רשמים מטיול קיץ משפחתי לשבדיה בן 14 יום. שטוקהלם, ויסבי, גוטנברג ונסיעה דרך אגם וונרן והעיר אורברו לארלנדה. משפחה בת שש נפשות. זוג הורים וארבעה ילדים (צעירה בת 22, חיילת בת 19, תאומים בן ובת בני 10). המבצע: לתאם טיול שיתאים לכולם מבחינת לו”ז, וגם מבחינת טעם. אתגר מורכב.. למבצע כזה מתכוננים שנה מראש. ככל שמתקרב מועד הטיסה, מבינים עד כמה זה לא מובן מאליו...ששום דבר לא ישתבש – אבל בסוף זה קורה. טסים לשבדיה.

בחלק זה סיכום קורותינו בעיר שטוקהולם. (שישה ימים)

4 באוגוסט – יום ראשון לטיול: טיסה עם קונקשן - מתל אביב עם איר בלטיק לריגה (טיסה חלקה, מושבי מטוס נוחים ומספיק מקום לרגליים אבל שירותים אחד לכל מחלקת התיירים), המתנה של ארבע שעות לטיסת ההמשך (שדה התעופה בריגה מפתיע באסטטיקה שלו), וטיסה בת שעה וקצת מריגה לשטוקהולם. (מטוס זערורי).

הסעה משדה התעופה ארלנדה למלון: park in by radison בסולנה הוזמנה מבעוד מועד. בשדה אנחנו מבקשים מן הנהג להמתין מעט, רוכשים כרטיס שבועי לתחבורה הציבורית בעיר שטוקהולם, ואז יוצאים לדרך. לאחר כ-40 דקות מגיעים אל המלון, שנמצא בתוך קניון. 120 חנויות, עם כל מה שצריך - סופר, מסעדות, ביגוד, הנעלה ועוד. מדובר בקניון שהיה הקניון המרכזי בפרוור סולנה, עד שהוקם אחיו הצעיר והמפואר “mall 0f scandinavia”. בכל זאת, בכל ימי שהותנו לא הצלחנו לנצל אותו כמעט, כי יצאנו לדרך לפני שעת הפתיחה 10:00 ואחרי שעת הסגירה 20:00. הצ'ק אין במלון זריז, הבת הגדולה, שכבר שוהה בשטוקהולם שבוע, חיכתה לנו בקבלה ועזרה לנו להתמצא. בהרכב המשפחתי שלנו החלטנו על חלוקה לשני החדרים. חדר זוגי לשתי הגדולות, וחדר משפחתי להורים ולתאומים. החדר המשפחתי מרווח, אבל יש בו מיטת קומותיים שהולידה קצת קיטורים....

כבר שעת אחר צהריים מאוחרת ואנחנו מחליטים לתור את השכונה. המטרה: לחפש את הפארק שנצפה במפות גוגל בסביבות המלון. הולכים בשביל מוקף עצים, אבל אין זכר לפארק המסודר ומלא ההפתעות שראינו במפות. כמעט והתייאשנו. ברגע האחרון, בעזרת גוגל ופני השטח, רואים סניף MAX מקומי (הבורגרנץ השבדי), ונזכרים שהפארק הופיע בקרבתו. מצאנו! הפארק חמוד ושלו עם משחקים שמושכים את בני ה10 שלנו, ואפילו את הגדולות שנהנו לקפץ בטרמפולינות. על הדשא רחב הידיים רואים קבוצה של מעודדות בחזרה מאולתרת של ריחופים באוויר.

מן הפארק אנחנו לוקחים אוטובוס קו 503 לתחנת הארנה כדי לבקר ב”mall of scandinavia” ולדגום ממגוון המסעדות שבו לארוחת הערב. המקום מתיימר להיות בעל ריכוז החנויות הגדול ביותר בסקנדינביה. אני מתרשמת בעיקר ממותגי הבגדים, וגם בגזרת המזון והמשקאות יש הרבה היצע, אך בסופו של דבר אכלנו בvapiano, לא מזון גורמה מיוחד אבל התפריט האיטלקי מספק מענה מצוין לחשקים המשתנים של בני המשפחה.

השעה כבר 21:50, כשאנחנו יוצאים מן הקניון לתחנת האוטובוס, השמש בשלבים אחרונים של שקיעה, פסים כתומים דקים מבעד לעננים שבשמיים, אך עדיין אור. בתוך רבע שעה כשנפתח את דלת הקניון למלון, נהיה כבר בחושך.

5 באוגוסט – יום שני לטיול: אנחנו רוצים לנצל את תחזית מזג האוויר האופטימית כדי לבקר במוזיאון הפתוח – סקנסן שבדירגרדן. אחרי ארוחת בוקר טובה, יורדים לתחנת הרכבת התחתית solna centrum, שנמצאת ממש ליד המלון. “תחנת הבית”, ששייכת לקו הכחול, מלהיבה אותנו. מצטלמים קופצים, יושבים, עולים ויורדים במדרגות הנעות. התחנה נחשבת לאחת המפורסמות, במסלול האמנות שברכבת התחתית.

האמנים שיצרו את התחנה בשנות השבעים, התכוונו לעסוק באמצעות הצבעים ירוק ואדום שהם הצבעים הדומיננטיים בתחנה בנושאים החברתיים שהיו שנויים במחלוקת באותה תקופה: איכות סביבה, הרס היערות ותופעת העיור. אמנות פוליטית אמנות כלבבי.

עולים על הקו הכחול לתחנת centralen גם היא תחנה מקושטת. שם יש להחליף לטראם מספר 7, שנוסעת לדירגרדן. קצת התלבטנו לאיזה כיוון לעלות מן התחנה, שהיא המרכזית והעמוסה ביותר ברכבת התחתית. לבסוף, החלטנו פשוט לעלות אל הרחוב ולבחון את הכיוונים שם. כשעלינו “לאוויר העולם”, ראינו מיד את נתיב הטראם מול קניון “Ahlans” . בתחנה הכל משולט בשלטים אלקטרוניים. הכרטיסן בודק את הכרטיסים לפני העליה לטראם, שמתמלאת בשניות עד אפס מקום.

