3.7- טיסת בוקר לוגאס.
בגייט ניגש אלינו ילד ישראלי שצמא לחברים, והילדים שמחים להעביר איתו את הזמן עד העליה למטוס. הטיסה לא קצרה, והחטיפים למיניהם שהצטיידתי בהם בשדה לא ממש מצליחים להשביע את הרעב ההולך וגובר…
נוחתים לחום הלוהט והמעיק של וגאס, ותופסים שתי מוניות מהשדה לחברת ההשכרה של הקרוואנים (el monte). הנסיעה אורכת כחצי שעה. מבחינת הלו”ז הכל לפי התכנית, מגיעים בסביבות 14:00 לחברת ההשכרה ומתחילים בתהליך: קודם מכניסים אותנו לצפות בסרט הדרכה על הקרוואן ותפעולו. אח”כ אנחנו יושבים עם נציגה לחתום על כל הטפסים, לקבל הסברים, להסדיר תשלום, בזמן שהילדים יכולים לצפות בטלויזיה, לשחק, לצבוע... יש גם עמדת קפה, מים קרים ועיתונים...אבל הילדים רעבים ועייפים ועצבניים, ואין וייפיי במקום, ולא בא להם על כלום, בזמן שאנחנו בלחץ להקשיב טוב לכל ההסברים, לא לפספס פרטים חשובים...בקיצור, שלב לא קל, שילך ויחמיר במהלך היום. אני עושה נסיון להתקשר לפיצה כשרה בוגאס, אבל הם לא עושים משלוחים, ולנו אין איך לנסוע לאסוף כרגע...
אנחנו יוצאים לראות את הקרוואן ולקבל את התדריך עליו בפועל, וזהו, סעו לשלום…
אנחנו מחליטים להתחיל קודם כל בלהשקיט את הרעב. אז נוסעים לוולמרט הסמוך ואני מתחילה קודם בקניות הכי בסיסיות לצורך הכנת אוכל- מחבת, ביצים, פסטה, בייגלים, קצת פירות...כל השאר אחכ. קודם נאכל ונירגע...בזמן שאני בחנות אדיר והילדים פורקים את כל המזוודות, מסדרים בגדים בארונות ומאפסנים את המזוודות בתא המטען למטה.
אז את הארוחה הראשונה שלנו בקרוואן אנחנו אוכלים בחניה של וולמרט בוגאס. לא ברור אם זו ארוחת צהרים, או ערב, השעה כאן כבר בערך ארבע וחצי בשלב הזה, אבל התחלנו את היום בניו יורק, שלוש שעות קדימה מכאן, כך שמבחינת העייפות שלנו כבר מתחיל ערב…
הקרוואן לוהט. המזגן עושה המון רעש (בשילוב עם רעש הגנרטור) אבל לא ממש מצליח להתגבר על החום. יוצאים להצטיידות הגדולה בתוך החנות הממוזגת והעמוסה לעייפה באמריקאים שבאו להצטייד לקראת חגיגות פורת' אוף ג'וליי, מחר.
הגעתי מצויידת ברשימה מאוד מסודרת, אבל החנות כל כך גדולה ואנחנו כבר כל כך עייפים שכל הסיפור הופך לחוויה מאוד קשה, שבסופה אנחנו מכסים רק את רוב הרשימה (על חלק ויתרנו וחלק עוד ייקנה בהמשך) ונעמדים בתור הארוך עם שתי עגלות מטורפות. אני על סף עילפון, ומודיעה לאדיר שאין שום סיכוי שאני ממשיכה מכאן לסופר הכשר. ניאלץ להכנס שוב לעיר מחר בבוקר, לפני שיוצאים לדרך...(הזמנתי בכוונה חניון ללילה הראשון בצפון וגאס, ביציאה מהעיר, כדי שכבר נהיה עם הפנים החוצה למחרת ולא נסתבך עם נהיגה בתוך העיר עם הקרוואן, אבל פשוט אין לי כוחות יותר בשלב הזה).
