אחרי שלא מצאנו קבוצת הדרכה בעברית בפורים שהתאימה לנו, וכיוון שיש לנו כבר שני בני נוער שלא זקוקים להדרכה בעברית, החלטנו לחזור לקלאב מד (אחרי 15 שנים שלא היינו שם). כשהזמנו בסוף יולי את השבוע של פורים בקלאב אלפ דואז (Alpe d'huez) היו 4 מועדונים שהציעו "הדרכה בעברית" (זה לא באמת הדרכה בעברית אלא מלווה ישראלי שמצורף לקבוצה ומתרגם את המדריך המקומי) לבת ה-8 ואלפ דואז היה הזול מביניהם (ועדיין יקר – שילמנו 9,629 אירו ל-5 אנשים בשני חדרים עם דלת מקשרת וחדר סינגל). מעבר לצורך של בת ה-8 במדריך דובר עברית, הנחנו שכיוון שקלאב מציע הדרכה בעברית יהיו שם הרבה ישראלים, מה שיהיה נחמד יותר לילדים (ואכן כך היה).

בחרנו בטיסות של הקלאב (היה אפשר להוזיל עלויות עם טיסות אחרות), שהיו מעולות – טיסה לגרנובל (כשעה וארבעים זמן נסיעה לאתר), בשעות טיסה מצויינות. בטיסה מחלקים רק מים (בהלוך היתה גם שתיה אחרת) ואוכל אפשר לרכוש. השדה עצמו פצפון (הולכים למטוס ברגל), צפוף ואין כמעט חנויות (אבל אם תהיו מאוד רעבים אפשר למצוא משהו קטן משביע).

על הנייר האתר הוא 250 ק"מ של מסלולים, אבל לי זה הרגיש פחות, אולי בגלל שיש די הרבה מסלולים מקבילים למתחילים (שלי נראו אותו הדבר) או בגלל מזג האוויר החם שגרם לשלג רטוב ולא אפשר לנו להנות מכל המסלולים באתר.

תיאורטית זה אתר שאמור להתאים לשולי העונה (פתוח עד 23/4), אבל נפלנו על שבוע חם עם שלג סלשי בהרבה מהמסלולים (למרות שהמדריכים של הילדים ידעו לקחת אותם למסלולים בהם השלג היה טוב יותר). בסוף השבוע כבר היו הרבה כתמים חומים על המסלולים, למרות שמסביב היה עוד הרבה שלג (ולכן לפעמים היה קל יותר לגלוש מחוץ למסלולים).

העיירה בגובה 1,860 מ' ורוב המסלולים הצמודים אליה הם מסלולים קלים, שמתאימים מאוד לשבוע ראשון-שני. כשעולים בגובה המדרונות נעשים תלולים יותר, אבל עדיין גם בגובה 3,060 מ' יש מסלול כחול אחד (אם כי לא מהקלים). בכלל, סימון המסלולים לא תמיד מוצלח.

יש כמה מסלולים ארוכים, כמו המסלול השחור שיורד מפסגת הקרחון (3,330 מ') לעמק Sarenne (רק חלק קטן ממנו באמת שחור) או המסלולים שיורדים מגובה 2,800 לעיירות Oz או Vaujany. אלה כוללים בדרך כלל גם מישורים ארוכים.

באזור הקרחון השלג היה טוב רוב הזמן, למרות שגם בחלקו התחתון בסוף השבוע כבר היה פחות מוצלח. שלג טוב בבקרים היה גם במסלולים שיורדים לכיוון רכבל Le Villarais מפסגת Signal. המסלול שהכי אהבתי היה המסלול השחור שיורד לעיירה Vaujany, שהיה מעולה לדעתי, אך קצת קרחי מדי עבור בעלי.

אני לא מבינה למה לא ממספרים את המסלולים כמו בארצות אחרות. אומנם יש תמיד שילוט שאומר לאיזה מעלית המסלול מגיע (אם כי לעיתים ניתן להגיע למעלית משני כיוונים וכך יש "שילוט סותר" מה שמקשה מאוד על ההתמצאות), אבל בשבילי זה לא מספיק וכך מצאנו את עצמנו מגיעים למעלית Rousses במקום למסלול בשם זהה, שנמצא בכיוון הנגדי...

הקלאב ממוקם קצת מעל העיירה (כמה דקות הליכה ויש גם סקי-באס). עקרונית יש גישה טובה למסלולים, אבל עם השלג הסלשי שהיה לנו זה היה סיוט לגלוש חזרה לקלאב.

