דצמבר 2016, תוכניות ארוכות מגיעות סוף סוף לכדי ביצוע, כשאני עולה על המטוס למינכן ב 9.12 בבוקר. קונקשן יחסית קצר, אבל ללא בעיות, כי המטוס מישראל הגיע בזמן (כ 4 שעות טיסה) וזה שטס לדנבר יצא טיפונת באיחור, כך שלדנבר הגעתי אחרי 10 דעות טיסה נוספות. כל הציוד הגיע וזה נהדר, כי פגשתי אותו בשלמותו בדנבר. לתוך תיק הגב העמסתי גם בגדי סקי, במידה והמזוודות לא יגיעו בזמן. זכורני טיסות בהן או שהציוד לא הגיע, או שהמזוודה לא הגיעה, או ששניהם..מאד מבאס.
וכאן המקום להחמיא לפרימיום אקונומי של לופטהנזה, עימו המשכתי ממינכן, שהיה פשוט מעולה. כמעט מיטה שלמה, אוכל משובח כמו בביזנס ממש, שירות ממש אחלה, ופחות מ 1600 דולר לכרטיס הלוך ושוב. ממש ממליצה בכייף על החוויה. זה אומר גם להגיע בסטייל ולרדת בין הראשונים, גם לחוות חוויה איכותית, וגם לשלם מחיר הגון והוגן על הטיסה.
לקחתי את הרכב מאלאמו- יונדאי סנטה פה כתמיד, בעלות של כ 580 דולר ל 10 ימים. ירדתי מכביש ה I 70 ב 269A כמו בפעם הקודמת לחנות ross dress for less החביבה עליי מאד, וב 263 למלון דייז אין גולדן, ולשופינג במרשל'ס, טארגט, ואפילו dolar tree.
למחרת בבוקר, אחרי שנת לילה נעימה, המשכתי לברקנרידג'. במהלך כל 10 הימים שהייתי בקולורדו, מזג האוויר היה איום ונורא, לפעמים רק איום, ורק ביום האחרון יצאה השמש החוצה (ועדיין- שמש שקרנית, היה קר בטירוף). הגעתי לחניה הצפונית בסביבות 8:30, ועליתי להר קצת אחרי 9. עלות החניה לא משתנה, ועומדת על 12 דולר בברקנרידג' ו 25 דולר בוייל. זול זה לא, אבל לפחות כבר 5 שנים, מאז שאני גולשת שם, זה לא מתייקר…
לסקי ביום הראשון התייחסתי מאד מאד בעדינות, מאחר ובחודש מרץ 2016 עברתי מתיחה ברצועה הפנימית של ברך שמאל, ולהלן, בשפה מקצועית, mcl sprain.
לאחר שביקרתי רופאת ספורט כבר בחודש יוני (דר סוזנה הורביץ מאסותא), שהבהירה לי שמדובר בפציעה שמחלימה אחרי שבועיים, ובאופן סופי אחרי מס' חודשים, שלא חייבים פיזיותרפיה, אבל להזיק זה בוודאי לא יזיק. כ”כ ציינה שתודה לאל שירדתי מההר בזמן שירדתי, כי אם לא, הפציעה היתה דורשת ניתוח, וכי תמיד תישאר צלקת במקום.
הלכתי לעשות חצי שנה של פיזיותרפיה אחת לחודש-חודשיים, עם איתן ארנס המקסים ממדיקס. קניתי רצועות – אחת אדומה ושניה ירוקה, והתאמנתי כל יומיים בחודש שלפני החופשה, כשכבר הבנתי שאסור לי לזייף (במהלך חצי שנת הפיזיותרפיה השתדלתי להתאמן לפחות פעמיים בשבוע). ומי שלא ראה אותי עושה תרגולים בקפיצות על רגל אחת מימין לשמאל, לא ראה סטנד אפ תרגולי מימיו. הסקווטים עוד היו חינניים, ומה שהכי חשוב היה הגיוון בתרגילים, ולהתחבר לתרגילים מסויימים ולהתמיד בהם. ללא ספק, לחופשה הבאה אקח איתי את הכלים הללו ואתרגל מראש- זה מאד עזר לי גם בכך שלא נתפסו לי שרירים כמעט, והייתי קלילה ורעננה אחרי הסקי (יחסית).