לחניון הלילה שלנו אנחנו מגיעים בסביבות שמונה בערב. עוד לא היה לי מקורות השוואה בשלב הזה, אבל בדיעבד אני יכולה לומר שזה היה חניון מעולה, מקלחות מצויינות, נקיות וריחניות, חניון ריק ושקט (Hitchin' Post las vegas north), עם בריכה שכמובן לא יצא לנו לנצל.
אז חוץ מזה שחם לנו נורא (בסוף החלטנו למיטב זכרוני לכבות את המזגן, שהרעיש בצורה בלתי נסבלת ולא קירר), מתחילים להסתדר- המיטות מוצעות, יש החלטה מי ישן בכל מיטה, מתקלחים והולכים לישון, בלי אף מילה על ארוחת ערב תודה לאל
. דברים תמיד נראים יותר טוב באור הבוקר…
4.7- יוצאים לדרך
בבוקר מתעוררים מוקדם, עדיין בהשפעת שעון ניו יורק, ואחרי ארוחת בוקר רגועה מתנתקים מהחיבורים ונוסעים דבר ראשון לסופר עם המחלקה הכשרה, להעמיס את המקרר והפריזר לשבועיים הקרובים…
הנסיעה לא נוראית, מכיון שאין צורך בכלל להכנס לרחובות העיר עצמה, הכל על הכבישים המקיפים את וגאס, כי גם הסופר לא ממש בתוך העיר.
אני יוצאת מרוצה עם כל מה שהייתי צריכה, מארגנים הכל במקום, ממלאים את המקרר ויוצאים לדרך...זהו. הטיול מתחיל ממש! סוף סוף!
מהר מאוד מתברר שהנהיגה בדבר הזה לא פשוטה בכלל, קשה לשמור על איזון, ההגה ממש יוצא משליטה עם כל משאית שחולפת לידנו, והמנוע מרעיש נורא וגם מחמם לי את רגל שמאל ברמה של כוויה כמעט. אנחנו תוהים אם לא כדי לחזור לבדוק את זה בחברת ההשכרה לפני שמתרחקים מוגאס, אבל חברתי היקרה והמנוסה, איתה אני מתייעצת און ליין, מאשרת שזה בסדר, גם הרעש של המנוע, גם הרעש של המזגן, ושיהיה בסדר...אז מאמינים לה ונוסעים…
עושים עצירה בוולקאם סנטר של יוטה בסט.ג'ורג'. אני אמנם חשבתי שביום הזה ניכנס לאיזו עיירה בדרך לחוות את חגיגות יום העצמאות, אבל כאן בוולקאם סנטר יש לנו חניה גדולה בצל, ומרכז מבקרים שכולל מוזיאון טבע קטן וחנות עם ארטיקים, ואדיר חושש מהכניסה לתוך עיירה קטנה וצפופה עם הקרוואן. אז חונים כאן לארוחת צהרים, מקנחים בארטיקים, וממשיכים בנסיעה לייק פאוולה…
הדרך יפה, אם כי בהשוואה לנופים שמצפים לנו בימים הבאים זה די מחוויר. אנחנו לא נוסעים דרך זאיון אלא בדרך המהירה יותר, וחולפים על פני עוד נקודות שחשבתי במקור אולי לעצור בהן. העיקר כבר להגיע. ואכן, בסביבות חמש וחצי אנחנו מגיעים למרינת וואוויפ בלייק פאוול המהמם.
חונים, מתחברים, עולים על בגדי ים ויוצאים לחוף הרחצה. אין על האגם הזה. המים לא קרים, הנופים קסומים, ובדרך לחוף מקפצות ארנבות גדולות עם אזניים ארוכות ארוכות, שנראות קצת כמו קנגורו…(לצערי, היה קצת קשה לצלם אותן)
היום אנחנו מחליטים לישון עם מזגן. קצת יותר טוב. מצד שני, המקרר לא מקרר, ואני נלחצת שהאוכל יתקלקל. שוב מבררים עם היועצת שלנו, ובמקביל קוראים טוב את המנואל של הקרוואן, ומבינים שהמקרר עמוס מדי. משתדלים לפתוח אותו כמה שפחות ומקווים שהמצב ישתפר בהמשך...חוץ מזה הכל דבש.