יש כמה אגפים בקלאב, אנחנו היינו במרכזי, מה שאמר שבקומה 3 שמענו טוב מדי את הרעש מההופעות שבערב... חוץ מזה 3 המעליות לא מספיקות וכל יום חיכינו כמה דקות למעליות.

החדרים שלנו הזכירו חדרים בספינה. המקלחת (לא אמבטיה) והשירותים היו פצפונים, מזל שאנחנו לא אנשים גדולים... עקב חוסר במקום את המזוודות אפסנתי בחדר של הסינגל שהיה בעצם חדר זוגי כמו שלנו. הבעיה העיקרית בחדר היתה שאפשר היה לפתוח רק את אחת משלוש הדלתות (הדלת של השירותים, של החדר ושל הדלת המקשרת), כי הן התנגשו אחת בשנייה. החדרים היו נקיים ומאובזרים היטב (הדבר היחיד שהיה חסר לי היה מחמם מגבות). האור בחדרים היה נורא חלש, מה שפחות השפיע ביום כשהיה אור יום אך ברגע שהחשיך גם בחדרים נהיה נורא חשוך.

חדר הסקי אומנם מאוד מסודר, אבל צפוף מדי.

האוכל בקלאב היה בשפע וכל אחד מצא מה לאכול. בהתחלה היתה התלהבות רבה, אבל בהמשך הבנו ש כמעט כל האוכל חוזר על עצמו בצורה כזו או אחרת. אחה"צ (בשעת החזרה מהגלישה) היו עוגות (אותן עוגות כל השבוע) ופנקייקים, שנמאסו עלינו די מהר (ומזל כי אחרת היינו מעלים עוד במשקל) ובמשך כל היום יש מכונות שתייה ובר משקאות חופשי.

הייתה גם מסעדה נוספת בתוך הקלאב שבה ניתן היה לאכול ארוחת ערב בהזמנה מראש על בסיס מקום פנוי. הקונספט היה פונדו גבינות או פלטת בשרים (וניתן היה לשלב בין שניהם). בניגוד לחדר האוכל הרגיל שבו היה בופה חופשי, המסעדה הייתה עם הגשה (כך שהכל לקח יותר זמן). לקחנו את פלטת הבשרים, הגימיק היה נחמד מאוד וגם הבשרים היו טעימים (עוף, חזיר וברווז), לקינוח קיבלנו גבינות ועוגת אגסים. אם רוצים לגוון קצת אפשר לנסות לאכול שם באחד הימים, במקרה הכי גרוע עולים לחדר האוכל ומשלימים שם את הארוחה (כפי שהילדים אכן עשו).

את הציוד שכרנו מ- Intersport Bergers שנמצא במרכז החנויות למרגלות המסלולים, כעשר דקות הליכה מהקלאב (חזרה בעלייה). יש צמוד תחנת אוטובוס, אבל אחרי 18:00 התדירות נמוכה. הזמנו את הציוד מראש באינטרנט (אחרי סקר שוק – באותו מרכז זה יש עוד כמה חנויות השכרת ציוד). הבדל המחירים ביחס לקלאב היה מאוד משמעותי והיה בהחלט שווה לסחוב את הציוד. כיוון שהמקום נמצא צמוד למעליות (אלה שעולים בהן בכל מקרה בבוקר) גם לא היתה לנו בעיה לקפוץ לשם למחרת להחליף לי את הנעליים שלא ישבו מספיק טוב. על שני סטים למבוגרים ברמה האמצעית ("סט שחור"), שני סטים של סנובורד לנוער, סט לילדה (כולל קסדה) וביטוח לכולם שילמנו 327 אירו.

http://www.intersport-rent.fr/en/rent/page/pack.aspx?magasin=969&partenaire=6&utm_source=partenaire&utm_medium=societaire&utm_campaign=magasin

ביום ההגעה היה מפגש הסבר עם מנהל הקלאב (שהיה מאוד נוכח כל הימים), רק שאי אפשר היה להבין את האנגלית שלו או מתי הוא עובר מאנגלית לצרפתית...המפגש היה מפוספס, כי לא קיבלנו כמעט שום מידע (למעט הסקי פאסים והמפתחות לחדרים). במהלך השבוע הבעיה טופלה ונתנו לאוראל המקסים לתרגם לעברית.