כמו כן, לקחתי מישראל מגן ברך מתוצרת גנוטריין. דרך קופת החולים שלי שילמתי עליו כ 120 ש”ח. איתן המליץ לי לשים אותו בתיק במידת הצורך. שמתי אותו על הרגל מדי יום ב 6 הימים הראשונים לחופשה. מה שהיה מעיק, מעצבן, והטריד את הרגל שלי (ואותי) כי בגנוטריין יש רצועה קשיחה בברך הפנימית, וזה מטריד למשך יום שלם. כמו כן, לבשתי אותו בעת הגיעי לאתר מתחת למכנסי הסקי ומעל המכנסיים התרמיים. זה נצמד מאד לרגל, ודי קשה להוריד אותו אחרי כן בלי להוריד את מכנסי הסקי ולשכנע אותו להתקלף מעל המכנסיים התרמיים. עד כדי כך שהיו כמה מקרים שהורדתי אותו רק כשחזרתי לחדר בהקלה רבה.
קראתי בעיון את ההוראות (יש גם בעברית אי שם ב manual), וההוראה החשובה ביותר היא לא לחשוף את המגן לחום ישיר כמו להשאיר אותו בשמש, או לקרב אותו לחימום, כי זה מקלקל את הסיליקון בברך. אז לתשומת לב.
בגונדולה בבוקר זה הצטרפתי למשפחה- סבא, אבא ו3 בנים מקסימים ומתוקים. שוחחנו, כשסיפרתי שאני מישראל, הם שמחו מאד ועדכנו אותי שהם יהודים, וכשנתקענו קצת בגונדולה (רוחות), הספקנו לדון קצת בא'ב' העברי, בשם נוח ויונתן, ואיך הדברים נראים מפה ולא משם.
נפרדנו לשלום, ואני התחלתי לגלוש בעדינות רבה ביותר, כשבימים הראשונים ממש לא העמסתי על עצמי- ירדתי מההר בסביבות שתיים וחצי, לקחתי הפסקות צהריים ארוכות יחסית, והקשבתי לגוף, שאמר בצורה חדה ביותר, שאפשר לעלות לפחות ברמה אחת. ואכן, ביום השני כבר גלשתי כמה מסלולי מוגולים בברקנרידג', ועדיין, לקחתי את הכל באיטיות יחסית, ולא גלשתי עד קצה היום כפי שאני נוטה לעשות (זמן מעלית מבוזבז ממש כואב לי…!!! הכרחתי את עצמי לרדת מההר כי אני זוכרת את התחושה של לעלות להר ולא להיות מסוגל לגלוש. זה הרבה יותר כואב).
תחילת עונה בברקנרידג' שהוא אחד האתרים שנפתחים הכי מוקדם בארה”ב, היה השנה קצת מבאס. אחרי תחילת עונה נפלאה בשנה הקודמת רמת הציפיות שלי היתה גבוהה, אולם כמות המסלולים הפעילים היתה יחסית דלה, ומה שהיה פתוח היה רק פסגה 8+9 בימים הראשונים. איכות המסלולים, מכל מקום, היתה גבוהה מאד.
בחמשת הימים שאחרי כן, הגעתי לוייל שם התמונה היתה שונה לחלוטין.
בלילות הראשונים ישנתי בקומפורט אין דילון, דרך הוטווייר, המלון היה ממש ליד חוויה שאני לא מבינה עד היום איך לא ניסיתי- קולנוע !!! ראיתי בקולורדו 3 סרטים- מואנה, מסיבת חג המולד ועוד סרט שככל הנראה לא יגיע לארץ (the edge of seventeen עם היילי סטיינפלד, ממש מזכיר את סגנונו של ג'ון יוז עליו השלום). עלות הסרטים- כ 7 דולר בהצגה יומית וכ 10 דולר בערב. המקומות לא מסומנים, והאולם היה די ריק, אבל זו חוויה מגניבה מאד.