מן החלונות רואים עיר יפה, אבל עומס האנשים לא מאפשר להינות ממש מן הנוף. הטראם עוברת בגשר מעל המים אל דירגרדן, ובתחנה הראשונה, שקרובה למוזיאון האניה וואזה, יורדים נוסעים רבים. אנחנו ממשיכים בנסיעה. מצד ימין מופיע שלט גדול: סקנסן. השלט הוא סימן שיש לרדת בתחנה. לפארק יש שתי כניסות וניתן לבחור היכן רוצים להתחיל. ירדנו בכניסה הנכונה עבורינו, משום שתכננו לקחת את רכבת גלגלי השיניים למעלה למקום הגבוה בגן ולהתחיל משם.

אנחנו בוחרים ללכת קודם כל לחלק של החיות המאפיינות את האזור הנורדי. הבחירה נבעה גם מן העובדה שהגענו בשעה 10:40 ורוב הבתים נפתחים בשעה 11:00. לפני השביל של החיות הנורדיות יש גן חיות לילדים קטנים, שבו ניתן ללטף חלק מן החיות. הגן מעוצב ממש יפה. החלק הכי מפורסם בגן לילדים הוא הכלוב של חתול הבית. כי כל ילדי שטוקהולם יודעים, שהחתול ממש אוהב מוצצים של ילדים גדולים שנגמלו מהמוצץ שלהם. ואכן, הורים מקומיים רבים וילדיהם מגיעים לגן לטקס פרידה בו קרונית מכנית פיצפונת מובילה את המוצץ האחרון למיכל מוצצים ענק.

בשביל החיות הנורדי חלק מהתצוגות מאכזבות, למשל תצוגת ה”מוס”, שנצפו בה רק שני פריטים.

כנ”ל תצוגת הדובים, שנראו מרחוק בלבד. (בהמלצות של מטיילים רבים נכתב שזו תצוגה שווה במיוחד, אצלנו הדובים לא שיתפו פעולה). אבל תצוגת הלנוקס, שהכילה גורים שנולדו לפני חודשיים הייתה שובת לב. הגורים נראו כשילוב של סימבה עם חתול. התרשמנו מההליכה הנמרית הגאה, והשתובבות של הקטנטנים.. גם הינשוף בא להגיד שלום ממש מקרוב.

באיזשהו שלב נגמרה לילדים הסבלנות, וזה היה זמן לשבת ברחבה ליד מגדל סקנסן המרשים שנתן לפארק את שמו (אין כניסה למגדל). ליד המגדל דוכן גלידה, מסעדה ומעט משחקים לפעוטות, כולל רכיבה על פוני. דגמנו את הגלידה שמגיעה בגביעי ענק, וניתן לצפותה בסוכריות בשלל גוונים.

השעה 11:00 ועכשיו ניתן להיכנס אל תוך הבתים, בכל בניין פתוח מחכים עובדים במדים תקופתיים נכונים לשיח ולשאלות. חלקם מדגימים מלאכה עתיקה. בבניין הראשון אנחנו לומדים עוד עובדות על המוזיאון, שהחלק הצפוני שלו מכיל בתים מצפון שבדיה והדרומי, מדרומה. אנחנו משוטטים בכיוון כללי אל כניסת הגן השנייה ובדרך נכנסים לביתנים השונים. בביתן שבו צובעים צמר בהרתחה עם חומרים טבעיים הבת הגדולה מתלהבת מהאיזכור לשבוע הגאווה.

בבית ספר מתחילת המאה העשרים רואים על הקיר מפת פלסטינה, כי באותה תקופה הנצרות חזקה מאוד בשבדיה ויש כבוד למקום שבו התחילה הנצרות. את העובדה הזאת למדנו מאחת העובדות ששמעה אותנו מדברים עברית, ושלפה שרשרת מגן דוד מתחת לתלבושת התקופתית. מתברר שיש לה חברים בישראל, אותם היא מבקרת לפעמים. היא אפילו שמעה על “העיר החדשה מודיעין”. באחד הבתים עובדת עם נול, שמציעה לילדים להתנסות באריגה בסיועה.

ביתן מדליק אחר היה ביתן שבו מבשלים אוכל על פי מתכונים שמצאו בספרי בישול מהמאה ה-18. העובדת במקום מסבירה שהיה זה בישול לאצולה השבדית, שרצתה לדמות את חייה לאצולה האירופית כך שהאוכל היה הכי פחות שבדי שאפשר. הרבה מרצפן בצבעים היה שם.

במרכז השטח של סקנסן נמצא שוק דוכני אוכל וגם יריד תכשיטים ובובות קטן. אכלנו לנו לחם שטוח עם תוספות בזמן שהבן והאב חיפשו שירותים. הילד סובל מכאב בטן ומרגע זה הוא התקשה ללכת. השינוי במצב הפיסי של הבן גורר שינוי במצב הרוח המשפחתי. חלק מבני המשפחה מושכים קדימה, לראות עוד, אבל הבן פשוט נשכב על אחד הספסלים ומסרב לזוז. מיותר לציין שאין דרך לצאת מהפארק אלא בהליכה והמקום גדול. מתקדמים לעבר היציאה, ובדרך הרבה גירויים. למשל: רחוב בעלי המלאכה, שם מנפח זכוכית, שמדגים את מלאכתו. כבר ראינו מנפחי זכוכית במקומות אחרים, אבל כאן הגלריה שבה צופים על העבודה מאפשרת זווית קרובה ומסקרנת במיוחד. בצד השני של הרחוב מאפייה, שם נאפות לחמניות וסופגניות ומאפה הקינמון המיוחד של שבדיה. (שנראה כמו דניש קינמון עבורינו, אבל אוי ואבוי שנקרא לו כך בשבדיה על שם המדינה מדרום). לא התאפקנו וישבנו לאכול לחמניית קינמון אל מול הנוף. ברקע עמודים גבוהים של היעד הבא שלנו: גרונה לונד.

אחרי ההפסקה הטעימה (אם כי נאמר שבגמלה סטאן מצאנו לחמניות טעימות יותר), ירדנו במדרגות הנעות לחלק התחתון של הפארק ליד הכניסה האחרת, שם שוכנים האקווריום של סקנסן, המוזיאון לחקר הים הבלטי ומוזיאון הגפרורים והטבק.