ההדרכה בקלאב כלולה במחיר, אבל לנו ההורים לא התחשק להצטרף. הילדים הגדולים (16 ו-13) בחרו בסנובורד (שניהם גולשים סקי טוב מאוד), כשאחת הסיבות היתה שבקבוצות הסנובורד יש סבירות גבוהה יותר לנוכחות של בני נוער ואכן כך היה. עקרונית אין הפרדה בין קבוצות נוער (מעל גיל 12) ומבוגרים, אבל נאמר לנו שמשתדלים לשים יחד בני נוער. בפועל ממה שראינו (וכפי שנאמר ע"י המדריכים) החלוקה היתה לפי רמת הגלישה כך שהקבוצות כללו גם בני נוער וגם מבוגרים. הקבוצות חוזרות לקלאב בצהרים להפסקה של כשעתיים (במיני קלאב הפסקה נטו של שעה, כי זה לא כולל את זמן ההתארגנות). יש מי שמאוד אהב את זה (כל המשפחה חוץ ממני) ויש מי שזה סתם נראה לו בזבוז זמן (אני!). היתרון הוא שאפשר להחליף בגדים (להוסיף שכבות או להוריד שכבות), להשתמש בשירותים הנקיים של החדר, לאכול בלי נעלי הסקי ולנוח מעט.

בת ה-16, שזה השבוע השלישי שלה בסנובורד נרשמה לקבוצה ברמה 2, שהתאימה לה בול. הקבוצה התחילה עם בערך 11 גולשים, אבל אחה"צ הגיעו בדר"כ פחות. רוב הקבוצה היה ישראלי ורובו היה אכן בני נוער. המדריך כריס היה מצויין (הסביר הרבה באנגלית ודאג שכולם יבינו) ונתן לה הרבה בטחון (גלשו מסלולים שחורים, אופפיסט). הייתה קבוצה מקבילה (גם היא ברמה 2, רק מעט יותר מתקדמת) שבה בסופו של השבוע היו כחמישה אנשים.

היו 24 מתחילים בסנובורד, לשם הצטרף בן ה-13, שחולקו ביום הראשון לשתי קבוצות. אבל בצהרי היום השני הוסיפו מדריך וחילקו אותם לפי רמת ההתקדמות שלהם עד אותו יום, כך שהילד היה רוב השבוע בקבוצה של 8 בני נוער והיה מאוד מרוצה מהמדריך אמריק.

את בת ה-8, שזה היה השבוע השלישי שלה (אני לא סופרת את השבוע הראשון בגיל 5), רשמנו לרמת כוכב אחד. ברמה זו היו 25 ילדים, שחולקו לשתי קבוצות. החלוקה הראשונה היתה ששמו בקבוצה אחת את ארבעת הילדים הצרפתים... את השאר, כולם הישראלים, חילקו אחרי שבחנו את רמת הגלישה שלהם. לכל קבוצה התלווה מלווה ישראלי (ח'ברה צעירים שהגיעו מהארץ לשבוע רק בשביל זה). ששילמנו מראש תוספת מחיר עבור הסידור הזה. קבוצה של 12 ילדים היא לטעמי גדולה מדי. אמרו לי שבפברואר יש גם קבוצות של 15 ילדים – נשמע לי הזוי. מעבר לכך שזה לא בטיחותי (פעמיים הלכו ילדים לאיבוד בקבוצה), מבזבזים המון זמן על לחכות לילדים שנפלו ועל העלייה במעליות כסאות (כל ילד עלה לבד עם מבוגרים שהוא לא מכיר). המדריכה כריסטיאנה היתה מאוד ותיקה, אבל לא נראה היה שהיא התחברה לילדים (הילדה לא היתה סגורה על השם של המדריכה כל השבוע...). יום אחד ראינו אותה צועקת על אחד הילדים שלא עלה בזמן על רכבל הכיסאות ושמחנו שהילדה שלנו לא מבינה צרפתית... המלווה הישראלית אכן עזרה מאוד –תרגמה את המדריכה ונתנה לילדים הרגשת בטחון (שיש מי שמבין אותם) וגם עזרה כשילדים הלכו לאיבוד ולהלן אחד משני המקרים (כפי שסופר לנו מהבת שלי וחברה שלה): לאחר שארבעה ילדים כבר עלו במעלית הכיסאות, שמה לב המלווה שחסרות שתי בנות ישראליות. המדריכה שלחה אותה לחפש אותם ובינתיים חיכתה עם שאר הקבוצה למרגלות המעלית. למעלה חיכו במשך זמן ארוך 4 ילדים, שלא הבינו מה קורה, הם חשבו לחזור לבד לקלאב ומזל שלא עשו את זה. לא ברור לי איך מדריכה נותנת לילדים להתחיל לעלות לפי שהיא בודקת שכל הילדים איתה. הבת שלי וחברה שלה הסבירו לנו איך הן שומרות על עצמן – תמיד גולשות בהתחלה, אבל עולות אחרונות עם המדריכה או המלווה. לסיכומו של דבר, בסופו של השבוע לא ראינו שיפור משמעותי ברמת הגלישה של הילדה.

