התחשק לנו טיול אביבי ביעד אירופי.

הרעיון לטיול כוכב בתחבורה ציבורית עם כרטיס “סוויס טראוול פאס” התקבל ברתיעה מסויימת מצד הבעל: “מה בלי אוטו בכלל? ואם אחד הילדים יחלה פתאום בחצות? ואיך נתנייד כמו צב עם תיק על הגב? ובכלל איך אפשר לוותר על הגמישות שמקנה רכב צמוד?” מזל שחבר יליד שוויץ, שמרבה לטייל במולדת הישנה שיכנע שכדאי מאוד לצאת להרפתקה. חזרנו כדי לספר שכדאי ממש.

אנחנו משפחה של שש נפשות ובדרך כלל אוהבים לטייל בחו”ל כולנו ביחד. אבל לטיול הזה יצאנו בהרכב חסר: רק צמד ההורים וצמד התאומים (בן ובת בכיתה ג') הילדים הקטנים של המשפחה.

כרטיסי סויס טרוול פאס לשמונה ימים הוזמנו מבעוד מועד באינטנט והודפסו במדפסת הביתית. הכרטיסים מקנים נסיעה חופשית בכל התחבורה הציבורית (רכבות, אוטובוסים, כלי שייט), חצי מחיר נסיעה ברכבלים וכניסה חינם למרבית המוזיאונים בשוויץ. ילדים עד גיל 15.99 לא משלמים, אבל חשוב להזמין מראש במועד רכישת כרטיסי ההורים את כרטיס המשפחה (חינם). גם אותו מדפיסים במדפסת בבית. בתיק הנסיעה כל הטופסולוגיה מסודרת בתיקיה נשלפת מוכנה לכל פקח מזדמן.

למוקד טיול הכוכב בחרנו בפאתי העיר לוצרן. אחרי חקר רשת ובדיקה מדוקדקת במפות גוגל נבחר “מלון הבית”, שיש בקרבתו תחנות אוטובוס ורכבת – המלון Gasthaus zur Waldegg שמשתייך לרשת בסט ווסטרן ונמצא בפרוור של לוצרן. את הציר בהליכה רגלית מתחנת הרכבת למלון שיננתי עשרות פעמים בעזרת צילומי לווין וצילומי רחוב מזוויות שונות (תודה גוגל). על פי הנתונים מדובר ב5 דקות.

בדיקת תחזית מזג האוויר בסמוך לנסיעה בישרה על מזג אוויר מעונן וגשום לפרקים. חשש מפני החמצת כל היופי השוויצרי הטבעי מתגנב לליבי ואני פוצחת בתפילת “אל תוריד הגשם”. ספויילר – גשם ירד, אבל בעיתוי מושלם. מסתבר שבשוויץ תחזית יומית היא כללית מדי. תחזית שעתית, נותנת תמונה מדויקת יותר. בעת שהותנו הגשמים הופיעו כמובטח, אבל בערב עם חשיכה ואל תוך הלילה. בבקרים השמש הפציעה.

29 במאי – טיסת בוקר של סויס לציריך. נחיתה בסביבות 9:00 בבוקר. אוספים מזוודות – כל בן משפחה גורר מזוודה (מותאמת לגדלו) ותיק גב קטן, התיק שילווה אותו בתחבורה הציבורית במהלך הטיול. בטרמינל של שדה התעופה יש סופר גדול ואנחנו עוצרים לקנות מים ומשהו לנשנש ויורדים במדרגות הנעות לתחנת הרכבת ההומה. היעד- המלון Gasthaus zur Waldegg שמשתייך לרשת בסט ווסטרן ונמצא בפרוור של לוצרן. ועכשיו מה?

לשם כך הורדנו לטלפון הנייד אפליקצייה של חברת הרכבות השויצרית, שהייתה אורים ותומים למשך שמונה ימים. האפליקציה מציעה מסלול הגעה מנקודה לנקודה בכל אמצעי הנסיעה הקיימים: רכבות, אוטובוסים, כלי שיט ואם צריך אז גם הליכה. הכל מתוזמן ובלוויית מפות.