מכיוון שהבן רצה לשבת, החלטנו לתת לו לנוח ונכנסנו למוזיאון הגפרורים והטבק. הכניסה היא מתוך מסעדה וקצת קשה לגילוי. המוזיאון מספר את היסטוריית תעשיית הגפרורים, שהוא סיפור על ניצול ילדים ונשים ואת סיפור תעשיית הטבק, שהוא סיפורו של המעמד הגבוה ושעשועיו ולכן גם הוא סיפור על אי שוויון. ההסברים מעניינים באנגלית ובשבדית, אבל קצת מעייף לקרוא הכל. הבנות מוצאות בעליית הגג פינת יצירה קטנטנה ובה לומדות לייצר קופסת גפרורים.

כעת התלבטנו האם להיכנס אל האקווריום. בידינו כרטיס שטוקהולם פס, כך שההתלבטות איננה כלכלית. לבסוף החלטנו להיכנס ולבדוק מה יש בפנים. חרקים וזוחלים וקופיפים ומעט דגים. לא בטוח שמשתלם להקדיש הזמן ללא הפס. המרכז לחקר הים הבלטי דווקא כלול במחיר הכרטיס הרגיל לסקנסן. המרכז מבקש להסביר על המארג האקולוגי של הים וגם על הסכנות שעומדות בפניו. התצוגות מודרניות, חלקן אינטראקטיביות, אבל לנו כבר אין כוח להתעמק. זהו מוזיאון שיכול לעמוד בזכות עצמו. בתוך יום עמוס שכזה כבר קשה.

עמוס לנו, אבל בת הזקונים (שקטנה מאחיה התאום בדקה שלמה), לא מוכנה לוותר על האתר הבא, ועל כן כולנו חוצים את הכביש לגרונה לונד.

הכניסה חינם באמצעות השטוקהולם פס, אבל השימוש במתקנים לא ולא. לכל מתקן בלונה פארק יש מחיר אחר בקופונים (בין 1 ל4 קופונים למתקנים השווים במיוחד). אנחנו נכנסים אל מרכז המידע של הלונה פארק כדי לנסות ולהבין איזו קומבינציה של כרטיסים הכי כדאית לנו. (נכון שעשיתי שיעורי בית באתר הפארק, אבל אנחנו מרגישים צורך להתייעץ.) בעצתה של עובדת המקום הוחלט שנקנה חוברת של 20 קופונים. יש אפשרות לקנות צמיד לשימוש חופשי לכל המתקנים, אבל בהתחשב בזמן ובמצב הפיסי לנו זה לא התאים.

20 קופונים הספיקו לנו ל:

א. שתי ילדות על רכבת הרים של עכברים. (מתקן מהיר ומטלטל).

ב. אמא ושתי בנות על רכבת ההרים הכחולה. (מהירה. בסוף הרכיבה חשתי בחילה קלה).

ג. אבא והתאומים במתקן הבית המשוגע. (בסוף מתגלשים בו עם שק ממגלשה גבוהה).

ד. בת אחת במכוניות מתנגשות.

בגרונה לונד יש גם ביתני משחקים והגרלות מושקעים. במרכז המידע ייעצו לנו שלא לקנות חוברת קופונים למשחקים, אלא לשלם במקום על משחקים שנרצה. תחנות המשחק מושכות מאוד, בעיקר משום שהפרס על זכייה הוא חטיפי שוקולד ענקיים. הרצון לזכות בחטיף ענק ולהסתובב אתו גאים ברחבי הפארק מעודד אותנו לנסות עוד ועוד. בסך הכל הוצאנו מאות קרונות על משחקונים והגרלות. אין באפשרותי להעריך כמה, לא ממש בדקנו. אבל הי, זכינו! צעקות האושר של הבת הקטנה הדהימו גם את הבחורה שהפעילה את הביתן. ברור שהכי חשוב היה הצילום שהועלה במהירות לרשתות החברתיות.

בסביבות השעה 21:00 חוזרים למלון. יום עמוס נגמר ואנחנו צונחים למיטות.

6 באוגוסט – יום שלישי לטיול: היום מטיילים בגמלה סטאן. הטיול מתחיל בנסיעה בקו הכחול אל תחנת Kungsträdgården. משם חוצים את הרחוב על גשר Strömbron הגדול שיש עליו תנועת רכבים רבה וגם הולכי רגל ומגיעים לארמון המלך. ליד הגשר יוצאים סיורי אוטובוסים וגם אניות תיור לסיורי היכרות עם העיר.

הארמון לא נראה מרשים מאוד מבחוץ, אך מסתבר שהוא אחד הגדולים באירופה. ליד גדר הארמון אנחנו נתקלים בזקיף ששומר על אחת הכניסות ובקצין שבא לקבל ממנו דיווח יומי. המחזה מצטלם היטב.

תחנה ראשונה שלנו להיום הנשקיה המלכותית. דרך מלבושי המלכים והנשקים שלהם (בעבר המלכים הם ראשי הצבא), לומדים את ההיסטוריה של המשפחה המלכותית. אלא שאת הילדים, למעט הגדולה (שכבר איננה ילדה), פחות מעניין להתעמק ולקרוא כל דבר. מסיפורי מבקרים היה לי הרושם שישנו חלק אינטראקטיבי יותר שמאפשר להתחפש כמלכים, אבל נראה שמאז השיפוץ סגרו חלק זה. התצוגה המרכזית מרשימה, אבל “כבדה” על הילדים. בקומה התחתונה של המבנה כרכרות מלכותיות, שדי להציץ בהן לדקות ספורות.

השעה 11:00 ואנחנו ממשיכים דרך רחבת חילופי המשמר לכיוון המדרחוב. בשל תלונה על כאבי רגליים, אנחנו יושבים לקפה ולחמניות הקינמון המפורסמות. הלחמניות הטעימות ביותר שאכלנו במהלך הטיול. שם המקום: “kafe krans”.