המלון נמצא שמאלה מכביש 6, כשמי שפונה ימינה מגיע לבסט ווסטרן פטארמיגן לודג', ומי שפונה שמאלה, מגיע למלון זה. לא ידעתי שזה הרמזור בו הייתי צריכה לפנות, והמשכתי ישר על כביש 6, לכיוון קיסטון, באמצע סופת שלגים, עם מה שהאמריקאים קוראים לו blowing snow- סופת שלגים עם שלג מתערבל. נהגתי כמו קשישה- 10-20 מייל לשעה, על שלג עמוק שהלך והעמיק בלי יכולת לעשות פרסה. רק אחרי 10 דקות נהיגה מפחידה, בחושך זלעפות ועם רוחות עזות, הצלחתי לחזור למלון וקצת כעסתי על עצמי על הטעות. כשהכל מואר ומחומם בחדר, יותר קל לסלוח לעצמך. אבל עד אז, פחדתי מאד.
בערב באיזור סילברת'ורן ודילון, אין כמו לעשות שופינג או בחנויות האאוטלט, או בוולמארט או בטארגט. קניתי עוד מעיל חדש ויפה לטעמי בחנות קולומביה, מה שהפך רשמית את כל לבושי להיות מתוצרת החברה הזו. עלות המעיל, כ 100 דולר. ממש זול ושווה, עם הטכנולוגיה החדשנית שלהם omni heat. הפעם, כאמור, יצאתי גם לסרט, וכן גיליתי לראשונה שוולמארט פריסקו הינו הוולמארט הגבוה ביותר בעולם- כ 3200 מ'. משום מה, כשאני עושה את 5 הדקות בצרמאט שם למעלה ב 3888 מ' אני הרבה יותר סובלת מהגובה. אם לא היו אומרים לי שזה הגובה באיזור זה, לא הייתי יודעת עד היום שמדובר במקום ממש גבוה. לא סבלתי מקשיי נשימה או מצורך לקחת נשימות עמוקות במיוחד.
ביום השני שלי בברקנרידג', היתה סופת שלגים קשה. הרכב שלי היה מכוסה בשלג מצמיג ועד תקרה, והלכתי לגרף את השמשה הקדמית במשך כמה דקות טובות. הידיים שלי האדימו ואז הלבינו, והלכתי לבריכה המחוממת פשוט כדי לחמם אותן מיידית לפני נשירה.
אי אפשר להסביר דברים כאלה למי שלא מגיע למקומות מאד מאד קרים, אבל הקור יכול להיות מאד מסוכן. החוויות לא רק שלא נגמרו, הן רק התחילו.
הסתבר שהסופה הזו היתה הפרומו. בעוד כמה ימים תפרוץ עוד סופה. קשה יותר אף מזו שחוויתי בימים אלה.
ביום השלישי לגלישה, המשכתי לוייל. כחצי שעה נסיעה מסילברת'ורן ודילון, אולם בסופה זה לא כ”כ כייף לנהוג בוייל פאס- גובה כ 3500 מ'. גם העלייה קשה, וגם הירידה קשה, ואחד הדברים המפחידים בנהיגה כזו היא לראות את הכביש החלק, ולהבין שמדובר בקרח. אין יותר מפחיד מזה.
האוטוסטרדה האיטלקית, בהשוואה, שונה לחלוטין, וודאי וודאי מבחינת תחזוקת כביש מהירה. אני לא חושבת שנהגתי אי פעם באיזור הזה עם שלג עמוק כפי שיש בקולורדו. פעם אחת ירדתי מצ'רביניה בדרכי לשדה התעופה לשלג שהתחיל לרדת, אבל זה היה קליל הרבה יותר מהחוויה כאן.
בוייל פתחו בימי שהייתי שם כ 70% מהמסלולים, ועד שסיימתי את ימי הגלישה שלי שם, הגענו לכמעט 90% שזה המון. באירופה חום, ובוייל ובברקנרידג', לבן ביותר. שלג לא הפסיק לרדת בימים הללו, והיה קר להפליא, אבל איכותי מאד.
גם בוייל, המשכתי בנוסח קליל, ואת הפסקות הצהריים שלי היה לי כייף לבלות ב 2elk lodge.
גלשתי בימים הראשונים בעיקר בחלק הקדמי, ולקח לי זמן להבין, שהעלווה שאני רואה מעל השלג, היא קצוות של עצים אמיתיים. זו המשמעות של 2-3-4 מטר שלג…
ביום השלישי שלי בוייל, נכנסתי לראשונה לחלקים עמוקים יותר של הקערות האחוריות של וייל- forever, lift 5 line, ועוד. השלג היה עמוק, ונהדר.