אי הוודאות בתחילת המסע עוררה שאלות: האם יהיה מקום לשבת ברכבת? איפה נשים מזוודות? איך נצליח ללכת עם ציוד מלא עד לפתח המלון? ומה יקרה אם נעלה בטעות על קרון לא נכון? ואולי בכלל רכבת אחרת? אך הרכבת הנכונה מגיעה בזמן, הקרונות מסומנים בבהירות ואנחנו מקפידים לבחור בקרון שכתוב עליו מספר 2, שמסמל מחלקת נוסעים רגילה ולא מחלקה ראשונה (בהתאמה לפאס אותו הזמנו). למזוודות יש מקום מיוחד ואפילו הצלחנו לשבת ארבעתנו יחד ממש בסמוך אליהן. יש שולחן קטנטן עליו אפשר להניח את השתייה והנשנושים וחלון גדול להביט בו על הנוף. נסיעה של שעה לתחנת הרכבת המרכזית של לוצרן והחלפה לרכבת פרוורית שנוסעת עוד 7 דקות לשכונה של המלון עברו ללא תקלות. כאמור, צילומי לווין וצילומי הרחוב נצפו מזויות שונות, כך שהיה ממש כיף לנווט נתיב הליכה שכבר נלמד. משך זמן ההגעה: חמש דקות הליכה כמובטח.

השעה עדיין לא 11:00, והחדר שלנו עדין לא מוכן. בחוץ מזג אוויר נאה, על פי התחזית מחר כבר גשום. בהמלצת פקידת הקבלה, אנחנו משאירים את המזוודות בחדר שמירת חפצים ומנצלים את היום היפה כדי לעלות על הפילטוס. ההר נשקף מן המלון ורואים שאין סביבו עננים. אז למרות הלילה המקוצר פלוס הטיסה, מתגייסים כולם לחווייה.

מפעילים אפליקציית הרכבות, בודקים מה הדרך היעילה ביותר מבחינת זמן. עם הסוויס טרוואל פאס פשוט עוברים מאמצעי תחבורה אחד לשני, בלי לקנות, בלי לעמוד מול מכונות.. לא צריך לעבור שום מחסום ולא להעביר כרטיס בשום מקום. בכל סוגי התחבורה יש פקחים, כדי לבדוק את כרטיסי הנוסעים וגם לעזור בשאלות.

נוסעים ברכבת עד לתחנת Alpnachstad,

עוד לא הספקנו לרדת וכבר מסמנים לנו באתר, שנמהר כי ברכבת גלגלי השיניים המובילה מהתחנה לפסגת הפילטוס יש ארבעה מקומות אחרונים ומחכים רק לנו.., אנחנו מראים את התדפיס של הפאס, תשלום 0 ש”ח, לא צריך להוציא ארנק, רק לרוץ קלות, כי כאמור הרכבת מחכה לנו. העלייה חוויתית. אנחנו בקרון האחרון ולכן יכולים לראות את הנוף של האגם מתרחק, יפה וקצת מפחיד. פרות באחו, פסגות מושלגות מסביב, הרכבת הנגדית חולפת על פנינו.

לא זוכרת זמן נסיעה, אבל נוסעים מספיק זמן כדי לראות את הנוף מתחלף מאחו ליער ואז לטרשים חשופים וגם מרגישים את השינוי במזג האוויר, שהולך ומתקרר. (אם כי עדיין נעים למדי גם עם חולצה קצרה) בדרך לפסגה יש מקומות שהרכבת נוסעת בזוויות תלולות במיוחד. שלוגיות מצומצמות נצפות בסביבה.