בשעה 11:45 מזהירה הבת הגדולה שרחבת המסדרים שם נערך טקס חילופי המשמר מתמלאת מהר ויש לתפוש מקום, אם רוצים לצפות בטקס. אנחנו שומעים בעצתה ומגיעים 25 דקות לפני, רק כדי לגלות שהמקום הומה אדם ויהיה קשה מאוד לראות את חילופי המשמר. אנחנו מנסים לטפס על עמודים, להתרחק.. אבל חומה של אנשים מקשה על הראייה. בנוסף לכך מתחיל לרדת גשם. עכשיו זה כל אחד לעצמו.. הקטנה מצליחה להשתחל ולהגיע עד לשורה שנייה וחוזרת לדווח. זה מדרבן אותנו לשפר עמדות. מכיוון שהטקס ארוך, חלק מן האנשים בקהל מוותרים באמצע, ועם תנועת הקהל החוצה מתפנה מקום, שמאפשר להסתכל בדיוק על התזמורת, שביום גשום כזה בוחרת לנגן שירים מודרניים שמכילים את המילה גשם.

בסיום הטקס חזרנו לרחובות לשוטטות ברחובות הקטנים והצבעוניים.

הכיוון הכללי היה מסעדה שהבת הגדולה אכלה בה לפני שבוע אוכל שבדי מסורתי. כדורי בשר עם פירה, רוטב לינגנדברי, ומלפפונים חמוצים. היה שווה להמתין בתור, האוכל היה מנחם, בחוץ התחילו ממטרי גשם, ולנו היה חמים וטעים.

כשיצאנו מן המסעדה כבר התייבש. גמלה סטאן צבעונית ומעניינת. הרבה חנויות מעוצבות וקטנות, פסלי רחוב מרשימים, ושירותים אין..לבסוף מוצאים שירותים ציבריים בתשלום לא רחוק מפסל ג'ורג' הקדוש הנלחם בדרקון. (העתק הפסל שנמצא בקטדרלה המרכזית).

חיפשנו גלידה טובה וקראנו בגוגל על רשת סטיקי ניקי. מנווטים לשם. בהתחלה התאכזבנו ממספר הטעמים המועט. 8-10 לכל היותר. אבל השלטים אומרים שהכל אורגני וההכנה במקום, אז אנחנו מתרשמים. גם העיצוב הורוד עם הפרות החייכניות מושך. בכל זאת, מתלבטים. יוצאים, עורכים דיון משפחתי בחוץ. קוראים עוד קצת ביקורות בגוגל – כולן מצביעות על כך שזוהי גלידה מומלצת, שיש לה כמה סניפים בעיר. הולכים על זה ומקבלים מנות ענק להן לא מורגלים בארץ הקודש. בעוד אנו יושבים על הספסל מלקקים ומסתכלים על העוברים ושבים, הבן קולט שלט של “פורום ההיסטוריה החיה”. בהכנות לטיול קראתי על המוסד הזה ששם לעצמו מטרה להנחיל את לקחי השואה ומציג תערוכות שעוסקות בנושאים חברתיים בוערים ובמסקנות מאירועי העבר. לא חשבתי לבקר, אבל הילדים מביעים עניין אז נכנסים. הכניסה ללא תשלום. ראינו תערוכה של אמנים בני זמנינו מביעים פרשנות מודרנית לאלמנטים מהתקופה הנאצית ועל אושוויץ והייתה גם תערוכה שנסתה לקשור בין שבדיה, שטוקהולם והשואה. למשל בשאלה: היכן הייתה שבדיה בהקשר של אוצרות אמנות אבודים של היהודים? הביקרו כבד עלינו ובתוך 30 דקות כבר המשכנו ליעד הבא – מוזיאון נובל, שנמצא בכיכר המרכזית בעיר העתיקה.

בכניסה למוזיאון נובל מקבלים הילדים הקטנים חוברת משימות, ומי שמגיש אותה מלאה לשומר ביציאה מקבל מדליית נובל משוקולד. מניסיונינו יש הקפדה מלאה על הפתרונות. האחות התאומה פתרה ומילאה את החוברת, וקבלה מדליית זהב שוקולדית והתאום לא הקפיד על הכל ולכן לא קיבל פרס.

חוברת המשימות לילדים הובילה אותנו לשיטוט במוזיאון בעקבות מוצגים מרכזיים. התחלנו את הביקור בסרטון קצר וממצה על התעשיין השוודי אלפרד נובל, ממציא הדינמיט והפרס שהגה. בדרך נחשפנו לזוכים מפורסמים וגם להפעלות בגלריית הילדים. חלק מההפעלות בגלריית הילדים תפשו גם את תשומת ליבן של הילדות הגדולות, משום שדרשו חשיבה מחוץ לקופסה. אני התחברתי לחדר סרטונים, שמריץ קטעי וידאו על זוכי נובל. כל סרטון מציג את המצאתם וחשיבותה ואת הסיבות להענקת הפרס שלהם. בזמן ביקורנו הייתה גם תערוכה זמנית על מרטין לוטר קינג ופועלו. הייתי שמחה לבלות בה זמן ארוך יותר.

יצאנו מהמוזיאון לקראת השעה 19:00. נתקבלה בקשה מהחבר'ה לעשות סיור בסירה. מרבית הסיורים המודרכים פסקו בשעה זו של היום, אולם מהתחנה שליד Kungsträdgården יצא סיור אחרון של ה”Royal Canal Tour”, שמקיף את האי דירגרדן ומתייחס למוזיאונים ולשכונות הסובבות אותו. אז ניצלנו את כרטיס השטוקהולם פס והיצטרפנו. מתברר ששעת ערב היא מועד קלאסי לסיור זה, עת האזור מלא שלווה ורוגע ואנשים שעוסקים בתרבות הפנאי שלהם.

קרוב ל21:00 מגיעים בחזרה לסביבת המלון. עייפים ורעבים. תודה לאל שיש מקס בקרבת המלון. הסניף השכונתי סיפק הזדמנות להתערבב באוכלוסייה המקומית. ההזמנה במכונות בדומה למקדונלדס. אך בשונה מהרשת המוכרת בארץ, ברשת השבדית אנחנו לא מכירים את התפריט. מזמינים על עיוור, ומחכים לראות מה יצא. זורמים עם מה שקיבלנו. יום עמוס נוסף הביע לסיומו.