המיני קלאב היה גם הוא אכזבה גדולה. מביאים את הילדים בשעה 08:30 (בעוד האחרים שעשו סנובורד התאספו רק שעה אחר כך) כשהם רק עם הביגוד הטרמי ושם מלבישים אותם ומארגנים אותם (הביגוד וציוד הסקי נשאר במיני קלאב). תיאורטית זה סידור טוב, אבל בפועל זה היה בלגן אחד גדול. הקלאב היה מפוצץ בילדים והצוות המקסים לא הצליח להשתלט על הכמות, מה שגרם לכך שהילדים סתם חיכו הרבה זמן כל יום. המלווים הישראלים לא היו נוכחים בכלל בזמן ההתארגנות (הם היו נטו לזמן הגלישה), מה שהשאיר את הילדים לבד עם המדריכים הצרפתיים, להסביר להם שהם לא מוצאים את המכנסיים או המעיל (היתהGO ישראלית אחת במיני קלאב ועוד בחורה מקסימה בשם אדווה שהגיעה לשבוע מהארץ, אבל היו כל כך הרבה ילדים ישראלים שזה לא היה מעשי שהן יגיעו לכולם). אני לא יודעת אם זה עקב העומס או בגלל ארגון לקוי, אבל במקרה גיליתי שהביגוד של הבת שלי מאופסן בארון לא מאוורר, כשהכפפות הרטובות בתוך הקסדה, מה שגרם לה לגלוש עם בגדים רטובים עד אותו זמן. כמו כן, רק ביום האחרון, כשהיא גלשה איתנו ואני סגרתי לה את הנעליים ולא המדריך במיני קלאב, הבנתי שהנעליים שלה לא נסגרות הדוק מספיק והלכתי לחנות לסדר את זה. אולי זה מסביר למה היא לא ממש התקדמה בגלישה...

ביום שהגענו, כשעשינו את הרישום למיני קלאב (היו 3 בחורות צרפתיות שטיפלו בכמות מטורפת של הורים וילדים), חצי שאלו אותי חצי אמרו לי שהיא מספיק גדולה בשביל להסתדר לבד ובהתאם היא קיבלה צמיד כתום. למחרת, ביום הראשון של הגלישה, כשחזרנו חצי שעה אחריה, מצאנו אותה משוטטת לבד ולא יודעת מה לעשות עם עצמה, במקום להיכנס לאכול ארוחת צהרים (שיחררו אותם בשתים עשרה ואמרו להם לחזור באחת). למחרת בבוקר ביקשתי שייקחו אותה לאכול צהרים, אמרו לי אין בעיה, אבל זה לא קרה. למזלה בינתיים היא מצאה חברה בקבוצה והן אכלו עם האבא של החברה. בבוקר השלישי הסבירו לי שבגלל שיש לה צמיד כתום היא לא יכולה לאכול עם המיני קלאב, כי זה מבלבל אותם... בינתיים היא כבר לא רצתה לאכול עם המיני קלאב והיא והחברה הסתדרו לבד בצהרים. הפסקת הצהרים שלהם לא תאמה את ההפסקה של האחים שלה בסנובורד, כך שלאכול ביחד לא היה ממש מעשי.

במיני קלאב לא היתה שום פעילות במהלך היום. לא יצירה, לא הפעלה חברתית. כלום. גם לא היה שום חדר משחקים בשבילם והם סתם שוטטו בתיאטרון (לובי) כשלא גלשו. לפחות היתה בריכה (או יותר נכון גיגית). בערב אפשר היה להשאיר את הילדים לאכול עם המיני קלאב (מתאים אולי לצרפתים) בין שבע לשמונה. ומשמונה בערב עד רבע לתשע היה הזמן היחיד שבו היתה פעילות לילדים.

המזל הגדול שלנו היתה שהילדה מצאה לה חברה בקבוצה והן הסתובבו כל היום יחד.

ההופעות בערב היו ברמת מסיבת סיום כיתה ו' והיחידה שגילתה עניין היתה בת ה-8, אבל בדר"כ העדפנו שתלך לישון ולא תראה הופעות שמתחילות בתשע וחצי (כשבשמונה וחצי בבוקר היא כבר צריכה להתייצב במיני קלאב, אחרי ארוחת בוקר).

לבני הנוער והצעירים היה מועדון לילה שהם לא הלכו לבדוק.