בפסגת הפילטוס יוצאים למסלול היקפי סובב הר, שנקרא שביל הדרקון, חלק מהמסלול חצוב בסלע וממנו תצפיות נוף מקסימות. כשהשביל יוצא מן המנהרה קרוב לתהום הבת קצת מפחדת ואילו הבן רץ בהנאה מחפש זוויות צילום. קליק על המצלמה לציפור מעניינת וקליק לכנסייה מבודדת בשפיץ של ההר שלמטה. נדרשים שכנועים רבים להזיז את הבת ממקומה, אבל בסוף מצליחים לסיים את המסלול. (קל)

הדרך חזרה למטה נעשית מהצד השני של ההר והפעם ברכבלים. רכבל אדום וגדול, שבשעת הצהריים שבה ירדנו לא היה עמוס מדי ועל כן הצלחנו לראות היטב מן החלונות. באמצע הגובה מחליפים לרכבל קטן יותר לארבעה, והוא ארוך יותר ופחות תלול. בתחנת ההחלפה בין שני הרכבלים מסלול של מגלשות הרים, מסעדה ופארק חבלים. התאומים גדולים מספיק כדי לגלוש בעצמם במגלשה (סוף סוף), אז אני מדחיקה סיפור שפורסם באתר על פציעה תוך כדי גלישה במגלשות הללו ואנחנו עוצרים לסיבוב. המחיר לגלישה לא יקר (6 יורו לאדם). הבונוס, הנוף המרהיב בדרך, והפריחה האביבית המהממת. ההנאה מתעצמת כאשר בסוף מסלול הגלישה גוררים את הגולש רכוב על המזחלת למעלה בעזרת כבל, כשהפנים אל הנוף. הילדים ביקשו עוד סיבוב. ברור…

מתחנת הרכבל kriens PB הולכים כעשר דקות במגמת ירידה על מנת להגיע לתחנת האוטובוס, שיוביל אותנו למלון. בדרך נתקלים בחלון ראווה של סדנה ליצירת קרן אלפים. למלון מגיעים בסביבות 18:00. החדר כבר מוכן.

החדר, אחד משני חדרי משפחה הנמצאים בקומה העליונה במלון. אין מעלית. (לא העלנו בדעתנו לשאול מראש). העלאת המזוודות למעלה מפרכת, והבעל עובד קשה. לפחות קיבלנו מתחם מרווח, אפילו מטבחון יש, אם כי ללא מקרר. לחדר שני כיווני אוויר וחלון אחד מביט על הפילטוס אותו כבשנו היום. אנחנו עייפים מאוד ורעבים, הבעל נשלח לסופר הקרוב כדי להביא מצרכים לארוחת ערב. לאף אחד אין כוח לשבת במסעדה. אוכלים בחדר ארוחת מלכים.

30 במאי – אחרי יום מפרך, הוחלט לבלות בעיר הקרובה לוצרן, ובחצי השני של היום תוכננה נסיעה לפארק המים אלפהמארה. 7 דקות ואנחנו בתחנת הרכבת המרכזית של לוצרן, משם מתחיל סיור עצמאי על פי מפה של לשכת התיירות המקומית. מומלץ. (המפה היא חלק מחוברת תיירות שמופצת בכל רחבי העיר)

חוצים את הכביש מהתחנה לעבר נהר הרוס , הולכים על גבי גשר קפלבריקה העתיק וממשיכים בהליכה על הטיילת לצד האגם לכיוון אנדרטת האריה הפצוע.

בתחזית צפי לגשם בחלק מהיממה, אבל החצי הראשון של היום שמשי ובאגם כלי שיט רבים וגם ברווזים וברבורים. אנחנו נתקלים בצמד ילדות מקומיות עם מגש עוגות תוצרת בית. הילדות, בגיל חטיבת ביניים, מסבירות באגלית יפה, שהן מגייסות כסף לטיול השנתי. לא מדובר ביום חופש שלהן, אלא בשעתיים שבהן כל הכיתה יצאה לעיר למבצעי הגיוס, לאחריהן יחזרו לשיעור. אחרי הסבר כזה מרגישים רצון עז לעזור, וקונים עוגת פטל בהמלצת הילדות. טעים. המסלול ממשיך שמאלה במעלה הרחוב ומתרחק מהאגם. בדרך מציצים למרתף ובו שפים מעצבים פרחים מסוכר שקוף כמו זכוכית. משלט על הדלת הסמוכה אנחנו מבינים שמדובר בבית ספר גבוה לקולינריה. קצת חם ולילדים משעמם. מעדניית יוגורט עם פירות בהמשך הרחוב מצילה את המצב.