7 באוגוסט – יום רביעי לטיול: התחזית להיום שמשית ואנחנו מתחילים את הטיול היומי בבית העירייה. גולת הכותרת בעיני אב המשפחה, חובב תצפיות מושבע - עלייה למגדל העירייה. נוסעים בקו הכחול לתחנת centralen מתחנה זו על פי גוגל הכי קל ומהיר ללכת לבניין העירייה. רק חבל שלא מצויין בגוגל מאיזו יציאה לצאת מהתחתית. אנו עושים הימור על יציאה שמתגלה כשגוי במקצת. לא נורא. הכיוון לעירייה ברור בזכות המגדל המתנשא (וגם בשל כמות אוטובוסי התיירים החונים ברחובות הסמוכים).

למדנו, שכרטיסי העלייה למגדל מוגבלים וביום יפה נגמרים חיש קל. משום כך נגשנו קודם כל למשרד שמוכר כרטיסים לסיור שם והצלחנו לשריין סיור שמתחיל תוך חצי שעה. לאחר חישוב לוח הזמנים (נאמר לנו שסיור במגדל לוקח כ30 דקות), עברנו למשרד שמוכר כרטיסים לסיור בתוך בית העיריה (לא אותו מקום). אחרי שהסתדרנו נותרו לנו 20 דקות נעימות ושמשיות בגני העיריה המקסימים שעל קו המים.

בכניסה לסיור במגדל אומרים לנו שיש מעלית לחצי מהדרך, אך מבקשים שמי שיכול שיעלה ברגל משום שהמעלית צרה ומכילה רק 4 אנשים בכל פעם. אנחנו מנצלים את שעת הכושר הכפוייה ועולים ברגל. החלטה שהתבררה כטעות עבור שתי הבנות האסמטיות בחבורה. האמת היא שאם הבריאות תקינה ממש אין בעייה. בחצי הדרך, היכן שעוצרת המעלית, יש תצוגה של פסלים, שנמצאים בחזית המגדל. ואז פונים להמשך העליה בסוג של מסדרון עם זווית מתונה כלפי מעלה. אין כמעט מדרגות, אבל המסדרון צר. ממש בסוף העליה ישנן מדרגות עץ (מה שהופך את כל העלייה ללא מותאמת לנכים).

התצפית מראש המגדל מספקת נופים נהדרים של גמלה סטאן וסודרמלם.

בסיור בתוך בית העירייה אנחנו פוגשים את המדריכה אולגה, שמקפידה לדבר באנגלית ברורה מאוד. היא מסבירה על המבנה וגם מספרת סיפורים פיקנטיים בסגנון “מאחורי הקלעים”. למשל, סיפור הקשור לסעודה הגדולה שמקיימים עבור זוכי פרס האוסקר באולם הכחול. אולגה סיפרה לנו שגרם המדרגות, שדרכו יורדים זוכי הפרס לסעודה, תוכנן מתוך מחשבה על הנשים בשמלות הנשף הארוכות ובנעלי העקב. אשתו של האדריכל בדקה בעצמה את הגובה, הרוחב והחיספוס של המדרגות על נעלי עקב, והכל נבנה בהתאם לבדיקתה והוראותיה. בסיור עוברים דרך כמה אולמות כמו אולם האסיפה הכללית אך גולת הכותרת של הביקור היא החדר המוזהב.

הסיור בבית העירייה מסתיים בשעה 12:20. ידוע לנו שבשעה 12:30 יוצאת סירה מן המזח שליד בית העירייה ליעד הבא שלנו – ארמון דרוטניגהולם. האם נספיק אליה?

כולנו מתגייסים, משנסים מותניים ופוצחים בריצה. ברגע זה מתגלה היתרון של הסטוקהולם פס, שכן דוכן הכרטיסים של חברת השייט סטרומה מגהץ את הכרטיס בצ'יק ואנחנו מצטרפים לשייט ברגע האחרון. איזה יופי של שמים ומים ואיים ירוקים. ביום שמש שכזה כל הנוסעים מחפשים מקום למעלה בסיפון העליון הפתוח. אבל חלקם מוותרים מהר מאוד על מקומם בשל הקור, שנוצר מהרוח הנושבת בעת הנסיעה. מזל שהציידנו בסווטשרט מחמם. הנסיעה עוברת ללא הסברים אבל עם נופים מקסימים של בתים וחצרות בשכונות העמידות אשר לצד האגם.

אל האי, שעליו הארמון עצמו הגענו כבר בשעת צהרייים מאוחרת. הנוער רעבים ועם רעב של מתבגרים לא מתווכחים, אז התיישבנו לאכול במזנון של המקום. סנדוויצ'ים מפוארים עם טונה, ביצה וירקות בלחם בריאות בצורת פיתה. טעים. מחירים שווי ערך לסנדוויצ'ים בבית קפה בארץ. לאחר ששבענו התפנינו לשיטוט. האי מכיל את ארמון דרוטינגהולם, גני הארמון, תיאטרון עתיק, ופגודה סינית.

מאחר שעשינו שיעורי בית, ידענו שחשוב להתחיל בתיאטרון העתיק, שנסגר לביקורים בשעות הערב בשל מופע אופרה. הכניסה לתיאטרון רק בסיורים מודרכים, שהתדירות שלהם לא מאוד גבוהה. אנחנו מצליחים להשתחל לסיור של 14:00 דקות אחדות לפני שיוצא לדרך. לדברי המדריכה התיאטרון נשאר כפי שהיה במאה ה-17 ולכן הכל עדין, פריך ושביר. אחרי אזהרות שלא נגע בשום דבר כדי שלא יתפרק למדנו שאת התיאטרון בנתה המלכה הפרוסית שהתחתנה עם מלך שבדיה והתאכזבה מהתרבות הלא מפותחת בשבדיה וגם מהעוני היחסי של המלך. קופת האוצר השבדי הייתה כל כך ריקה, שהתיאטרון נבנה באמצעות חיקויים של דברים יקרים בחומרים מאוד זולים. מרכז הסיור בהיכל המופעים עצמו. המדריכה סיפרה אנקדוטות, השמיעה אפקטים של קול, בטכנולוגיה של פעם והסבירה על התפאורה מנבנתה מעץ. הכל שלם ועובד עד היום. בעת ששהינו בהיכל זכינו לראות גם חזרת העמדה של שחקני האופרה.