המקלחות בוואוויפ עולות 2 דולר לרבע שעה, ואני והבנות מאתגרות את עצמנו בחמש דקות לכל אחת. הבנים מחליטים להתקלח בקרוואן, ואז מתבררות שתי בעיות חדשות: 1. אין מים חמים גם כשמדליקים את החימום של המים. 2. יש בעיית איטום בקיר שבין המקלחון למסדרון, וכשמתקלחים יותר מדי זמן נוצר נהר מתחת לקיר לאורך המסדרון של הקרוואן...(עכשיו אני נזכרת שבסוף שכחתי לדווח על זה לחברת ההשכרה, לצערם של השוכרים הבאים אחרינו...).
(את הבעיה הראשונה פתרנו בסופו של דבר ע”י ניתוק צינור המים בזמן המקלחת וחיבורו לאחר המקלחת, כי החימום של המים פועל רק על המים שבמיכל, ולא על המים שמגיעים מבחוץ...אם זה אכן הפיתרון היחיד הקיים זה גם מאוד מציק, וגם איך זה שאף אחד לא אמר לי את זה קודם?? בכל אופן, בגלל הבעיה של הנזילה השתדלנו ממילא לא להתקלח בקרוואן כמעט להבא, למעט מפונק מס' 5, שלא מוכן להתקלח עם ראש טוש שמקובע מלמעלה, רק עם טוש טלפון...)
5.7- קניון אנטילופ ושיט עצמאי בסירת מנוע
הסיור שלנו מוזמן לשעה 9:40, ולשם כך צריך להגיע חצי שעה לפני, ואכן אנחנו חונים בחניית האנטילופ התחתון, ken's tours, בשעה 9:05.
המון אנשים. אני עומדת בתור ורואה שלט שאומר שיתכן ונצטרך לחכות שעה עד יציאת הסיור בפועל, אבל הקופאית לא יודעת לומר לי כלום לגבי זה. כשתכנסו יגידו לכם.
ואכן, כשאנחנו נכנסים אומרים לנו שבשעה 9:40 נצא לכיוון הקניון עצמו, אבל בכניסה עצמה נצטרך לחכות שעה עד תחילת הסיור. היא אומרת את זה בכזו נונשלנטיות, כאילו זה ענין של מה בכך, בלי טיפת כבוד לעובדה שהזמנו את הסיור חודשים מראש, ושיש לאנשים אולי עוד תכניות להיום, לאור זה שהם מודיעים לך במעמד ההזמנה שהסיור יסתיים בשעה 11:05. “אז זהו, שזה כנראה יהיה יותר באזור 12...” תודה באמת. עוד שעה של שיט הלכה לעזאזל…
ולמה, למה לעזאזל לקחת אותנו, ועוד עשרות אנשים, לעמוד ולחכות שעה בחום היוקד הזה, במקום לשבת לפחות חלק מהזמן הזה במזגן??? לא ברור…
אז חיכינו שעה, רובה בשמש עד שהתפנה מקום תחת הסככה. בזמן הזה המדריך אמנם חילק לנו בקבוקי מים קרים בשפע, אבל לא ממש טרח לנסות לפחות למלא את ההמתנה בתוכן כלשהו, לספר קצת על החיים של הנבאחו, משהו...על שאלות שנשאל ענה בהתחכמויות לא מצחיקות, ובקצרנות אופיינית לגילו (להערכתי הוא לא היה בן יותר מ18-19). אז במקום ללמוד על הנבאחו, העברנו את הזמן בהתחברות עם זוג מבוגר מדרום קוריאה, שהתעניינו בשפה המוזרה שלנו, ושמחו לשמוע שאנחנו מישראל, ידידה גדולה של דרום קוריאה, מסתבר... אבל בסוף הגיע הרגע, ואיתו תור הקבוצה שלנו לרדת אל מעמקי הקניון.