אנדרטת האריה הגוסס נמצאת בגן ירוק עם בריכה מלאכותית עצים גבוהים וספסלים. יושבים בשלווה. מדי פעם מגיעים מדריכים עם קבוצותיהם ואז השלווה מופרת. הפסל מרשים והילדים משתפים פעולה עם שאלות פדגוגיות כמו: מה מרגיש האריה? מה קרה לו? מה הוא מסמל?.. אתנחתא לא פחות מעניינת לדור הצעיר הייתה גנני הגן שבדיוק צדו צפרדעים בדשא.

ממש בהמשך הגן מדרגות מובילות ל”גן הקרחונים”. למחזיקי סוויס טראוול פאס הכניסה חינם. זהו מוזיאון גיאולוגי שעוסק בתופעת הקרחונים, שכיסו את האזור והשאירו שרידים בשטח. התערוכה מפעילה את חוש המישוש ודרך הידיים מרגישים את ההבדל בין טמפרטורה של קרחון לטמפרטורה של סתם קרח.

להתייחסות מעמיקה זוכה נושא המסת הקרחונים, וגם המידע שניתן להפיק מחקר הקרחונים (שעוצרים בקרבם סביבת חיים, שקפאה בעבר והיא כיום בת מיליוני שנים). היה מעניין להיחשף לחיים בסביבה אלפינית אבל הילדים הגיעו לרוויה אחרי שעה. זה היה האות לעבור לחלק השני של המוזיאון – מבוך זכוכית מקסים ומשחקים פיסיקליים עם מראות. חוויה.

הצלחנו להכנס בקירות, לקרוא זה לזה ולהתבלבל, וגם למצוא את הדרך החוצה, שעוברת באולם עם עוד משחקי מראות מעניינים. הילדים עשו הכל פעם נוספת.

המוזיאון עצמו נמצא באתר גיאולוגי, שבו יש עדות לפעולת שחיקה של קרחונים ויש בו גם מגדל תצפית גבוה על מרכז העיר לוצרן.. בכל פינה יש שלט שמפרסם שהאתר הולך להתפתח בשנים הקרובות ולכלול גם מסלול שיחצב בתוך ההר, אבל כבר היום הביקור שווה ביותר.

שתי חוויות מיוחדות עבורינו המבוגרים היו: דגם אינטראקטיבי של מעבר גוטהרט, ושיחה שקשרנו עם מורה שהגיע מצוג (20 דקות צפונה ברכבת מלוצרן) ביחד עם כיתתו, תלמידות ותלמידים בני 9-10, לשיעור גיאוגרפיה. המורה הכין דפי עבודה (מודפסים במדפסת צבע) והילדים הסתובבו חופשי במוזיאון ומילאו את המשימות. הבעתי באזניו את קנאתי לתקציב, שמאפשר פעילות שכזו והוא אישר, שיש לו אפשרויות בלתי מוגבלות. כך זה במחוז העשיר ביותר בשוויץ.

בהתאם לתכנון המוקדם, בשעה 14:30 עולים על רכבת שתיקח אותנו לכיוון pfaffikon ואלפה מרה. בדרכנו לתחנת הרכבת עצרנו באלפיניום, שהוא מוזיאון פיצפון שמכיל דיורמות של הרים שונים בסביבה האלפינית. (הכניסה דרך חנות מזכרות.) בתערוכה גם שלל חפצים שקשורים לחיים באזור האלפים. ביקרנו במקום לא יותר מחצי שעה. נחמד, אבל לא בטוחה שהיינו נכנסים אילולא העובדה שעבור מחזיקי הסוויס טראוול פאס הכניסה חינם.