עוברים לארמון. עבור הסיור המודרך באנגלית היינו צריכים לחכות כ40 דקות, וזה זמן בלתי סביר להמתנה במבנה המשפחתי שלנו. החלטנו לסייר עצמאית כאשר הבת הגדולה שהשתתפה בסיור מודרך שבוע קודם לכן מסבירה לנו קצת ממה שהיא זוכרת. הארמון נאה, אם כי ראינו כבר יפים ממנו. סביר להניח שסיור מודרך היה עוזר להבין יותר את משפחת המלוכה, שהארמון משמש כביתה האמיתי כיום. בתוך הארמון נזכרים במלכה הפרוסית שוחרת התרבות, שבנתה בארמון ספריה.

עברנו לגנים. התרכזנו בחצר הברוק הקרובה לארמון ובמדשאות רחבות הידיים שליד האגם. ברווזים רבים נקרו באחו ושלוותם הופרה על ידי ילדים קטנים שרדפו אחריהם במעין משחק גירוש.. הצטלמנו קופצים ליד מזרקות, והתמכרנו לנימנום על הדשא. לפגודה הסינית כבר לא היה לנו כוח.

חזרנו למרכז סטוקהולם באותה הדרך. הייתה אופציה לנטוש את השייט ולחזור באוטובוס לסולנה, אבל רצינו להגיע לסודרמלם, שקרובה מאוד לבית העירייה (ממש מעבר לגשר). שעת ערב מוקדמת ובמהלך השייט ראינו מקומיים רבים יורדים לרחוץ באגם. הכל כמו גלוייה של החיים הטובים – ילדים קופצים ממקפצה גבוהה ישירות אל המים, זוגות משתזפים והסירה מתעכבת בנקודות עצירה לא צפויות בדרך, בשכונות נעימות למראה, כדי להוריד אדם או שניים.

תם השייט, ופנינו למסעדה: “Meatballs for the people” ברובע סודרמלם. המלצות רבות קיבלה המסעדה שבה מוגשות מנות של כדורי בשר. הסועדים בוחרים סוג בשר – מוס, חזיר, בקר, או מעורב, וזה מגיע כמיטב המסורת עם פירה וחמוצים. יחד עם מיץ חמוציות, החוויה הקולינרית מושלמת. המסעדה פופולרית ויש לקחת בחשבון המתנה בתור אבל היא מאוד מומלצת.

על בטן מלאה צועדים לתצפית מרחוב Fjällgatan בדרך רואים תור ארוך של אנשים לדוכן גלידה קטנטן. מתאים לנו בול לאכול גלידה בתצפית המרהיבה. יום נוסף עמוס בחוויות הסתיים לו.

8 באוגוסט – יום חמישי לטיול: היום גשום ולכן הוחלט מבעוד מועד להקדישו למוזיאונים. למוזיאון וואזה שבאי דירגרטן אשר נפתח כבר בשעה 8:30 הומלץ להגיע מוקדם. אז הומלץ… בני המשפחה ממש ניסו להתגייס, אבל הצלחנו להגיע רק בשעה 10:30. בכניסה למוזיאון לא הורגש עומס מבקרים אבל היה זה רק תעתוע. בתוך המוזיאון צפוף. קבוצות רבות של אנשים בסיורים מודרכים בבליל של שפות, וגם משפחות רבות, בכל קומות המוזיאון. בנוסף על קשיי הצפיפות, לא הצלחנו להבין מאיפה כדאי להתחיל. אם קיימת הצעת מסלול מסודרת מנקודה לנקודה, אנחנו לא עלינו עליה. ניסינו להצטרף לסיור מודרך של מדריכי המוזיאון, אבל הוא היה כל כך עמוס, והמדריכה דיברה באנגלית מהירה ובשפה גבוהה. הקטנים לא הצליחו לעקוב (מראש הם לא חשבו שזה רעיון מדהים) אז נטשנו. באופן אישי הרגשתי ברוב הביקור, שאני רודפת אחרי בני המשפחה שלא נאבד זה את זה. הגענו למסקנה, שההליכה בקבוצה של שישה בעומס הזה בלתי אפשרית ממש. אז התפצלנו. הנה מה שהצלחתי להפנים: בקומה העליונה, קומה 7, יש מרפסת תצפית על האונייה המרשימה. בקומה 6 יש כמה משחקים לילדים, שמטרתם להבהיר את הכישורים שהיו צריכים להפעיל המלחים שנווטו את הספינה. בקומה היו המון ילדים, וצריך להמתין בתור למשחקים, אז התאומים קצת מוותרים. בקומה 5 מבט מקרוב על חלקים בספינה, ובקומה 4 גלריה שמסבירה על החיים בשבדיה ביום, שהספינה שטה את שיוטה הראשון והאחרון. עוד באותה קומה סיפורי האנשים שהיו על סיפונה וגם תערוכה על הנשים באותה תקופה. מהתערוכה האחרונה אני לומדת שהגברים יורדי הים השאירו את הנשים מאחור למלא את כל המלאכות ולנהל בפועל את שטוקהולם. בקומות התחתונות שרידים שנמצאו ליד הוואזה .. אבל כבר איבדנו יכולת לסייר. המשפחה התחברה שוב כדי לצפות בסרט דובר אנגלית, שמספר על הספינה ועל המבצע הארכיאולוגי הימי של משייתה ושימורה. הסרט מומלץ כדי להבין את הפרופורציות ואת החשיבות של הוואזה.

