממש, אבל ממש רחוק מהכביש הראשי.

הצלחנו לנווט לנו את דרכינו חזרה, ולהגיע למלון בדבלין, לערב אחרון.

יום 15:

את הבוקר האחרון העברנו בנחת, בשיטוט קצר בדבלין, בדרך למבשלת גינס. קראנו איפשהו שניתן ללכת לשם ממרכז העיר, הליכה קצרה.

מסתבר שהדרך ממרכז העיר ארוכה יותר ממה שאמרו לנו, ובהחלט חבל שלא לקחנו אוטובוס... בעיקר כי לא נותר לנו זמן רב לטיסה.

הגענו מתנשפים, והתחלנו סיבוב זריז.

זוהי לא מבשלה אמיתית, אלא מין מוזיאון אינטראקטיבי, עם הסברים, הדגמות, אודיו… אולי בגלל זה הדעות על המקום חלוקות, אבל לנו היה נחמד מאד! די הצטערנו שלא היה לנו יותר זמן.

מהר מהר לקומה העליונה, לכוס גינס קרה חינם, ותצפית סביב על כל העיר.

חזרנו הפעם באוטובוס (בהחלט חסך זמן!) ומהר מהר לשדה התעופה.

הטיסה שלנו הייתה שוב עם קונקשן בציריך.

הייתה לנו אופציה לבחור קונקשן של כמה שעות (6-7, כזה שיהיה צורך כנראה להישאר בשדה התעופה), או קונקשן ארוך יותר, של 18 שעות. בחרנו בארוך, במחשבה שנזמין חדר בעיר, ואולי כך נספיק קצת לראות את ציריך (ולישון), במקום לבזבז שעות בשדה.

הגענו לחדר שהוזמן, עם בחורה מאד נחמדה, שהסבירה לנו איך להגיע ברכבת למרכז העיר, והשאירה לנו הוראות למחר בבוקר.

יצאנו ברכבת, יחסית מאוחר. כמו זוג אחראי, ביררנו מיד מתי הרכבת האחרונה. מסתבר שבציריך, חיי רכבות-הלילה לא מפותחים, והרכבת האחרונה הייתה ב-10! כך יצא, שכלל לא הספקנו להסתובב בעיר, ונאלצנו לחזור חזרה.

לפחות היה לנו מקום נעים לישון בו, עם בירות ושוקולד שהושאר לנו במקרר. ישבנו לנו קצת במרפסת שהייתה בחדר, עם כוס בירה, לפני שהלכנו לישון.

בבוקר הבחורה בעלת הדירה יצאה מוקדם יותר מאיתנו, והשאירה לנו במטבח ארוחת בוקר נחמדה, כולל לחמים, ממרחים ועוד. השארנו את המפתח במקום שקבענו, ויצאנו לנו לטיסה חזרה הביתה.