בשעה היעודה עולים על רכבת מלוצרן לסנט גלן, שהיא רכבת פנורמית ממוזגת ומרווחת עם חלונות גדולים. היעד שלנו הוא pfaffikon. כשמתיישבים מגלים שעל השולחן יש מפה מאויירת של כל התחנות במסלול. מן החלונות אנחנו מתלהבים מהנוף כשהרכבת עוברת בגדה הצפונית של אגם לוצרן, חותכת לאגם צוג והעיר צוג ומשם לעמק קסום, שנגמר במרכז הגדה הדרומית של אגם ציריך. תחנת היעד שלנו גם היא על הגדה הדרומית של אגם ציריך. מחוץ לתחנת הרכבת ממתין אוטובוס לאלפה מרה. בעזרת האפליקציה הכל מתוזמן. נוסעים פחות מעשר דקות ומגיעים לחניון של פארק המים. הכרטיסים לארבע שעות הוזמנו יום קודם באינטרנט (דרך הפלאפון), מאחר וגילינו שהאתר מציע כרטיס משפחתי לקונים כרטיס און ליין. הכרטיסים ממתינים בקופת האתר. ההנחה בגובה 20% והמאמץ קטן. שווה בדיקה.

כשהגענו קרוב ל16:30, נאמר לנו שנוכל לנצל את מלוא ארבע השעות שבכרטיס ואפילו להישאר חצי שעה נוספת עד לסגירת המקום בשעה 21:00. היה לנו די והותר זמן לנצל את כל המתחם, שהיה דליל באנשים (סוף מאי יום חול רגיל). כמו בפארקי מים דומים באירופה, מקבלים צמידים, שהם גם מפתחות ללוקר וגם אמצעי תשלום. עולים על בגד ים, לוקחים מגבת והכיף מתחיל. התחלנו בבריכת גלים, עברנו למגלשות, כולן בתוך המבנה, כולל מסלול אבובים. בחלק החיצוני בריכת זרמים, צופה על נוף האגם ובריכות בטמפרטורות משתנות, כולל בריכה קפואה למדי. יש מעט מאוד דברים אסורים לתאומים, שהם בני 8 וחצי. (למשל: בריכה בטמפרטורה הקרובה ל40 מעלות, שיש בה כל מיני מינרלים שצובעים את המים בחום צהבהב.)

חוויה מלחיצה אחת קוראת כאשר כל אחד מבני המשפחה נכנס לחור אחר של מגלשה (מגלשות צמודות, נקודת היציאה זהה, והיא בתוך הקיר) ומגלים שאבא ובן הגיעו למקום אחד, והבת למקום אחר. מכיוון שמדובר במבנה סגור עם גומחות שונות ושלוש קומות, אין לנו מושג היכן לחפש, וגם לבת אין מושג איך חוזרים בחזרה לנקודת הפתיחה. חושבים להתגלש בעקבותיה, מקווים שנשארה במקומה… ברגע האחרון מגיע מציל עם הילדה הבוכייה. (הרגישה חוסר עונים משום שהשפה האנגלית עדיין לא שגורה בפיה). כשהגענו למלתחות בסוף היום הצטערנו שלא הצטיידנו בכלי רחצה ובמגבת נוספת. (חסכנו בחפצים בשל הנסיעה עם תיקי גב בתחבורה הציבורית).

הדרך חזרה ללוצרן נעשתה בזמן שקיעה. הצבעים בהם נצבע האגם היו מהממים. החצי השני של הדרך נעשה כבר בחשיכה ובגשם שוטף. בשל השעה המאוחרת והגשם מחליטים לאכול ארוחת ערב בבורגר קינג אשר בתחנת הרכבת של לוצרן. תוך כדי מקווים להפוגה. אבל הגשם לא פסק גם כשהגענו לתחנת הבית שלנו… וחווינו חמש דקות של הליכה בגשם שוטף. בסביבות 23:00 פשוט צונחים למיטות.