שעת צהריים ואנחנו עוברים למוזיאון הויקינגים. מוזיאון קטן יחסית, שבתחתיתו מעין אטרקציה. בתחילת הביקור אנחנו מצטרפים להדרכה בת 15 דקות. הדרכה קצרצרה ממש, שעוברת בשלוש תחנות. בתחנה הראשונה מספרת המדריכה על כך שויקינגים זה לא שם של אנשים, או תקופה, אלא שם של מעשה. אתה יכול ללכת לעשות ויקינג. (כמו לעשות עלייה?!) הפעולה של ויקינג קשורה בשיט למחוזות חדשים, ביזה ומסחר. אדם מחליט לעשות צעד זה בחייו בדרך כלל בשל הצורך בגיוס כסף. בתחנה השנייה עוצרים ליד דמות של אדם שמייצג את רוב אנשי התקופה שהיו חקלאים. רובם צמחונים, נקיים (התקלחו אחת לשבוע באופן שהיה נדיר לתקופה) ואף ענדו תכשיטים והסתרקו. כאמור, רק חלק מהם הפך לויקינג. בתחנה השלישית הסבירה המדריכה על חפצים הקשורים בויקינגים. הייתה זו הדרכה מאוד ממוקדת וזריזה לאחריה ניתן להסתובב בקומת המוזיאון. ברוב המוצגים ניתן לגעת ולהתנסות. המון מסכים משולבים בתערוכה ומספקים מידע נוסף. אנחנו היינו אחרי וואסה ולכן היה לנו פחות כוח להתעמק. לא ראינו אנשי מוזיאון שיעזרו בתיווך של המידע והמוצגים מלבד הפרזנטציה שעשו בכניסה וזה חבל. התחושה שלי הייתה שמדובר באטרקציה שטחית, יותר מאשר במוזיאון מעמיק. גם המיתולוגיה הנורדית זכתה לטיפול קליל בלבד לטעמי. אבל יתכן שהעומס החושי שהיינו שרויים בו, יחד עם שעת הצהריים גרמה לדעה זו. בקומה התחתונה של המוזיאון יש אטרקציה – סאגה רכובה. החוויה נחמדה אבל הסיפור פשטני: קורות משפחה בתקופה הויקינגית, שבה אשה שולחת את בעלה לדרכים משום הקשיים הכלכליים וכדי למנוע את נישואי ביתה הצעירה תמורת כסף. במסעותיו נתקל הבעל בסכנות שמאפיינות את התקופה. האטרקציה היא מסע בין סצינות עם בובות מעוצבות. דיסני שנות ה-70 סטייל.

ממוזיאון הויקינגים יצאנו במזג אוויר מטפטף לטיול רגלי בפארק לחממה/ משתלה Rosendals Trädgård שבמרכז האי. במקום גם בית קפה, שמגיש ארוחות צמחוניות המבוססות על מרכיבים שמגדלים במקום. בדרך ליעד נצפו שני סנאים זערוריים וחביבים. כשמגיעים למשתלה הלב מתרחב. חממות מפוזרות בינות לשדות פרחים, ומטעי תפוחים ואגסים. בחלק מהחממות חנויות הקשורות לגידול צמחים ולאוכל אורגני, וגולת הכותרת המסעדה/בית קפה, ששולחנותיה מפוזרים בגן בפינות קסומות. המסעדה מלאה באנשים והמזון מגרה, אם כי קצת יקר. מגוון עוגות, מאפים, לחמים אפויים במקום הכל נראה טעים טעים. אנחנו אכלנו מרק זוקיני שמימי, סלט מירקות שנקטפו זה עתה, עוגות קינמון וציפורן ושוקולד מושלמות. הדרך הרגלית בחזרה לכביש ההיקפי שעוברת בתוך היער סיפקה הפתעה חמודה – משפחת צבאים מתוקים כל כך בצבע חום דבש.. לפתע נפתחו ארובות השמיים, וגשם שוטף ירד. ביער מפוזרים כמה שולחנות ישיבה עם גג ואנחנו מוצאים באחד מהם מסתור מפני הגשם. בתוכנית לחזור לאזור המוזיאונים בפארק ולבקר במוזיאון אבבא. מכיוון שרטוב, הסתייענו בטראם שמקיפה את הפארק ולא השלמנו מסלול בהליכה.

למוזיאון אבבא הוזמנו כרטיסים מראש. היתרון – תור נפרד שבו אין זמן המתנה. הוזמנו גם שני מכשירי שמע עם הדרכה בקולותיהם של חברי הלהקה. בקומת הכניסה תערוכה מתחלפת על הפקת סרטי המחזמר מממיה עם תלבושות מקוריות, ותמונות של קאסט השחקנים. אהבתי שאוצרי התערוכה שילבו סרטונים של השחקנים והמפיקים שמשתפים בחוויות מדברים שקרו בסט. מכיוון שצפינו בשני הסרטים היה לנו מעניין מאוד. הקומה התחתונה היא קומת התצוגה הקבועה. תצוגת הכניסה מתמקדת בקורות חייו של כל חבר להקה ובמפגש ביניהם. בחלק זה האודיו גייד הוסיף הרבה. המוצגים האטרקטיביים ביותר במוזיאון הם המוצגים האינטראקטיביים, שבהם המבקרים מוזמנים להקליט שיר, להצטרף לביצוע של שיר יחד עם הולוגרמות של חברי הלהקה, לנצח על יצירה מוסיקלית, או לעשות עריכה מוסיקלית של שיר. לא מבינה את הביקורות שקראתי שקטלו את המקום. אנחנו נהנינו מאוד. זהו מוזיאון מעמיק עם תצוגות עדכניות והעברנו בו יופי של שעתיים. אחד הדברים שלמדתי בתערוכה, שזכויות ההשמעה של השיר צ'יקיטיטה נתרמו על ידי חברי הלהקה ליונסקו. כיום, כל השמעה של השיר ביוטיוב מהווה תרומה לארגון, שמשתמש בכספים הללו לקידום חינוך של בנות – “הצ'יקיטיטות” המוחלשות בעולם.

9 באוגוסט – יום שישי לטיול: הבוקר שלנו מתחיל בפיצול. אב המשפחה והאחות הגדולה תרים אחר מכבסה, השאר יוצאים למסע קניות בעיר בשכונות נורמלם ואוסטרמלם לבקשת הבת החיילת. מציאת מכבסה בעיר הבירה השבדית היא סאגה. יש מכבסות בבתים וגם מכבסות במלונות, אבל מי שלא רוצה לשלם תעריפי מלון, ולא לן בדירה… מוטב שידע שאין הרבה מכבסות בתשלום. אנחנו הפעלנו חקר רשת רציני עד שמצאנו מכבסה ליד האוניברסיטה, כך שהכביסה הפכה לסוג של טיול לאב ולבתו.