מה אומר ומה אגיד? היה שווה לחכות. אין טעם בכלל לתאר במילים, הרי המקום הזה הוא אחד היחידים שמצטלם אפילו יותר מדהים ממה שהוא באמת (האנטילופ והרוקיז הקנדיים...):
צולם בLG3 הגוסס שלי, ואני היחידה בקבוצה שלא נתתי למדריך לשנות לי את ההגדרות במצלמה כך שיתאימו לתנאי הצילום במקום…
ורק כדי שתרגישו קצת יותר טוב, גם את זה ראינו שם:
(מקוה שזה לא עקבות ישראלים מהסיור שלפנינו...)
יצאנו מהקניון בסביבות 12:10, השארנו טיפ למדריך, (למרות שלא הגיע לו ולדעתי אנחנו היחידים בקבוצה שעשינו את זה...אבל הם בפירוש מציינים בהזמנה שמצופה מאיתנו להשאיר טיפ למדריך), ואצנו לקרוואנינו, כשפנינו להמשך הכביש אל אנטילופ פוינט מרינה, שם חיכתה לנו כבר מהבוקר סירת המנוע שהזמנו במיטב כספנו (375$+מיסים+375$ עירבון שהוחזר לנו אחרי החזרת הסירה ללא נזק. הכל חויב מראש).
בזמן שאני נכנסתי לחתום על טפסים וכיוב', אדיר והילדים המשיכו לחניה, ואז אדיר הצטרף אלי לתהליך ולקח אותי למסע אל המקום בו החנה...זה היה רחוק!!! ומסתבר שבדרך החתחתים עד שם הקרוואן כולו היטלטל, ארונות נפתחו, דברים עפו…
בקרוואן הכנו מהר סנדוויצים לצהרים, העמסנו תיקים באוכל, כובעים, מגבות, מצופים, מים...ויצאנו למסע אל הסירה. מהכניסה אסף אותנו רכב גולף, שבדיעבד מסתבר שיכולנו לבקש שיאסוף אותנו מהקרוואן.
אחרי שקיבלנו את הסירה וכל ההסברים למיניהם, נותרו לנו שעתיים וחצי נטו של שיט כדי להחזיר את הסירה בזמן, כלומר עד 17:00.
התחלנו בנסיעה איטית, כשברגע שיצאנו מהאזור מוגבל המהירות ניסינו להאיץ, אבל היסטרי מס' 5 נכנס ללחץ מרעש ההאצה ולא הפסיק לצרוח...בסוף איכשהו הושבתי אותו עלי והצלחנו לאט לאט ובהדרגה להאיץ לקצב נורמלי כלשהו, וגם הצלחנו להוכיח לו שדוקא ככל שנוסעים לאט יותר הסירות שמסביב משפיעות עלינו יותר ואנחנו מתנדנדים יותר, אז הגענו לאיזשהו עמק שווה בעניין.
אחרי שהעמקנו לתוך אחד הנקיקים הצרים, חיפשנו מקום לעגון כך שנוכל לרדת לחוף, אבל הסתבכנו עם זה וויתרנו (אני בעיקר פחדתי מהאזהרות שלהם לגבי התנגשות של הפרופלור בסלעים בקרבת החוף) ובסופו של דבר עצרנו בלב המים וקפצנו למים ככה ישירות מהסירה.
בהתחלה רק אדיר והגדולים. אחכ גם שחיינית מס' 4 אזרה אומץ וירדה בסולם, ולא היתה מאושרת ממנה (“תודה ששכנעתם אותי!!! תודה!!!”), ובסוף בסוף גם פחדן מס' 5, לאט ובהיסוס, ירד אל המים והיה מאוד קשה לשכנע אותו לחזור לסירה, כי כבר נהיה מאוחר (”אבל לא הספקתי לשחק...”)
...ואז אני! איזה כיף!!!! המים מדהימים, טמפרטורה מושלמת, וכל היופי הזה עוטף אותך מסביב, ושקט...שלא ייגמר לעולם…
אבל בסוף נגמר. ונאלצנו לחזור לסירה ולשוט ישירות משם לנקודת התדלוק להחזיר את הסירה.
בדרך חזרה לוואוויפ עוצרים בוולמרט של פייג' להשלמת ציוד, אוכל ובעיקר מים שמתחסלים בכמויות. מחר עוזבים את לייק פאוול דרךמוניומנט ואלי עד מואב. בפוסט הבא...