31 במאי – הבוקר, נכון לנתוני התחזית של אתר הטיטליס, צפוי יום שמשי בפסגה עד לצהריים. אז אורזים מעילים ובגדים חמים בתיק הגב, ועולים על הרכבת הפנורמית בין לוצרן לאינגלברג. התאומים קולטים את קרון הילדים המקושט ומבקשים לנסוע בו. נכנסים וקצת מצטערים. בקרון הילדים הזה כל מה שיש זה ספרי ילדים, על דמות ציפור כחולה ומצוירת בשם גולבי (כתובים בגרמנית כמובן) ומדבקות צבעוניות על החלונות שקצת מפריעות למבט הנקי על הנוף. וגם הרבה ילדים קטנים, כלומר, פעוטות, תינוקות והוריהם.

הנוף מתחלף מנוף אגמי של הגדה הדרום מערבית של אגם לוצרן, לנוף של עמק חקלאי רחב ידיים, ופסגות הרים מעניינות בשוליו. מדי פעם אחד הילדים בקרון צועק את השם של גולבי ומצביע לכיוון הנוף. לקח לנו כמה דקות להבין שמדובר כאן במשחק, שקשור בתוואי של הנסיעה. על קירות הקרון ברושורים באנגלית עם הציור של הציפור הכחולה שמסבירים את הכללים. מסתבר, שבכל אחת מן התחנות שבדרך מתחבא ציור של גולבי, שעוסק בפעילות מסוימת. על כל ציור דרך יש שאלות בברושור. מי שמצליח לענות נכונה על כולן זוכה בפרס.

מתחנת הרכבת באינגלברג יש שאטל למערכת הרכבלים המובילה אל הטיטליס. אבל אנחנו בוחרים לצעוד לשם ברגל. (שלט הכוונה ברור אומר שמדובר בעשר דקות הליכה, ואנחנו רואים את האתר ומעריכים שאכן מדובר בזמן מדויק) ההליכה מישורית בצמידות לשדה בור. מרבית הפרחים בשלב “סבא” – פוטנציאל רב למשחקי נשיפה.

באתר תור גדול לקניית הכרטיסים, וגם לשירותים. בזכות הסוויס טראוול פאס מבוגרים משלמים חצי מחיר (בסביבות 45 יורו לאדם), והילדים משלמים 0 יורו. (כן!) לפסגת הטיטליס עולים בשני רכבלים. ברכבל הראשון (שמונה מקומות ישיבה) רואים את הנוף משתנה מנוף מיוער, עם חוות חקלאיות פרות וחזירים לנוף חשוף ומושלג. מגיעים לתחנת ביניים, באגם טורבזה אבל לא יורדים מהרכבל. מסתבר שמי שרוצה לבקר בתחנה זו בדרך למעלה עולה ברכבל אחר. חבל שאת כל השטח מחסה ענן ובכלל לא רואים את האגם. ממשיכים לעלות, ועם העלייה השמיים מתבהרים. פתאום הכל לבן והאור המוחזר מן השלג מסנוור ממש.

מגיעים לתחנה הסופית של הרכבל בסטנד. פה מתבצעת החלפה לרכבל הרוטהור המסתובב. בכל רוטהור מכניסים עשרות אנשים, כך שקצת צפוף ואין וודאות לכך שעומדים ליד חלון. אצלנו הסדרנים כמעט ופיצלו את המשפחה, ורק תחינה שלי ומבט חרד אצל הילדים שכנע את השומר לחרוג מהמכסה ולצופף את כולנו יחד. דווקא משום שעמדנו בקצה התור, יצא לנו להיות ליד חלון של הדלת שנסגרה אחרינו. הנסיעה כולה עורכת 5 דקות בהן הרוטהור משלים סיבוב אחד של 360 מעלות. בפסגה השמש זורחת. התלהבות נרשמה ממגע השלג והילדים ממלאים זה את זה בכדורי שלג. אנחנו קולטים איגלו קטן ונכנסים. אחר כך הולכים לכיוון מסלול הגשר התלוי המקיף חצי הר. הילדה מגלה סימנים ברורים של פחד גבהים. התאום שלה דווקא מרהיב עוז ועולה, אבל לאחר כמה קפיצות ועיכובים במסלול בשל עומס תיירים, מבקש לחזור לקרקע בטוחה. אבא נשלח למסלול לבדו.