מסע הקניות החל בתחנת Kungsträdgården. לפני הביקור בחנויות פנינו לכיוון בית הכנסת הגדול שנמצא בקרבת התחנה. הקטנים ששמחו לפגוש נקודה יהודית בעיר שיתפו פעולה והצטלמו ליד פסל (של הפסל וילי גורדון), שזיהו כפסל, שראו בצילום ב”פורום ההיסטוריה החיה” כמה ימים קודם לכן בגמלה סטאן.

כמה עשרות מטרים משם בפינת גן ברזילי – אנדרטת ראול וולנברג. בסביבות האנדרטה פיסול סביבתי שמזכיר חותמות, הילדים שומעים את הסיפור על האדם שהציל יהודים על ידי מתן דרכונים שבדים ועושים את ההקשר.

שיעור ההסטוריה הספיק לחיילת שדחקה להגיע לעיקר, אז חצינו מהר את גן ברזילי הקסום, וחלפנו ביעף על בניין התיאטרון הסיני אל תוך הרחובות הראשיים של המע”ר העירוני. ברחובות רשתות אופנה מוכרות: ספורה, הרבה H&M וגם חנויות עיצוב. גשם זלעפות גורם לנו לחסות בצילה של חנות הכלבו השבדית המפורסמת NK. שפע עצום של דברים שידנו אינה משגת. הכל מעוצב, מסודר ומזמין. ובתוך גן העדן הצרכני הזה מגיעה נקודת השבירה של הבן, שמתלונן שנסחב אחרי הבנות לחנויות נשיות ולמדידות משעממות והגיע הזמן שיתמקדו בו. אבא שגמר את הכביסה הוזעק למערכה. בתום מסע הקניות, שכלל שימוש מרובה בעיניים ושימוש מאוד צנוע בארנק, ממשיכים לתחנה הבאה האי Fjäderholmarna.

מכיוון שיום שישי חשבנו, שאת אחר הצהריים והערב נבלה בשלווה באי הקרוב ביותר מבין איי הארכיפג. על כן צעדנו שוב דרך פארק ברזילי לכיוון טרמינל השיט של חברת סטרומה. בדרך מתגנב חשש לליבי שתהיה בעייה לעלות על שיט משום ששיא העונה, ובעלי כרטיס שטוקהולם פס לא יכולים להזמין כרטיסים מראש. אבל סוף טוב הכל טוב, מצאנו מקום בהפלגה שיוצאת תוך 4 דקות מהרציף. השיט לאי לא ארוך ולוקח 20 דקות לערך. יש תחנת עצירה בשכונת Neka וזו הזדמנות לצלם פסל מפורסם של השכונה.

עם ההגעה לאי שנמצא ממש ממזרח לדירגארדן מרגישים רוגע וחיבור לטבע.

את האי כולו ניתן להקיף בשעה (ואולי פחות). יש בו 3 מסעדות פתוחות – שתיים מהן מסעדות יקרות בהן מגישים פירות ים ודגים, ויש את “רודה וילה”, שבה חשבנו לאכול ארוחת ליל שבת. לפני כן, התחשק לנו לסייר קצת. מצאנו 5 חנויות של אמנים, לא כולן היו פתוחות. במפה כתוב שיש חנות שוקולד, אך לא מצאנו אותה. גם מעשנת דגים לא זיהינו.

אבל גילינו סלעים שאפשר לטפס עליהם ולתפוס שלווה מול הים תוך כדי צפייה בסירות הפאר ובמעבורות שממשיכות לתוך האריכיפלג. השחפים מקננים באי, ממש בעלי הבית. הציפור הזו יכולה להיות תוקפנית, אבל כאן השחפים לא תוקפים מבקרים, אלא משתפים פעולה עם פוזות מול המצלמה.

בסוף הסיבוב הרגלי הגענו ל”רודה וילה”. מקום מקסים עם שולחנות פרוסים בטרסות מסביב למבנה מרכזי. כל שולחן הוא נווה מדבר הצופה למים ולכל שולחן אופי משלו ופרטיות מושלמת למשפחה. בתוך מבנה הוילה עצמו עיצוב מקסים ופרחוני וקירות מכוסים בציורי ילדים של שחפים וחסידות.

אבל הילדים לא מתרשמים. התפריט של המקום נראה להם דל מדי לארוחת שבת. בפרסומי המסעדה יום חמישי הוא יום ברביקיו ויש תזמורת חיה מנגנת, אבל שישי בערב רגוע. יתכן שלא הבנו לעומק את הרשום בתפריט, והיינו מתעמקים, אבל הילדים חרצו את הדין. עזבנו עם ילדים מקטרים בקולניות ומבט תוכחה ממלצר שמסגיר את כעסו עלינו.

השעה 18:00, ברגע האחרון תפסנו את המעברות חזרה לשטוקהולם. החלטנו לללכת ברחוב הראשי בנורמלם ולמצוא מסעדה. מצאנו הרבה מסעדות - כולן מלאות (יום שישי בערב). בסופו של דבר מצאנו מקום בדיינר אמריקאי “פרידייס”. סטקים/ נתחי בשר, המבורגרים וגם מזון ספרדי. מנות ענק, כמו באמריקה וגם משקאות יצירתיים עם אלכוהול וללא. המחיר כיאה לשכונה – יקר, אבל לא יקר כפי שהיינו משלמים על האי כנראה.

מחר בבוקר קמים לטיסות. החיילת תטוס לארץ למשמרת בצבא הגנה לישראל. טיסה שתצא משדה התעופה ארלנדה דרך אוקריאנה. וחמשת הנותרים, נטוס לשדה התעופה ויסבי אשר באי גוטלנד. טיסה שיוצאת משדה התעופה ברומה הקרוב למלון. שישה ימים מלאי חוויות בעיר שטוקהולם עברו בצ'יק. כל כך הרבה דברים שעשינו, וגם הרבה שלא הספקנו מספקים סיבה לחזור.