גם מסלולים אחרים כמו גנדי דנסר, היו מצויינים, כשפעם ראשונה הלכתי לחפש מוגולים, כיוון שהתאהבתי בגלישה זו בשנים האחרונות.
באחד הערבים, לקחתי את הרכב לעיירה אדוורדס בחיפוש אחר הקולנוע השני שיש באיזור- ושם, ממש על הכביש הראשי מה arrowhead, הלכתי לראות את אותו סרט נעורים עם היילי סטיינפלד, שהיה נחמד מאד. הכי רטרו לתיכון.
בערבים ביליתי או בוולמארט (יש לי שיטה של לעבור מדף מדף, גם לחפש דברים שווים למשפחה ולחברים, וגם להעביר את הזמן בעיירה המשעממת למדיי, אייבון…) או בקולנוע.
בוייל עצמה יש גם סייפוויי, לחובבי המזון הטרי, אבל וולמארט וטארגט הן החנויות המועדפות עליי.
ביום הרביעי מימשתי שיעור ב 10000 נקודות של וייל ריסורטס שצברתי משיעורים אחרים. קיבלתי שיעור פרטי כתמיד (לכו על שיעור קבוצתי באמצע השבוע מחוץ לעונה, וקיבלתם שיעור פרטי, שעלותו כ 1000 דולר בוייל !!!! יקר בטירוף !!!).
באחד מאחרי הצהריים, היה ערפל מטורף כשירדתי ממעלית 3, מה שיצר כמה צילומים מדהימים לדעתי בדרכי לליונסהד, ולאיגל באהן.
וייל היא ללא ספק אתר הסקי המועדף עליי בעולם. המרחבים, איכות השלג, הקישוריות, המוגולים, האיזורים הפתוחים, העובדה שניתן לגלוש בכל מקום וכל הזמן, אם יש מעלית שממתינה לך למטה, האנגלית !!!! וכמובן, איכות ההדרכה הגבוהה, והאנשים המקסימים שאני לא מפסיקה לפגוש במעליות.
ומה הייתי משפרת? את מחירי המזון, את עניין ה wifi, ועלות החניה המטורפת.
ביומיים האחרונים, חזרתי לברקנרידג', עם שהייה בסילבר אין, המוטל המועדף עליי באיזור, עם הבעלים הפולניה והנעימה מאד.
ברקנרידג' פתחה גם את הטי באר לכמה שעות, ופסגה 7 המקסימה נפתחה אף היא.
מה שכן, היה קר ברמות, והיו ימים שדחפתי לתוך ה mittens שני מחממים, מה שלא ממש עזר לי מול הקור. ביום האחרון כבר לא יכולתי לשאת את השמש הלא מחממת, וירדתי מההר בסביבות אחת בצהריים, בדרכי לשדה התעופה (אחרי שפינקתי את עצמי בפיצה האט לא יקרה בעיירה סילברת'ורן, למרות שהשירות היה ממש מעפן).
ביומיים האחרונים שלי בברקנרידג', התחלתי לדלג מעל מוגולים כעז הרים, אחת החוויות המדהימות שתמיד עוררו בי קנאת סופרים עזה כשראיתי אנשים אחרים עושים את זה.
צריכים לזכור שזה הרבה יותר קשה מאיך שזה נראה…
ועוד מילה על הגו פרו שלי שהתחיל לזייף לגמרי (ככל הנראה מסיבות של סוללה). לא ניתן להשיג בארה”ב בטארגט, וולמארט ודומיהן סוללות לגו פרו 3 כמו שיש לי, אלא רק גו פרו הירו 5, ומעת לעת פגשתי איזו סוללה של גו פרו 4.
גו פרו הירו 5 סשן, עולה כ 400 דולר, וכל השאר עולות פחות. נראה שהגו פרו הירו סשן 5 היא המצלמה שהחברה מקדמת מאד (הבנתי שיש לה מסך מגע).
ככל הנראה בחופשתי הבאה אקנה גו פרו, אבל עוד חזון למועד.
ומישהו אמר משהו על סרטונים?…..
https://www.facebook.com/lea.michaeli/videos/10210821948040180/
https://www.facebook.com/lea.michaeli/videos/10210821757955428/