אני מנסה לעניין את הילדים בפארק שעשועי השלג. מבט לעבר ה”אייס פלייר” הסמוך, שהוא רכבל הכיסאות שמוביל לפארק השעשועים בשלג, והם מבינים שמדובר ברכבל פתוח. זה גורם להם לוותר, לא משנה ההבטחה שיש משחקי שלג בקצה. מזל שלא קנינו כרטיסים בתחנה למטה. (יש אפשרות לקנות כרטיסים מראש למטה, או בבוטקה בראש ההר.)

מחכים לאבא בלובי התצפית הפנימי שבתוך מבנה התחנה של הרכבל. במבנה חמש קומות והן מכילות מסעדה בהגשה עצמית, בר גלידה (מבחר מצומצם ביותר), חנות שוקולד (יקרה), חנות צילום, ומנהרת קרח. היציאה מהשביל התלוי גם היא לתוך המבנה. (או הכניסה, תלוי מאיפה בוחרים להתחיל). כאבא חוזר נפעם מהנופים של השביל התלוי מתחלפים ואמא הולכת את מסלול ואז הולכים בצוותא למנהרת הקרח. חוויה נחמדה ומקפיאה ולעיתים גם מחליקה.

לאחר שלוש שעות על ההר, שכללו גם ארוחת צהריים, מחליטים לחזור לעיירה אינגלברג.

היום שבועות, ורוצים לנסות לחוש אווירת חג. בעקבות המלצות של מטיילים צועדים לעבר מנזר העיירה לתצוגת ייצור הגבינות. צועדים בדרך שעוברת ברחובות מתוקים כעשרים דקות. המנזר עצמו גדול ומרשים. אולם, כשמגיעים לחנות המנזר בסביבות השעה 16:00 כבר מנקים את קו הייצור. עובד החנות מנדב מידע: עיקר תהליך הייצור קורה בין השעות 10:00 – 14:00. כל שנותר לנו הוא לקנות צלחת גבינות ולטעום. טעים מאוד! הילדים נהנים מאטרקציה נוספת: השירותים, שהמושב שלהם מסתובב בטכנולוגיה ייחודית של ניקוי.

את הצעידה חזרה לתחנת הרכבת ליוו רעשים של מסוקים קרובים. מחפשים בשמיים ופתאום מגיח מסוק חילוץ אדום, שנוחת ממש על ידינו. למסוק מעלים צנחנית רחיפה פצועה.

אני מציינת לעצמי שיש הרפתקאות שמתאפשרות רק מאופן הטיול שלנו, ואיזה מזל שיש לנו זמן שיטוט ואנחנו לא דוהרים בתוך אוטו סגור. ברכבת חזרה באופן שדי הפתיע אותי, הילדים שמחים לשתף פעולה עם משחק הדרך, ומאתרים את ציורי הציפור הכחולה. את חלק מהתשובות אני מבקשת באנגלית. למשל: מה צבע המעיל של גולבי? (בכל זאת, יש לחפות על הפסד ימי לימודים)

השעה קרובה ל18:30, יחסית ליומיים האחרונים ממש מוקדם. אנחנו מחליטים לרדת תחנה אחת לפני ולרכוש כמה קניות לארוחת ערב בסופר. לבסוף אוכלים פשוט במסעדת ה-coop.